עניינה של תביעה זו הוא חוב ארנונה, שלטענת התובעת חייבים הנתבעים בתשלומו בגין נכס שהוא בבעלותם ושהחזיקו בו במועד הרלוונטי לכתב התביעה. טענת הנתבעים בתמצית היא, שאמנם הנתבעים 2 ו-3 הם בעליו של הנכס, אך הנכס הושכר לאחרים בתקופה הרלוונטית והודעה על כך נמסרה לתובעת, ולפיכך אין להשית עליהם את חוב הארנונה. הנתבע 1 אינו בעליו של הנכס ואף אינו מחזיק בו, ולפיכך ממילא אין הצדקה לתביעה נגדו. א. עיקרי הרקע הדיוני הרלוונטי 2. התביעה המקורית הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר עוד ביום 29.3.2007 נגד הנתבעים ויאצ'סלב ארונוביץ, לודמילה רזניקוב והנתבע 3 (עו"ד שלמה שרשבסקי). במסגרתה נתבעו הם לשלם לתובעת סך של 5,761.70 ₪ בגין חוב ארנונה המתייחס לתקופה שמיום 1.2.2005 ועד יום 31.12.2006, בגין נכס ברחוב אבן ישראל 5 בירושלים (שכתובתו גם: רחוב רש"י 42) (להלן - הנכס). כל אחד מהנתבעים הגיש בקשת רשות להתגונן נפרדת, בעוד שטענתם העיקרית של הנתבעים ארונוביץ ורזניקוב הייתה, שמעולם לא שכרו את הנכס, לא גרו בו ולא החזיקו בו, ומעולם אף לא גרו בירושלים. עוד טען כל אחד מנתבעים אלו, שכלל אינו מכיר את שני הנתבעים האחרים. דיון מאוחד בשלוש הבקשות למתן רשות להתגונן התקיים ביום 29.11.2009 בפני כבוד הרשם א' פוני. בפרוטוקול הדיון אמר הנתבע 3 כי הוא "מצהיר כי המבקשים 1 ו-2 [ארונוביץ ורזניקוב] לא הם שחתמו על הסכם השכירות בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה". לאחר דברים אלו, אמרה באת-כוח המשיבה כי לאור הערת בית המשפט, היא מסכימה לכך שלמבקשים תינתן רשות להתגונן, ושהתובענה תתברר בהליך של סדר דין מהיר. לאור הודעה זו, כך אמנם הוחלט והתביעה הועברה לבירור בהליך של סדר דין מהיר. 3. ביום 21.3.2010 הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שמכתב התביעה המקורי יימחקו ארונוביץ ורזניקוב, ובמקומם יתווספו לכתב התביעה הנתבעים 2 ו-3 (הגב' שושנה שרשבסקי ומר אליהו שרשבסקי). עיקרי נימוקי הבקשה היו הטענות שנטענו כאמור, בדיון בבקשת הרשות להתגונן, שלפיהן ארונוביץ ורזניקוב מעולם לא החזיקו בנכס, ואילו הנתבעים 2 ו-3 הם בעליו של הנכס. על-פי נסח מרשם המקרקעין, הנתבעת 2 (אשת הנתבע 1) היא בעלת 75% מהזכויות בנכס, ואילו הנתבע 3 (בנו של הנתבע 1) הוא בעל 25% מהזכויות בו. עוד נטען שהנתבע 1, אמנם אינו בעל זכויות בנכס, אך הוא היה מי שחתם בשם הבעלים על הסכמי השכירות. סכום התביעה בכתב התביעה המתוקן הועמד על סך של 9,810.49 ₪, נכון ליום הגשתו. בהתאם להחלטת כבוד הרשם מיום 5.10.2010, כתב התביעה תוקן כפי שהתבקש. לאחר הליכים נוספים, שאינם רלוונטיים לענייננו עתה, ובעקבות הגשת בקשת רשות להתגונן שהגישו הנתבעים בתביעה המתוקנת, ניתנה ביום 28.11.2010 החלטה נוספת של כבוד הרשם, שלפיה לנתבעים ניתנה רשות להתגונן, ונקבע שהתביעה תתברר בהליך של סדר דין מהיר. 4. בישיבה המקדמית שהתקיימה לפני ביום 4.7.2011 (לאחר שישיבה שנקבעה ליום 11.5.2011 נדחתה לבקשת התובעת), הסכימו הצדדים על הסדר דיוני שלפיו יסכמו את טענותיהם בכתב על סמך כתבי הטענות, התצהירים ונספחיהם וכן כל המסמכים המצויים בתיק בית המשפט. סיכום טענותיה של התובעת הוגש ביום 3.10.2011 וסיכום טענות הנתבעים הוגש ביום 10.11.2011. ב. העובדות העולות מתצהירי הצדדים גרסת התובעת 5. מטעם התובעת הוגש תצהירה של הגב' חנה אליהו, סגנית מנהלת מחלקת אכיפת הגבייה באגף השומה והגבייה של עיריית ירושלים. כאמור בתצהירה, האמור בו נסמך בעיקרו על המידע המצוי בתיק הנכס נושא התביעה המצוי אצל התובעת. בעניין הנתבע 1 (שלמה שרשבסקי) טענה, כי הוא מחזיק בנכס או בעליו, וזאת על-פי הצהרתו במועדים שונים בהודעות על שינוי המחזיקים בנכס, שאותן מסר לתובעת. באותן הודעות שעליהן חתום הנתבע 1 (נספחים א1 ו-א2 של תצהירה), הוא סימן את זיקת בעלותו לנכס. בהקשר זה נעיר כבר עתה, כי אין לאותן הודעות רלוונטיות, באשר הן מתייחסות לתקופה המאוחרת לתקופה הרלוונטית לתביעה, וכי ההודעות שעניינן התקופה הרלוונטית לתביעה, לא צורפו ולא הוגשו על-ידי מי מהצדדים. באשר לנתבעים 2 ו-3 (שושנה שרשבסקי ואליהו שרשבסקי), נטען בתצהיר, כי בהתאם לנסח מרשם המקרקעין, נתבעים אלו הם בעלי הנכס. הנתבעת 2 בעלת 75% מהזכויות בנכס והנתבע 3 בעל 25% מהזכויות בו (שם, נספח ב'). בנוסף לכך, בהסכמי השכירות שנחתמו עם שוכרים של הנכס, מצויין שהנתבע 3 הוא המשכיר. כך באשר להסכם השכירות המתייחס לתקופה הרלוונטית לתביעה, שבו ארונוביץ ורזניקוב הם השוכרים (שם, נספח ג1), וכך גם בהסכמי שכירות מאוחרים יותר, שאף הם אינם רלוונטיים לתביעה הנדונה (שם, נספחים ג2 ו-ג3). בהסכם השכירות המצוי בידי העירייה המתייחס לשוכרים ארונוביץ ורזניקוב (נספח ג1), מופיעה רק חתימת המשכיר. עותק אחר, החתום גם על-ידי השוכרים, לא הוגש על-ידי מי מהצדדים. הגב' אליהו הצהירה גם על אופן חישוב גובה החוב, ולתצהירה גם צורפו דפי פירוט החשבון (שם, נספחים ד', ה1-ה6). כן צורפה דרישת תשלום שנשלחה ביום 27.5.2009 אל הנתבע 1 (שם, נספח ו'). גרסת הנתבעים 6. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 1. לטענתו, בתקופה הרלוונטית לתביעה, הוא לא היה בעליו של הנכס ואף לא החזיק בו. לטענתו, על-פי טופס פירוט יתרות לחשבון הארנונה של הנכס, בתקופה הרלוונטית המחזיקים בנכס היו ארונוביץ ורזניקוב (נספח א' של תצהירו). על-פי האמור בתצהירו של הנתבע 1, ביום 6.6.2007 נשלח אליו מכתבו של מר משה לוי, מנהל אגף השומה והגבייה של התובעת ובו התבקש להמציא מסמכים להוכחת החזקה בנכס על-ידי ארונוביץ ורזניקוב (המכתב לא צורף). במענה לכך, שלח הנתבע 1 מכתב ביום 21.6.2007 (שנמסר ביום 27.6.2007), ועל-פי הנטען בו, צורפו אליו צילום החוזה החתום בידי שני הצדדים, חשבון חשמל וחשבון מים להוכחת האמור. מכתב זה, צורף לתצהיר ללא נספחיו (שם, נספח ב'), ובו אכן נאמר שצורפו מסמכים אלו (שכאמור, לא הוגשו לבית המשפט), וכן נאמר כי לא ניתן לצרף את צילום ההמחאות של דמי השכירות, מאחר התשלום שולם במזומן. ביום 11.7.2007 שלח מנהל אגף השומה והגבייה מכתב נוסף אל הנתבע 1, שבו נאמר כי מאחר שהנתבע 1 לא השיב למכתב הקודם (מיום 6.6.2007), ירשם חוב הארנונה על שמו של הנתבע 1 (שם, נספח ג'). על כך השיב הנתבע 1 במכתב נוסף מיום 17.7.2007 (שם, נספח ד'), שאליו, כנטען במכתב, צורף עותק של מכתבו הקודם הנושא חותמת המאשרת את קבלתו באגף השומה והגבייה. נדגיש כבר עתה, שחרף המכתבים שהמתיימרים להציג צירוף של מסמכים, לא צורפו כל המסמכים הנזכרים ובהם צילום החוזה החתום בידי שני הצדדים וחשבונות החשמל והמים על שם השוכרים. הנתבע 1 הוסיף וטען בתצהירו, כי אינו מאשר את הסימון במסמכי התובעת (נספחים א1 ו-א2 של תצהיר התובעת), שלפיו הוא בעליו של הנכס. לטענתו, אפילו יוכח שאכן הוא סימן זאת, הרי שעשה כן כנציגם של בעלי הנכס. בנוסף טען, שהוא רק מטפל בענייני הנכס בשם הנתבעים 2 ו-3; כי הנתבעים לא החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה, אלא אותם דיירים שעליהם דווח במועד; הנתבע 1 אינו בעליו של הנכס ומעולם גם לא היה, ופקידי התובעת אף יודעים שפעל רק בתור עורך-דין המייצג את הנתבעים 2 ו-3; הנתבעים אינם חייבים לתובעת את סכום חוב הארנונה הנטען; המשיבה צירפה את הסכם השכירות שבו השוכרים אינם חתומים, הגם שהומצא לה העתק של ההסכם שעליו חתומים שני הצדדים להסכם. בנוסף לטענות אלו, הנתבע 1 טען כי לא התבקשה תגובתו לבקשה לתיקון כתב התביעה. ג. טענות הצדדים בסיכומי טענותיהם טענות התובעת 7. התובעת טוענת כי יש לקבוע שהנתבעים הם המחזיקים בנכס, ולפיכך עליהם לשלם את מלוא חוב הארנונה בגין הנכס עבור התקופה הרלוונטית. את טענתה שלפיה יש לקבל את התביעה, מבססת על טענות מהותיות, על טענות דיוניות ועל טענות ראייתיות, שלפיהן לטענתה, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענותיהם. נעמוד על עיקרי טענותיה של התובעת. (א) בדיון בבקשות הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים המקוריים, התברר שזהותם של השוכרים האמיתיים של הנכס בתקופה הרלוונטית זויפה. לפיכך, אין עוד משמעות להסכם השכירות שהוצג, ולכן, על הנתבעים, שהם בעלי הנכס ובעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס, לשאת בחוב הארנונה. (ב) היעדר סמכות עניינית. טענתם העיקרית של הנתבעים, שלא החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית, מסורה להכרעת מנהל הארנונה, ואינה בסמכותו של בית המשפט האזרחי, למעט במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית, מה שאין כן בענייננו. (ג) הנתבעים אינם יכולים להסתמך על תצהירו של הנתבע 1 ממספר טעמים, שאלו עיקריהם: הוגש רק תצהיר מטעם הנתבע 1, ולכן הנתבעים 2 ו-3 לא הוכיחו את טענתם, שלא החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית; מדובר בעדות יחידה של בעל דין אשר בהתאם לסעיף 54 בפקודת הראיות טעונה סיוע; הנתבע 1 מסתמך בתצהירו על רישום של התובעת לעניין ההחזקה בנכס בידי ארונוביץ ורזניקוב בתקופה הרלוונטית, על אף ההבנה שהם אמנם לא החזיקו בו וכי זהותם זויפה, ומטעם זה נמחקו מהתביעה; הנתבע 1 מעלה גם טענות עובדתיות חלופיות, בניגוד לתקנה 72(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי. כך למשל, טען שהנתבעים לא החזיקו בנכס, וגם טען שהנתבע 1 אינו בעליו ושלא סימן כך בהודעה על שינוי מחזיקים, אלא שהסימון ככל הנראה נעשה בידי מי מעובדי התובעת. (ד) הנתבעים הם בעלי הנכס, ועל-פי הגדרת "מחזיק" בפקודת העיריות, הם המחזיקים בו מדרגה ראשונה. בהתאם לפסיקה, המחזיק החייב בתשלום ארנונה, הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס". הנתבע 1 מחזיק בנכס או בעליו מכוח הצהרתו לתובעת, והנתבעים 2 ו-3 הם בעלי הנכס הרשומים במרשם המקרקעין. גם מהסכמי השכירות עולה שהנתבע 3 הוא בעל הנכס, ואילו הנתבע 1 חתם על ההסכמים בשם הנתבע 3. אמנם הנתבע 1 מציג את עצמו כנציגם של הנתבעים 2 ו-3, אולם הוא בן משפחתם, בהיותו נשוי לנתבעת 2 והוא אביו של הנתבע 3. מאחר שמדובר בחזקה במשותף, על-פי סעיף 316 בפקודת העיריות, ניתן לתבוע את החוב מהנתבעים יחד או לחוד. לפיכך, ומשלא הראו הנתבעים, שהנכס שבבעלותם הוחזק בידי אחר, חלה עליהם חובת התשלום, ואין רלוונטיות לשאלה אם נהנו מהנכס בפועל, אם לאו. (ה) הנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם, ולא הגישו מסמכים מהותיים להוכחה שהנכס הוחזק בידי אחרים בתקופה הרלוונטית. לפיכך, חל הכלל שלפיו הימנעות בעל-דין מהבאת ראייה רלוונטית, שיש להניח שהיא מצויה בהישג ידיו, מקימה חזקה שאילו הובאה, הייתה פועלת לחובתו. (ו) על-פי הפסיקה, הרשות המקומית איננה צד בסכסוך, ככל שישנו, בין בעל הנכס שבגינו ישנה חובה לשלם ארנונה, לבין השוכר או המחזיק, ואינה צריכה להמכריע בסכסוך זה. הרשות המקומית גם אינה צריכה לבדוק בכל נכס ונכס אם ישנן ראיות באשר לשאלת זהות המחזיק בו בתקופה הרלוונטית. בהיעדר הודעה מסודרת באשר לזהות המחזיק, רשאית הרשות המקומית לתבוע את תשלום הארנונה מבעל הנכס. בענייננו, הנתבעים הבטיחו את עצמם בכך שעל-פי הסכם השכירות הפקידו השוכרים בידיהם המחאת בטחון לפירעון חובות הרובצים על הנכס בגין השכירות, ובאמצעותה יכולים היו הנתבעים לשלם את חוב הארנונה. (ז) יש לדחות את טענות הנתבעים בעניין שיעורי הריבית וההצמדה שנוספו לקרן. חישוב התובעת משערך את סכום הקרן על-פי חוק, וככל שיש לנתבעים טענה בעניין זה, הם יכולים לעתור בהליך מתאים אל בית המשפט לעניינים מינהליים. משלא הציגו חישוב חלופי, שהוא נכון לטענתם, אין הם יכולים רק לטעון שהחישוב שערכה התובעת שגוי. טענות הנתבעים 8. הנתבעים חוזרים על טענתם, שבתקופה הרלוונטית לתביעה הנכס הושכר לאחרים, שהם ארונוביץ ורזניקוב, ולטענתם, הודעה על כך נמסרה לתובעת. לפיכך, לטענתם, לא ניתן לחייבם בתשלום חוב הארנונה. בנוסף, ובתשובה לטענותיה של התובעת, טענו הנתבעים טענות אלו: (א) התובעת אינה יכולה להיבנות מהצהרת הנתבע 1 בדיון בבקשת הרשות להתגונן של הנתבעים המקוריים, מאחר שדבריו לא היו בגדר עדות. כך גם, באותה עת הנתבעים 2 ו-3 לא היו צד לתביעה, ולכן בכל מקרה, הדברים שנאמרו אינם מחייבים נתבעים אלו. גם לא הוכח אם אותם אנשים אמנם היו או לא היו ארונוביץ ורזניקוב ששכרו את הנכס, וגם לא מן הנמנע שישנם ארונוביץ ורזניקוב אחרים ששכרו את הנכס. מכל מקום, ההחלטה על החלפת הנתבעים הייתה של התובעת, ללא קשר להמלצת בית המשפט, שהנתבעים חולקים שניתנה. (ב) טענת הנתבעים שהנכס הושכר לאחרים לא נסתרה וכך גם לא נסתרה הטענה שהודעה על כך נמסרה לתובעת. לפיכך, היה על התובעת להפנות את הדרישה לתשלום חוב הארנונה אל אלו שלפי הודעת הנתבעים, החזיקו בנכס בפועל. כך במיוחד שהנתבעים המציאו לתובעת הוכחות לכך שבאותה תקופה הוחזק הנכס בידי אחרים, ובין השאר הציגו לה חשבונות מים וחשמל. (ג) יש לדחות את טענת התובעת כי בית המשפט אינו מוסמך להידרש לתביעה שבה טוען הנישום כי אינו מחזיק בנכס, וזאת ממספר טעמים: במקום שהרשות המקומית היא התובעת, אין למנוע מהנתבע את האפשרות להתגונן מפני התביעה; נושא התביעה הוא עצם קביעת החיוב בארנונה במקום שבו חל שינוי לא מוצדק בשמם של החייבים, שהודעה על זהותם נמסרה כנדרש; התובעת אינה יכולה לטעון שהיה על הנתבעים להגיש השגה, מאחר שמעולם לא שלחה אל הנתבעים 2 ו-3 הודעת חיוב בתשלום, וממילא שלא היה להם על מה להשיג; גם אל הנתבע 1 לא נשלחה דרישת תשלום, אלא רק מכתב שבו התבקש לתמוך את טענתו שהדירה הושכרה והוחזקה בידי אחרים. על מכתב זה השיב, אך לא זכה למענה, ומכאן שטענותיו של הנתבע התקבלו. (ד) המסמכים שצירפה התובעת כדי להצביע על כך שלנתבע 1 זיקת בעלות לנכס, מאחר שכך סומן, אינם רלוונטיים לתקופה הנדונה, ולפיכך לא ניתן להסתמך עליהם. מה גם שהנתבע 1 מכחיש שהוא זה שסימן זאת. על-פי נסח מרשם המקרקעין, רק הנתבעים 2 ו-3 הם בעליו של הנכס, ולא הנתבע 1, שרק ייצג אותם בתור עורך הדין מטעמם. כך גם אין רלוונטיות לקשרי המשפחה שבין הנתבע 1 לנתבעים 2 ו-3. (ה) העובדה שהמשכירים הפקידו המחאת ביטחון בידי הנתבעים אינה רלוונטיות, מאחר שנועדה רק להבטיח את חובותיהם למשכיר, ולא להבטחת תשלום חוב ארנונה. גם אין מקום לטענה שהתובעת רשאית לפנות אל הבעלים לגביית חוב הארנונה, מכיוון שטענה זו אינה נכונה במקום שבו נמסרה לתובעת הודעה בדבר זהות המחזיק בנכס. גם אין מקום לטענה שהנתבעים לא הוכיחו את זהות השוכרים, מכיוון שכל המסמכים הרלוונטיים, כמפורט בתצהיר הנתבע 1, נמסרו לתובעת ומצויים ברשותה. מאחר שכנטען על-ידי הנתבעים דמי השכירות שולמו במזומן, אין הם יכולים להמציא ראיות בעניין תשלום זה. בכל מקרה, החובה על המחזיק בנכס רק להודיע שחדל מלהחזיק בנכס, ואינו חייב להודיע מי המחזיק במקומו. (ו) משלא נשלחה דרישת תשלום ארנונה, התובעת אינה יכולה לתבוע את התשלום. זאת לאור הוראת סעיף 306 בפקודת העיריות, הקובעת כך במפורש. (ז) הנתבעים חולקים על הפרשי ההצמדה והריבית שבהם חויבו, ולטענתם הסכום שנגבה חורג משיעור ההצמדה שניתן לגבות על-פי החוק. (ח) עיקרון פיזור הנזק מצדיק שהיחיד לא יסבול לבדו את פגעי החברה. אם אמנם זויפה זהותם של השוכרים, בעוד שהנתבעים, המשכירים, הסתמכו על זהותם כפי שמופיעה בתעודת הזהות שלהם, אזי על הכלל - ובמקרה זה, העירייה - לשאת בנזק ולא להטילו על היחיד, הנתבעים. ד. דיון בטענות הצדדים (1) הסמכות העניינית 9. סעיף 3 בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר), מסדיר את נושא ההשגה על חיוב בתשלום ארנונה. על-פי הוראת סעיף קטן (א) "מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה" מתוך ארבע טענות שאותן מונה הסעיף. אחת הטענות שעל יסודה ניתן להגיש השגה, היא זו הקבועה בסעיף 3(א)(3), והיא כי מי שחויב בתשלום ארנונה כאמור, "הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות". הוראה זו, שעניינה בטענת "אינני מחזיק בנכס", נוספה לחוק בתיקון משנת 1994 (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 1471, מיום 8.7.1994, עמ' 241). בתיקון זה גם נוספה הוראת סעיף 3(ג) הקובעת סמכות מקבילה לבית המשפט להידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס", בכפוף לקבלת רשות מבית המשפט להעלאת הטענה, שזו לשונה: "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". הוראות אלו שעניינן סמכות בית המשפט להידרש לטענות הנוגעות לתשלום ארנונה, שההשגה בגינן היא בסמכותו של מנהל הארנונה, זכו לפרשנות רבה בפסיקה. כפי שנקבע, לבית המשפט ישנה סמכות להידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס", אפילו לא הוגשה השגה במועד, אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו: פסק-דינה של כבוד השופטת ע' ארבל ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (3.6.2008), בפסקה 7). על-פי הפסיקה, בית המשפט יידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס", בנסיבות שבהן עולות שאלות בעלות חשיבות עקרונית וציבורית (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נ(4) 481 (2000), 494-492; פסק-דינו של כבוד השופט י' אנגלרד בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002), 480-479). כן נקבעו חריגים נוספים שבהתקיימם יידרש בית המשפט לטענה זו, ובהם היעדר מודעות של האזרח להליכי ההשגה המינהליים (עניין ט.ט. טכנולוגיה, שם), או טענת רשלנות מצד הרשות המקומית (ראו למשל, רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214 (1998); עניין י.ח. יזום והשקעות). 10. העניין הנדון אכן אינו מעורר שאלות בעלות חשיבות עקרונית וציבורית וגם לא נטענה טענה שלפיה הרשות המקומית התרשלה, ולפיכך לכאורה, אין מקום לכך שבית המשפט יידרש להגנת הנתבעים. יחד עם זאת, ישנם שני טעמים שבעטיים לא ראיתי הצדקה לדחיית הגנת הנתבעים על הסף. האחד, עניינו בכך שלנתבעים ניתנה רשות להתגונן, והתובעת לא ערערה על כך. השני, עניינו במחדליה של הנתבעת, בכך שלא הראתה ששלחה אל הנתבעים הודעת חיוב בתשלום ארנונה, הכוללת הודעה על זכותם להשיג אל החיוב. נעמוד עתה על כל אחד משני טעמים אלו. 11. הטעם הראשון לאי דחייתה של הגנת הנתבעים על הסף, עניינו בכך שמשניתנה להם רשות להתגונן מפני התביעה, ישנו קושי לחסום את הגנתם. התביעה הוגשה כאמור, בהליך של סדר דין מקוצר והנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן. בהחלטה שניתנה על-ידי הרשם ביום 28.11.2010 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, ונקבע שהתביעה תתברר בהליך של סדר דין מהיר. החלטה זו (בשונה מההחלטה שניתנה ביום 29.11.2010, בעניין הנתבעים הראשונים בכתב התביעה המקורי), ניתנה על סמך נימוקי הבקשה, מבלי שקדם לה דיון במעמד הצדדים. אילו אמנם לא היה בית המשפט מוסמך להידרש לתביעה, כי אז ניתן היה להעלות את הטענה בדבר היעדרה של סמכות עניינית גם לאחר שהנתבעים הורשו להתגונן. אולם במקום שבו מסורה השאלה אם בית המשפט יידרש לתביעה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרי שלכאורה, משניתנה לנתבעים רשות להתגונן, קבע בית המשפט (הרשם), שהגנתם הנסמכת על טענת "אינני מחזיק בנכס", תבוא בשעריו. כך במיוחד במקום שבו התובעת השלימה עם ההחלטה להרשות לנתבעים להתגונן, ולא ערערה על החלטת הרשם. 12. הטעם השני לכך שאין לדחות את הגנת הנתבעים על הסף, נעוצה בכך שלנתבעים לא ניתנה הזדמנות להשיג על חיובם בארנונה. טענה זו אמנם לא נטענה על-ידי הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן, אולם היא נטענה בתצהירו של הנתבע 1 (שם, סעיף 7), למצער, ביחס לנתבעים 2 ו-3. סעיף 306 בפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי על הרשות המקומית המבקשת לגבות חוב ארנונה, לשלוח אל החייב הודעה בכתב (ראו גם סעיף 307 לעניין המצאה בדרכים חלופיות). בתיקון חוק הערר משנת 1994 שהוזכר מעלה, נוסף גם סעיף 7א הקובע כי "בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". בעניין הוראות אלו קבע בית המשפט כי "רשות מקומית המבקשת לגבות ארנונה צריכה לברר את זהותו המדויקת של המחזיק בנכס. את דרישת התשלום עליה להפנות לאישיות המשפטית המחזיקה בנכס" (ט.ט. טכנולוגיה, בפסקה 5). עוד נקבע, לעניין חובת הרשות המקומית לפעול בהתאם לסעיף 7א, כי "הימנעות הרשות מקיום דרישה זו, תצדיק, ככלל, מתן רשות לנישום להעלות טענות בבית המשפט" (שם, פסקה 12). זאת, כחלק מהשיקולים שלפיהם יתיר בית המשפט לנישום העלאת טענה שמלכתחילה היה עליו להעלותה בהליך של השגה, ובהם השיקול שלפיו לא תחסם דרכו של הנישום, אם יביא הדבר לעיוות דין, או שלא היה מודע לאפשרותו להשיג על חיובו בתשלום ארנונה (שם). בענייננו, התובעת לא הראתה שאמנם שלחה אל הנתבעים הודעת חיוב בתשלום ארנונה, ואף לא הראתה שמילאה אחר דרישת סעיף 7א בכך שהודיעה לנתבעים על הודעת התשלום ועל זכותם להגשת השגה וערר על התשלום. התובעת הגישה הודעה שנשלחה רק ביום 27.5.2009 (נספח ו' של התצהיר מטעם התובעת), ושהנתבע 1 מכחיש את קבלתה. בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי לנוכח מחדליה של הנתבעת, שלא הודיעה להם על החוב ועל זכותם להשיג עליו, יש לדחות את התביעה לחייבם בתשלום הארנונה. איני רואה צורך להיכנס לשאלה אם יש בהיעדרה של הודעה כדי למנוע מהתובעת לתבוע את חוב הארנונה וזאת מאחר שבענייננו, אין מחלוקת שהנתבעים ידעו על עצם החוב. כפי שעולה מתצהירו של הנתבע 1, אף היו חילופי מכתבים בעניין זה בינו לבין מנהל אגף השומה והגביה. במסגרתם גם עלתה השאלה, אם הנתבע 1 המציא מסמכים שיש בהם כדי להצביע על כך שאחרים, ולא הנתבעים, החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית. 13. לפיכך ומהטעמים האמורים, אין לקבל את טענתה של התובעת, שלפיה משלא הגישו הנתבעים השגה על חיובם בתשלום הארנונה, אין לאפשר להם להתגונן מפני התביעה שהוגשה נגדם. (2) זיקת הנתבעים לנכס, והוכחת טענת "אינני מחזיק בנכס" 14. סעיף 326 בפקודת העיריות קובע שבעל נכס או מחזיקו חייב בתשלום ארנונה ביחס לתקופה המתחילה מהיום שבו הפך לבעל הזיקה האמורה לנכס. בהתאם להגדרה הקבועה בסעיף 1 בפקודה, "מחזיק" הוא "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבת מלון או בפנסיון". אין מחלוקת שהנתבעים 2 ו-3 הם בעליו של הנכס. על-פי מרשם המקרקעין (נספח ב' של תצהיר התובעת), הנתבעת 2 בעלת 75% מהזכויות בנכס, והנתבע 3 הוא בעליהם של 25% מהזכויות בנכס. בעניין הנתבע 1, ביקשה התובעת ללמוד מטפסי ההודעה על שינוי מחזיקים שהגיש, שאף הוא בעליו של הנכס. זאת מאחר שבמקום המיועד לסמן את זיקתו אל הנכס, סומנה האפשרות של בעלות (נספחים א1 ו-א2 של תצהיר התובעת). כך גם ביקשה ללמוד על כך מהסכמי שכירות של הנכס, שבהם המשכיר הוא הנתבע 3, אך הנתבע 1 חתום על ההסכם בשמו (שם, נספחים ג1, ג2 ו-ג3). עם כל הכבוד לתובעת, אין במסמכים אלו כדי ללמד על כך שהנתבע 1 הוא בעליו של הנכס. ראשית, הדבר עומד בסתירה למרשם המקרקעין, שלפיו הנתבע 1 אינו בעליו של הנכס ולעניין זכויות במקרקעין המרשם מחייב ומהווה "ראייה חותכת לתוכנו" (סעיף 125 בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). שנית, טפסי ההודעה האמורים, שאותם הגישה התובעת (א1 ו-א2), הם מיום 6.4.2008 ומיום 4.5.2009, כך שאינם רלוונטיים לתקופה הנדונה, ולכן גם אין ללמוד מהמסומן בהם לעניין זיקתו של הנתבע אל הנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה הנדונה. כך גם באשר להסכמי השכירות שנחתמו ביום 28.3.2007 וביום 2.4.2008 (ג2 ו-ג3), המתייחסים לתקופה המאוחרת לזו הנדונה. באשר להסכם הרלוונטי לתקופה הנדונה (ג1), הרי שבשונה משני ההסכמים האחרים, לא נכתב בו שהנתבע 1 חתום בשם הנתבע 3 (המשכיר). אפילו היה נאמר, יש בכך כדי ללמד שהנתבע 1 היה מיופה-כוחו של הנתבע 3, אך אין בכך כדי להפוך את הנתבע 1 לבעליו של הנכס או למחזיק בו. 15. מכאן אפוא, שהנתבעים 2 ו-3 הם כאמור, בעליו של הנכס, מה שאין כן ביחס לנתבע 1. שאלה נוספת היא, אם הנתבעים 2 ו-3 הוכיחו את טענתם, שבתקופה הרלוונטית לא החזיקו בנכס. בחינת ראיות הצדדים בשים לב לטענותיהם ביחס לראיות אלו, מובילה למסקנה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. אין במסמכים שהוגשו מטעם מי מהצדדים ראייה שיש בכוחה להראות שהנתבעים 2 ו-3, שהם כאמור, בעליו של הנכס, לא החזיקו בו בתקופה הרלוונטית. 16. התובעת טענה כי די בכך שהנתבעים 2 ו-3 לא הגישו תצהיר מטעמם כדי להוביל למסקנה שלא הוכיחו את טענתם. אולם אפילו בהתעלם מהיעדרו של תצהיר מאת נתבעים אלו, לא הוגשה ראייה המלמדת על טענתם, כי לא החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית. הנתבעים לא הגישו טופס הודעה על שינוי מחזיקים בנכס לצורך עדכון רישומי ארנונה, המלמד על כך שלא החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית, ובידי התובעת לא היה בנמצא טופס שכזה. כך גם לא הוגש הסכם חתום בידי השוכרים לכאורה, בתקופה הרלוונטית. ההסכם שלפיו לכאורה, בתקופה הרלוונטית הושכר הנכס לארונוביץ ולרזניקוב המצוי בידי התובעת (נספח ג1), חתום רק בידי המשכיר (או מי מטעמו), ולפיכך אין בו כדי ללמד שהסכם שכירות כאמור נחתם. כפי שעמדנו על כך קודם לכן, הנתבעים טענו על סמך האמור בתצהירו של הנתבע 1, שביום 6.6.2007 נשלח אל הנתבע 1 מכתבו של מר משה לוי מנהל אגף השומה והגבייה של התובעת, שבו ביקש שיומצאו לו מסמכים שיוכיחו שארונוביץ ורזניקוב החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית (המכתב לא צורף). במענה לכך השיב הנתבע 1 במכתב מיום 21.6.2007 (שנמסר ביום 27.6.2007), בצירוף צילום החוזה החתום על-ידי שני הצדדים, חשבון חשמל וחשבון מים, המוכיח שבאותה תקופה ארונוביץ ורזניקוב החזיקו בנכס. מכתב זה אמנם צורף לתצהיר של הנתבע 1 (נספח ב'), אולם כפי שנכתב במפורש בתצהיר, לא צורפו נספחיו (הסכם חתום וחשבונות מים וחשמל). לפיכך, אין די במכתב כדי להוכיח את הטענה, ומשלא צורפו אותם נספחים הנזכרים בו, ממילא שלא הוכח שהמסמכים קיימים, שאמנם נמסרו לתובעת, או שארונוביץ ורזניקוב אמנם החזיקו בנכס. ביום 11.7.2007 שלח מנהל אגף השומה והגבייה מכתב נוסף אל הנתבע 1, שבו נאמר כי מאחר שהנתבע 1 לא השיב למכתב הקודם (מיום 6.6.2007), ירשם חוב הארנונה על שמו של הנתבע 1 (שם, נספח ג'). על כך השיב הנתבע 1 במכתב נוסף מיום 17.7.2007 (נספח ד'), שאליו, כנטען במכתב, צורף עותק של מכתבו הקודם הנושא חותמת המאשרת את קבלתו באגף השומה והגבייה. מהתכתבות זו עולה שהתובעת לא קיבלה כל אסמכתה שיש בכוחה להוכיח את הטענה שבתקופה הרלוונטית הנכס הושכר לארונוביץ ורזניקוב. כך גם עולה, שהנתבע 1 ידע שהמסמכים שלטענתו שלח, ואשר נועדו להוכיח את טענתו, לא התקבלו אצל התובעת, וממילא שאינם ברשותה. אין זה משנה בעטיו של מי לא התקבלו אותם מסמכים אצל הנתבעת, ואם הייתה זו תקלה של התובעת או של הנתבע 1. די בכך שהנתבע 1 ידע שאין ברשות התובעת מסמכים שנועדו להוכיח את טענתו ולמרות זאת, לא טרח לשלוח אותם פעם נוספת, אלא הסתפק במשלוח אסמכתא למכתבו הקודם. 17. הנתבעים יכולים היו לרפא את הפגם האמור, אילו הגישו במסגרת התביעה הנדונה, את אותם מסמכים שלטענתם נשלחו. אולם גם לבית המשפט לא הגישו הנתבעים את המסמכים שלפי טענתם צורפו למכתב שנשלח אל מנהל אגף השומה והגבייה, אלא הסתפקו רק בצירוף המכתבים. כך גם לא הגישו כל מסמך שיש בכוחו להוכיח את טענתם, כי לא הם אלו שהחזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית, אלא אחרים, בין אם היו אלו מי שהציגו את עצמם כארונוביץ ורזניקוב ובין אחרים. הנתבעים לא הגישו את המסמכים האמורים, לא הגישו חשבונות כלשהם, גם לא הגישו אסמכתאות כלשהן על גביית דמי שכירות, אפילו נגבו במזומן כטענתם, ואף לא תצהירים של מי שיכול היה לתמוך בטענה שהנכס הושכר בתקופה הרלוונטית. בנסיבות אלו, אין כל ראייה שיש בכוחה ללמד על טענת הנתבעים, שלפיה כאמור, לא החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית מאחר שהושכר לאחרים. בעניין זה, צודקת התובעת כי יש להחיל על הנתבעים את הכלל בדבר הימנעות מהבאת ראיה. לפי כלל זה, חזקה היא, שהימנעות מהבאת ראיה רלוונטית שקרוב לוודאי שהיא בהישג ידו על בעל הדין, שאילו הובאה, הייתה פועלת לחובתו. כפי שנקבע לא אחת "מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (כבוד השופט (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 548/78 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לה(1), 736 (1980), 763-762). 18. באשר לטופס "פירוט יתרות לחשבון" מיום 24.1.2007, שצורף לתצהירו של הנתבע 1 (שם, נספח א'), הרי שאין בו כדי להוות ראיה לטענת הנתבעים. מסמך זה של התובעת, אכן נושא את שמותיהם של ארונוביץ ורזניקוב, אולם אינו מהווה ראיה לדבר. אין מחלוקת שהיו חילופי מכתבים עם הנתבע 1 בעניין טענתו כי שניים אלו היו המחזיקים של הנכס בתקופה הרלוונטית, ונראה שמטעם זה הוסב החשבון על שמם. אולם הנתבע 1, שהתבקש על-ידי אגף השומה והגבייה של הנתבעת לבסס זאת, לא הראה שאמנם עשה כן. לפיכך אין בחשבון זה כדי ללמד שהטענה שהנכס הוחזק בידי אחרים אמנם הוכחה כנדרש. (3) התייחסות קצרה לטענות נוספות של הצדדים 19. משהגענו למסקנה שלא עלה בידי הנתבעים 2 ו-3, שהם בעליו של הנכס, להוכיח כי לא החזיקו בו בתקופה הרלוונטית, הרי שדי בכך כדי לקבל את התביעה ולקבוע שעליהם לשאת בחוב הארנונה המתייחס לתקופה הרלוונטית. למעלה מן הצורך, ראינו להתייחס בקצרה לשתי טענות נוספות שהעלו הצדדים. האחת, עניינה בכך שבמקום שלא הוכח שנכס הוחזק בידי אחרים, כי אז על בעליו של הנכס לשאת בחוב תשלום הארנונה. כך גם אין רלוונטיות לשאלה אם הנתבעים 1 ו-2 החזיקו בנכס בפועל בתקופה הרלוונטית. השנייה, השאלה על מי לשאת בתשלום במקום שבו המחזיק לכאורה, הוטעה בידי אחרים. 20. באשר לטענה הראשונה, הרי שצודקת התובעת בטענתה, כי בהיעדר מחזיק בנכס, שוכר או בר-רשות אחר, הרי שעל בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס לשאת בתשלום הארנונה, ובענייננו, בעליו של הנכס (ראו בעניין זה את פסק-דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר בר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341 (1985), בעמ' 343). כך גם נכונה טענתה של התובעת, כי אפילו היה מוכח שהנתבעים 2 ו-3 לא החזיקו בנכס בפועל ולא השתמשו בו בתקופה הרלוונטית, הרי שאין בכך כדי לשלול את חובתם לשלם ארנונה בגין הנכס, בהיותם בעליו. כפי שאמנם נפסק בעבר, אין רלוונטיות לשאלת ההחזקה והשימוש בנכס בפועל, כדי לחייב בתשלום ארנונה (כך למשל, נפסק על-ידי כבוד השופט ג' בך בע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב, פ"ד מה(3) 769 (1991), 775-554). כך גם אין הרשות המקומית צריכה לטרוח באיתור "המחזיק" החייב בתשלום ארנונה, ודי שתסתמך על רישום ועל הודעות המחזיקים בדבר השינוי במחזיקים בנכס. 21. הטענה השנייה שאליה ראינו להתייחס בקצרה, עניינה בשאלה על מי לשאת בתשלום במקום שבו המחזיק לכאורה, הוטעה בידי אחרים. הנתבעים טענו, כי משהתברר שהוטעו על-ידי מי שהציגו את עצמם בתור ארונוביץ ורזניקוב, הרי שלאור העובדה שהנתבעים הסתמכו על תעודת זהות, המהווה ראיה להוכחת זהותו של אדם, יש לפעול על-פי עיקרון פיזור הנזק. בהתאם לכך, אין הצדקה שהנתבעים יישאו בתוצאות ההטעיה, ויש לפזר את הנזק על הכלל, ובמקרה זה העירייה. התובעת לעומת זאת טענה, כי אין היא צד בסכסוך שבין הנתבעים, בעליו של הנכס, לבין מי שלכאורה, שכר מהם את הנכס. ככל שהדברים אמורים בטענת התובעים, הרי שזו כלל לא הוכחה. כפי שכבר נאמר קודם לכן, הנתבעים לא הוכיחו שאמנם השכירו את הנכס למי שהתיימרו להציג את עצמם בתור ארונוביץ ורזניקוב, שהרי כאמור, לא הוגש הסכם שכירות חתום על-ידי אותם שוכרים. כך גם לא הוכח שהוטעו על-ידי מאן דהו. כל אשר עולה מהתיק הוא שאנשים ששמותיהם כאמור, שנטען שהחזיקו בנכס במועד הרלוונטי, טענו שאינם קשורים לנכס או לנתבעים בדרך כלשהי. לפיכך, ממילא שאין צורך לדון בטענה שיש הצדקה "לפזר את הנזק". בכל מקרה, ספק בעיני אם יש הצדקה לגלגל על הציבור את נזקו של הפרט, אפילו הוטעה בידי אחר ונפל קורבן למעשה רמייה. מכל מקום, צודקת התובעת בטענתה, כי הרשות המקומית אינה צריכה להיות צד בסכסוך החוזי שבין בעליו של הנכס לבין השוכר, אפילו התוצאה היא נזק כספי למי מהצדדים. כך גם נפסק לעניין זה בבר"ם 1008/06 יצחק טרכטינגוט נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב (2006), פסקאות 9-8 (פסק-דינה של כבוד השופטת מ' נאור): "המבקש מבקש להעביר לידי הרשות המנהלית את ההכרעה בסכסוך החוזי שלו עם השוכר ...מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי ולפיה אין להפוך את העירייה לצד לסכסוך בין משכירים ושוכרים. אלה הצדדים האמיתיים ל'סכסוך', וצד הרוצה בכך יכול לנקוט בהליכים משפטיים ולהביא ראיות" (ראו עוד: בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (2008), פסקה 30 בפסק-דינו של כבוד השופט י' דנציגר). ה. סיכום 22. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, ומשלא עלה בידי הנתבעים 2 ו-3, בעליו של הנכס, להראות שלא החזיקו בנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה, הרי שעליהם לשלם את חוב הארנונה המתייחס לתקופה זו. יחד עם זאת, מאחר שלא הוכחה זיקתו של הנתבע 1 אל הנכס, ומשהוכח שאינו בעליו, אין הוא חייב בתשלום חוב הארנונה. 23. באשר לטענת הנתבעים בעניין הפרשי ההצמדה והריבית של החוב, הרי שמשלא הראו טעות בחישוב שערכה התובעת, ומאחר שהחישוב נעשה על-פי החוק, אין לקבל את טענתם בעניין זה. 24. לפיכך, התביעה מתקבלת ביחס לנתבעים 2 ו-3, אשר ישלמו את החוב הנתבע ביחד ולחוד. התביעה נגד הנתבע 1, נדחית. בנוסף ישלמו הנתבעים 2 ו-3 לתובעת 7,000 ₪ עבור שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט. בנסיבות העניין, לא ראיתי לחייב את התובעת לשאת בהוצאותיו של הנתבע 1. התובעת רשאית להגיש לבית המשפט פסיקתה לחתימה תוך חמישה-עשר יום. מחזיק בנכסהגדרות משפטיות