העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית, המופנית כנגד החלטת משרד הפנים (להלן - המשיב) מיום 23.1.05, לדחות את בקשת העותרים לאיחוד משפחות ולרישום העותרים 2 ו-3 במרשם האוכלוסין בישראל, זאת בשל אי-הוכחת מרכז חיים של העותרים בתחומי המדינה. הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים 2. נפנה תחילה לסקירת הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים, כעולה מכתבי-הטענות על נספחיהם. 3. העותר 1 (להלן - העותר), הנושא תעודת זהות של יהודה ושומרון (להלן - האזור), נשוי כיום לנג'אח אבו סרחאן שהנה תושבת ירושלים. קודם לכן היה נשוי לאחותה המנוחה, אמנה אבו סרחאן ז"ל (להלן - המנוחה), אשר נפטרה ביום 30.12.99 בנסיבות טרגיות בתאונת התחשמלות. מנישואי העותר למנוחה נולדו העותרים 2 ו-3 וששה ילדים נוספים. 4. בשנת 1994 הגישה המנוחה עבור העותר בקשה לאיחוד משפחות (בקשה מס' 720/94), שבמסגרתה אף ביקשה לרשום במרשם האוכלוסין בישראל את ילדיהם של בני הזוג, העותרים 2 ו-3, אשר נולדו באזור ונרשמו במרשם האזור. הבקשה נדחתה על-ידי המשיב בשנת 1997, משהגיע למסקנה כי לא הוכח שבני הזוג מתגוררים בתחומי המדינה. בהמשך, הכריז המשיב בחודש יוני 1998 על פקיעת רישיונה של המנוחה לשהיית קבע בישראל, זאת לאחר שהוברר לו כי היא אינה מתגוררת עוד בתחומי המדינה. כאמור, בשנת 1999 הלכה המנוחה לבית עולמה, ובשנת 2000 נישא העותר לאחותה נג'אח, אף היא בעלת מעמד של תושב קבע בישראל (להלן - נג'אח או אשת העותר). מנישואים אלו נולדו לעותר ילדים נוספים. 5. כנגד החלטתו האמורה של המשיב - לדחות את הבקשה לאיחוד משפחות שהגישה המנוחה עבור העותר וכן את הבקשה לרישום העותרים 2 ו-3 במרשם האוכלוסין - הגיש העותר בשנת 2000 עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 8383/00). במסגרת הדיון בבג"צ הוסכם בין הצדדים, כי אשת העותר תגיש בקשת חדשה לאיחוד משפחות אשר תידון לגופה, ובהתקיים התנאים שנקבעו בנהלי המשיב, תאושר הבקשה, וכפועל יוצא אף יירשמו במרשם האוכלוסין בישראל ילדי העותר - הן אלו מנישואיו למנוחה והן אלו מנישואיו הנוכחיים. 6. על-יסוד ההסכמה דלעיל, הגישה אשת העותר בחודש פברואר 2001 בקשה חדשה לאיחוד משפחות (בקשה מס' 115/01; להלן - הבקשה). הבקשה אושרה בחודש מארס 2001, ובסמוך לאחר מכן קיבל העותר היתר לשהייה בישראל ממינהלת התיאום והקישור של המינהל האזרחי ( להלן - היתר מת"ק) עד לחודש מארס 2002. תוקף היתר המת"ק הוארך עד לחודש פברואר 2004. כמו כן, נרשמו במרשם האוכלוסין בישראל ילדי העותר שנולדו בתחום המדינה, ואילו לעותרים 2 ו-3, אשר נולדו כאמור באזור, הונפקו רישיונות לשהייה בישראל מסוג א/5 לתקופה של שנתיים. 7. במקביל, ניהל המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) חקירה אודות משפחת העותר, ובדק אם הללו מתגוררים בירושלים. ביום 5.8.03 ביקר חוקר מטעם המל"ל בדירה שבה היו אמורים להתגורר העותרים על-פי דיווחיהם בשכונת גזייל שבג'אבל מוכבר. מדובר בדירה בת שני חדרים, הממוקמת מתחת לבית אחותה של נג'אח, פאטמה, אשת סאלם עבדייה. מדו"ח החוקר עולה, כי איש ממשפחת העותרים לא אותר בדירה, וכי במקום נמצאה דירה נטושה אשר ניכר שלא התגוררו בה זמן ממושך. חלונותיה היו שבורים, בכיריים של הגז לא היו עיניות ובמקרר המטבח היו רק שרידי מזון רקובים. החוקר מצא, כי מדובר בדירה קטנה בת שני חדרים שלא מתאימה למגורי שתים-עשרה נפשות (שני בני הזוג, וכן עשרת ילדיהם - שמונה מהם מהאשה הראשונה). ילדי סאלם וכן שכנים מסרו לחוקר, כי נג'אח ומשפחתה "עזבו מזמן לשכונת עבדייה שבבית-לחם", אך לא הסכימו למסור הודעות בכתב בעניין זה (דו"ח החוקר נספח ג1 לכתב-התשובה המשלים). פאטמה, אחותה של נג'אח, טענה באוזני החוקר כי נג'אח ומשפחתה "נסעו לטיול לפני ארבעה-חמישה ימים" אך לא ידוע לאן. צרתה של פאטמה, מרים, אשתו השנייה של סאלם, מסרה בהודעה בכתב לחוקר המל"ל, כי העותר ונג'אח שוכרים את יחידת המגורים, אך נעדרים ממנו לתקופות ממושכות, ובין היתר ציינה: "הם שוכרים... והם חופשיים לעשות מה שבא להם, והם יוצאים הרבה לחופשות ולפעמים הם שוהים חודש או חודשיים בחופשה..." (נספח ג3 לכתב-התשובה המשלים). הגב' נג'אח עבדייה, אשת חמיה של פאטמה, המתגוררת אף היא בבניין, מסרה לחוקר בהודעה בכתב, כי לעותר בית בכפר עבדייה שבאזור בית-לחם, וכי הוא ורעייתו שכרו אמנם את דירת שני החדרים, אך הדירה נטושה והיא לא ראתה אותם למעלה מארבעה חודשים (נספח ג4 לכתב-התשובה המשלים). בהסתמך על הממצאים מהביקור בנכס, על תחקורם בעל-פה של בניו של סאלם והשכנים, ועל ההודעות האמורות בכתב שנגבו מחלק מבני המשפחה, חיווה חוקר המל"ל דעתו, כי העותר ורעייתו שכרו את דירת המחסנים בת שני החדרים רק לצורך מסירת כתובת בישראל לשם קבלת קצבה מהמל"ל, כי אשת העותר עזבה זה מכבר את הדירה וככל הנראה חזרה להתגורר בבית בעלה באזור בית-לחם (נספחים ג1 ו-ג5 לכתב-התשובה המשלים). 8. על-יסוד ממצאי החקירה הנ"ל, הפסיק המל"ל את תשלום קצבאותיו לאשת העותר. בעקבות זאת הגישה האחרונה ביום 4.4.2004 תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים, שבה עתרה לביטול החלטת המל"ל. 9. בחודש יוני 2004, לאחר הגשת התביעה לבית-הדין לעבודה, בוצעה על-ידי חוקרי המל"ל חקירה נוספת בעניין משפחת העותרים. לחוקרי המל"ל נתחוור, כי העותר ורעייתו עברו להתגורר בדירה בת ארבעה חדרים בשכונת גזייל שבג'אבל מוכבר, אותה שכרו מאדם בשם עארף עלאן. החוקרים ביקרו בדירה במהלך חודש יוני 2004, גבו הודעות מאשת העותר ומעארף והכינו דו"ח מסכם (נספחים ג6-ג9 לכתב-התשובה המשלים). במהלך החקירה נתברר מפי רעייתו של העותר, כי היא ומשפחתה עברו להתגורר בדירת עארף ביום 15.8.03, קרי - כעשרה ימים לאחר ביקור חוקרי המל"ל בדירת שני החדרים הנטושה בבית אחותה. עוד נתחוור מפיה, כי היא ובעלה רכשו דירת שני חדרים ומטבח בשכונת סילואן עוד בשנת 2002 תמורת 20,000 דינר, אך בחרו שלא להתגורר בה ולהותירה נעולה ללא שימוש. כשנשאלה רעיית העותר, מדוע בחרה להתגורר בשכירות עד לחודש אוגוסט 2003 בדירת מחסנים בת שני חדרים בבית סאלם, שאינה ראויה למגורים, בשעה שעמדה לרשותה בתקופה זו הדירה שרכשה בסילואן, השיבה כי אזור סילואן מרוחק והם התרגלו לגור בשכונת ג'אבל מוכבר. עוד טענה, כי ביום ביקור חוקרי המל"ל בדירת סאלם נעדרו כל בני משפחתה מן הדירה בשל נסיעתם לטיול. למרות שחלק מבני המשפחה ציינו שלעותר יש דירה באזור בית-לחם, המוחזקת על-ידי אחיו, הכחישה נג'אח בחקירתה כי לבעלה יש שם דירה כלשהי. היא הציגה לחוקרים תעודות לימודים של ילדיה בירושלים לשנות הלימודים 2001-2002 ו-2003-2004, וטענה כי לא מצאה את התעודות לשנת 2002-2003. חוקרי המל"ל העריכו בדו"ח שערכו בחודש יוני 2004, על-סמך ביקוריהם בשטח וחקירות העדים, כי משפחת העותר הזדרזה לשכור את דירת עלאן ביום 15.8.03 ועברה להתגורר בה מיד כשנודע לה שחוקרי המל"ל ביקרו ביום 5.8.03 במענם הקודם בבית סאלם ומצאוהו נטוש. עם זאת, התקשו החוקרים לקבוע מתי עזבו העותר ורעייתו את דירת סאלם, והעריכו, על סמך ההודעות שגבו, ובפרט זו שנגבתה מנג'אח עבדייה, כי הללו לא גרו במקום זמן ממושך, ולמצער - כארבעה חודשים. 10. ביום 2.6.04, הגיש העותר למשיב בקשה להארכת תוקף היתר המת"ק וכן להארכת תוקף רישיונות השהייה שנופקו לעותרים 2 ו-3. הבקשה נבחנה על-ידי המשיב במהלך חודש דצמבר 2004, ובמסגרת זו קיבל לידיו את דו"חות החקירה שערכו חוקרי המל"ל. בהסתמך על דו"חות אלו, החליט המשיב ביום 23.1.05 לדחות את בקשת העותרים מחמת אי-הוכחת מרכז חיים בתחומי המדינה. על החלטה זו הגיש העותר ערר, אשר נדחה על-ידי המשיב ביום 10.2.05. עם דחיית הערר, הוגשה ביום 9.3.05 העתירה הנדונה. 11. ביום 15.3.05, דהיינו - כשבוע לאחר הגשת העתירה דנן, במסגרת ההליך שהתקיים בבית-הדין האזורי לעבודה, הודיע המל"ל לבית-הדין כי "החליט לחזור בו מהחלטתו הקודמת ולהחזיר לתובעת את ביטוחה ואת קצבת הילדים ממועד הפסקתם", ולהודעה זו ניתן תוקף של פסק-דין. עובר למתן ההודעה על ההסכמה לתביעה, נתקבל במל"ל דו"ח חקירה מעודכן מיום 26.1.05, לאחר ביצוע חקירות עקיפות באזור בית-לחם ותחקור בני משפחתו של העותר. חוקרי המל"ל התרשמו, כי העותר ורעייתו מתגוררים בדירה השכורה בבית עארף בג'אבל מוכבר במהלך ימי השבוע, אך בסופי השבוע ובחגים הם מגיעים לנכס שבבעלותם באזור בית-לחם - בית פרטי חד-קומתי בן ארבעה חדרים (נספח ג10 לכתב-התשובה המשלים). 12. כתב-התשובה לעתירה הוגש ביום 10.5.05. בשימוע שקיים המשיב לעותרים ביום 18.5.05, כשבוע לאחר הגשת כבת-התשובה, טענה אשת העותר, כי מיד לאחר נישואיה עברה לגור בדירת שני החדרים בבית אחותה בירושלים בג'אבל מוכבר (בבית סאלם), שם התגוררה כשלוש שנים עד לחודש אוגוסט 2003. לדבריה, ביום 15.8.03 עברה לגור בשכירות בדירת ארבעת החדרים המצויה באותו רחוב (בית עארף), שם היא מתגוררת עד היום. כן טענה, כי בעת ביקורם של חוקרי המל"ל בדירת עארף ביום 5.8.03, נסעו בני המשפחה לטיול לצפון הארץ. היא הוסיפה וציינה במהלך השימוע, כי מעולם לא התגוררה באזור בית-לחם, וכי הבית בעבדייה אינו בבעלות העותר אלא בבעלות הוריו. כן הסבירה, כי היא ובעלה לא עברו להתגורר בבית בסילואן, שאותו קנו בשנת 2002, הואיל ומדובר בבית קטן בן שני חדרים בלבד, וכי העדיפו להישאר בשכונת ג'אבל מוכבר ולעבור לדירה גדולה יותר - כפי שעשו במעבר לדירת עלאן בת ארבעת החדרים. גרסה דומה השמיע במהלך השימוע גם בעלה העותר (נספח ב' לכתב-התשובה המשלים). 13. ביום 22.5.05 הודיע המשיב בכתב לבית-משפט זה, כי לאחר בחינת מכלול החומר שעמד לפניו ולאחר עריכת השימוע לעותרים, לא מצא מקום לשנות את החלטתו מיום 23.1.05, בדבר דחיית הבקשה לאיחוד משפחות מחמת אי-הוכחת מרכז חיים בתחומי המדינה. הודעה מפורטת נשלחה על-ידי המשיב לב"כ העותרים ביום 30.5.05 (נספח א' לכתב-התשובה המשלים), ובה צוין, בין השאר, כי נוכח הממצאים העולים מחקירות המל"ל ומהשימוע שנערך לעותר ולאשתו במשרד הפנים, לא שוכנע המשיב שמרכז חייהם של העותרים היה בתקופה הרלבנטית בישראל, וכי הוא מעריך שהם עברו להתגורר בתחומי המדינה רק מיום 15.8.03 ואילך, ואילו לפני-כן התגוררו בביתם שבעבדייה באזור בית-לחם. בכתב-התשובה המשלים, שהוגש ביום 2.6.05, הודיע המשיב, כי עמדתו נותרת בעינה. עיקר טיעוני העותרים 14. העותרים טוענים, כי מאז נישואיהם בשנת 2000, מתגוררים הם דרך קבע בירושלים, וכי שגה המשיב במסקנתו לפיה לא הוכח לפניו שעד ליום 15.8.03 היה מרכז חייהם בישראל. הם גורסים, כי משסמך המשיב את מסקנתו על ממצאי חקירות המל"ל, היה עליו לשנות את החלטתו למן הרגע שבו הסכים המל"ל, בהליכים בבית-הדין לעבודה, להכיר בזכותה של אשת העותר לקבלת קצבאות כמי שמרכז חייה בישראל. לשיטתם, פסק-דינו של בית-הדין לעבודה, שניתן בהסכמת המל"ל והעותרים, מקים השתק פלוגתא בין העותרים לבין המשיב, בשאלת מרכז חייהם של העותרים בישראל, שכן למל"ל ולמשרד הפנים הייתה זהות אינטרסים באותו הליך משפטי בקביעת מרכז החיים של משפחת העותרים, ובפרט כאשר בית-הדין לעבודה הוא פורום משפטי מתאים לבירור מחלוקות עובדתיות באמצעות חקירת עדים, בשעה שבבית-המשפט לעניינים מינהליים חקירת עדים הנה חריגה ויוצאת דופן. תמצית טיעוני המשיב 15. באת-כוח המשיב טוענת, כי החלטת משרד הפנים בדבר דחיית בקשת העותרים נסמכה, בין השאר, על חקירות המל"ל, לפיהן לא סיפקו העותרים הוכחות ממשיות ותשתית ראייתית רחבה לכך שמרכז חייהם הנו בתחום ישראל, כי מסקנתו זו של המשיב אינה חורגת ממתחם הסבירות, וכי אל לו לבית-המשפט להחליף את שיקול דעת הרשות המינהלית בשיקול דעתו. עוד נטען, כי פסק-הדין של בית-הדין לעבודה, בתביעת רעייתו של העותר נגד המל"ל לתשלום קצבאותיה, שניתן בהסכמת המל"ל (ועל-פי הנטען מחמת הספק בלבד), אינו מהווה השתק פלוגתא כלפי משרד הפנים, שכלל לא היה צד לדיון המשפטי הנ"ל בשאלת הקצבאות; ובפרט כאשר בענייננו מדובר בבקשה שונה בתכלית - בקשה להענקת מעמד בישראל - הדורשת, בין השאר, הוכחת מרכז חיים בישראל בראיות ממשיות ולאורך תקופה ממושכת ורצופה. המסגרת הנורמטיבית 16. אתייחס תחילה לרקע המשפטי הרלבנטי לענייננו. עיקרון אוניברסלי מוכר ומקובל הוא, כי ריבונותה של מדינה מקנה לה שיקול-דעת רחב למנוע מזרים מלהיכנס לשטחה ולקבוע מי אינו רצוי בתחומיה, ואין לאדם זכות קנויה לבוא בשעריה בין כתושב ובין כבעל מעמד אחר (בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117). על-פי סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, הסמכות להענקת רשיונות ישיבה בישראל ל"מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה", נתונה לשר-הפנים או למי שהוסמך על-ידו. שיקול-הדעת אשר ניתן לשר-הפנים בהפעלת סמכותו להענקת רשיונות ישיבה, הנו שיקול-דעת רחב אשר נובע מאופי הסמכות (בג"ץ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520). 17. מדיניותו רבת השנים של המשיב הנה "שלא להעניק אשרות לישיבת קבע לזרים, אלא במקרים חריגים, בהם קיימים שיקולים מיוחדים" (בג"ץ 1689/94 הררי ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15, בעמ' 19). לצורך כך, נקבעו קריטריונים מחמירים שבבסיסם עומדים שיקולים הומניטאריים כבדי משקל, וביניהם - הקניית מעמד לבן-זוג של תושב ישראל בהליך של איחוד משפחות. הקריטריונים בהליך זה מחייבים בחינת כנות הנישואין, מרכז החיים של המזמין, והיעדר מניעה בטחונית או פלילית. קריטריונים אלו נבחנים עם הגשת הבקשה ולאורך תקופת "ההליך המדורג", כאשר במהלך ההליך אף נבחנת במעבר משלב לשלב, הוא הדין במשך כל שלב ושלב, שאלת מרכז חייהם של המזמין והמוזמן (בג"ץ 3648/97 סמטקה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, בעמ' 788-787). כאשר לא מוכח שמרכז חיי בני הזוג בישראל, נשמט הבסיס ההומניטארי להענקת רישיון לשהיית קבע בישראל, שכן הענקת הרישיון נסמכת על מציאות של ישיבת קבע בארץ (בג"ץ 282/82 עווד נ' ראש הממשלה, פ"ד מב(2) 424, 433). 18. בהחלטותיו בשאלת מרכז החיים רשאי המשיב להסתמך על ראיות שעומדות במבחן הראיה המינהלית, קרי - על כל ראיה "אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה" (בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כ"ו(2) 337, 357), או "שרשות מינהלית סבירה הייתה מסתמכת עליה" (בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 715). הוא רשאי, ככל רשות מינהלית, לבסס החלטתו על ממצאים וקביעות עובדתיות של רשויות אחרות, זאת בהתחשב במידת המיומנות של אותה רשות בנושא העובדתי, ובין השאר להסתמך על ממצאי חקירות המל"ל (ראו: עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים, טרם פורסם). 19. עקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו גם בהכרעה הנדונה בעניין החלטתו של המשיב, הנו כי תפקידו של בית המשפט המינהלי, בדומה לבית המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הוא "לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים, לעיל). בית-המשפט המינהלי אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית, לא אמור לבצע במקומה את המטלות המוטלות עליה ואל לו להעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה; וקל וחומר הוא, כאשר מדובר בשיקול דעת רחב, כמו זה הנתון לשר הפנים בעניין הענקת רישיונות לשהייה בתחומי המדינה. רציונל זה חל גם על מלאכת קביעת העובדות. על-כן, בית-המשפט המינהלי, ככלל, לא יטול את תפקיד הרשות, ויימנע, אפוא, לקיים לפניו הליך של בירור העובדות וקביעתן (עע"מ 9018/04 לעיל; עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, טרם פורסם). מן הכלל אל הפרט 20. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי לא קמה עילה להתערבותה של הערכאה השיפוטית המינהלית, הן במסקנתו של המשיב, לפיה לא הוכח כי מרכז חייהם של העותרים עובר ליום 5.8.03 היה בישראל, והן בהחלטתו לדחות מטעם זה את בקשתם לקבלת מעמד במסגרת הליך של איחוד משפחות. הכרעת המשיב נסמכה על תשתית ראייתית העומדת במבחן הראיה המינהלית, ובין השאר: על ממצאי חוקר המל"ל בעת ביקורו בדירה ביום 5.8.03 - שנמצאה כאמור נטושה, ללא סימנים למגורים וכאשר חלונותיה שבורים; על דו"חות החוקר בדבר תחקור בני המשפחה בבנין המגורים האמור - שציינו כי העותרים לא התגוררו במקום באותה תקופה אלא בעבדייה שבאזור בית-לחם; ועל הודעות בכתב שנגבו מחלק מבני המשפחה שהתגוררו בבית, וביניהם מקרובת המשפחה נג'אח עבדייה, שציינה כי לא ראתה את העותרים למעלה מארבעה חודשים. לכך נתווספו ההערכה, כי הדירה בת שני החדרים לא התאימה למגורי שנים-עשר איש, הן מבחינת גודלה, והן מחמת תנאי התברואה הירודים, וכן העובדה שכשבוע לאחר שנתגלה כי הדירה נטושה, מיהרו העותרים לשכור דירה בת ארבעה חדרים באותה שכונה, ולא התגוררו מעולם בדירת שני חדרים שהייתה בבעלותם בסילואן מאז שנת 2002. כאמור, על-רקע התשתית הראייתית האמורה לא שוכנע המשיב, אף לא לאחר השימוע שבו ניתן לעותרים לשטוח גרסתם ביחס לתשתית זו, כי העותרים התגוררו בתחום המדינה בתקופה שקדמה ליום 5.8.03. מסקנתו האמורה של המשיב, שנסמכה על ראיות מינהליות ראויות, נתקבלה במסגרת שיקול הדעת המסור לו, ואין מקום כי שיקול דעת זה יומר בזה של בית-המשפט. מכל מקום, מסקנת המשיב, על-יסוד הראיות האמורות, כי לא הוכח שמרכז חייהם של המערערים בתקופה הרלבנטית היה בישראל, היא מסקנה שאינה חורגת ממתחם הסבירות, ואין אפוא עילה להתערב בה. על-יסוד מסקנת המשיב דלעיל, בדבר אי-הוכחת מרכז חיים בישראל בהתייחס לתקופה שקדמה ליום 5.8.03, החלטתו לדחות את בקשת העותרים לאיחוד משפחות ניתנה אף היא בגדר מתחם הסבירות, שכן הבסיס ההומניטארי להענקת רישיון לשהיית קבע בישראל בהליך של איחוד משפחות נסמך, כמבואר ברקע המשפטי לעיל, על מציאות של מגורים רצופים בישראל לאורך תקופת ההליך המדורג. 21. אין ממש בטענת העותרים, לפיה פסק-הדין של בית הדין לעבודה, שניתן על-פי הסכמת המל"ל ואשת העותר, מהווה השתק פלוגתא בין העותרים לבין משרד הפנים בעתירה הנדונה בשאלת מרכז חיי משפחת העותרים בישראל. הכלל של השתק פלוגתא חל בדרך-כלל רק על מי שהיה צד לדיון הקודם, אך הורחב גם לגבי מי שעומד ביחסי "קירבה משפטית" (PRIVITY) עם בעל הדין ואם קיימת ביניהם "זהות אינטרסים" (ראו: ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס ואח', פ"ד לט(4) 29, 36-39). בין המל"ל לבין משרד הפנים אין זהות אינטרסים ויחסי קירבה משפטית בהתדיינויות המשפטיות השונות. המל"ל בוחן את שאלת מרכז החיים לצורך תכלית של הענקת הטבות סוציאליות בעלות אופי ממוני בלבד (קצבאות וגמלאות) לתושבי המדינה, ואילו משרד הפנים בוחן במקרה דנן את שאלת מרכז החיים במסגרת שיקול-הדעת הרחב הנתון לו להעניק לתושב זר מעמד של תושב קבע בישראל. על רקע התכליות השונות האמורות, שונים גם המבחנים להוכחת מרכז החיים בישראל הננקטים על-ידי כל אחת מהרשויות הנ"ל. המבחנים מחמירים יותר לצורך הקניית מעמד של תושב המדינה, ומטילים על המבקש נטל הוכחה גבוה ומוגבר לספק למשרד הפנים ראיות ממשיות לאורך תקופה ממושכת של ההליך המדורג. על רקע האמור, אין פגם בכך שהמל"ל ומשרד הפנים הגיעו למסקנות שונות בשאלת מרכז חייהם של העותר ורעייתו על בסיס התשתית הראייתית הזהה שנאספה על-ידי חוקרי המל"ל. זאת ועוד: כתנאי ליצירת השתק פלוגתא, נדרשת הכרעה פוזיטיבית בשאלה שבמחלוקת (ע"א 431/80 רוזנברג ואח' נ' חזן, פ"ד לה(2) 742); ואולם, בענייננו לא הייתה הכרעה פוזיטיבית בפסיקת בית-הדין לעבודה בשאלת מרכז חייהם של העותרים בתקופה שקדמה ליום 5.8.03, אלא רק נקבע - בהסכמת המל"ל - כי תבוטל ההחלטה על הפסקת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לאשת העותר. אשר-על-כן, אין פסק-דין של בית-הדין לעבודה בתביעתה של אשת העותר נגד המל"ל, מהווה השתק פלוגתא, בשאלת מרכז החיים של המשפחה, בעתירת העותרים נגד משרד הפנים. 22. סיכומם של דברים: מן המקובץ לעיל עולה, כי לא נפלו פגמים בהחלטתו של המשיב המקימים עילה להתערבות שיפוטית. ההחלטה נסמכה על תשתית ראויה של ראיות מינהליות, ניתנה במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לו בהענקת מעמד בישראל משיקולים הומניטאריים ולא חרגה ממתחם הסבירות. התוצאה 23. על-יסוד האמור לעיל, לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של המשיב, לדחות את בקשת העותרים לקבלת מעמד בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות, מחמת אי-הוכחת מרכז חיים בתחומי המדינה במהלך ההליך המדורג בתקופה שקדמה ליום 5.8.03. לפיכך, אני דוחה את העתירה ומחייב את העותרים לשלם למשיבים הוצאות בסך 2,000 ₪. משרד הפניםאיחוד משפחותהגדרות משפטיות