השופט א' גרוניס: 1.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית). בפסק הדין נקבע, כי על המערער, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן - האפוטרופוס), לשחרר נכסים מסוימים שהוקנו לו על פי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן - חוק נכסי נפקדים). 2.הבנתה של המחלוקת המשפטית המונחת בפנינו מחייבת מתן רקע על אילן היוחסין המשפחתי של המשיבות ועל קורותיהם של בני משפחתן. בראש אילן היוחסין עומד בדיעאללה אפנדי בהאי (להלן - המנוח), בנו של מייסד הדת הבהאית. בחודש ינואר 1948 עזב המנוח את ארץ ישראל על מנת לבקר שניים מילדיו שהתגוררו בלבנון. בשל פרוץ מלחמת העצמאות נמנע מהמנוח לשוב לארץ עד חודש יוני 1949, אז חזר לישראל באישור השלטונות. ביום 24.10.50 הוכרז המנוח כנפקד אשר נכסיו מוקנים למערער. יצוין, כי לא אותר עותק של ההכרזה, אך הערה אודותיה נרשמה בפנקסי המקרקעין בהם רשומות זכויות המנוח. ביום 1.11.50, כשבוע לאחר הכרזתו כנפקד, נפטר המנוח. למנוח היו בן וארבע בנות. על פי צוואה שהותיר, חולקה ירושתו כך שרעייתו קיבלה 25 אחוזים מנכסיו, ואילו כל אחד מחמשת הילדים קיבל 15 אחוזים. המחלוקת בהליך שבפנינו נוגעת לחלקם של שלושה מהילדים, היינו ל-45% מנכסי המנוח. הבנת המחלוקת מחייבת ליתן מספר פרטים לגבי קורותיהם של ילדי המנוח. בנו של המנוח, סלאח אלדין בדיעאללה בהאי (להלן - סלאח), יצא מהארץ בחודש ינואר 1947 ונפטר בלבנון בשנת 1976. אחת מבנותיו של המנוח, סאדג' בדיעאללה בהאי (להלן - סאדג'), יצאה מהארץ גם היא בחודש ינואר 1947 ונפטרה בלבנון בשנת 1973. בת אחרת של המנוח, עפאת בדיעאללה בהאי (להלן - עפאת), יצאה מהארץ בשנת 1956 ונפטרה בלבנון בשנת 1982. סלאח, סאדג' ועפאת (להלן - המורישים) לא הותירו אחריהם צאצאים. ביום 7.12.95 הוציא המערער אישור לפי סעיפים 30(א) ו-30(ב) לחוק נכסי נפקדים, ובו הכריז על המורישים כנפקדים שנכסיהם מוקנים לו. בת נוספת של המנוח הינה המשיבה 1. בשנת 1956 יצאה המשיבה 1 מהארץ והיא מתגוררת בקפריסין. בתו הנוספת של המנוח הינה קמר בדיעאללה בהאי (להלן - קמר), אשר חיה בארץ כאזרחית ישראלית עד מותה. לקמר שתי בנות, שהינן אזרחיות ישראליות: המשיבה 2, המתגוררת כיום באנגליה, והמשיבה 3, המתגוררת בחיפה. המשיבות הן היורשות של סלאח, סאדג' ועפאת. 3.כאמור, המנוח הוכרז כנפקד ביום 24.10.50. כעבור כשבוע נפטר המנוח וירושתו חולקה בין רעייתו וילדיו באופן שתואר לעיל. ביום 13.1.54 החליט המערער לשחרר 70 אחוזים מנכסי המנוח. השחרור נעשה מכוח סמכותו של המערער על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים ולאחר שהתקבל אישור של הוועדה הפועלת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים (להלן - הוועדה). בהחלטת הוועדה נאמר, כי "הוחלט להמליץ על שחרור נכסי האנשים הנמצאים בארץ". היינו, 30 האחוזים אשר לא שוחררו הם בגין חלקם בירושה של סלאח ושל סאדג', אשר ישבו אותה שעה בלבנון. יצוין, כי בין הנכסים ששוחררו בהחלטה מיום 13.1.54 היה גם חלקה של עפאת בירושה. כאמור, בשנת 1956 עברה עפאת להתגורר בלבנון ולשיטת המערער הפכה היא לנפקדת והנכסים שירשה הוקנו לו מחדש. המחלוקת בהליך דנא היא סביב זכותן של המשיבות בחלקם של המורישים בירושת המנוח (45% מנכסי המנוח). נכסים אלה כוללים חלקים מנכסי מקרקעין באיזור עכו ונהריה, המוחזקים כיום על ידי המערער במושע עם בני המשפחה האחרים. המשיבות פנו למערער בבקשה כי יבטל את הכרזת המנוח והמורישים כנפקדים ולחלופין כי ייתן אישור או ישחרר את הנכסים, בהתאם לסמכותו על פי סעיפים 27 או 28 לחוק נכסי נפקדים. המערער דחה את הבקשה. ביום 2.3.00 הגישו המשיבות תביעה לבית המשפט המחוזי, בה ביקשו שיוצהר כי הכרזת המנוח והמורישים כנפקדים והכרזת נכסיהם כנכסי נפקדים נעשתה שלא כדין ודינה להתבטל. לחלופין נטען, כי על המערער לפעול בהתאם לסמכותו לפי סעיפים 27 או 28 לחוק נכסי נפקדים. 4.בפסק הדין שניתן ביום 19.9.02 קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המשיבות. בית המשפט דחה את טענת המשיבות, כי מלכתחילה לא היו המורישים או מי מהם בגדר נפקדים. נקבע, כי המנוח, סלאח וסאדג' עונים להגדרת "נפקד", הן על פי החלופה הקבועה בסעיף 1(ב)(1)(II) לחוק נכסי נפקדים (להלן - החלופה השנייה) והן על פי החלופה שבסעיף 1(ב)(1)(III) לחוק (להלן - החלופה השלישית). עפאת, לעומת זאת, נכנסת רק להגדרה שבחלופה השנייה. לפי סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים, בנסיבות מסוימות מחויב האפוטרופוס ליתן למי שאפשר להגדירו נפקד על פי סעיף 1(ב)(1)(III) לחוק נכסי נפקדים (החלופה השלישית) אישור שהוא איננו נפקד. בית המשפט קבע, כי סעיף זה חל על המנוח, סלאח וסאדג', על אף שהם עונים על הגדרת נפקד גם לפי החלופה השנייה. בקביעה זו הסתמך בית המשפט על פסק הדין בבג"ץ 99/52 פלמוני נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד ז 836 (1953) (להלן - עניין פלמוני). לגופו של עניין קבע בית המשפט, כי ביחס למנוח, לסלאח ולסאדג' התמלאו התנאים בהם על פי סעיף 27(א) לחוק יש ליתן אישור שהם אינם נפקדים ולשחרר את נכסיהם. לעניין עפאת, וכן כנימוק חלופי לעניינם של סלאח ושל סאדג', קבע בית המשפט כי היה על המערער לשחרר את הנכסים לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. בית המשפט קבע, כי בגדר ההליך שלפניו מוסמך הוא לבקר, על דרך תקיפה עקיפה, את שיקול דעתו של המערער שלא לפעול על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. בית המשפט הורה, אפוא, למערער לשחרר את הנכסים לידי המשיבות, אם על פי סעיף 27 לחוק נכסי נפקדים ואם על פי סעיף 28 לחוק. נגד פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. 5.השאלה הראשונה שעלינו להכריע בה היא טענת המשיבות, כי סלאח וסאדג' לא היו כלל בגדר נפקדים וכי על כן המערער לא קיבל את זכויותיהם בירושתו של המנוח. הגדרת "נפקד" קבועה בסעיף 1 לחוק נכסי נפקדים, שזו לשונו: "1.בחוק זה - (א) "נכס" כולל מקרקעים ומטלטלים, כספים, זכות בנכס, מוחזקת או ראויה, מוניטין, וכל זכות בחבר בני אדם או בניהולו; (ב) "נפקד" פירושו - (1) אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים - היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או ע"י אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה - (I) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן, או (II) נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל, או (III) היה אזרח ארצישראלי ויצא ממקום מגוריו הרגיל בארץ-ישראל - (א) אל מקום שמחוץ לארץ-ישראל, לפני יום כ"ז באב תש"ח (1 בספטמבר 1948); או (ב) אל מקום בארץ-ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה; ..." סעיף 1(ב)(1) לחוק נכסי נפקדים קובע, כי אדם יוגדר כנפקד בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי בתקופה שתחילתה ביום 29.11.47 וסופה כשיבוטל מצב החירום (שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום 19.5.48), התקיימו באותו אדם אחת משלוש החלופות הקבועות בסעיף (ולגבי החלופה השלישית - סוף התקופה הוא ביום 1.9.48). השני, כי בתקופה זו היה אותו אדם הבעלים החוקי של נכס בישראל, נהנה ממנו או החזיק בו. אין חולק שהתנאי הראשון התקיים לגבי סלאח וסאדג', אולם לטענת המשיבות לא התקיים לגביהם התנאי השני. מלבד זכויות הירושה בנכסי המנוח, כך נטען, לא היה לסלאח ולסאדג' רכוש בארץ. החלק מירושתו של המנוח שאותו היו אמורים הם לרשת לא שוחרר על ידי המערער ועל כן לא התממשה זכות הירושה שלהם. משכך, לא היו הם בשום שלב בעלי רכוש בארץ ואין הם יכולים להיחשב כנפקדים. אציין, כי דומה שמבחינתן של המשיבות הדגש אינו צריך להיות בשאלה אם סלאח וסאדג' עונים להגדרה של "נפקד". עניינן הוא בשאלה האם זכו סלאח וסאדג' בחלק שלהם בירושת המנוח, או ב"זכות" לקבל אותו הנחשבת ל"נכס", ואז הוקנה חלקם בירושה למערער מידיהם, או שהחלק שלהם בירושה נותר בבעלותו של המערער בלא "נחיתת ביניים" אצלם. נפקותה של הבחנה זו היא בשאלה איזו חוליה על המשיבות "לשבור" על מנת לזכות בתביעתן. האם עליהן להראות שהיה על המערער לשחרר את נכסיו של המנוח או שעליהן לשכנע שהיה עליו לשחרר את נכסיהם של סלאח ושל סאדג'. 6.לטענת המשיבות, לפיה לא זכו סלאח וסאדג' בירושה ועל כן לא הוקנתה הירושה מהם לידיו של המערער, משיב המערער כך: "כאמור, החליט האפוטרופוס, בהתאם להמלצת הועדה המייעצת, לשחרר את כלל נכסי המנוח, אלא שמאחר וילדים אלה היו נפקדים אותה עת, השאיר הנכסים ברשותו. מובן כי אילו החליט לשחרר כלל הנכסים היו חלקי אותם ילדים הופכים אוטומאטית לנכסי נפקדים, המוקנים לאפוטרופוס, ולא היה טעם במהלך שכזה" (סעיף 5 לסיכומי התשובה). נראה, כי עמדתו של המערער בנקודה זו היא כדלהלן: בשנת 1954 שוחררו למעשה כל נכסי המנוח, שהרי לגישת הרשויות הרלוונטיות באותה עת ראוי היה המנוח שנכסיו ישוחררו. עם השחרור זכו סלאח וסאדג' בחלקם בירושה, ומייד הפכו לנפקדים, שהרי באותה עת היו בלבנון. לפיכך, הנתח שלהם בירושה הוקנה למערער. מבחינה מעשית נקט המערער "קיצור דרך" והותיר את החלק של סלאח ושל סאדג' בידיו, אולם מבחינה מהותית יש לומר כי בוצעה שרשרת ההעברות המתוארת. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, אין ספק כי ההיגיון מאחורי הפעולות שנקטו המערער והוועדה היה כי אין טעם בשחרור אותם נכסים של המנוח אשר מייד עם שחרורם עתיד האפוטרופוס לזכות בהם בשנית. הדרך שננקטה הייתה על פני הדברים הגיונית, אולם המשמעות היא שבפועל לא הוציא המערער מתחת ידיו את הנכסים שהיו אמורים ליפול לידיהם של סלאח ושל סאדג' והללו כלל לא זכו בהם. שחרור נכס לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים (וכן מתן אישור לפי סעיף 27 לחוק) הוא פעולה קונסטיטוטיבית שמשמעותה כי הנכסים מוקנים מחדש לנפקד. אין מדובר בהצהרה כי הנכסים לא הוקנו לאפוטרופוס או בבטלות מעיקרא של ההקניה, אלא בהעברה של הקניין בנכסים מן האפוטרופוס לידי הנפקד, אשר תוקפה הוא ממועד ביצועה ולהבא (ראו, ע"א 58/54 הבאב נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד י 912, 919 (1956); ע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יד 2521, 2544 (השופט א' ויתקון) (1960) (להלן - עניין קליינר). ראו גם, סעיפים 27(ג)-(ד) לחוק נכסי נפקדים). בהיעדר החלטה של המערער על שחרור הנכסים לאחר המלצה חיובית של הוועדה, לא עברה הבעלות בהם לידי סלאח וסאדג'. ממילא לא יכול היה המערער לזכות בנכסים מידיהם. כפי שנראה בהמשך, מצב דברים זה פועל לטובת המשיבות, שכן רק לגבי המנוח עשוי לחול סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים. אולם, מבחינה עקרונית השקפתנו לפיה הנכסים לא הוקנו כלל לסלאח ולסאדג' עשויה הייתה לפעול לטובת כל אחד מהצדדים, הכל תלוי בשאלה מי "החוליה החלשה" בשרשרת הנפקדות. 7.סלאח וסאדג' לא זכו אמנם בנכסים מירושת המנוח, אולם אין לומר שלא הייתה להם כל זיקה לנכסי הירושה. לאחר מותו של המנוח החזיקו סלאח וסאדג' ב"סיכוי" כי אם ישוחררו נכסי הירושה בעתיד יפלו הם לידיהם. האין לומר כי המערער זכה ב"סיכוי" זה, ומשכך גם אם ישוחררו כעת נכסי המנוח יגיעו הם לידיו? התשובה לשאלה זו תלויה בשאלה האם ציפייה של יורש לשחרור נכס ביום מן הימים נחשבת ל"נכס" כהגדרתו בחוק נכסי נפקדים. סעיף 1(א) לחוק נכסי נפקדים מגדיר "נכס" בצורה מרחיבה, הכוללת "מקרקעים ומטלטלים, כספים, זכות בנכס, מוחזקת או ראויה, מוניטין, וכל זכות בחבר בני אדם או בניהולו". הביטוי הטעון פרשנות לענייננו הוא "זכות בנכס, מוחזקת או ראויה". הפסיקה דנה במספר הזדמנויות במשמעות ביטוי זה בהקשר של חוק נכסי נפקדים. נפסק, כי הוא כולל זכות לפירעון של חוב (המ' 89/51 מיטובה בע"מ נ' קזם, פ"ד ו 4 (1952) (להלן - עניין מיטובה); זכות אובליגטורית לקבלת מקרקעין (ע"א 4630/02 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' אבו חאטום (לא פורסם, 18.9.07)); זכות חזקה המוגנת על ידי טענת התיישנות (ע"א 324/56 לוי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יב 1446, 1449, מול האותיות ו-ז (1958)) ומניות למוכ"ז (ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, 855-853 (1993)). עוד נפסק, כי המונח "זכות ראויה" בהקשר של חוק נכסי נפקדים "כולל גם זכויות בלתי חוזיות וכל זכות הניתנת לאכיפה באמצעות תביעה" (ע"א 5685/94 עמותת א.ל.ע.ד אל עיר דוד נ' עיזבון המנוח אלעבסי, פ"ד נג(4) 730, 743 מול האות ג (1999) (להלן - עניין א.ל.ע.ד)). עם זאת, ההגדרה "זכות מוחזקת או ראויה" אינה מתפרשת על נכסים אשר לגביהם קיימת רק ציפייה בלתי מגובשת לקבלם (עניין א.ל.ע.ד, עמ' 743; עניין מיטובה, עמ' 15, מול האות ב). בהקשר של זכויות ירושה נפסק, כי ציפייה לקבל נכסים בירושה כאשר המוריש עודנו בין החיים היא ציפייה רחוקה אשר אינה נחשבת ל"זכות ראויה" (עניין א.ל.ע.ד, עמ' 743; עניין מיטובה, עמ' 15). במקרה דנא, אין מדובר במקרה בו המוריש עודנו בין החיים. בנקודת הזמן הרלוונטית המנוח כבר הלך לעולמו ומעמדם של סלאח ושל סאדג' כיורשים התגבש והיה לעובדה. אולם, למעשה לא היה לסלאח ולסאדג' מה שיירשו, שכן בזמן מותו של המנוח היו כל נכסיו בבעלות המערער. לסלאח ולסאדג' הייתה ציפייה כי אם ישוחררו נכסי המנוח לפי סעיפים 27 או 28 לחוק נכסי נפקדים, אזי יזכו הם לקבל את מנתם בירושה. אולם, האם "סיכוי" זה, אשר אין כל ודאות כי יתרחש, נחשב ל"נכס" אשר הוא עצמו מוקנה לאפוטרופוס? 8.השאלה האם הסיכוי לקבל ירושה בעקבות שחרור נכס מוקנה נחשב ל"נכס" נדונה לפני קרוב ליובל שנים, אף כי בקשר להוראת חוק אחרת, על ידי הרכב מורחב של בית משפט זה בעניין קליינר. נסיבות המקרה שם היו אלו: אדם שהיה נפקד ונכסיו הוקנו לאפוטרופוס נפטר ביום 19.5.52. ביום 1.3.60 שיחרר האפוטרופוס את הנכסים לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, וכתוצאה מכך זכו בהם יורשותיו של הנפקד. התעוררה השאלה האם חל מס עיזבון, לפי הוראותיו של חוק מס עזבון, התש"ט-1949 (להלן - חוק מס עזבון), שהיה אז בתוקף. טענת היורשות הייתה, כי מכיוון שבשעת פטירתו של הנפקד היו נכסי הירושה מוקנים לאפוטרופוס לא זכה העיזבון ב"נכס" כלשהו ועל כן לא קמה חובה לשלם מס עיזבון. בית המשפט דן בסוגיה הן מנקודת המבט של הוראות מסוימות שהיו קבועות בחוק מס עזבון והן על פי הדין הכללי. באשר לשאלת החיוב במס, נחלק בית המשפט בדעתו. דעת הרוב סברה, מטעמים שאין צורך להיכנס אליהם, כי אין חיוב לשלם מס עיזבון על הנכסים המשוחררים. אולם, מקריאת פסק הדין עולה, כי כל חברי ההרכב הסכימו כי ה"סיכוי" שהיה ליורשות בזמן פטירת הנפקד לקבל בעתיד את נכסיו אם הם ישוחררו אינו נחשב ל"נכס" (אף כי חלק מהשופטים דנו לחלופין גם על בסיס התיזה ההפוכה). בהתייחס למעמדה של הציפייה של היורשות לזכות בנכסים לאחר שאלו ישוחררו, אמר השופט א' ויתקון: "אני סבור כי היה למערערות [היורשות - א'ג'] "סיכוי" להגיע אי-פעם למצב שבו הן נמצאות היום כלפי הנכס.... אין אני חושב כי גם "הסיכוי" הזה נהפך לנכס מוקנה... לפחות מבחינתו הסובייקטיבית של הנפקד היה לו הסיכוי הזה, והוא אשר הסעיף 28 מכיר בו כדבר שיכול גם לעבור בירושה או בדרך אחרת למי שבא תחת הנפקד. הכרה זו כפופה, כמובן, לשלילת זכותו של הנפקד, ואולי קשה להגדיר מה מבחינה משפטית נשאר לו אחרי השלילה הכללית. אך אפילו קשה הדבר, הרי זה בכל זאת יותר בהתאם למציאות ולדיני הירושה לראות כאן שארית של זכות, זכות שנתרוקנה מכל תכנה ושרק הקליפה נשארה ממנה... (עניין קליינר, עמ' 2546-2545; ההדגשה שלי - א'ג')" היינו, לשיטת השופט ויתקון אותו "סיכוי" של נפקד או של יורש של נפקד לזכות בנכסים שהוקנו לאפוטרופוס אם הם ישוחררו בעתיד הוא מעין "זכות מרוקנת" אשר אף שאין היא חסרת ממשות לחלוטין אין היא נחשבת ל"נכס", אשר עשוי להיות מוקנה בעצמו לאפוטרופוס. בהמשך הדברים מקביל השופט ויתקון את הציפייה לשחרור של הירושה לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים למצב בו המוריש עודנו בחיים (שלגביו נפסק, כאמור בפיסקה הקודמת, שאין מדובר בציפייה מגובשת הנחשבת ל"נכס"). ובלשונו: "סיכויו של הנפקד לזכות בשחרור נכסיו המוקנים כמוהו כסיכויו של ראובן לירש את שמעון [המוריש החי - א'ג']. בשני המקרים אין הנכסים שייכים לנפטר בשעת פטירתו ובשעת נפילת ירושתו" (עניין קליינר, עמ' 2546, מול האות ז). 9.רואים אנו, אם כן, כי לגישת בית המשפט בעניין קליינר ציפייה לרשת במקרה שיוחלט בעתיד על שחרור נכסים אינה נחשבת לציפייה מגובשת דיה על מנת שתיחשב ל"נכס". בפסק דין זה נדונה הסוגיה לצורך הגדרת "נכס" בחוק מס עזבון (ובהערת אגב קבע השופט ויתקון כי כך הדין אף לגבי חוק נכסי נפקדים). מבחינה פרשנית עקרונית אפשר שניתן היה להבחין בין הגדרת "נכס" בחוק מס עזבון לבין הגדרת "נכס" בחוק נכסי נפקדים. אלא שאין כל טעם ענייני לנקוט לגבי חוק נכסי נפקדים גישה מרחיבה יותר. מבחינת תכליותיו של חוק נכסי נפקדים, התוצאה החשובה היא שנכסיו של מי שעונה להגדרת "נפקד" יוקנו לאפוטרופוס. לאפוטרופוס אין אינטרס לרכוש בעלות ב"סיכוי" של נפקד שהוא יורש של נפקד, לקבל נכס שהוקנה לאפוטרופוס מידי הנפקד המוריש אם הוא ישוחרר בזמן מן הזמנים. היה וישוחרר הנכס והיורש שיזכה בו ייחשב לנפקד, יזכה האפוטרופוס בנכס מחדש. אולם, האינטרס של האפוטרופוס ביורש מתעורר רק בשלב בו זכות הירושה שלו מתגבשת ולא בשלב בו הירושה היא בגדר זכות שממשותה לוטה בערפילי העתיד. מצב דומה מתקיים כאשר המוריש אינו נפקד ואילו היורש עונה להגדרה של נפקד. כאמור, אין האפוטרופוס זוכה ב"סיכוי" של היורש לרשת את המוריש עם מותו. כשם שהאפוטרופוס אינו זוכה בסיכוי של נפקד לרשת לפני שבא לעולם הרכיב של "מות המוריש", כך אין הוא זוכה בסיכוי לרשת כל עוד הירושה כלל אינה בבעלות המוריש. יוער, כי מסקנתנו לפיה ציפייה לשחרור הנכסים אינה נחשבת "נכס" לפי חוק נכסי נפקדים אין משמעותה כי אין לציפייה זו כל ביטוי ממשי בעולם הזכויות. ראשית, נראה כי הזכות לרשת את הזכויות הנוגעות לנכסים שהוקנו לאפוטרופוס עוברת בעצמה בירושה (ראו והשוו, עניין קליינר); שנית, בפסיקה נקבע כי הסיכוי לשחרור עתידי של נכסים נפקדים מקנה לנפקד זכות עמידה בהליכים משפטיים בנוגע לנכסים (ראו, ע"א 54/82 אדמונד לוי נ' עיזבון המנוח עפאנה מחמוד מחמוד, פ"ד מ(1) 374, 387-383 (השופט א' חלימה) (1986)). אולם, כאמור, אין די בכך על מנת להפוך את הציפייה הבלתי מגובשת לשחרור הנכס ל"נכס", אשר הוא עצמו מוקנה לאפוטרופוס. 10.מסקנתנו היא, אפוא, כי החלק של סלאח ושל סאדג' בירושת המנוח לא הוקנה למערער מידיהם של סלאח ושל סאדג', אלא נותר בבעלותו של המערער ללא שינוי משעה שזכה בו בשל נפקדותו של המנוח. המערער לא קיבל אף את זכותם של סלאח ושל סאדג' לרשת את המנוח במקרה של שחרור הנכסים. עם מותם של סלאח וסאדג' עברה זכות הירושה שלהם לידי המשיבות, בלא שזו נתפסה בדרך על ידי המערער. מימוש זכות הירושה של המשיבות לגבי חלקם של סלאח ושל סאדג' תלוי כעת בשאלה האם יש לשחרר את החלק בירושת נכסי המנוח שלא שוחרר בשנת 1954 בשל כך שיועד להגיע לידי סלאח וסאדג'. בית המשפט המחוזי קבע, כי על המערער חלה חובה לשחרר הן את הנכסים של המנוח והן את הנכסים של סלאח ושל סאדג', וזאת לפי סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים. סעיף זה קובע כך: "27.(א) אם האפוטרופוס סבור שאדם פלוני, שאפשר להגדירו כנפקד לפי סעיף 1(ב)(1)(III), יצא ממקום מגוריו - (1) מתוך חשש שאויבי ישראל יגרמו לו נזק, או (2) שלא בגלל פעולות צבאיות או מחשש להן, חייב האפוטרופוס לתת לאותו אדם, לפי בקשתו, אישור בכתב שהוא איננו נפקד. (ב)....... (ג) תקפו של אישור לפי סעיף זה הוא מיום הינתנו, אם לא נאמר בו שתקפו הוא מתאריך מוקדם או מאוחר. (ד) מיום תקפו של אישור לפי סעיף זה חדלים נכסיו של אותו אדם מהיות נכסי נפקד, ואם היה בין נכסיו נכס מוחזק, ימסרנו האפוטרופוס לאדם שלדעת האפוטרופוס זכאי להחזיק בו". לפי הסעיף, כאשר מדובר באדם שאפשר להגדירו נפקד על פי החלופה השלישית שבסעיף 1(ב)(1) לחוק נכסי נפקדים והנפקדות אירעה בשל נסיבות מסוימות, חייב האפוטרופוס ליתן לו אישור שהוא אינו נפקד. בהתמלא התנאים הקבועים בסעיף, לא נתון לאפוטרופוס שיקול דעת שלא ליתן אישור כאמור (ראו, עניין פלמוני, עמ' 839, מול אות השוליים ז). בעניין פלמוני התעוררה השאלה האם חל סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים מקום בו אפשר להגדיר אדם כנפקד לפי סעיף 1(ב)(1)(III) לחוק (החלופה השלישית), אך גם על פי אחת מהחלופות האחרות הקבועות בסעיף. השופט מ' לנדוי סבר, כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. זאת, שכן לא ניתן למצוא בלשון הסעיף מגבלה המונעת את החלתו כאשר בנוסף לחלופה השלישית מתקיימת חלופה נוספת (ראו, עניין פלמוני, עמ' 840). גישתו של השופט י' אולשן הייתה שונה. לשיטתו, חפיפה בין החלופה השלישית לאחת מן החלופות האחרות כלל אינה אפשרית. אדם הנכנס לחלופה הראשונה, אינו יכול להיכנס לחלופה השלישית ואילו אדם הנכנס לחלופה השלישית אינו יכול להיכנס לגדר החלופה השנייה. 11.בית המשפט המחוזי קבע, כי המנוח, סלאח וסאדג' נחשבים לנפקדים הן על פי החלופה השלישית והן על פי החלופה השנייה שבסעיף 1(ב)(1) לחוק נכסי נפקדים. לגישת בית המשפט המחוזי, בין אם תאומץ גישתו של השופט לנדוי בעניין פלמוני ובין אם תאומץ גישתו של השופט אולשן, המסקנה המתבקשת היא שסעיף 27(א) לחוק חל על עניינם של המנוח, סלאח וסאדג'. לפי גישת השופט לנדוי, חל עליהם הסעיף על אף שהם נחשבים לנפקדים גם על פי החלופה השנייה ולפי גישת השופט אולשן חל עליהם הסעיף מכיוון שעקב תחולתה של החלופה השלישית נמנעת תחולתה של החלופה השנייה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי התנאים הקבועים בסעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים, ואשר בהתקיימם חלה חובה ליתן אישור להיעדר נפקדות, מתקיימים לגבי המנוח, סלאח וסאדג'. המערער משיג על קביעות אלו של בית משפט קמא. בטרם ניכנס לגוף טענותיו של המערער נעיר, כי לא הועלתה בפנינו טענה כי לבית המשפט המחוזי לא הייתה סמכות לדון בהשגות בעניין הפעלת הסמכות לפי סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים ועל כן איננו מתייחסים לסוגיה זו. עוד יוער, כי נוכח מסקנתנו כי סלאח וסאדג' לא היו נפקדים אין חשיבות לשאלת תחולתו של סעיף 27(א) לחוק עליהם. נציין, עם זאת, כי אילו היו סלאח וסאדג' בגדר נפקדים לא היה בסעיף 27(א) לחוק כדי להושיע בעניינם. זאת, שכן בניגוד להנחתו של בית המשפט המחוזי אין סלאח וסאדג' נכנסים להגדרת נפקד על פי החלופה השלישית המופיעה בסעיף 1(ב)(1) לחוק נכסי נפקדים. על פי סעיף זה אין אדם יכול לרכוש מעמד של נפקד, על פי אף אחת מן החלופות שבסעיף, לפני יום 29.11.1947. סלאח וסאדג' יצאו מן הארץ בחודש ינואר 1947. החלופה השלישית מתמקדת ביציאה מן הארץ, ומכיוון שזו אירעה לפני 29.11.1947 לא נלכדו סלאח וסאדג' ברשת ההגדרה שבחלופה זו. החלופה השנייה, לעומת זאת, מתמקדת בהימצאות בארצות מסוימות, ביניהן לבנון. על כן הייתה חלופה זו חלה על סלאח ועל סאדג', אילו היה להם רכוש בארץ. המנוח, לעומת זאת, יצא מהארץ בינואר 1948, לאחר התאריך שנקבע בחוק כמועד המוקדם ביותר לרכישת מעמד של נפקד, ועל כן חלה עליו החלופה השלישית. יוער, כי המערער מודה שבבית המשפט המחוזי טען בא כוחו, מחמת שגגה, כי סלאח וסאדג' נכנסים גם לחלופה השלישית. מכיוון שמדובר בנקודה משפטית, שהטעות בה גלויה על פניה ונובעת מכך שנתעלמה מבית המשפט ומהצדדים הוראת חוק מפורשת, נראה כי היה מקום לתקן אותה אף בשלב הערעור. אלא שכאמור, מסקנתנו היא שהמערער כלל לא זכה בנכס כלשהו מידיהם של סלאח ושל סאדג' ועל כן לא מתעוררת לגביהם שאלת תחולתו של סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים. 12.באשר לתחולתו של סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים על המנוח, טוען המערער כי לא הוכח שהמנוח היה אזרח ארצישראלי, כנדרש לפי החלופה השלישית בסעיף 1(ב)(1) לחוק. עוד נטען, כי לא הוכח שיציאתו של המנוח מהארץ הייתה בנסיבות המתוארות בסעיף 27(א)(2) לחוק, היינו שלא על רקע פעולות צבאיות או מחשש להן. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי, כי "אין ספק כי יציאתו [של המנוח] ללבנון, נעשתה שלא בגלל פעולות צבאיות או מחשש להן, ונזכיר כי המנוח יצא ללבנון בחודש ינואר 1948" (פיסקה 12). בית המשפט לא הרחיב בנקודה זו ואין תימה בכך, שכן הטענה כי התנאים הקבועים בסעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים לא התקיימו במנוח לא נטענה בסיכומים בפני הערכאה הראשונה ולטענת המשיבות, שלא הוכחשה, הועלתה לראשונה בשלב הערעור. מדובר בשאלה עובדתית, ולפיכך אין מקום להישמע לטענותיו של המערער בשלב הנוכחי. זאת ועוד, הטענה לפיה יציאתו של המנוח מן הארץ לא הייתה על רקע הפעילות הצבאית שהתחוללה באזור מגוריו נתמכת גם באינדיקציות עובדתיות נוספות המפורטות על ידי המשיבות בסיכומיהן, ואשר לא מצאתי להן מענה בטיעוני המערער. 13.בשולי הדברים אציין, כי אפשר שבעתיד יהיה מקום לעיון נוסף בהלכה שנקבעה בעניין פלמוני. קשה לראות את ההיגיון בשיפור מצבו של מי שמתקיימים בו תנאיה של החלופה השלישית בנוסף לחלופות האחרות על פני מי שנכנס רק לאחת מהחלופות האחרות. המערער לא טען כי יש לסטות מהילכת פלמוני וממילא לא הונחו בפנינו טיעונים בנושא זה. טענתו של המערער הייתה, כי יש לאמץ את גישתו של השופט אולשן בפסק דין פלמוני (שלטענתו אושרה בע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1, 14-13 (1993)). לטענת המערער, יש לפרש את דברי השופט אולשן כך שתחולתה של החלופה השלישית דוחה את החלופה השנייה רק מקום בו היציאה מן הארץ היא הסימן העיקרי לנפקדות. כאשר יצא אדם מן הארץ ושהה זמן רב באחת מן הארצות המנויות בסעיף, אין לומר כי ה"יציאה" מאפילה על ה"הימצאות". המערער טוען לפרשנות זו על מנת לשכנע כי סעיף 27(א) אינו חל על עניינם של סלאח ושל סאדג', אשר שהו שנים ארוכות בלבנון. המערער לא השמיע טענה דומה לגבי המנוח, אשר שהה בלבנון זמן קצר. נוכח מסקנתנו כי בעניינם של סלאח ושל סאדג' לא מתעוררת שאלת תחולתו של סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים, אין צורך להכריע בשאלה האם יש לאמץ את הפרשנות המוצעת על ידי המערער. אציין, עם זאת, כי לכאורה יש בפרשנות זו כדי למתן את הקושי בהילכת פלמוני עליו הצבעתי. אולם, כאמור, בנסיבות העניין לא מתעורר צורך להכריע בשאלה כיצד יש לפרש את הילכת פלמוני או בשאלה האם ראוי לסטות ממנה. 14.מדיוננו עד כה עולות העובדות והמסקנות הבאות: לסלאח ולסאדג' הייתה זכות ירושה בנכסי המנוח בשיעור של 30% מן הנכסים. כל נכסיו של המנוח היו מוקנים למערער. החלק שאותו היו אמורים סלאח וסאדג' לרשת לא שוחרר על ידי המערער ולפיכך לא זכו הם בחלק כלשהו מן הירושה. זכות הירושה של סלאח ושל סאדג' התבטאה ב"סיכוי" כי אם ישוחררו הנכסים ייפלו הם לידיהם. עם מותם של סלאח וסאדג' עברה זכות "וירטואלית" זו לידי המשיבות. הזכות לא נתפסה על ידי המערער כאשר היא הייתה בידיהם של סלאח ושל סאדג', מכיוון שבאותו שלב לא הייתה היא אלא ציפייה בלתי מגובשת. כעת, משקבענו כי לגבי יתרת נכסי המנוח יש ליתן אישור על פי סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים, זכאיות המשיבות לקבל את הנכסים הללו. משכך, יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לקביעת זכותן של המשיבות לקבל לידיהן את החלק בירושתו של המנוח אשר לא שוחרר בשנת 1954. 15.נושא נוסף אשר נדון על ידי בית המשפט המחוזי הוא זכותן של המשיבות בחלקה של עפאת בירושת המנוח (15% מן הירושה). אין חולק שכאשר שוחררו נכסי המנוח בשנת 1954 זכתה עפאת בחלקה כדין, שכן באותו זמן היא שהתה בארץ ולא הייתה נפקדת. בשנת 1956 עזבה עפאת את הארץ ועברה להתגורר בלבנון. בית המשפט המחוזי קבע, כי בשלב זה הפכה עפאת לנפקדת לפי החלופה השנייה שבסעיף 1(ב)(1) לחוק נכסי נפקדים וחלקה בירושה הוקנה מחדש למערער. לא מצאתי כל ממש בהשגות המשיבות נגד קביעה זו. בעניינה של עפאת אין חולק גם, כי אין תחולה לסעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים, שכן נפקדותה אינה נובעת מן החלופה השלישית שבסעיף 1(ב)(1) לחוק נכסי נפקדים. לאחר שהוגשו הסיכומים בערכאה הראשונה זימן בית המשפט המחוזי את הצדדים והציע כי המשיבות תגשנה בקשה לשחרור הנכסים לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. המשיבות הגישו בקשה בהתאם, אולם לטענת המערער היו חסרים בה נתונים מסוימים והמשיבות התבקשו להשלימם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בלא שהושלמו הפרטים ובטרם ניתנה החלטה בבקשה. בית המשפט קבע, כי המערער אינו רשאי להימנע מהעברת בקשה לשחרור נכסים לדיון בפני הוועדה הפועלת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים. זאת, אף אם לשיטתו אין מקום להיענות לה או שהיא אינה בשלה לדיון. נוכח מחדל זה קבע בית המשפט כי יש לבחון את שיקול דעתו של המערער, על דרך תקיפה עקיפה, כאילו סירב לבקשת השחרור על אף שהמלצת הוועדה הייתה חיובית. בית המשפט סקר בהרחבה את תכליותיו של חוק נכסי נפקדים בכלל, ושל סמכות שחרור הנכסים בפרט. מסקנת הדיון הייתה, כי על האפוטרופוס לשחרר את הנכסים בהתאם לסמכותו על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים והחלטתו שלא לעשות כן נגועה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות ודינה להתבטל. בערעור נטען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי הפתיעה את המערער, שכן בשלב מתן פסק הדין טרם ניתנה החלטה בבקשה. כמו כן נטען, כי לגופו של עניין שגה בית המשפט כשקבע כי היה על המערער לשחרר את הנכסים לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. במהלך הדיון בערעור הוסכם, כי המשיבות תחדשנה את בקשתן לשחרור הנכס. על פי הודעה שהוגשה על ידי המשיבות, ביום 17.7.07 דחתה הוועדה את בקשתן ללא נימוקים. 16.פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוגע לחלקה של עפאת בירושה אינו יכול לעמוד. ראשית יצוין, כי לבית המשפט המחוזי לא הייתה סמכות להורות למערער לשחרר את הנכסים על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, שכן הסמכות בנושא זה מסורה לבית המשפט הגבוה לצדק. זאת, בשונה ממקרה בו המחלוקת היא סביב השאלה האם הפך אדם לנפקד או האם הוקנו נכסים מסוימים לאפוטרופוס, שאז הסמכות היא בידי בית המשפט המחוזי (ע"א 8481/05 לולו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פיסקה 8 (לא פורסם, 28.2.07); כמו כן, כאשר השאלה שעל הפרק היא גובה התמורה שיש לשלם לפי סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, נתונה לבית המשפט האזרחי סמכות בנושא, ראו: בג"ץ 3220/07 קציוטיס נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (לא פורסם, 21.9.08)). בניגוד להשקפת בית המשפט המחוזי, אין מדובר בתקיפה עקיפה של החלטת המערער. היסוד הקובע את סיווג ההליך הוא הסעד. תקיפה עקיפה של שיקול דעת מינהלי מתרחשת כאשר הסעד מצוי בסמכותו של בית המשפט האזרחי (למשל סעד כספי), אך על מנת להכריע במחלוקת נזקק בית המשפט לטענות מן המשפט המינהלי (ראו למשל, רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3) 812 (1990); רע"א 7852/05 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התקשורת (טרם פורסם, 17.3.09)). במקרה דנא, הסעד אותו העניק בית המשפט המחוזי, מתן צו לאפוטרופוס לפעול על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, לא היה בסמכותו. זאת ועוד, גם לגופו של עניין לא היה מקום ליתן את הסעד שניתן על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט סבר, כי האפוטרופוס אינו רשאי להכריע בבקשה לשחרור נכסים, לחיוב או לשלילה, אלא לאחר שניתנה המלצה של הוועדה בנושא זה. לשיטתו, הגם שהאפוטרופוס רשאי שלא לשחרר נכס אף אם הוועדה החליטה להמליץ על שחרורו (ראו, בג"ץ 518/79 קוקרן נ' הוועדה לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, פ"ד לד(2) 326, 329 (1980)), חלה עליו חובה להתייעץ עימה בטרם יחליט לדחות את הבקשה. פרשנות זו אינה נקייה מספקות, שכן אפשר שניתן לפרש את סעיפים 29-28 לחוק נכסי נפקדים כקובעים כי יש צורך בהמלצה של הוועדה רק מקום בו האפוטרופוס סבור שיש לשחרר את הנכס. איני רואה צורך להכריע בנקודה זו. גם אם צדק בית המשפט בפרשנותו, הרי הסעד המתבקש היה מתן צו שיורה לאפוטרופוס להעביר את הדיון לוועדה. לא היה מקום שבית המשפט יכריע בנושא המסור לסמכותה של הוועדה, כאשר לוועדה כלל לא ניתנה הזדמנות לדון ולהחליט בו. 17.התוצאה היא שהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה על האפוטרופוס לשחרר את נכסיה של עפאת לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, מבוטלת. זאת, מבלי שנחווה את דעתנו לגופה של השאלה האם יש לשחרר את הנכסים. בפני המשיבות פתוחה כמובן הדרך לתקוף את החלטת הוועדה שלא להמליץ על שחרור הנכסים על דרך הגשת עתירה לבג"ץ. מובן, כי הזמן שחלף מאז ההחלטה ועד למתן פסק דין זה לא ייזקף לחובתן. נוסיף, כי בנסיבות העניין ולאור העובדה שבהתאם לתוצאת פסק דיננו הצטמצם היקף הנכסים שיש לשקול את שחרורם, ראוי כי הוועדה תחליט מחדש בשאלת שחרור הנכס ותנמק את החלטתה. אם כך יקרה, מובן כי המשיבות תוכלנה לעתור לבג"ץ נגד ההחלטה החדשה של הוועדה אם זו תהא לחובתן. 18.הערעור נדחה אפוא לעניין חלקם של סלאח ושל סאדג' בירושה ומתקבל לעניין חלקה של עפאת. ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי יעמדו בעינן. אין צו להוצאות בערכאתנו. השופטת מ' נאור: אני מסכימה. השופטת א' חיות: אני מסכימה. הגדרות משפטיות