1. זוהי תביעתו של התובע כנגד חברת יבטח - אבטחה ושמירה בע"מ (להלן: "הנתבעת") לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות הנובעות מתקופת עבודתו בנתבעת. 2. התובע הגיש כנגד הנתבעת שתי תביעות. תביעה ראשונה אשר הוגשה (עב 9144/08) ביום 11.8.08, במהלך יחסי העבודה בין הצדדים, לקבלת זכויות סוציאליות שונות (להלן: "התביעה הראשונה") ותביעה שנייה (עב 10958/09) ביום 2.11.09, לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, לקבלת זכויות סוציאליות נוספות וזכויות הנובעות מסיום יחסי העבודה בין הצדדים (להלן: "התביעה השנייה"). 3. בהחלטת הנשיאה ע. פוגל (כתוארה אז) אוחדו שתי התביעות. 4. טרם דיון לגופו של עניין בסעדים הנתבעים ע"י התובע, נדרשים אנו למספר סוגיות מקדמיות העולות מכתבי הטענות והנדרשות לצורך הכרעה בסעדים הבאים: 4.1. חלות צו ההרחבה בענף השמירה על יחסי הצדדים. 4.2. האם עבד התובע כמאבטח או שמא כטענת הנתבעת כשומר. 4.3. היקף משרת התובע. 5. בתביעה הראשונה טען התובע כדלקמן באשר לדין החל ביחסים בינו לבין הנתבעת - "1.3 התובע אינו יודע אל נכון באם על הנתבעת חל ההסכם בקיבוצי בענף השמירה והאבטחה וככל הידוע לו ענין זה תלוי ועומד להכרעה בדיון בין עובדים אחרים של הנתבעת לבין הנתבעת. 1.4 מכל מקום, על התובע חל צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה". בתביעה השנייה טען התובע: "1.7 על התובע חלים ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף השמירה והאבטחה. 1.8 עד ליום 21 ביוני 2009 חל על התובע רק ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה הישן בענף השמירה או אז נכנס לתוקפו צו הרחבה חדש בענף השמירה שהרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי החדש בענף השמירה ומאז חלים עליהם שניהם. 1.9 התובע יטעו כי ההסכם הקיבוצי הישן לא בוטל ולכן גם צו ההרחבה מכוחו לא בוטל. גם אם בוטל ההסכם הקיבוצי הישן וצו ההרחבה מכוחו, יטען התובע כי הזכויות האישיות המוקנות לו עומדות בתקפן. לפיכך יטען התובע כי הוא זכאי לזכויות הטובות יותר בין ההסכמים וצווי ההרחבה". בסיכומיו טען התובע כי יש לבחון זכויותיו בהתאם לקבוע בצו ההרחבה בענף השמירה (1972; 2009) בעוד הנתבעת טענה כי אין להחיל את הוראות צו ההרחבה על התובע אשר לא עמד בנטל ההוכחה בדבר חלות הצו על העסקתו. 6. יובהר כי לא ברור הכיצד סבורה הנתבעת כי אין להחיל את הוראות צו ההרחבה הענפי שעה שהתובע הועסק בענף השמירה והביטחון - גם לשיטתה היא. צו ההרחבה קובע כי הוא חל "על כל העובדים כהגדרתם בסעיף א' להסכם ומעבידיהם", כאשר סעיף א' להסכם הקיבוצי קובע הגדרה מרחיבה של העובדים כדלקמן - "עובד" - כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה ולרבות כל עובד שכיר המועסק בעבודות כפיים". אמנם, נטל הראיה הוא על הטוען לחלות ההסכם קיבוצי או צו הרחבה על מעביד מסוים, אולם משהתובע ביצע עבודת שמירה, אנו סבורים כי הרים את הנטל אשר הוטל עליו. כן קבעה הפסיקה כי צווי הרחבה לפי סעיף 25 לחוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז-1957, הינם בבחינת "ידיעת דיינים" בכל בתי המשפט, בכללם בתי הדין לעבודה, לאור פרסומם ברשומות (ילקוט הפרסומים) ואינם טעונים הוכחה, אלא הם בבחינת "דין" (דיון נא/12-3 (ארצי) אדירים חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ נ' חיים שבתאי, פד"ע כג 192). להשלמת התמונה מצאנו עוד לציין כי במסגרת תביעתו השנייה טען התובע כדלקמן- "בנוסף ולחילופין יטען התובע כי על הנתבעת חל הסכם קיבוצי מיוחד אשר מחיל על הנתבעת ועובדיה את ההסכם הקיבוצי הישן אשר הורחב בצו ההרחבה הישן. הסכם קיבוצי מיוחד זה לא בוטל ועל כך מכל מקום חל על יחסי העבודה בין התובע והנתבעת צו ההרחבה הישן". התובע צירף את העתק ההסכם הקיבוצי המיוחד (נספח ב' לתביעה השנייה) ממנו עולה כי ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה חל על יחסים בין הצדדים ומשכך יש לדון זכאותו לסעדים הנתבעים מכוחו של ההסכם הקיבוצי הכללי וצו ההרחבה בענף השמירה. לאור כל האמור אנו דוחים טענת הנתבעת בדבר אי תחולת צו ההרחבה בענף השמירה על יחסי הצדדים . שומר או מאבטח: 7. עובד אבטחה בצו ההרחבה בענף השמירה הוגדר כדלקמן: "עובד" - כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, וכן כל עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים אצל מעביד בענף שמירה" "עובד אבטחה" - עובד כאמור, המועסק בעיקר בתפקידים הבאים או באחד מהם: שומר ראש, מלווה חמוש לדברי ערך, קצין בטחון, עוזר קציני בטחון, עורך חיפושים על גופו של אדם בנמלים בינלואמיים, מפעיל מיתקן תת לחץ, איש בטחון סמוי במטוסים, איש צפרדע, מלווה מזויין בטיולים, סלקטור (ממיין)". במוסכמות אשר נקבעו בישיבת בית הדיון ביום 6.7.09 נרשם בין היתר: "עד חודש 8/06 הוצב התובע , מטעם הנתבעת, בבנק הפועלים בתל אביב. מ- 1.9.06 הוצב התובע כשומר במוסדות חינוך בתל אביב". מהאמור עולה כי הצדדים הסכימו כי התובע לא ביצע תפקיד העונה על הגדרת עובד אבטחה כמפורט לעיל, כן עולה כי התובע עצמו הסכים כי הוצב כשומר במוסדות חינוך בתל אביב. 8. זאת ועוד; בתצהירי התובע נרשם כי התובע הועסק כ"שומר" (ראה סעיף 8 לתצהיר וכן סעיף 2 לתצהיר המשלים). אמנם, לא נעלמה מעיננו העובדה כי התובע השתמש גם במונח "מאבטח" (ראה למשל סעיף 24 לתצהיר) אך משהמונחים לא נרשמו בעקביות סבורים אנו כי השימוש בביטוי "מאבטח" נעשה ב"לשון העם" בלבד ולא לצורך האבחנה הנדרשת לשם החלת הוראות מסוימות מכוח צו ההרחבה החל על הצדדים. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל התובע מה היה תפקידו וכך השיב "התפקיד שלי היה מאבטח ועבדתי בבנקים" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 2-3) יצוין כי התובע לא עבד בפועל בתפקיד העונה להגדרת "עובד מאבטח " כנזכר בצו ההרחבה לעיל. בנוסף, בהמשך עדותו אישר התובע כי רק שנה וחודש לפני פיטוריו לא היה חמוש (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 16). יחד עם זאת נשיאת נשק אינה מעידה בהכרח על היות התובע "עובד אבטחה" - ראה ההגדרה לעיל. בהמשך העיד התובע כי שימש כמאבטח בבית הספר וכאשר נשאל ע"י ב"כ הנתבעת מה הבדל בין שומר למאבטח? השיב: "מאבטח זה אחד שיש לו נשק ועבר קורס ושומר, יכול להיות שיש לו נשק אבל הוא לא עבר שום קורס, אבל אני עברתי קורס כמאבטח במוסדות חינוך. גם למאבטח בבנקים יש קורס". (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 23-26). מכל מקום לא מדובר בהגדרה העולה בקנה אחד עם הוראות צו ההרחבה. נוכח כל האמור אנו קובעים כי תפקיד התובע באתרים השונים בהם הוצב, היה שומר וזאת בהתאם לתפקיד אשר ביצע בפועל וכעולה מהגדרת צו ההרחבה. היקף המשרה: 9. לטענת התובע עבד בהיקף של 100% משרה בעוד לטענת הנתבעת עבד התובע בהיקף של 85% משרה. הנתבעת חילקה בסיכומיה את תקופת עבודת התובע לשני חלקים. בתקופת עבודתו הראשונה היקף המשרה של התובע לטענתה, עמד על 90% משרה ואילו בתקופת עבודתו השנייה היקף משרתו עמד על 80% משרה. לא מצאנו כל טעם או הצדקה לערוך הבחנה בין שתי התקופות ומכל מקום מדובר בטענה אשר הועלתה לראשונה בסכומים בעוד שבכתב ההגנה בתביעה השנייה טענה הנתבעת כי התובע עבד בהיקף משרה של 85% לאורך כל תקופת העסקתו, תימוכין לכך מצאנו אף ברשימת הפלוגתאות אשר נוסחה בישיבת בית הדין. במסגרת סכומי התובע לא מצאנו כל התייחסות לאמור למעט רישום בנספח החישובי ממנו עולה כי חלקיות המשרה עמדה על 100%. בבואנו לבחון את היקף עבודת התובע ב- 11 החודשים האחרונים להעסקתו ובהתאם לקבוע את היקף המשרה המשליכה באופן ישיר על הסעדים הנתבעים, מצאנו כי התובע הועסק ב-85% משרה בתקופה זו. (ממוצע 158 שעות בחודש) חישוב העולה בקנה אחד עם חישוב הנתבעת משכך מצאנו לקבל את גרסתה כי היקף משרת התובע עמד על שיעור של 85% ובהתאמה יחושבו הזכויות להם זכאי התובע. נציין כי לא ברור כיצד חושב היקף המשרה על ידי הנתבעת, בתקופה הראשונה כאשר עיון בתלושי השכר מעלה כי אין ולו רמז לגבי ימי העבודה ו/או שעות העבודה של התובע. השכר השעתי אינו נזכר בתלושים בתקופת ההעסקה הראשונה ועל כך למדים אנו אך מהאמור בתצהיר התובע אשר לא נסתר ע"י הנתבעת. מטעם זה חושב היקף המשרה בגין 11 החודשים האחרונים לעבודה. נציין כי רק עם עליית השכר השעתי לסך של 23.70 ₪ לשעה (חודש ספטמבר 2008) קיים בתלושים רישום ממנו ניתן ללמד על כמות השעות וימי העבודה בפועל. תוספת ותק: 10. לטענת התובע בהתאם לתיקון צו ההרחבה מיום 28.3.1979 זכאי מאבטח לתוספת ותק החל מהשנה השנייה לעבודתו כאשר תוספת הוותק המשוערכת עד ליום הגשת התביעה עומדת על סך של 1.49 ₪ ליום. כמו כן בהתאם לחוזר הוראת שעה משקי של החשב הכללי מיום 25.7.07, בדבר הגנה על זכויות העובדים המועסקים בידי קבלני שירותים, התעריף המשוערך של תוספת הוותק בענף השמירה הוא בסכום של 0.35 אג' לשעה למאבטח. הנתבעת לא שילמה לתובע תוספת ותק בכל תקופת עבודתו משכך על הנתבעת לשלם לתובע תוספת ותק כמפורט בנספח התחשיבי בסך 7,533 ₪. מנגד טענה הנתבעת כי התובע לא הרים את הנטל הרובץ על כתפיו ולא הוכח כי צו ההרחבה בענף השמירה חל עליו. התובע לא יכול להסתמך על הפסיקה בעניין יעקב כהן (כב' השופט ש.טננבוים בתע"א 8168/08) שם דובר על עובד אשר טען כי עבד בעבודת שמירה ולא בעבודות אבטחה ובנוסף, הסכום שנפסק נמוך מהסכום הנתבע. כמו כן מדובר בפסק דין עליו הוגש ערעור אשר טרם הוכרע. ככל שהתובע היה מוכיח כי הינו זכאי לקבלת תשלום בגין תוספת ותק זכאותו לא תעלה על 553.2 ₪ וזאת בהתאם לפסיקה בעב (נצ') 2271/07 אלכסנדר קלמיקוב נ' ג.ש.ש (ז.א.) בע"מ (הש' ארמון). 11. אין חולק כי הנתבעת לא שילמה לתובע תוספת ותק בכל תקופת עבודתו בניגוד לחובתה כעולה מסעיף טו' לצו ההרחבה בענף השמירה. התובע צירף לכתב התביעה (נספח ב') את הוראת החשב הכללי מיום 25/07/07 הדן בתשלום זכויות העובדים המועסקים על ידי קבלני שירותים. על פי החישוב בנספח התמחירי אשר צורף להוראה, התשלום בגין תוספת ותק המשולמת בענף השמירה החל מהשנה השנייה לשומר שאינו מאבטח, הינו בסך 0.29 ₪ לשעה ולמאבטח 0.35 ₪. נתון זה אף עולה בקנה אחד עם תעריפי השמירה המעודכנים לחודש יוני 2006 בענף השמירה והאבטחה עפ"י צו ההרחבה (0.29 לשומר ו 0.39 למאבטח). לפיכך הננו קובעים כי זוהי תוספת הוותק לה זכאי התובע. ויודגש הפסיקה ממנה מבקשת הנתבעת להיבנות עניינה בתוספת יוקר ולא בתוספת ותק. התובע אמנם טען כי יש להוסיף לכל שעת עבודה 0.35 ₪ תוספת ותק אולם משקבענו כי התובע עבד כשומר התוספת הינה בסך 0.29 ₪ לשעה. נתון זה הינו הבסיס לחישוב תוספת הוותק לה זכאי התובע החל משנת עבודתו השניה. 12. תלושי התובע בתקופה הראשונה לעבודתו לא מציינים את ימי העבודה או את שעות העבודה מידי חודש בחודשו דבר אשר היה מקל ופשט את חישוב תוספת הוותק על בסיס של שעות עבודה. משכך הבאנו בחשבון ממוצע של 25 ימי עבודה בחודש (8 שעות עבודה ליום) מכפלת היקף המשרה של התובע (85%). בהתחשב בתקופת עבודתו ובהיקפה זכאי התובע לתוספת ותק כדלקמן: 25 ימים בממוצע X 54.02 חודשים (הפחתה של 12 חודשים מסה"כ חודשי עבודת התובע) X (8*0.29)=2.32= 3,133.16 ₪ * 85% = 2,663.185 ₪. בהתאם לכך, שכרו השעתי של התובע במועד סיום עבודתו, לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות יעמוד על סך של 0.29 + 23.7 ₪ = 23.99 ₪ לשעה. תוספת משפחה: 13. לטענת התובע עפ"י התיקון לצו ההרחבה מיום 28.3.1979 זכאי מאבטח לתוספת משפחה מקום שאשתו אינה עובדת. בתיקון לצו ההרחבה מיום 1.2.1983 נקבע כי תוספת ותק ותוספת משפחה יועלו ב 25% כך שתוספת משפחה משוערכת הינה בסך של 1.5 ₪ ליום עבודה. כמו כן בהתאם לחוזר הוראת שעה משקי של החשב הכללי מיום 25.7.07 בדבר הגנה על זכויות העובדים המועסקים בידי קבלני שירותים, התעריף המשוערך של תוספת הוותק בענף השמירה הוא בסכום של 0.49 אג' לשעה למאבטח. לטענת התובע אשתו לא עבדה בתקופת עבודתו בנתבעת, על כן זכאי הוא לתוספת כמפורט בנספח התחשיבי. מנגד טענה הנתבעת כי מדובר בזכות נלוות לעבודה אשר אינה ניתנת לפדיון וממילא התובע לא הוכיח כי אשתו לא עבדה בתקופת עבודתו, שעה שבנקל יכול היה לעשות כן. בנוסף טענה הנתבעת כי ממלא זכאות התובע ברכיב זה לא תעלה על סך של 0.25 ₪ ליום עבודה בהתאם לע"א (ים) 2412/07 רייכמן הלל ברעל נ' סער בטחון בע"מ. 14. לשיטתנו ככל שמדובר בזכות הנלווית לעבודה אשר אינה ניתנת לפדיון, מקום בו נתבעה היא במסגרת תביעתו הראשונה של התובע שעה ששררו יחסי עובד מעביד בין הצדדים זכאי התובע לכלול רכיב זה בגדר תביעתו משהוגשה היא טרם סיום יחסי העבודה. בתצהירו הצהיר התובע "הנתבעת לא שילמה לי תוספת משפחה כדין" (סעיף 12). ובתצהיר המשלים הצהיר התובע - "כפי שמצוין בתלוש השכר שלי, במשך תקופת עבודתי בנתבעת לא עבדה אישתי עד לחודש דצמבר 2008". בניגוד לזכויות אחרות הנזכרות בצו ההרחבה (לדוגמה תוספת ותק), תוספת משפחה הינה תוספת התלויה בתנאי על פיו אשת התובע אינו עובדת. התובע לא הבהיר הכיצד נלמד מתלוש המשכורת כי אשתו איננה עובדת. ככל שמכוון הוא לרובריקה ע.ב.ז בה נרשם "לא" אשר לטענתו מהווה ראיה כי אשתו לא עבדה בתקופת עבודתו, היה על התובע לציין זאת מפורשות. יתרה מכך, התובע טען כי עד לחודש דצמבר 2008 אשתו לא עבדה אך עיון בתלושים מעלה כי גם לאחר חודשים אלה נרשם ברובריקת ע.ב.ז - "לא". לפיכך, קיימת אפשרות כי גם כאשר אשתו עבדה (מחודש ינואר 2009) נרשם בתלושים באופן קבוע כי אינה עובדת. לפיכך, לא ניתן להסתמך על הרישום בתלושי השכר. 15. מקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי נטל ההוכחה ברכיב זה מוטל על הטוען לתוספת, בעוד התובע לא הציג ולו ראשית ראיה על מנת להוכיח זכאותו לתוספת זו, דהיינו לא הוכח כי אשתו לא עבדה. אין לקבל טענת התובע בעניין היפוך הנטלים, מקום בו הנטל להוכחת התנאי רובץ על כתפיו והיה ביכולתו להוכיח הטענה באמצעות תצהיר מטעם אשתו. יש ליתן משקל להעדר תצהיר או הצגת מסמך מטעם אשתו או מכל גורם אחר המאשר כי אינה עובדת. מחדל התובע בעניין זה עומד לו לרועץ באופן שהדעת נותנת שאם היה מביאם לעדות הייתה העדות או המסמך פועלים לרעתו. (ראה ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון ואח' פ"ד מט(1), 450 ,עמ' 458-459 להרחבה ראה י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי בעמ' 1648 ואילך). לאור האמור אנו קובעים כי דין התביעה בגין רכיב זה, להידחות. פיצויי פיטורים: 16. אין מחלוקת כי העסקת התובע אצל הנתבעת נמשכה 5.5 שנים, התובע פוטר מעבודתו ועקב כך שולם סך של 19,572 ₪ בגין פיצויי פיטורים. לטענת התובע פיצויי הפיטורים שולמו בחסר של 7,210 ₪ ובאיחור, בארבעה תשלומים ע"ס 4,893 ₪ כל אחד החל מיום 9.9.09 ועד ליום 9.12.09. עוד נטען כי היה על הנתבעת לשלם לתובע את הפרש פיצויי הפיטורים ובנוסף פיצויי הלנה מלאים מהיום בו אמור היה התשלום להשתלם (1.8.09) ועד מועד התשלום בפועל. 17. מנגד טענה הנתבעת כי לתובע שולמו מלוא פיצויי הפיטורים להם זכאי הוא על פי הדין, על כן אינה נדרשת להשלים סכום כלשהו בגין פיצויי פיטורים. לעניין הלנת פיצויי פיטורים טענה הנתבעת כי התובע לא תבע בתביעתו כספים בגין הלנת פיצויי פיטורים על כן דין טענותיו בגין רכיב זה, להדחות. 18. יצוין כי עם הגשת כתב התביעה השני טרם שולמו מלוא פיצויי הפיטורים אולם בסעיף 4.18 כלל התובע תביעה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 19. עיון בנספח התחשיבי מעלה כי התובע חישב את שכרו הקובע לצורך חישוב זכויותיו כסך של 4,408 ₪. לא מצאנו לקבל סכום זה כשכר הקובע. במאמר מוסגר יצוין כי התובע העמיד את הפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על סך של 3,710 ₪. אולם לא ברור מדוע לצורך חישוב זכויותיו, העמיד התובע את משכורתו על סך של 4,408 ₪ ומסכום זה גזר את התשלום לפיצויי פיטורים. 20. ממוצע 12 משכורותיו האחרונות (משכורת יסוד) של התובע עומד על סך של 3564.65 ₪ × 5.5 = 19,605.57 ₪. לסכום זה יש להוסיף תוספת ותק בסך 2475 ₪ (לכל התקופה למעט שנה ראשונה) לפיכך, על הנתבעת היה לשלם לתובע סך של 22,081 ₪ בגין פיצויי פיטורים. משהנתבעת שילמה לתובע סך של 19,572 ₪ בגין פיצויי פיטורים, חבה היא לתובע יתרת פיצויי פיטורים בסך 2,508 ₪. 21. אשר לפיצויי הפיטורים ששולמו בארבעה תשלומים בניגוד לדין, יישאו הסכומים פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך כולל של 6,000 ₪ וזאת משהבאנו בחשבון את הלנת פיצויי הפיטורין מדי חודש בחודשו החל מיום 01/09/09 ועד ליום 09/12/09, שעה היה על הנתבעת לשלם לתובע את פיצויי הפיטורים בתשלום אחד לאחר סיום יחסי העבודה ולא בארבעה תשלומים כפי שנעשה באופן אשר נוגד את תכלית החוק ומטרתו. פיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997: 22. לטענת התובע הובהר לו באופן חד משמעי כי ככל שלא יסיר תביעתו כנגד הנתבעת (התביעה הראשונה) יפוטר מעבודתו. עוד נטען כי טענות הנתבעת באשר לסיבה לפיטורים הינן שקריות, משכך על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי לפי חוק הגנה על עובדים בסך של 50,000 ₪. מנגד טענה הנתבעת כי התנהלה עם התובע במשנה זהירות תוך קבלת ייעוץ משפטי, נוכח התביעה הראשונה שהוגשה על ידו. פיטורי התובע נעשו בכפוף לכל דין ונבעו מרה ארגון בנתבעת. 23. התובע תובע סעד מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997 (להלן- החוק) בסך של 50,000 ₪ . סעיף 2 לחוק שכותרתו "הגנה על מתלונן" קובע כי: "(א) לא יפגע מעביד בענייני עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור. (ב) לא יפגע ממונה מטעם המעביד בענייני עבודה של עובד, ולא יגרום לפגיעה בענייני עבודתו או לפיטוריו, בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור". הנה כי כן, ההגנה המקנה סעד מכוח חוק זה, הינה מקום בו העובד הגיש תלונה נגד מעסיקו או עובד אחר של אותו מעסיק ואין המדובר בהגנה כללית מקום בו הוגשה תביעה כנגד המעביד. (במאמר מוסגר נציין כי גם מקום בו הוגשה תלונה היקף ההגנה הינו מצומצם - ראה סעיף 4 לחוק המונה שלושה תנאים מצטברים שרק בהתקיימם תינתן הגנה). לאור האמור לעיל, לתובע לא קמה כל עילה מכוח החוק ומטעם זה בלבד דין התביעה בגין רכיב זה להדחות. נוכח האמור לא מצאנו לדון בטענות ההדדיות של הצדדים בדבר הטעם לפיטורי התובע. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין: 24. לטענת התובע לא נערך שימוע כדין עובר לפיטוריו על כן, העמיד תביעתו בגין רכיב זה על סך של 52,898.40 ₪. לטענתו פוטר לאלתר ללא סיבה מספקת, בניגוד לדין מבלי שניתנה לו כל הזדמנות הוגנת או ראויה להשמיע טענותיו בפני מעסיקו בטרם הוכרע גורלו. הדבר היחיד אשר עשוי היה לשנות את "רע הגזירה" היה מחיקת התביעה הראשונה. התנהלות הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם דרישות הדין בעניין עריכת שימוע "בלב פתוח ובנפש חפצה" ובנסיבות אלה ברי כי התובע פוטר מבלי שנערך שימוע כדין. 25. מנגד טענה הנתבעת כי פיטורי התובע נעשו בכפוף לכל דין, עת ניתנה הודעה מוקדמת ובוצע שימוע כדין טרם פיטוריו אשר נבע מרה ארגון בחברה. אמנם על המעסיק לערוך לעובד שימוע בטרם יפטרו וליתן לעובדי הודעה בטרם השימוע על מנת שיערך בהתאם אולם, על התובע להוכיח כי פיטוריו נעשו ללא זכות טיעון משיקולים זרים ובלתי סבירים ובנסיבות חריגות על מנת שיוכל לקבל פיצוי בגין רכיב זה. טענת התובע כי לא בוצע שימוע הינה טענה שקרית. 26. ההלכה הפסוקה בעניין חובת עריכת שימוע קבעה לא אחת כי: "זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענת המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן. להציג את האידך גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו . עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו... בפתיחות , בהגינות ובתום לב מבלי לכחד דבר מן העובד...גם אם לעובד אין זכות קנויה למשרה, חייב המעסיק במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עמו; לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה; לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזירה"; (ע"ע 1290/02 מדינת ישראל נ' אלי שדה , מיום 6.3.03). עוד נפסק כי יש ליתן לעובד זמן נאות להכין עצמו טרם הליך השימוע ולטעון את כל טענותיו בעצמו או בעזרת עו"ד. (ע"ע 1024/02 שלמה הרשיש נ' עיריית אופקים, עבודה ארצי, כרך לג (100), 34), על ההליך להתנהל בתום לב ובהגינות - יש לתת לעובד הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו, להביא תימוכין לגרסתו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בעניינו כי לטענות כלפיו אין בסיס. (בג"צ 8505/96 ד"ר ארנון בונה נ' בית הדין הארצי לעבודה, עבודה עליון נד, 55 ; ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נ' ד"ר חלילי עבוד, פד"ע לה, 440), על מקיים השימוע חלה החובה לנהל פרוטוקול וליתן החלטה בצורה מנומקת (דב"ע נד/3-124 מדינת ישראל (רפא"ל) נ' חנוך פוגל, עבודה ארצי, כרך א' (2) 591) ולבסוף, מוקנית לעובד הזכות לגילוי ועיון במסמכים עליהם מבוססת החלטתו של מקיים השימוע (בג"צ 4914/94 יעקב טרנר נ' מבקרת המדינה פד"י מט (3) 771). בנוסף קבעה ההלכה הפסוקה כי אין כל הבחנה, לעניין הצורך בקיום שימוע והיקף זכות הטיעון, בין מעסיק ציבורי למעסיק פרטי ומעסיק שהינו גוף דו מהותי. 27. בתצהירו המשלים טען התובע כדלקמן: (סעיפים 32 -33) - "הנתבעת פיטרה אותי על אתר, ולא ערכה לי שימוע כדין טרם פיטורי. לא ניתנה לי כל הזדמנות ראויה או הוגנת להשמיע את טענותיי בפני הנתבעת בטרם נמסר לי על פיטורי. כל שאמר לי סמנכ"ל הנתבעת הוא כי אם לא אמחוק את התביעה כנגד הנתבעת, אפוטר". במסגרת חקירתו הנגדית אישר התובע כי טרם שהודע על פיטוריו הוזמן לשיחה. (עמ' 10-11 לפרוטוקול שורות 28 ואילך). כאשר נשאל מדוע לטענתו לא נערך שימוע השיב: "איפה טענתי שהוא לא ערך לי שימוע? אני טענתי שהוא שיקר עלי. הוא אמר שהחוזה בעיריית ת"א נגמר ובכך הוא שיקר עלי. זה מה שאני טענתי, אולי לא הבינו אותי נכון. אני אומר שהמשיכו לעבוד אחרי כן ואולי גם היום. מר אלון אפגין הזמין אותי למשרד ונתן לי מכתב פיטורין ואמר לי שאני בסוף החודש עוזב, עקב סיום חוזה עם עיריית ת"א וזה היה שקר. עובדה שעדין עיריית ת"א עובדים". (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 2-8). לא מצאנו לייחס לאמירות התובע הוכחה כי נערך שימוע, כפי שטוענת הנתבעת בסיכומיה. התובע איננו משפטן ועדותו בעניין זה מבטאת בלשון העם את הטענה כי לא נערך שימוע כנדרש בהתאם להלכה הפסוקה. זאת ועוד. במסגרת חקירתו הנגדית הבהיר מר אלון אפגין כדלקמן: "לא קראתי לאדם למשרד לצורך שימוע. במהלך השימוע הוא יצא החוצה להתייעץ עם עורך הדין, הוא הרים טלפון לעורך הדין ומשם לא חזר למשרד. הלך הביתה ונעלם. הזמנתי אותו יומיים או שלושה אחרי השימוע, הסברתי לו שהוא מפוטר. הסברתי לו שהוא צריך לעבוד עוד 30 יום. גם על המכתב הזה הוא לא רצה לחתום. הוא קם והלך ואמר לי לדבר רק עם עורך הדין שלו. גם במהלך הפגישה שבה ניסיתי לתת את מכתב הפיטורין, הפגישה השנייה, הוא יצא לדבר עם עורך הדין שלו, חזר והוא אמר לי שהוא לא חותם על מכתב הפיטורים ואז הוא הלך ולא רצה לקבל את המכתב ביד ואז שלחנו אותו בדואר". (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 10-20). 28. מגרסת עד הנתבעת לא ניתן להבין האם התובע הוזמן לשימוע אם לאו. בתחילת דבריו טען העד כי לא קרא לתובע לצורך שימוע ובהמשך טען כי במהלך השימוע יצא התובע להתייעץ עם עו"ד ולא חזר. מכל מקום אף אם היינו מגדירים את הפגישה הראשונה בין הצדדים כישיבת שימוע, מהעדויות לא ניתן לקבוע כי ניתנה לתובע שהות מספקת על מנת להיערך לשימוע. אשר לשיחה הנוספת, ברי כי אינה בגדר שימוע נוכח דבריו המפורשים של העד "הזמנתי אותו יומיים או שלושה אחרי השימוע. הסברתי לו שהוא מפוטר" - למותר לציין כי אף במסגרת שיחה זו העד לא פעל עפ"י הכללים הנוהגים בשימוע אלא הסביר לתובע כי הינו מפוטר מבלי לנסות ולברר עמדתו ומבלי לשקול את פיטוריו בלב פתוח ובנפש חפצה. מעבר לדרוש נציין כי "יומיים שלושה" אינם בגדר תקופה מספקת על מנת שהעובד יערך לשימוע בעניינו, ובכל מקרה לא צוין כי הנתבעת פירטה בפני התובע טענותיה כלפיו על מנת שיוכל להיערך בהתאם . לאור כל האמור הננו סבורים כי הנתבעת לא ערכה לתובע שימוע כדין ואף לא מצאנו כי בפגישה השנייה, יש כדי לרפא את הפגם שנפל בפגישה הראשונה בין הצדדים. לפיכך אנו סבורים כי התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. 29. שאלה נוספת אותה יש לבחון היא האם התובע פוטר עקב הגשת התביעה הראשונה על כן, יש לראות בפיטוריו כפיטורים שלא כדין? מבלי להיכנס לטענות ההדדיות של הצדדים והאם הנתבעת השכילה להוכיח כי נעשה רה ארגון בשורותיה אם לאו, העובדה כי פיטורי התובע נעשו כשנה לאחר הגשת התביעה הראשונה מנתקת לדעתנו את הקשר בין התביעה הראשונה לבין פיטורי התובע לפיכך הננו סבורים כי אין להביא טעם זה בחשבון עת פוסקים אנו לתובע פיצוי בגין העדר שימוע. יובהר כי לא נעלמה מעיננו טענת התובע כי הודע לו על פיטוריו כשבוע לפני ישיבת קדם המשפט הראשונה שנקבעה בתביעה הראשונה עם זאת לא שוכנענו כי הפיטורים קשורים להגשת התביעה. משהתובע עבד בנתבעת 5.5 שנים מצאנו כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגובה ארבעה חודשי השתכרות בסך של 14,840 ₪. אי מתן הודעה לעובד: 30. לטענת התובע היה על הנתבעת להמציא עותק ההודעה בדבר תנאי העסקתו כמתחייב על פי החוק. משלא עשתה כן הפרה החובה החקוקה ליתן הודעה לעובד ויש לחייבה במשכורת חודשית אחת בסך 3,710 ₪. 31. מנגד טענה הנתבעת כי סמוך לתחילת העסקתו נמסרה לתובע הודעה בדבר זכויותיו ומכל מקום מעדות התובע עולה תמונה על פיה התובע היה מאוד מעורה בתנאי שכרו. אשר לאופן פעולת החברה וככל שנגרם לתובע נזק מפאת אי ידיעת זכויותיו הנזק בא לקיצו עת קיבל ייעוץ משפטי. התובע לא הפנה למקור המשפטי ממנו שאב הזכות לקבלת כספים בגין אי מתן הודעה לעובד. 32. הנטל להוכחת הטענה כי סמוך לתחילת העבודה נמסרה לתובע הודעה בדבר תנאי העבודה מוטל על הנתבעת. הנתבעת לא השכילה להרים נטל זה ואין די בטענותיה כי עשתה כן ללא הבאת ראיה ולו לכאורה בעניין זה. כמו כן אין לקבל טענת הנתבעת כי הנזק "חוסל" שעה שהתובע נעזר בייצוג משפטי מקום שעל הנתבעת מוטלת חובה, בגדר אחריות קפידה, למסור לתובע בסמוך לתחילת העסקתו הודעה בדבר תנאי העבודה. 33. חרף האמור לעיל יש ליתן את הדעת לסעיף 4 לחוק הקובע כי מקום בו "הפר מעביד את חובתו לפי סעיפים 1, 3 או 10, דינו - הקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה". לפיכך, על פי הוראות הדין אין התובע זכאי לקבלת פיצוי כספי כלשהו בגין אי מתן הודעה לעובד. יתרה מכך התובע לא הוכיח את שיעור ההפסדים להם הוא טוען . לאור כל האמור לעיל, דין תביעת התובע לתשלום בגין רכיב זה, להידחות. גמול בגין עבודה בשעות נוספות: 34. לטענת התובע השכיל להוכיח עבודה במתכונת עבודה הכוללת שעות נוספות כל אימת שהנתבעת לא מנעה עבודתו מחמת חג או חופשה מרוכזת. התובע טען כי הציג בפני בית הדין דוחות עבודה התומכים בטענתו בדבר עבודה במתכונת קבועה של שעות נוספות. בפני בית הדין נפרשו ראיות המקימות תשתית ברורה ומפורטת לפסיקת גמול בגין עבודה בשעות נוספות מבלי שיש צורך להיזקק לדוחות העבודה וזאת משהנתבעת לא השכילה להציג דוחות עבודה חלופיים מטעמה ומשלא בדקה כי רישום שעות העבודה המחויב על פי דין התבצע. עוד נטען כי לאור הקושי בהוכחה מדויקת של מספר השעות בהם עבד העובד, הוגמשו הכללים, כפי שנקבעה ההלכה הפסוקה בדבר נטל הראיה לצורך הוכחת מספר השעות הנוספות בהם עבד העובד. 35. מנגד טענה הנתבעת כי התובע שובץ אצל לקוחותיה באמצעות מכרז העסקה וכנהוג במסגרת מכרזי העסקה, הנתבעת מקבלת מהעירייה מספר שעות מסוים בהם עליה להציב עובדים אצל לקוחותיה. בהתאם לכך, מקבלת הנתבעת שכר מהעירייה ומשלמת שכר לעובדיה. במקרים בהם העירייה חפצה להרחיב את סל השעות עליה לפנות לנתבעת והאחרונה פונה לעובד להוספת שעות עבודה. במקרה זה מקבל העובד מהנתבעת תשלום בגין שעות העבודה המצוינות בתלושי השכר כ"שעות השלמה" או "שעות נוספות", בהתאם למספר השעות בהם עבד באותו יום. ככל שהתובע עבד מעבר לשעות בהן נדרש לעבוד אינו זכאי לתשלום עבור שעות אלה, שעה שהנתבעת לא אישרה לתובע לעבוד בשעות נוספות. התובע העיד כי הגורם ממנו קיבל אישור היה מנהלת בית הספר אשר כאמור אינה ברת סמכות משאינה מעסיקתו ומכל מקום הזכות להעסקה בשעות נוספות איננה זכות הקנויה לעובד. כמו כן, התובע לא הוכיח מתכונת עבודה בשעות עבודה קובעות. 36. הלכה ידועה היא כי על עובד התובע תשלום בגין עבודה בשעות נוספות להוכיח הן את העובדה כי עבד בשעות נוספות והן את מספר השעות הנוספות בהן עבד. בעניין ימית א. בטחון (ע"ע (ארצי) 212/06, לא פורסם, מיום 12.11.08) סקר בית הדין הארצי את המגמה בדבר הגמשת נטל ההוכחה המוטל על העובד בתביעה לגמול שעות נוספות. כב' הנשיא אדלר (כתוארו אז) סיכם את השלבים לדיון בתביעה לתשלום שעות נוספות המבוססת על מתכונת עבודה קבועה, כדלקמן: "בשלב הראשון - על העובד להוכיח מתכונת קבועה של עבודתו, ובכך מועבר אל המעסיק נטל ההוכחה; בשלב השני - על המעסיק להוכיח את מספר שעות העבודה של העובד ואת היעדרויותיו של העובד. בהעדר הוכחה מדויקת, המעסיק אינו מרים נטל זה; בשלב השלישי - ככל שהמעסיק לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו, על יסוד מתכונת העבודה הקבועה שהוכחה על ידי העובד והנתונים המוכחים בנוגע לשכרו, בית הדין קובע את שיעור הסכום המגיע לו, כאשר ניתן לעשות זאת על דרך של אומדנא". מכאן שמגמת הפסיקה הינה הגמשת נטל ההוכחה המוטל על העובד בתביעה לגמול שעות נוספות והעברתו על כתפי המעביד מקום בו הוכיח העובד מתכונת עבודה קבועה. 37. לטענת התובע עבד בשעות נוספות אולם לא קיבל תמורה בגין עבודתו, כמפורט בסעיפים 22 - 25 לתצהירו. 38. כאשר נשאל התובע במסגרת חקירתו הנגדית כמה שעות עבד, השיב: "בבנקים התחלתי לעבוד משעה 07:00 עד 15:30 ביום ראשון, ביום שני 07:00 עד 19:00, ביום שלישי משעה 07:00 עד 15:30, בהתאם לשעות הבנק. זה היה מיום 01/02/04 ועד לאוגוסט 2006. לא פחות מ-53 שעות בשבוע שזה כולל יום שישי" (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 19-23). בהמשך נשאל האם היתה מתכונת שעות עבודה קבועה וכך השיב: "בדרך כלל כן. אבל לפעמים יכל להיות חצי שעה לכאן או לכאן. לפעמים ביום חמישי יש לחץ, עד שסוגרים את הכספת, רק אז הלכתי הביתה. זה תלוי. פעם ככה ובפעם אחרת. זה לא משהו מדויק. שעות הבנק לא מדויקות, אבל אף פעם לא פחות מ-51 או 50 שעות בשבוע". (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 26-28). משנשאל האם המשכורת הייתה פחות או יותר אותו דבר? השיב: "פחות או יותר. אני לא מנהל חשבונות. 100 ₪, 200 ₪ לפה או לפה כל חודש". כאשר הקשתה ב"כ הנתבעת - "אם אני אומר לך שבכל חודש קיבלת משכורת די שונה מהחודש לפניו או מהחודש שלאחריו, איך אתה מסביר את זה?" השיב התובע - "יכול להיות". (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 1-7). 39. בהמשך הופנה התובע לתלוש השכר לחודשים אפריל, מאי, יולי, ספטמבר, אוקטובר 2005, נובמבר 2006 ונדרש לאשר כי מתכונת ההעסקה לא הייתה קבועה מאחר והמשכורת הייתה שונה וכך השיב: "השכר הזה היה נמוך בחודשים האלה. מה את משווה? אני לא יודע. אולי לא שילמו את מה שמגיע. אולי עבדתי פחות בחודשים האלה, אינני זוכר. לגבי נובמבר 2006 - עבדתי בבית ספר ולא בבנקים" (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 8-13). לעניין עבודתו בבית הספר נשאל התובע האם עבד במתכונת שעות עבודה קבועה והשיב בחיוב תוך שהבהיר כי הדבר תלוי בחופשות הילדים. (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 27-28) כאשר נשאל לגבי מתכונת קבועה ולא בחגים השיב התובע - " כן. היו לי שם 52 שעות שבועיות, ברגיל ולא בחופשה, מיום 07:00 עד 16:00 בימים א' עד ה' וביום שישי משעה 07:00 עד 14:00" בהמשך אישר התובע כי עבד כך באופן קבוע. (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 1-5). כאשר הקשתה ב"כ הנתבעת וטענה כי גם בבית ספר ליידי דיוויס המשכורת השתנתה מידי חודש בחודשו? השיב- "אם אין חופשות או חגים, הסברתי היו לי 52 שעות בשבוע" (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 10-11) כאשר הובהר לתובע כי בחודשים נוספים יש הפרשים השיב- "כי בחנוכה ובפסח לא עבדתי ולכן יש הבדל בשכר" (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 12-13). אשר לחודשים בהם לא היו חגים ובכל זאת משכורותיו היו שונות באופן שאינו תואם מתכונת עבודה קבועה, השיב: "ביוני, ביום 20/06 נגמר הבית ספר. אני עבדתי בתיכון. נשאר חודשיים ובתקופה הזאת אתה לא יכול לדעת כמה אתה עובד כי יש רק קייטנות. לגבי חודשים ינואר עד מרץ, השונות אם קיימת נובעת ממספר הימים שיש בחודש". (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 14-18). לבסוף כאשר נשאל האם יש מתכונת שעות קבועה השיב: "מה הכוונה. אין שעות סטנדרטיות אבל אני עבדתי כל החודשים. חודש אחד עבדתי 220 וחודש אחד 170 שעות, יש חודשים 212 ויש חודשים 130 שעות". (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 19-21). 40. עיון בתלושי השכר מעלה כי שכר התובע כפי שהעיד היה שונה מידי חודש ובנוסף רכיב "שעות ההשלמה" השתנה מידי חודש בחודשו (ראה לדוגמה: 10/05 - 525.69 ₪; 9/05 - 1126 ₪; 7/05 - 975 ₪; 5/05 - 1586 ₪; 6/05 - 1122 ₪; 8/05 - 1314 ₪). 41. לאור כל האמור אנו סבורים כי התובע לא השכיל להוכיח כי עבד במתכונת עבודה קבועה. אמנם בתצהירו העיד כי עבד במתכונת קבועה אולם בעדותו חזר מהצהרתו והעיד כי עבד בהיקף שעות אשר השתנה מחודש לחודש ובלשון התובע - "אין שעות סטנדרטיות . אבל אני עבדתי כל החודשים" . 42. דוחות הנוכחות - התובע צירף לתצהירו דוחות נוכחות לגבי חלק מהחודשים בהם עבד בבית הספר. בחלק מהחודשים אכן נראה כי התובע ביצע שעות נוספות (כך למשל בחודש - 6/08 208 שעות; בחודש 5/08 206 שעות; בחודש 3/08- 218 שעות; 2/08- 215 שעות) עיון בתלושים אלה מעלה כי שולמו לתובע "שעות השלמה". בחקירתו העיד אלון אפגין בקשר לשעות השלמה כי מדובר בשעות נוספות, טענתו זו לא נסתרה. 43. אשר לחודשים לגביהם לא הוגשו דוחות - משקבענו כי התובע לא הוכיח מתכונת עבודה קבועה ומשהדוחות מלמדים כי התובע עבד מידי חודש בכמות משתנה של שעות, לא ניתן להסיק מהחודשים בהם הוגשו הדוחות לגבי חודשים אחרים בהם לא הוגשו דוחות כפי שמבקש התובע לעשות. ויודגש, בתקופת העסקתו הראשונה אמנם מגמת הפסיקה הייתה הגמשת נטל ההוכחה המוטל על העובד בתביעה לגמול שעות נוספות והעברתו על כתפי המעביד , אך זאת רק מקום בו הוכיח העובד מתכונת עבודה קבועה. 44. סיכומו של דבר - מתלושי השכר עולה כי שולם גמול בגין עבודה בשעות נוספות "שעות השלמה" ומנגד התובע לא עמד בנטל להוכחת "מתכונת עבודה קבועה", כך שלא ניתן לקבוע כי התובע הוכיח ביצוע עבודה "בשעות נוספות" בגינה לא זכה לתמורה נוספת מעבר לסכומים אשר שולמו, דין תביעתו בגין רכיב זה להדחות. ימי חג: 45. לטענת התובע לא שולמו ימי חג בהתאם לסעיף י"א לצו ההרחבה בענף השמירה הרלבנטי לתקופת העסקתו על פיו היה על הנתבעת לשלם 10 ימי חג בכל שנה. צו ההרחבה אינו מתנה את התשלום בתנאי כלשהו על כן, הנתבעת נדרשת לשלם תשלומים בגין ימי החג. 46. מנגד טענה הנתבעת כי על התובע להוכיח כי עבד בימים הסמוכים לפני ואחרי החג וכן את ימי החג שחלו במועד העסקתו. נטל זה יועבר לנתבעת מקום בו התובע יוכיח כי עבד באופן סדיר משך שנים רבות אצל הנתבעת ולא נעדר בימים הסמוכים לחג. משלא תמך התובע טענותיו בראיה כלשהי, לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש לפיכך, הנתבעת אינה חבה כספים בגין רכיב זה. בנוסף, חלקיות המשרה בה הועסק התובע מלמדת כי התובע לא עבד בימים הסמוכים לחג. 47. כפי שקבענו לעיל על היחסים בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה. צו ההרחבה הישן שתחולתו מיום 31/12/73 (אשר היה בתוקף רב שנות עבודתו של התובע אצל הנתבעת) קבע זכאות העובדים ל-10 ימי חג מבלי שהותנתה הזכאות בהיעדרות מהעבודה בימים הסמוכים לחג, או בחלות החג ביום שאינו חל בשבת. מדובר בתנאים אשר היטיבו עם העובדים בענף השמירה, בהשוואה לעובדים אחרים במשק וזאת משבענף השמירה ההנחה היא כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, כל עוד לא הוכח אחרת. (ע"ע 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ ואח', מיום 08/12/09 (טרם פורסם), והאסמכתא שם). 48. צו ההרחבה החדש אשר תחולתו מיום 21/06/09 ביטל את ההוראה המיטיבה לעיל וקבע כי לעובדים בענף השמירה זכאות לתשלום בגין 9 ימי חג, לאחר שהוכח כי העובד לא נעדר בימים הסמוכים לחג. כמו כן קובע הצו החדש כי עובד יומי לא יהיה זכאי לתשלום בגין יום חג החל בשבת (סעיף 21.1 לצו). צו ההרחבה המאוחר השווה את זכאות העובדים בענף השמירה לעובדים אחרים במשק. 49. אין מחלוקת כי התובע פוטר בתאריך 1.7.09 אולם לגרסתו המשיך לעבוד עד ליום 1.8.09. לטענת הנתבעת עזב את העבודה באותו יום. מכל מקום לצורך ההכרעה בתביעה לדמי חגים אין אנו נדרשים לסוגיה זו לאור העובדה כי בחודש יולי לא חלו חגים. משכך יש להחיל על התובע את הוראות צו ההרחבה הישן הכולל הוראות מיטיבות באשר לתשלום ימי חג, כמפורט לעיל. 50. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי לא שולמו דמי חגים. בהעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעת אנו פוסקים כי על האחרונה לשלם לתובע דמי חגים בסך של 8,972 ₪ (תקופת העבודה במכפלת השכר בצירוף תוספת יוקר ושיעור המשרה). התביעה להלנת שכר: 51. לטענת התובע שכרו הולן ושולם לכל המוקדם ב- 15 לחודש העוקב באמצעות המחאה, בסיום יום העבודה. התובע הפקיד את ההמחאה רק למחרת ובהתאם לנהוג בבנק זוכה חשבונו רק לאחר כיומיים. הנתבעת מצידה הכחישה את הטענה בדבר תשלום שכר באיחור וטענה כי שכר התובע שולם במועד. 52. סעיף 1 לחוק הגנת השכר מגדיר "שכר מולן' כ"שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע" כאשר 'היום הקובע' הוא ה- "יום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה לפי סעיפים 9, 10... לפי הענין...". סעיף 10 לחוק הגנת השכר קובע כי המועד לתשלום שכר העבודה לעובד שמשכורתו משתלמת על בסיס שעתי במשך כל החודש, יהיה בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר. סעיף 9 לחוק הגנת השכר קובע כי שכר העבודה ישולם "עם תום החודש בעדו הוא משתלם". 53. בהתאם להוראות חוק הגנת השכרהיה על הנתבעת לשלם את שכר התובע בסוף כל חודש עבודה, כאשר השכר יחשב למולן אם שולם לאחר היום התשיעי בחודש העוקב. 54. לתצהיר התובע צורפו תדפיסי חשבון הבנק (ת/2) מהם עולה כי ההפקדות בוצעו סביב ה- 15 לחודש אם כי במספר חודשים ההמחאות הופקדו גם ב - 28 לחודש (חודשים 9/05; 10/05 ; 11/05 ועוד מספר חודשים במהלך שנת 2006). 55. בחקירתו הנגדית נשאל התובע- מאיפה יש לך את הדו"חות שצירפת כת/2 (דו"חות הבנק)? וכך השיב: "זה דו"חות הבנק של החשבון שלי. הוצאתי אותם כדי לתת לעורך הדין על מנת שידע מתי הופקדו השיקים". (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 26-28) בהמשך אישר התובע כי פנה לבנק בבקשה מיוחדת כדי להוציא את הדוחות (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 1-4) כאשר נשאל מדוע לא ביקש צילומי המחאות העיד: "אני לא צריך. הייתי צריך רק לראות מתי הופקד הכסף". (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 5-6). לטענת ב"כ הנתבעת כי ההמחאות התקבלו עד התשיעי לחודש השיב התובע: "זה שקר. זה נכון שעל גבי השיק רשום תשיעי, אבל קיבלתי את השיק ביום ה-15 לחודש. וכשהפקדתי ביום 15 לחודש, אולי ביום 18 לחודש הופיע הכסף בבנק. כל השומרים מהעבר יעידו שכולם מקבלים המחאה עם תאריך תשיעי, אבל מוסרים אותם ביד רק ב-15 לחודש. אני לא הבאתי עדים כי אף אחד לא רוצה לבוא להעיד כי הם מפחדים שיפטרו אותם כמו שפיטרו אותי. אני לא יודע אם כל העובדים משנת 2004 עדין עובדים בנתבעת. זה לא ענייני. אני כבר לא עובד שם שנתיים". (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 7-15). ובהמשך חזר והעיד התובע - "אני קיבלתי אותם ביום 15 לחודש. אולי הפקדתי אותם ביום 16 או 14, 15 או 16". (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 16-18) כאשר נשאל האם לעיתים היה מאחר עם ההפקדות השיב בשלילה והוסיף "אף פעם" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 19-22). 56. בהמשך הופנה התובע למספר הפקדות ובין היתר לחודש אוגוסט 2005 שם הופקדה ההמחאה ביום 28 לחודש וכך השיב- "אם הפקדתי ביום 28, זה בעיה של החברה. הם הביאו לי את זה בתאריך הזה. אין לי שום סיבה לא להפקיד את זה בזמן". (עמ' 7-8 לפרוטוקול שורות 27 ואילך) כך גם בחודש ספטמבר. 57. במסגרת חקירתו הנגדית אישר מר אלון אפגין כי שכרו של התובע שולם בהמחאות שקיבל בשטח ע"י המפקח (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 8-13) כאשר הקשה ב"כ התובע ושאל- "לטענת התובע ההמחאות לא ניתנו לו לפני ה- 15 לחודש, למה המפקח לא בא לכאן להצהיר שהוא הביא את ההמחאות לעובד במועד על פי החוק?" השיב: "אני נותן למפקח אישית את המשכורות למפקח ביום 9 לחודש. הוא מחלק את המשכורות באותו היום לעובדים. אני מתקשר למפקח כדי לוודא שכל העובדים קיבלו. לעובדים בעירית ת"א מעולם לא היו טענות. אני רוצה להוסיף ולומר שאנחנו עובדים תחת ביקורת מאד גבוהה של עירית ת"א . יש מפקח שמעליו יש קב"ט שאבוי והיינו מלינים שכר. הוא מודא באופן אישי שהמשכורות התקבלו בזמן אמיתי ... בפני אף אחד לא התלונן ולמיטב ידיעתי גם לא לחברה". (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 14-23). 58. אמינה עלינו עדות התובע בעניין הלנת השכר. הדעת נותנת כי עובד אשר ההמחאה בגין שכרו ניתנה במועד יעשה דרכו להפקידה מוקדם ככל שניתן ובפרט משעסקינן בשכר הגבוה במעט משכר המינימום ובעובד קשה יום העובד למחייתו בעבודות שמירה. יתכנו מקרים בהם יופקד השכר באיחור אולם, הפקדה שיטתית על פי השכר מופקד בבנק במרבית המקרים מאמצע החודש ואילך, הניחה דעתנו כי אין יסוד לטענת הנתבעת כי התובע "העדיף" להפקיד את הכספים באיחור. 59. יתרה מכך, הנתבעת לא הביאה לעדות את המפקח אשר לטענתה מסר ההמחאות בתשיעי לכל חודש והיה בעדותו כדי לתמוך בגרסתה. 60. לאור האמור לעיל ועל יסודות תדפיסי הבנק ועדות התובע, אנו קובעים כי התובע הרים את נטל ההוכחה בדבר הלנת שכרו. 61. סעיף 17 א (ב) לחוק הגנת השכר קובע זכאות העובד לפיצויי הלנת שכר בגין תשלום המשכורות באיחור במהלך שלוש השנים האחרונות שקדמו למועד הגשת התביעה. בהתייחס למועד הגשת התביעה הראשונה ביום 11/08/08 זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר מחודש אוגוסט 2005 ואילך. משהנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי מקובלים עלינו חישובי התובע על כן, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 38,258 ש"ח בגין פיצויי הלנת שכר. התביעה לתשלום אש"ל: 62. לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה תשלומים בגין אש"ל בניגוד לסעיף כ"ד 1 לצו ההרחבה בענף השמירה. 63. מנגד טענה הנתבעת כי התובע לא זכאי לתשלומים בגין אש"ל משני טעמים חלופיים הראשון - סעיף כ"ד אשר עניינו באש"ל לעובדי אבטחה ממנו עולה כי רק עובדים אשר הוגדרו כעובדי אבטחה זכאים לקבלת תשלום בגין רכיב זה. משהתובע עבד בתפקידי שמירה אין הוא זכאי לקבלת תשלום בגין רכיב זה. השני - אש"ל הינה זכות נלווית לשכר ומשכך לא ניתן לפדותה לאחר תום תקופה העסקה. כמו כן לרשות התובע הוצבו בעמדה מטבחון עם מקרר, תנור וכיוצב' והתובע לא הוכיח שהוציא מכיסו כספים בגין אש"ל. 64. בסעיף כ"ד 1 לצו ההרחבה מלמד כי אכן כטענת הנתבעת, כותרת הסעיף היא "אש"ל לעובד אבטחה" משכך, לאור קביעתנו לעיל על פיה התובע הועסק כשומר, דין תביעת התובע בגין רכיב זה להידחות. דמי נסיעות: 65. לטענת התובע, התגורר במהלך תקופת עבודתו בבת ים ומקום עבודתו היה בתל אביב. עלות כרטיסיית חופשי חודשי עמדה על סך של 262 ₪. הנתבעת לא שילמה לתובע נסיעות באופן מלא ולא הציגה תשלום בגין רכיב זה. משכך על הנתבעת לשלם לתובע הפרשים בגין נסיעות כמפורט בנספח התחשיבי בסך של 8,751.60 ₪ בגין תקופת התביעה הראשונה. 66. מנגד טענה הנתבעת כי כעולה מתלושי השכר התובע קיבל דמי נסיעות. במרבית חודשי העסקתו בתקופה הראשונה קיבל התובע סך של 208 ₪ בגין נסיעות וביתר התקופה סכומים הקרובים לסכום זה, בהתאם למספר ימי העבודה (התובע עבד בהיקף משרה חלקית). עוד נטען כי עיון באתר אגד מעלה כי כיום כרטיס נסיעות חופשי חודשי ממקום מגורי התובע למקום העבודה עומד על סך 226 ₪ כך שסביר להניח כי בתקופה הרלבנטית לתביעה הראשונה מחירו כרטיס חופשי חודשי עמד על הסכום אשר שולם לתובע. 67. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל התובע מה היה חסר ברכיב הנסיעות וכך השיב: "זה היה עולה לי 260 ₪ 270 ₪ והיו משלמים לי רק 130 ₪ או 170 ₪ , אבל תמיד פחות." (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 16-18). לתצהירו צירף התובע העתק צילום כרטיסיה חודשית לשימוש בתחבורה ציבורית מחודש יולי 2008 בסך 262 ₪. עם זאת לא מצאנו לקבל את תביעת התובע ברכיב זה שעה שנטל ההוכחה בדבר שיעור ההוצאה בפועל של דמי הנסיעות מוטל על התובע. התובע החל עבודתו בחודש ינואר 2004 ורק בהתייחס לחודש יולי 2008 - החודש האחרון לתביעתו הראשונה הגיש כרטיס חופשי חודשי וממילא לא הוצג כל כרטיס שיש בו כדי להעיד על הוצאות העובד עבור נסיעות לאורך השנים. אין זה סביר כי לכל אורך התקופה שיעורו של כרטיס חופשי חודשי עמד על אותו הסכום. זאת ועוד, לא ברור הכיצד ניתן ללמד כי מדובר בכרטיס המשמש את התובע דווקא בנסיעותיו מביתו למקום העבודה. 68. לאור כל האמור ומשלא הוצגה כל ראיה לתמיכה בטענת המבקש בדבר עלות הנסיעה באמצעות כרטיס חופשי חודשי או ההוצאה אשר הוציא בפועל עבור נסיעותיו לעבודה וממנה, לא הונחה תשתית עובדתית בעניין זה, לפיכך דין התביעה בגין רכיב זה להדחות . דמי הבראה: 69. לטענת התובע, בניגוד לאמור בצו ההרחבה הנתבעת לא שילמה דמי הבראה במלואם ולפיכך עליה לשלם יתרת דמי הבראה כמפורט בנספח התחשיבי בסך של 1,618 ₪. עוד נטען כי כל טענת התיישנות ראויה להדחות משהתביעה הוגשה בעוד התובע עבד אצל הנתבעת. 70. מנגד טענה הנתבעת כי חישובי התובע נערכו בהגזמה כאשר חישב את דמי ההבראה על סך של 318 ₪ ליום, לפי היקף משרה של 100% משרה. לטענת הנתבעת בתקופת ההעסקה השנייה חלקיות המשרה הייתה 90% משרה ועד לחודש מאי 2006 ערכו של יום הבראה עמד על סך של 306 ₪. מכל מקום החלק הארי של טענות התובע בדבר תשלום דמי הבראה, התיישן. 71. עיון בנספח התחשיבי מעלה כי התובע תבע הפרשי דמי הבראה בגין התקופה הראשונה בלבד דהיינו עד לחודש 7/08. בתקופה זו עדיין שררו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, אין לקבל את טענת הנתבעת בדבר התיישנות רכיב זה (ראה סעיף 7א' לצו ההחרבה). בשנת 2005 תעריף יומי לתשלום דמי הבראה במגזר הפרטי עמד על סך של 307 ₪ . בשנים 2006-2007 תעריף יומי לתשלום דמי הבראה במגזר הפרטי עמד על 318 ₪ . בשנת 2008 תעריף יומי לדמי הבראה במגזר הפרטי עמד על 331 ₪ . לאור וותק התובע והיקף משרתו זכאי היה בחודש 7/08 לסך של 6,517.8 ₪ לפי החישוב כדלקמן: (307*5=1535; 318*6=1908; 318*6=1908; 331*7=2317 )* 85%= 6,517.8 ₪. 72. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי: בחודש אפריל 2005 שולם לתובע סך של 1,530 ש"ח כדמי הבראה (5* 306). בחודשים אפריל 2006 שולם לתובע סך של 1,535 ₪ כדמי הבראה (5*307). בחודשים אפריל - מאי 2007 שולם לתובע סך של 1,836 ₪ דמי הבראה (6* 306). בחודש אפריל 2008 שולם לתובע סך של 2,226 ₪ כדמי הבראה (318*7). סה"כ שולם לתובע סך של 7,127 ₪ דמי הבראה. לאור החישוב לעיל תביעת התובע בגין רכיב זה, נדחית. פדיון ימי חופשה: 73. לטענת התובע לא יצא לימי חופשה בפועל בתקופת עבודתו בעוד הנתבעת לא הציגה כל פנקס חופשה או אסמכתא ליציאתו לחופשה בפועל, במהלך חודשי עבודתו. עוד נטען כי אין לקזז מהסכום המגיע לתובע תשלומים בגין פדיון חופשה אשר שולמה במהלך תקופת עבודתו ומשכך על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי מתן חופשה בתשלום כמפורט בנספח התחשיבי (עבור התקופה הראשונה בלבד) בסך 3,691.25 ₪ . 74. מנגד טענה הנתבעת כי התובע יצא בפועל לחופשה בעוד הסכומים הנזכרים בתחשיב הינם מוגזמים נוכח חלקיות משרתו ונוכח העובדה כי התובע קיבל תשלום בגין דמי חופשה. 75. התובע תבע פדיון ימי חופשה בתביעה הראשונה. סעיף 13 לחוק חופשה שנתית התשי"א- 1951 קובע כי זכאות העובד לפדות ימי החופשה אשר לא ניצל בתקופת עבודתו קמה רק במועד סיום עבודתו. 76. יחד עם זאת וחרף האמור, משהתביעה השנייה הדנה בסעדים שהתגבשו עם סיום יחסי העבודה בין הצדדים אוחדה עם התביעה הראשונה הכוללת רכיב פדיון חופשה, מצאנו לדון ברכיב זה לגופו של עניין. בעדותו אישר התובע כי בחודשים אפריל 2008 , אפריל ומאי 2007 ואפריל 2006 קיבל דמי חופשה. (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 19-24) כך אף עולה מהתלושים אשר צורפו לתיק. הנתבעת בסיכומיה מבקשת ללמוד מעדות התובע כי שולמו דמי חופשה במהלך עבודתו אולם בכך אין די. התובע לא חלק כי הסכומים שולמו אולם לטענתו שולמו הם כפדיון חופשה בעוד בפועל לא יצא לחופשה. לא אחת קבע בית הדין לעניין יציאה לחופשה בפועל, כדלקמן: "תכליתו של חוק חופשה שנתית היא לתת לעובד חופשה בפועל, מנוחה, על מנת שיאגור כוח לעתיד. אף סעיף 5 לחוק הגנת שהכר , תשי"ח 1958 אוסר מתן שכר הכולל בתוכו, מראש, תשלום בעבור דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית... מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכח חוק חופשה שנתית, אין מקום לקזז את הסכומים ששולמו למערערת, ודיו הערעור בעניין זה להתקבל". (ע"ע 324/05 אצ'ילדייב- עמישב שרותים בע"מ (מיום 27.3.06). 77. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 קובע כי מעביד חייב לנהל פנקס חופשה בו ירשמו מועדי החופשה, דמי החופשה שנטל העובד וכן ימי החופשה שנצברו לזכותו העובד. נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על המעביד (דב"ע לא/22 - 3 ציק ליפוט - קסטנר, פד"ע ג' 215). כמו כן הרמת הנטל אינה מותנית, דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעביד שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות כגון תלושי שכר (ע"ע (ארצי 1415/04 גולדה - גולדה שטיחים, כרך לג (28), 64; עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי, 25.11.2008). 78. עיון בתלושי השכר מעלה כי לא ניתן ללמד האם התובע יצא בפועל לחופשה אם לאו. יש ליתן את הדעת לעובדה כי בתלוש הוגדר רכיב זה כ"תמורת חופשה". כמו כן, התלושים אינם כוללים מאזן ימי חופשה ממנו ניתן ללמד מתי שהה התובע בחופשה בפועל ומהי היתרה העומדת לזכותו או לחובתו. 79. לאור כל האמור אנו קובעים כי הנתבעת לא השכילה להוכיח כי התובע שהה בחופשה בפועל. לפיכך יש לדחות את טענת הנתבעת בדבר קיזוז הסכומים ששולמו בתקופת עבודתו בגין פדיון ימי חופשה. 80. בתחשיב אשר צירף התובע תבע סכום של 9,875.25 ₪ (55 ימי חופשה* 179.55 שכר יומי) מהם הפחית סכום של 6,184 ₪. משקבענו כי לא הוכחה שהיה בחופשה בפועל, אין להתחשב בימי המנוחה אשר שולמו במהלך העבודה כתמורת חופשה. 81. במועד הגשת התביעה הראשונה 8/08 זכאי היה התובע אשר החל עבודתו בחודש 1/04 לפדיון חופשה בגין 4 שנים אחרונות ובהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בע"ע 547/06 כהן- אנויה (מיום 8.10.07) זכאי העובד לפדיון חופשה בגין ארבע השנים האחרונות לעבודתו בהתאם לסעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951, מכוחו ניתן לצבור ימי חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים בצירוף הימים שנצברו לזכותו של העובד בשנת העבודה השוטפת. 82. לא נעלמה מעניינו העובדה כי התובע ביקש להפחית סכומים ששולמו, אולם משקבענו כי לא הוכח כי התשלום היה בגין ימי חופשה, אלא תמורת ימי חופשה ומשעסקינן בזכות קוגנטית אשר לא ניתן להתנות עליה, תישא הנתבעת בתשלום פדיון ימי חופשה כמפורט. התובע זכאי ל - 39 ימי חופשה במועד הגשת התביעה הראשונה (12 ימים לכל אחת משלושת השנים ראשונות ועוד 3 ימים עד לחודש אפריל 08), ולא כנטען על ידו. משכך זכאי התובע לפדיון ימי חופשה בסך של: 191.2 × 39 = 6,224.4 * 85% = 6,362 ₪ . תשלום לקרן הפנסיה: 83. לטענת התובע בהתאם לסעיף יב לצו ההרחבה בענף השמירה וצו ההרחבה בדבר הגדלת תשלומים לפנסיה מקיפה, היה על הנתבעת לבטח את התובע בקרן פנסיה מבטחים ולהעביר תגמולים בשיעור 6% משכרו. עד לחודש מרץ 2008 הנתבעת לא ביטחה את התובע בקרן פנסיה. 84. מנגד טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח חלות ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה הנטענים. בנוסף, התובע הודיע לנציגי הנתבעת כי אינו מעוניין להפריש כספים לקרן הפנסיה ממשכורתו ובכך מנע מהנתבעת להפריש את חלקה. 85. יש לדחות טענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח חלות צו ההרחבה על היחסים שבין הצדדים, כפי שנקבע לעיל. 86. אשר לטענה כי התובע ביקש שלא להפריש כספים ומשכך הייתה הנתבעת מנועה להפריש את חלקה, ההלכה הפסוקה קבעה בע"ע 420/06 ליאוניד קוגן- כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני, בהתייחס לסעיף יב לצו ההרחבה בענף השמירה, את הדברים הבאים: "בהתאם לסעיף יב לצו ההרחבה בענף השמירה, המעסיק חייב לבטח את העובד בקרן פנסיה מבטחים, ולהפריש בגין פנסיה ותגמולים 5% מהשכר היומי המלא של העובד. כמו כן, חייב מעביד בענף השמירה להפריש למבטחים בגין פיצויי פיטורים ודמי מחלה. בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת תשלומים לפנסיה מקיפה, החל על כל העובדים בישראל המבוטחים בקרן פנסיה מקיפה ומעבידיהם, תשלומי המעבידים לקרן פנסיה מקיפה הוגדלו לשיעור של 12% (י"פ 3596 תשמ"ט (27.11.88). בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת פנסית יסוד, החל על כל העובדים בישראל המבוטחים בקרן פנסית יסוד ומעבידיהם (י"פ 3672 (תשמ"ט) (25.6.89) ע' 3411), תשלומי המעסיק לקרן הפנסיה הוגדלו לשיעור של 6%. לפיכך, מכוח צווי ההרחבה להגדלת תשלומי המעסיק לפנסיה מקיפה ולפנסיה יסוד תשלומי מעסיק בענף השמירה בגין תגמולים עומדים על 6% מהשכר, ולא על 5%, כפי שנקבע במקור בסעיף יב לצו ההרחבה בענף השמירה. בהתאם לסעיף יב לצו ההרחבה בענף השמירה ההפרשות לקרן הפנסיה הן על בסיס "השכר היומי המלא". על פי המוגדר בסעיף, "שכר יומי מלא" הוא השכר המשתלם לעובד בעד שמונה שעות עבודה ביום עבודה רגיל, ואין להביא בחשבון תוספות המשתלמות בעד עבודה בשבתות ובחגים ובשעות נוספות". 87. לאור האמור ומשאין חולק כי הנתבעת לא ביטחה את התובע בקרן פנסיה "מבטחים" כפי שעולה מתלושי השכר וכפי שאושר ע"י מר אלון אפגין בעדותו (ראה עמ' 15 לפרוטוקול שורות 1-10), זכאי התובע לתשלום בגין רכיב זה. בנספח התחשיבי חישב התובע את שכרו החודשי בגובה של 3,710 ₪ משכר זה היה על הנתבעת להפריש מידי חודש 6%. משהנתבעת לא הציגה כל תחשיב חלופי ושעה שהודתה כי במהלך התקופה הראשונה לא הופרשו כספים עבור התובע בגין רכיב הפנסיה מקובלים עלינו חישובי התובע. לאור האמור זכאי התובע לפיצוי בגין העדר הפרשות לקרן הפנסיה בסך של 12,024.85 ₪. זיכוי ממס בגין אי הפרשות פנסיוניות במועד: 88. לטענת התובע ככל שהנתבעת הייתה מפקידה את הסכומים במועד היה זכאי לזיכוי ממס בשיעור 35% מההפקדה השנתית של המעביד, בהתאם לסעיף 45א(ב) לפקודת מס הכנסה 89. מנגד טענה הנתבעת כי יש לדחות טענה זו משני טעמים עיקריים הראשון - קבלת פטור ממס או זיכוי ממס נתונים לסייגים ותנאים רבים, אשר אינם בסמכות בית הדין. השני - הזיכוי ממס מותנה בביצוע הפרשות העובד לקרן הפנסיה. משהתובע לא הפריש את חלקו לקרן הפנסיה, התביעה לפיצוי בגין הפסד זיכוי ממס על הפרשות שלא בוצעו בפועל, נעדרת עילה. 90. מקובלת עלינו עמדת הנתבעת בעניין זה על פיה מדובר בהתדיינות אשר מקומה בין התובע לבין פקיד השומה דהיינו, רשויות המס ומשכך לא מצאנו מקום לדון ברכיב זה. הפרשי שכר לפי ההסכם עם מזמין העבודה: 91. התובע חילק את תקופת עבודתו לשלוש תקופות שונות: א. תקופת עבודה ראשונה- מתחילת עבודתו ועד לחודש אוגוסט 2006 שעה שהתובע עבד בבנק הפועלים, בהתאם להתקשרות בין הנתבעת ובנק הפועלים (סעיף 36 לתצהיר המשלים). ב. תקופת עבודה שנייה - מחודש אוגוסט 2006 ועד לחודש אוגוסט 2008 הועסק התובע ע"י הנתבעת באבטחת מוסדות חינוך עבור עירית תל אביב בהתאם להתקשרות בין הנתבעת ומזמין העבודה עירית תל אביב או החברה למשק וכלכלה או מי מטעמם (סעיף 37 לתצהיר המשלים); ג. תקופת עבודה שלישית - מחודש אוגוסט 2008 החל התובע לעבוד במתקן שירותים עירוני בתל אביב ברח' הסוללים 3 בתל אביב (סעיף 44 לתצהיר המשלים) מחודש ספטמבר ואילך עלה שכר התובע משכר מינימום לשכר בגובה של 23.70 ₪. (סעיף 45 לתצהיר המשלים). 92. לטענת התובע בהתייחס לתקופות השנייה לעיל ועל פי מכרז מכוחו מספקת הנתבעת שירותי האבטחה למוסדות חינוך היה על הנתבעת להבטיח כי שכר התובע לא יפחת מסכום של 19.70 ₪ בתוספת שערוך בהתאם לעלית שכר המינימום. 93. עוד טען התובע כי לא קיבל מהנתבעת את ההסכם עם עירית תל אביב בזמנים הרלוונטיים לתקופת עבודתו על כן יצא מנקודת הנחה כי התחיבות הנתבעת לתשלום שכרו נותרה לכל הפחות זהה להסכם המצורף ( סעיף 39 לתצהיר המשלים). הנתבעת לא שילמה לתובע את הסכומים שהתחייבה בהסכם אלא שכר מינימום בלבד. עוד נטען כי נפסק במסגרת פסקי דין אשר נתנו כנגד הנתבעת כי עליה לשלם לעובדים את הסכומים שנקבעו בהסכם התקשרות אם כי שם התעלם בית הדין ממנגנון השערוך (עב 4525/06 דוד כהן ואח' - יבטח). 94. באשר לתקופה השלישית הצהיר התובע בתצהירו - "ככל הידוע לי, במסגרת ההסכם בין עירית תל אביב לנתבעת לאבטחת המתקן העירוני התחייבה הנתבעת , בין השאר לשלם לעובדיה תשלומים וזכויות כמפורט בהסכם התקשרות זה" (סעיף 46 לתצהיר המשלים). ובהמשך- "במועד הגשת תצהיר זה אין בידי את הסכם ההתקשרות למרות שתבעתי במסגרת כתב התביעה את הצגתו מהנתבעת והנתבעת לא צירפה אותו לכתב ההגנה ..במקביל להגשת תצהיר זה אני מגיש בקשה לגילוי מסמכים ספיציפי על מנת לוודא שהתבעת תגלה את הסכם ההתקשרות.... אני מעריך כי ההפרש בין התשלומים המגיעים לי על פי הסכם ההתקשרות כאמור לבין התשלום בפועל מגיע לכדי 4 ₪ לכל שעת עבודה בפועל". (סעיף 47 לתצהיר המשלים) 95. מנגד טענה הנתבעת כי טענות התובע ברכיב זה מבוססת על עדות שמועה שהובאה לאוזניו בבחינת אומדנא, תוך הישענות על הסכם שהתובע כלל לא צד לו. 96. ביום 5.9.02 התקשרה הנתבעת בהסכם עם העירייה לאספקת שירותי אבטחת מוסדות חינוך, שמירה אבטחה וסדרנות (להלן - הסכם השירותים). בסעיף 4 להסכם השירותים צוין כי "תקופת ההתקשרות בין הצדדים תהיה לשנה מיום החתימה על החוזה כאשר העיריה שומרת לעצמה את האופציה הבלעדית להאריך את תקופת ההתקשרות בשנתיים נוספות, שנה או חלק מממנה בכל פעם, בתנאים ובמחירים בכפוף להתייקרויות, כפי המוגדר בחוזה". 97. סעיף 3 לנספח א' להסכם השירותים שכותרתו "תנאים מיוחדים להתקשרות" קובע כי: הספק מצידו מתחייב כי שכרו של מאבטח במוסדות חינוך לא יפחת מ- 19.70 ₪ לשעת עבודה. (להלן: 'שכר הבסיס')... שכר הבסיס המשולם למאבטח מוסדות חינוך יעודכן מעת לעת, על פי הוראות כל דין ועל פי המפורט בסעיף 4 להלן. מסכומים אלו ינוכו מס הכנסה, מס בריאות וביטוח לאומי בלבד על פי הוראות החוק בענין. מהשכר האמור לא ינוכו סכומים כלשהם לרבות, אך מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, בגין ביגוד, טלפון, עלות קורס הכשרה בסיסית, ועלות ימי רענון. מהשכר האמור ינוכו הוצאות נסיעה בפועל בלבד ובכל מקרה לא יותר ממחיר כרטיס חופשי חודשי לחודש או חלק יחסי בגין תקופת עבודה קצרה יותר". 98. התובע מבקש להיבנות מפסק הדין בתיק עב (ת"א) 4525/06 דוד כהן - יבטח לענייננו אנו. אולם, במספר הזדמנויות נקבע בפסק הדין כי מהראיות שהוצגו עולה כי הסכם השירותים היה בתוקף החל מיום 5.9.02 ועד ליום 31.08.05, כך אף נטען ע"י הנתבעת בענייננו וטענה זו לא נסתרה. עוד נפסק כי בקשר לתקופה בה הוכח כי הנתבעת סיפקה שירותים לעירייה מכוח ההסכם, דהיינו מיום 5.9.02 - 31.8.05 יש להעמיד את שכרם השעתי של התובעים על סך של 19.70 ₪ בקיזוז הוצאות הנסיעה שהוציאו בפועל כל חודש עד לשיעור עלותו של כרטיס חופשי חודשי. 99. אין מחלוקת כי תקופת עבודת התובע החלה בשנת 2004 כאשר ספציפית במוסדות חינוך החל התובע עבודתו בחודש ספטמבר 2006. מכאן ובהתאם לאמור בעב (ת"א) 4525/06 לעיל, בתקופת העסקת התובע לא הוכח כי חלו הוראות הסכם זה ונספחיו. 100. התובע יצא מנקודת הנחה כי התעריפים חלו לפחות בתקופת העסקתו, ומשכך על הנתבעת לשלם הפרשים. טענה זו לא נתמכה ולו בראשית ראיה באופן שאין בפנינו כל מסמך המלמד כי ההסכם הנטען או הסכם דומה חל בין הנתבעת לבין עירית תל אביב בתקופת העסקת התובע. בהקשר זה טען התובע כי הנתבעת לא צירפה את ההסכם לכתב ההגנה על כן הגיש במקביל לתצהיר בקשה לגילוי מסמכים על מנת לוודא שהנתבעת תגלה את הסכם ההתקשרות הרלבנטי לתקופת העסקתו. 101. עיון בתיק מעלה כי לא הוגשה כל בקשה לגילוי מסמכים וממילא לא ניתן צו המורה לנתבעת לגלות את ההסכם בינה לבין עירית תל אביב בתקופה הרלבנטית להעסקת התובע. כמו כן מצאנו לציין כי קיימות דרכים נוספות בהם היה בידי התובע להיעזר כדי להשיג את ההסכם, כגון פניה לעירייה או לבית הדין למתן צו המופנה כנגד צד שלישי. משהתובע לא פעל להשגת ההסכם על פיו מבסס הוא תביעתו בגין רכיב זה, אין לו להלין אלא על עצמו. לאור האמור תביעתו בגין רכיב זה בהתייחס לתקופת עבודתו במוסדות חינוך, נדחית. כפועל יוצא מכך אין לקבל את טענת התובע כי בהעדר חוזה לתקופה הרלבנטית, יש לפעול מנקודת הנחה כי התחיבות הנתבעת לתשלום שכרו נותרה לכל הפחות זהה להסכם המצורף. הדברים נכונים משנה תוקף שעה שאין כל מחלוקת כי לתובע שולם שכר מינימום. ויודגש מדובר בתביעה שהינה מסוג תביעות הממון המוגדרות ואין לפסוק בה לפי אומדנא או לפי עקרונות של שכר ראוי כפי שמבקש התובע לעשות. 102. אשר לתקופה השלישית - התובע לא הביא ולו ראשית ראיה ממנה ניתן ללמוד כי זכאי הוא לתוספת של 4 ₪ בגין כל שעת עבודה. יצוין כי אין חולק כי בתקופה זו שכרו השעתי עמד על 23.70 ₪ - שכר שהינו מעל לשכר המינימום השעתי . 103. כאשר נשאל התובע על מה מבוססת תביעתו ל - 4 ₪ לכל שעה השיב: "יש שומרים שמקבלים 28 או 27 ₪ למה אני מקבל 23 ₪. אין לי תלושים של עובדים שמקבלים 28 ₪, השומרים האלה לא נותנים את התלוש שלהם". (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 13-20). בתצהירו המשלים הצהיר התובע כי הוא מעריך כי ההפרש בין התשלומים המגיעים לו על פי הסכם ההתקשרות כאמור לבין תשלום בפועל, מגיע לכדי 4 ₪ לכל שעת עבודה. לאור האמור לעיל תביעת התובע בגין רכיב זה, בהתייחס לשלושת תקופות העבודה, נדחית. איחור בהפקדות פנסיוניות: 104. לטענת התובע, הנתבעת ערכה הסדר פנסיוני באמצעות פוליסת ביטוח מנהלים. התובע צירף דוח הפקדות ממנו עולה כי הנתבעת שילמה את ההפקדות באיחור בניגוד לתקנה 20 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), תשכ"ד- 1964 ובכך הפרה את הסכם העבודה בינה ובין התובע. לחילופין נטען כי הנתבעת ביצעה את הסכם העבודה בחוסר תום לב, לפיכך עליה לשלם לתובע פיצוי בגין סכום הריבית כמפורט בנספח התחשיבי. 105. הנתבעת טענה כי מדובר בסכום זעום גם לשיטתו של התובע (4 ₪) ומכל מקום התובע לא הוכיח את הנזקים שנגרמו לו. כמו כן, לא הוכחו המועדים בהם הנתבעת היתה אמורה להפריש כספים לקרן הפנסיה ומועדי ההפרשה בפועל. בנוסף, הדו"ח אשר צירף התובע אינו נושא חתימת גוף מוסמך ואינו יכול לשמש ראיה. 106. מקובלת עלינו עמדת הנתבעת בעניין זה. התובע לא הוכיח נזק כלשהו אשר נגרם כתוצאה מהאיחור בהפקדות הפנסיוניות העולה כדי הפרת הסכם בין הצדדים או ביצוע הסכם העבודה בחוסר תום לב. זאת ועוד, המסמך אינו נושא חתימת הגוף המוסמך. לאור האמור, דין התביעה בגין רכיב זה להדחות. גילום שיעורי המס: 107. משטענות התובע בעניין זה נטענו באופן כללי וסתמי, ללא כל פירוט או כימות לא מצאנו מקום להיזקק להן. מכל מקום מדובר בהתיידנות אשר מקומה בין התובע לבין פקיד השומה, רשויות המס, ואין מקומה במסגרת הליך זה . דמי מחלה: 108. משהתובע זנח רכיב זה במסגרת סיכומיו, דין תביעתו לתשלום דמי מחלה, להידחות. קיזוז בגין העדר עבודה בתקופת ההודעה המוקדמת: 109. לטענת הנתבעת התובע החליט על דעת עצמו וללא אישורה לסיים עבודתו ביום 1.7.09. כתוצאה מכך לא עבד בתקופת ההודעה המוקדמת כנדרש על ידי הנתבעת. לפיכך, התובע חב לנתבעת דמי הודעה מוקדמת. התובע לא טען דבר בעניין זה . 110. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי עבד עד לחודש אוגוסט 2008. כאשר נשאל היכן התלוש לחודש זה השיב כי אינו יודע היכן הוא. נציין כי כל תלושי השכר הוגשו לבית הדין על ידי התובע, למעט תלוש חודש אוגוסט 2008 והדבר מדבר בעד עצמו. זאת ועוד, מתצהיר התובע עולה כי לא עבד בתקופת ההודעה המוקדמת "סירבתי למחוק את תביעתי וקיבלתי הודעה בו במקום על סיום עבודתי" (סעיף 16 לתצהיר המשלים). 111. לאור כל האמור סבורים אנו כי התובע לא עבד בתקופה ההודעה המוקדמת הגם שהנתבעת ביקשה כי התובע ימשיך ויעבוד בשורותיה עד ליום 31.7.09 על כן יש לקזז מהסכומים אשר נפסקו לטובת התובע סך של 3710 ₪ - משכורת חודש בגין אי מתן הודעה מוקדמת לנתבעת. סוף דבר: 112. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום את הסכומים הבאים: א. בגין תוספת ותק סך 2,663.185 ₪. ב. פיצויי בגין אי עריכת שימוע בסך 14,840 ₪. ג. בגין דמי חגים סך 10,157 ₪. ד. פיצויי הלנת שכר בסך 38,258 ₪. ה. פדיון ימי חופשה בסך 6,362 ₪. ו. יתרת פיצויי פיטורים בסך 2,508 ₪. ז. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 6,000 ₪. ח. הפרשות פנסיוניות בסך 12,024.85 ₪. ט. מסכומים אלה יקוזז סך של 3,710 ₪ בגין אי מתן ימי הודעה מוקדמת. הסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק הנ"ל מיום 1.8.09 ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת תישא בהוצאות שכ"ט עו"ד התובע בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית הדין החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלתו. ענף השמירההגדרת עובדאבטחההגדרות משפטיותעובד אבטחה (מאבטח)