לפני תביעה כספית בגין פרסום לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). רקע עובדתי 1. התובעת היא תושבת נצרת עילית, מנהלת אגף הגבייה בעיריית נצרת עילית, וחברת ועד העובדים בעירייה. הנתבע מס' 1, עמנואל בן סבו, הינו עורך עיתון-מקומון אינדקס העמק והגליל (להלן: "המקומון"), ואילו הנתבעת 2 היא המוציאה לאור של המקומון. 2. ביום 12.2.2010, בגיליון מס' 953 של המקומון בעמ' 16, פורסמה כתבה העוסקת במכתבו של ראש עיריית נצרת עילית, מר שמעון גפסו, מיום 9.2.2010 לתובעת (להלן: "המכתב"), שעניינו החזרת היטל אגרת שמירה (להלן: "הפרסום" או "הכתבה"). תוכן הכתבה עומד בבסיס התביעה דנן, ולכן יובא להלן במלואו: "גפסו למרים רופל: "אמירתך היתה מיותרת בלשון המעטה" "תפקידה של גברת רופל לשרת את הציבור ולא להתערב בהחלטות". מחלוקת קשה בין ראש העיר נצרת עילית שמעון גפסו לחברה בוועד העובדים בעירייה, מנהלת אגף הגבייה מרים רופל. זעמו של גפסו יצא על כך שרופל הציעה לחזור לגבות מס ביטחון מתושבי העיר ובתמורה לכך לבטל את החלטת גפסו להעניק לכל עובד בעירייה יום אחד חופשי בחודש ובכך למנוע פיטורי עובדים ולמזער את הנזק הגרעוני. ראש העיר שמעון גפסו אמר לכתבנו בתגובה: "הגב' מרים רופל מנהלת אגף הגבייה בעירייה אשר הינה חברה בוועד העובדים התבלבלה, החלטתי לקיים יום חופש לכל העובדים בכל יום חמישי פעם בחודש, הגב' רופל הציעה שבמקום זאת נחדש את אגרת הביטחון ובכך נצבור כ-2 מיליון ₪. תפקידה של הגב' רופל לא להציע הצעות ולהתערב במדיניות ראש העיר, תפקידה לשרת את הציבור, הוצאתי לגב' רופל מכתב ובו ביקשתי כי לא תתערב במדיניות שאני מחליט ליישם כמדיניות עירייה", אומר גפסו. במכתבו למרים רופל מנהלת אגף הגבייה, כותב גפסו: "נמסר לי כי במסגרת ההתייעלות ואי פגיעה בעובדים, הצעת להשיב את אגרת השמירה שהיא נטל על התושבים. ברצוני להבהיר כי עובדי העירייה כולם, מהזוטר ביותר ועד לבכיר ביותר, צריכים ליישם את מדיניות הדרג הנבחר ובראשם ראש העיר. לא מקובל עליי שעובדי עירייה יציעו להטיל מסים חדשים על הציבור. כידוע לך, מופיע במצע שלי כי בכוונתי לבטל את אגרת השמירה, וכך עשיתי מיד עם כניסתי לתפקיד. הדבר בא לידי ביטוי מתאריך 1/1/2010, ואין לי כוונה למרות המאמצים הרבים שהושקעו בביטחון התושבים, להשיב היטל מיותר זה על התושב. אני רואה כחובתה של עיריית נצרת עילית לספק ביטחון לתושביה כאחד מכל השירותים הניתנים. אמירתך הייתה מיותרת בלשון המעטה וטוב היה אם לא הייתה נאמרת כלל" מסיים גפסו". 3. כפי שניתן להיווכח, בכתבה נושא התביעה צוטט מכתבו של ראש העירייה במלואו (הקטע המודגש בציטוט שלעיל), והובאו דבריו של ראש העיר לכתב המקומון בתגובה לאמור במכתב, וכן רוח הדברים התואמת את האמור במכתב. 4. בעקבות פרסום הכתבה פנתה התובעת טלפונית לנתבע מס' 1, וזה הציע לה לפרסם את תגובתה בהתייחס לאמור בכתבה. התובעת לא הסכימה וטענה, כי היא תשקול את צעדיה. בהמשך וכבר ביום 15.2.2010, 3 ימים לאחר הפרסום, פנתה התובעת באמצעות בא כוחה לנתבע מס' 1 במכתב, במסגרתו טענה כי הפרסום מוציא דיבתה, וכי היא נפגעה מהפרסום. בתגובה מיום 16.2.2010 מסרו הנתבעים, כי אין בפרסום משום הוצאת דיבה, וכי הם חוזרים ומציעים לתובעת לפרסם את מלוא תגובתה, ללא שום עריכה או שינוי. התובעת לא הסכימה להצעה. 5. היות והמחלוקת בתובענה זו הינה משפטית בעיקרה, הוסכם ע"י הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק לאחר הגשת סיכומים בכתב מטעם הצדדים ועל בסיס התצהירים והמסמכים שהוגשו. טענות הצדדים 6. התובעת טענה, כי הדברים שפורסמו מהווים פרסום לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק. בפרסום מוצגת התובעת כמי שחורגת מסמכויותיה כמנהלת אגף הגבייה וכחברה בוועד העובדים. הפרסום עלול ליצור קונוטציה שלילית בעיני תושבי העיר כלפי התובעת, המוצגת כמי שמציעה להחזיר ולהטיל מס ביטחון על התושבים. הפרסום עלול לפגוע בתובעת בעיני הבריות, לבזות ולהשמיץ אותה, לפי המבחן של הקורא הסביר, הכל ללא כל הצדקה, כשהדברים לא נאמרו כלל על ידה. התובעת טענה עוד, כי הנתבעים הפרו את האמור בסעיפים 4, 5 ו-8 לתקנון כללי האתיקה המקצועית של העיתונות, בכך שלא ביררו אם אכן תוכן הדברים הוא אמת, ושהפרסום פורסם בהתרשלות עת לא טרחו לבדוק באופן יסודי את אמיתות הדברים. התובעת טענה כי אין מקום להחיל את ההגנות שעניינן בפרסום אמת, פרסום בתום לב ושמדובר בעניין ציבורי, שכן הנתבעים לא סיפקו תשתית עובדתית וראייתית מספקת להוכחת הגנות אלו. לטענתה, בשידורי רדיו "כל רגע" שודר פרומו לכתבה שבו נאמר: "קראו באינדקס הגליל כיצד ננזפה מנהלת הגביה של עיריית נצרת עילית, ע"י ראש העיר". פרסום זה, כך נטען, גרם להתעצמות הפגיעה בה ובשמה הטוב. בהתייחס לגובה הנזק, טענה התובעת כי יש להחמיר עם הנתבעים בכל הקשור לנזק הכספי וזאת נוכח העובדה כי נזקה הוחמר בעקבות פרסום הפרומו ברדיו. 7. הנתבעים בסיכומיהם, כפרו בטענה כי הפרסום מהווה לשון הרע. לטענתם, הכתבה עוסקת בעניין ציבורי - התנגדות ראש העיר נצרת עילית להחזרת היטל אגרת השמירה. בכתבה מצוטט מכתבו הרשמי של ראש העיר, מר גפסו, לתובעת מיום 9.2.2010 מילה במילה, וכן תגובתו של מר גפסו שנמסרה לכתב המקומון ביחס לאמור במכתב זה. אין בכתבה כל הבעת דעה או נקיטת עמדה ביחס לתובעת, הכתבה אינה מתעסקת בעניין אישי הקשור בתובעת, ואין בו כדי לפגוע, לבזות או להשפיל את התובעת או לפגוע במשרתה. יחד עם זאת טענו הנתבעים, כי במידה וייקבע כי מדובר בפרסום העולה כדי לשון הרע, הרי שלנתבעים קיימת הגנת "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק. לטענתם, התובעת בעצמה מצהירה כי הטענות לעניין אגרת הביטחון הועלו על ידה במסגרת הישיבה שהיתה, וכי הדברים לא נאמרו בעלמא. הנתבעים הוסיפו כי ככל שיש לה טענות נגד הדברים כפי שהועלו במכתבו של ראש העיר, היה עליה להפנותם נגדו. עוד נטען כי הנתבעים הציעו לתובעת לפרסם את תגובתה כלשונה ובמלואה ללא שום עריכה או שינוי, וזאת שבוע לאחר פרסום הכתבה, אך התובעת סירבה לעשות כן, ואין לה אלא להלין על עצמה בעניין זה. הנתבעים טענו אף לתחולת ההגנה שעניינה פרסום בתום לב והפנו לסעיפים 15(1),(2),(11) ו-16(א) לחוק. הנתבעים דחו מכל וכל את טענת התובעת לפיה הם הפרו הכללים הקבועים בקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, היות והם התבססו בפרסום על מכתבו של ראש העיר לתובעת ביחס לעניין ציבורי, כשהמכתב הינו בבחינת מקור מהימן. לשון הרע 8. סעיף 1 לחוק קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) ...". סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום כדלקמן: "(א) פרסום, לעניין לשון הרע בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות תנועה, צליל או אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם אחר זולת הנפגע. "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע, נעשה בארבעה שלבים, כאשר בשלב הראשון תבורר המשמעות העולה מן הביטוי, בהתאם לאמות המידה המקובלות על האדם הסביר. ומכאן, שיש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, פרק 9 עמ' 109 - 110). בשלב השני יש לברר האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק ובהתאם לתכלית החוק לעניין איזונים חוקתיים" (ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 568). "כדי לקבוע אם ביטוי או אמרה מסויימים מהווים לשון הרע, יש לפרש אותו ביטוי או אותה אמרה באופן אובייקטיבי, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, ולא בהתאם לתחושותיו של הנפגע, או לכוונותיו הסובייקטיביות של המפרסם" (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 355). "יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלמור יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת" (ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 588, עמ' 568). 9. בענייננו, התובעת לא הצביעה על ביטוי מסוים, או ביטויים ספציפיים בכתבה, שלדעתה הם בגדר לשון הרע, אלא הסתפקה בטיעון כי הפרסום והכתבה בכללותה מהווה פרסום הנופל בגדר לשון הרע. כשבאתי לבחון האם הפרסום מהווה לשון הרע, לפי מבחן הפרשנות האובייקטיבית, של האדם הסביר, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין המדובר בפרסום הנופל בגדר לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. הכתבה מהווה דיווח עיתונאי ומביאה דברים מפי אומרם. מדובר בכתבה המצטטת מילה במילה מכתבו של ראש העיר מיום 9.2.10 לתובעת, ותגובתו לאמור במכתב זה. אף בכותרת הכתבה, השתמשו הנתבעים במילים מתוך המכתב של ראש העיר, ולא בביטויים משלהם. הנתבעים לא השתמשו במסגרת הכתבה בביטויים מכפישים או משמיצים כל שהם. אין חשיבות לפרשנות הניתנת על ידי התובעת לדברים שהובאו בכתבה או לתחושותיה בעקבות הפרסום, ואין זה רלוונטי האם התובעת בעצמה נפגעה אם לאו. בעת מתן פרשנות לאמור בכתבה עלינו לבחון את הכתבה בהקשר בה היא נאמרת. אין בכתבה נשוא התובענה דבר החורג מתחום הסביר בעיני האדם הסביר והאובייקטיבי. 10. כדי שביטוי מסוים יחשב לשון הרע הוא חייב לכלול ביטויים פוגעניים, אשר עוברים את סף הביטוי המותר. לא כל פרסום שיש בו מידה מסויימת של פגיעה מהווה לשון הרע, אלא על הביטוי לשאת בתוכו מטען כזה אשר עונה על הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק. במילים אחרות, ביטוי שאין בו כדי לבזות את האדם, לעשות אותו ללעג מצד אחרים ואינו עונה על אף אחת מהחלופות שבסעיף 1 לחוק, לא ייחשב כלשון הרע, גם אם מדובר בביטוי פוגעני. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זו בפסק הדין שניתן בע"א 7380/06 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת (להלן: "פרשת חטר-ישי"), שם נקבע כי על אף שהמילה "כנופיה" היא בעלת קונוטציה שלילית היא אינה מהווה לשון הרע: "... בבואנו לבחון ביטוי זה או אחר, עלינו לבוחנו בהקשר בו הוא נאמר. מקובל עלי כי לביטוי "כנופיה" קונוטציה שלילית. אין זה ביטוי ניטרלי וברי, שמי שמשתמש בביטוי זה כלפי אחרים, מתנגד לדרכם ומגנה אותה. ואולם, לא די בכך שלביטוי יש קונוטציה שלילית (השוו: ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיות אחרונות בע"מ פ"ד ס(4) 13 (2006), לגבי הביטוי "עריק"). מקובל עלי גם כי המשמעות השכיחה של הביטוי "כנופיה" קשורה לכנופיית פשע. עם זאת, הביטוי "כנופיה" משמש פעמים רבות, בהקשר הפוליטי, מדיני ו/או חברתי, כדי לתאר קבוצת אנשים הפועלת בצוותא חדר לקידום אג'נדה, מטרה משותפת או עניין זה או אחר, באפיקים ואמצעים שונים. כשפעולתו או מעשיהו של אדם אינם לרוחו של המתייחס לאותו מעשה, אזי הפרשנות האובייקטיבית של פרסום בעיני קולטיו, היא שתכריע במקרה נתון, ולא תחושת עלבונו הסובייקטיבי של הנפגע". 11. בענייננו, הכתבה עוסקת, כאמור, בדיווח על דין ודברים שהתנהלו בין ראש העיר נצרת עילית לבין התובעת, אשר שימשה במועד הרלבנטי כחברת ועד העובדים של העירייה וכמנהלת אגף הגביה בעירייה. הכתבה מתייחסת למכתב ששלח ראש העיר לתובעת ולדברים שאמר בעל פה לכתב, הנתבע מס' 1, בעקבות משלוח אותו מכתב, תוך ציטוט מלא של כל אשר הובא במכתב. אין במכתב או בדברים שאמר ראש העיר ביטויים כלשהם העלולים לפגוע בשמה הטוב של התובעת, אין בכתבה ביטויים מכפישים, ואין בה דבר וחצי דבר שיכול להוות לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק. מדובר בכתבה המביאה דיווח אובייקטיבי מדוייק על הוויכוח והדין והדברים שהתנהלו בין ראש העיר לבין התובעת, מבלי לנקוט עמדה באשר לאותו וויכוח, ומבלי להציג את התובעת באור שלילי כטענתה. העובדה שהתובעת הרגישה או חשה פגיעה מסויימת עקב פרסום הכתבה, לטענתה מאחר שהכתבה ציירה אותה כמי שמציעה להשיב את היטל השמירה, אינה רלבנטית לצורך הקביעה אם מדובר בביטוי פוגעני העובר את הסף הדרוש. תחושותיו של הנפגע ומניעיו של המפרסם אינם רלבנטיים, כל עוד הבחינה האובייקטיבית של הפרסום והקשרו מביאה למסקנה שאין המדובר בפרסום לשון הרע. 12. סיכומם של דברים - קריאת הכתבה כמכלול מביאה למסקנה, כי אין בה שום דבר שהוא בגדר לשון הרע, ולפיכך דין התביעה להידחות מטעם זה בלבד. טענת "אמת דיברתי" 13. למעלה מן הדרוש, אדון בטענת "אמת דיברתי", וזאת על אף שקבעתי כי אין המדובר בפרסום המהווה לשון הרע כלל וכלל. 14. הנתבעים טענו, כי גם אם מדובר בפרסום המהווה לשון הרע, עומדת להם הגנת "אמת דיברתי" המעוגנת בסעיף 14 לחוק אשר קובע, כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי ; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמינותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". שני יסודות מצטברים נדרשים, אפוא, להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. הנטל להוכחת היסודות אשר מרכיבים את ההגנה מוטל על הנתבע (רע"א 9575/06 יגאל גיל (רו"ח) נ' עו"ד ד"ר שרה פרטוזי פסקה 9). 15. ההכרעה בקיומו של היסוד הראשון היא הכרעה עובדתית הבוחנת את מידת ההתאמה בין הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית כפי שהוכחה בראיות. היסוד השני הוא יסוד ערכי, הנבחן על ידי בית המשפט בהתחשב במכלול הראיות והנסיבות שבפניו. בענייננו, בהתייחס ליסוד הראשון, מדובר בפרסום אשר כולל ציטוט של דברים שנכתבו במכתב ששלח ראש העיר לתובעת ושצורף לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 1. מעיון במכתב ובכתבה גופה עולה, כי הנתבעים ציטטו מילה במילה את האמור במכתב והביאו את הדברים כהוויתם. באשר לדברים שהובאו כתגובתו של ראש העיר לאמור במכתב, הנתבע מס' 1 הצהיר כי הכתבה מביאה את דברי ראש העיר בעניין ציבורי ובוא הוא מביע התנגדות להחזרת היטל אגרת השמירה. על עמדה זו של ראש העיר שהובעה בעל פה ניתן ללמוד מתוך האמור במכתבו לתובעת. 16. יתרה מכך, בתצהיר עדותה הראשית, אישרה התובעת, כי היא העלתה את נושא אגרת השמירה במהלך הפגישה שהתקיימה בין הנהלת העירייה לבין נציגי ועד העובדים, ועשתה הקבלה בין הסכום שתגבה העירייה מהעובדים בגין יום חופש לבין הסכום שנגבה בזמנו מאגרת השמירה, שהטילה נטל של 10 ₪ לכל משפחה. בהתאם לאמור בתצהיר התובעת היא אמרה באותה ישיבה את הדברים שלהלן: "הסכום של כ-2 מיליון ₪ שייגבה מהעובדים בגין יום החופשה מקביל לסכום שנגבה בזמנו מאגרת השמירה שמטילה נטל של 10 ₪ לכל משפחה בעיר (שווי של מחצית קופסת סיגריות) לעומת זאת הנטל של יום חופשה ללא תשלום, מסתכם במאות שקלים שמהווה סכום משמעותי לרכישת מזון וכלכלה לשבוע שלם...". דברים אלה תואמים, פחות או יותר, את אשר יוחס לתובעת במכתב ראש העיר ובדברים בעל פה שצוטטו מפיו. אמנם התובעת טוענת, כי היא לא הציעה להחזיר את אגרת השמירה, אך ניתן להבין את ההקבלה בין יום החופשה של העובדים לבין אגרת השמירה כהצעה להחזיר את היטל השמירה במקום לקחת מהעובדים יום חופשה. סעיף 14 לחוק קובע, כי הגנת אמת בפרסום "לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט שאין בו פגיעה של ממש". על כן, העובדה שלא הוכחה האמרה ולפיה התובעת הציעה באופן מפורש להחזיר את אגרת השמירה, מקום שהוכח כי הצעה כאמור הועלתה במשתמע, אינה צריכה להביא לשלילת הגנת אמת בפרסום. בנסיבות אלו שבהן מדובר בעניין ציבורי הנוגע להתבטאות שמיוחסת לתובעת הנושאת במשרה ציבורית, יש להעדיף את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת על פני הפגיעה בשם הטוב. 17. עולה, אם כן, כי הנתבעים הוכיחו את אמיתות הפרסום. 18. להלן נבחן האם התקיים היסוד השני של ההגנה, הלא הוא קיומו של עניין ציבורי. בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, עמ' 620, נקבע כי: "הגדרת המונחים "דמות ציבורית" ו"עניין ציבורי" אינה משימה פשוטה. אדם ייחשב "דמות ציבורית" ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבות יותר. יש שעקב מעורבותו של אדם בעניין הנוגע לציבור יש לראותו כ"דמות ציבורית" לצורך העניין הנדון, ויש שהמעמד הציבורי נקבע בשל היותו נושא משרה ציבורית או תפקיד ציבורי. "דמות ציבורית" היא דמות של מי שיש לו נגיעה לענייני ציבור והשפעה עליהם במידה זו או אחרת, וההגדרה הקונקרטית כרוכה בנסיבותיו של כל עניין". ובהמשך בעמ' 621: ""עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. לא פעם "העניין הציבורי" שבפרסום עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית, אם כי לא תמיד די בכך. לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו". באופן דומה נקבע גם בפרשת רשת שוקן על ידי בית המשפט העליון, כי: "שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו, הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי... "גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין די בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי" (ציטוט מפסק הדין שניתן בע"א 214/89 אבנרי נגד שפירא פ"ד מג (3) 840, בעמ' 863 - ע.ט.) ... ניתן להרחיב סטנדרט זה, ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי ... אכן, בבחינת השאלה האם מדובר בביטוי הפוגע בשמו של אדם, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי, יש לקחת בחשבון נסיבות אלה. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי, עמידתו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר ; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה" (שם, בפסקה 14). ברוח דומה קבע השופט שמגר, כי "לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם" (ראה פרשת מיכאל נ' אלמוג שהובאה לעיל, בעמ' 551). עוד נקבע כי "באיזון נכון בין חופש הביטוי בכלל ובין חופש הביטוי בענייני ציבור פרט, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור" (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 865). 19. ההתחשבות בזהות הנפגע לא תבוא לידי ביטוי, בדרך כלל, בהגדרת לשון הרע, אלא בבחינת ההגנות הקבועות בחוק, אז יינתן משקל לאינטרסים אחרים. "במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות האלה: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע ... יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, עמ' 623). 20. לענייננו, שיקול חשוב הוא זהותה של התובעת כעובדת עירייה. אומנם התובעת אינה נבחרת ציבור ואולם היא עובדת ברשות ציבורית, ונושאת במשרה ציבורית. היא משמשת כמנהלת אגף הגבייה בעירייה, וגם חברה בועד העובדים של העירייה. מכוח היותה משמשת בשני תפקידים אלה, חשופה התובעת מטבע הדברים לפרסומים שונים המתייחסים למתרחש בסביבת עבודתה, לרבות פרסומים בקורתיים, ולפיכך היא צריכה להיות ערוכה לספיגת ביקורת רבה כלפיה יותר מאשר האדם מן השורה, שאינו משמש בתפקיד ציבורי. 21. בהתייחס לעניין הציבורי שבמכתב, עסקינן במכתב העסוק בעניין היטל אגרת הביטחון, כשבתשלום זה נשאו בעבר תושבי העיר. כאמור במכתב ראש העיר, נושא החזרת ההיטל הוא עניין של מדיניות העירייה, הנקבעת ע"י נבחרי הציבור. מדובר בנושא שקיימת חשיבות רבה לכך שהציבור ידע מה עמדת ראש העיר לגביו, ומה עמדת ועד העובדים וחבריו להחזרתו. על פניו ברור, אם כן, כי בפרסום הכתבה והמכתב של ראש העיר עניין ציבורי, ושלתושבי העיר יש אינטרס לקבל מידע עליו. 22. סיכומם של דברים - הנתבעים הוכיחו את שני היסודות של הגנת אמת דיברתי ; הוכח שמדובר בפרסום אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי. על כן, גם אם הייתי קובע כי מדובר בביטוי העולה כדי לשון הרע, הנתבעים זכאים להגנת "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק. 23. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני רואה צורך לדון ביתר טענות ההגנה שהעלו הנתבעים ושמתייחסים לתחולת הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15 ו-16 לחוק. הפרומו בשידורי "כל רגע" 24. לא מצאתי ממש גם בטענת התובעת, אשר מנסה לייחס לנתבעים אחריות לפרסום הפרומו בשידורי רדיו "כל רגע". הנתבעים אינם אחראים לפרסומים שנעשים ע"י גופים אחרים ולפיכך טענת התובעת בהקשר זה נדחית. ככל שיש לתובעת טענות כנגד הפרסום בשידורי "כל רגע" היה עליה להפנות טענות אלו כלפי המפרסם. אין גם ממש בטענה כי הפרסום התעצם נוכח הפרומו ששודר ברדיו "כל רגע". ראה לעניין זה גם את האמור בפרשת חטר-ישי: "בטענה הכללית כי הכתבה "מעצימה" לשון רע, אין סגי. בכדי שפרסום יעלה כדי לשון הרע עליו לעמוד בתנאי סעיף 1 ו-2 לחוק, והוא יהווה לשון הרע רק לאחר שייקבע, כי הפרסום עצמו פוגע או משפיל בעיני האדם הסביר והאובייקטיבי (וראה שנהר עמ' 122 ; וכן עניין מיכאלי, עמ' 562). לא מצאתי כי בכתבה שלפנינו דבר מה החורג מתחום הסבירות, וזאת בעיני האדם הסביר והאובייקטיבי. הכתבה מהווה דיווח עיתונאי עובדתי ומביאה דברים מפי אומרם. אשר על כן, אין הפרסום הנ"ל מקים חבות בלשון הרע". סוף דבר 25. אשר על כן, הנני מורה על דחיית התובענה בתיק זה. התובעת תשלם לנתבעים יחד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪. עניין ציבורי (לשון הרע)הגדרות משפטיות