1. במכתבו מיום 8/2/09, דחה הנתבע את בקשת התובע לאפשר לבנו (אלמוני) ולכלתו (אלמונית) להיות מורשי נהיגה במכונית שלגביה יינתנו לתובע הטבות מכח ההסכם בין ממשלת ישראל לבין הנתבע, בדבר גמלת ניידות, אשר הוסכם מכח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (לשעבר סעיף 200 לנוסח החוק מתשכ"ח) (ההסכם האמור ייקרא להלן: "הסכם הניידות". בנו וכלתו של התובע ייקראו להלן: "הבן" ו"הכלה", בהתאמה). התובענה שבפנינו מכוונת כנגד מכתבו האמור של הנתבע. 2. בעת הדיון בתובענה, הועלו טענות על ידי אשת התובע, גב' .... (שתיקרא להלן: "אשת התובע" או "אשתו") ועל ידי הכלה. לאחר מכן, ניתנה לנתבע המלצה הקוראת לו להפעיל את שיקול דעתו בעניינו של התובע. הנתבע הודיע כי הוא אינו מקבל את ההמלצה. משכך, ניתנה לצדדים ההזדמנות לבקש לקבוע את התובענה לישיבת הוכחות, תוך שהובהר שבהעדר בקשה כזו - יינתן פסק הדין על סמך החומר שבתיק, כשלצדדים תינתן ההזדמנות להשלים את טענותיהם. הצדדים לא ביקשו לקבוע ישיבת הוכחות ואף לא השלימו את טענותיהם. 3. לפיכך, פסק הדין זה ניתן על ידינו על סמך החומר שבתיק, כשאנו מביאים בחשבון את העובדה שהעובדות שנטענו בפנינו אמנם לא הוכחו, מאחר שלא שמענו עדויות, אך מאידך, קרוב לוודאי שהן אינן שנויות במחלוקת. גם אם יתברר שהן שנויות במחלוקת, הרי שלאור תוצאתו של פסק דין זה, כפי שתפורט להלן, ממילא אין לכך משמעות רבה, שכן כל שנחייב את הנתבע לעשות על פי פסק דין זה, הוא להפעיל שיקול דעת, לאחר בירור של העובדות ולאחר מתן זכות טיעון לתובע (באמצעות בני משפחתו). אלה העובדות שעליהן אנו מבססים את פסק הדין 4. התובע ואשתו מתגוררים ביבנאל. 5. התובע משותק ומרותק למיטה. הוא גם אינו יכול לדבר. 6. בשל מצבו, זקוק התובע לכך שיאכילו אותו, ירחצו אותו, ילבישו אותו, יהפכו אותו במיטה מעת לעת, ויורידו אותו מהמיטה לכסא. 7. התובע מטופל על ידי עובד שאינו ישראלי, הנמצא בביתם של התובע ושל אשתו, ומטפל בו בכל שעות היממה. לעובד זה (ששמו לא הוברר והוא שייקרא להלן: "העובד") אין רשיון נהיגה. העובד אינו דובר עברית. 8. גם אשת התובע עוזרת בטיפול בתובע. היא מפרשת לעובד הזר מה הם צרכיו של התובע. התובע, חושש להישאר לבדו עם העובד, מחשש שמא העובד לא יבין מה עליו לעשות עם התובע. 9. התובע נזקק לאספקה שוטפת של תרופות ושל תכשירים רפואיים נוספים, כגון קופסאות של מזון מיוחד, משחות עיניים וכיוצ"ב. בנוסף, זקוק התובע לחיתולים חד-פעמיים. המרפאה ביבנאל קטנה ואין בה בית מרקחת. לא כל דבר שהתובע נזקק לו - ניתן להשגה ביבנאל. 10. לעתים, נזקק התובע לכך שתבוא אחות מהמרפאה ותזריק לו זריקות. לשם כך, יש להסיע את האחות מהמרפאה = 2 = אל ביתם של התובע ושל אשתו. 11. מעת לעת, התובע נזקק לאשפוז בבית חולים. במקרים כאלה, יש להסיע אותו לבית החולים, כשהוא מלווה הן באשתו והן בעובד. 12. אשת התובע היא אשה מבוגרת ואינה בקו הבריאות. יש לה כליה אחת בלבד, היא סובלת מלחץ דם גבוה. אשת התובע עברה כריתת שד, והיא מטופלת גם בזריקות אינסולין, בתדירות של 3 פעמים ביום. מצבה הרפואי של אשת התובע, לא תמיד מאפשר לה לנהוג. 13. לתובע יש מכונית שנקנתה בעבר שלא בעזרת הטבות מכח הסכם הניידות. מכונית זו אינה גדולה, ואין בה מקום הן לתובע, הן לכסא הגלגלים שלו, הן לעובד והן לנהג. 14. הבן והכלה מתגוררים בשרונה. המרחק בין שרונה לבין יבנאל, בנקודות הכי קרובות בין שני הישובים, הוא בערך 1,900 מטרים. זמן הנסיעה בין ביתם של התובע ושל אשתו לבין ביתם של הבן והכלה הוא כ-5 דקות. 15. הכלה אינה עובדת מחוץ למשק ביתה. בעת שאשת התובע אינה יכולה לנהוג אך נדרשת נסיעה בעבור צרכיו של התובע - היא מזעיקה את הכלה. הכלה היא גם זו שמסיעה את התובע לאשפוזיו (אם כי, כאמור, בנסיעות כאלה, אין מקום במכונית לקחת גם את כסא הגלגלים של התובע וגם את התובע ואת העובד). 16. התובע (באמצעות אשתו) פנה לנתבע וביקש לקבל הטבות מכח הסכם הניידות. הנתבע נתן לכך אישור עקרוני, אך בטרם מימוש האישור, ביקש התובע לאפשר לבן או לכלה להיות מורשי נהיגה מטעמו במכונית שתירכש בעזרת ההטבות. בקשה זו, נדחתה על ידי הנתבע, במכתבו מיום 8/2/09, כאמור לעיל. הוראות מסויימות מהסכם הניידות 17. בסעיף 2 להסכם הניידות מוגדר המונח "קרוב משפחה" - כך: "בן זוג, בן, בת ובני זוגם, אב, אם, לרבות הורה מאמץ וחורג, אח או אחות, סב או סבתא, נכד או נכדה, שבידו רשיון נהיגה בר תוקף והוא והמוגבל בניידות גרים בקביעות באותו בניין, או בבניינים שהמרחק האווירי ביניהם אינו עולה על 500 מטרים, או בבניינים הקרובים ביותר זה לזה בתחום אותו ישוב.". והמונח "מורשה נהיגה" מוגדר כך: "כל אחד מהמנויים להלן אם בידו רשיון נהיגה בר תוקף, המוסד אישר כי הוא רשאי לנהוג ברכב של המוגבל בניידות ובתנאי שהוא והמוגבל בניידות חתמו על כתב התחייבות כאמור בסעיף 3(א): (1) קרוב משפחה; (2) מי שאינו קרוב משפחה ובתנאי שפקיד שיקום של המוסד קבע כי הוא סועד את המוגבל בניידות במרבית שעות היממה ועומד לרשותו וכן שהוא והמוגבל בניידות גרים באותו בנין או בבניינים שהמרחק ביניהם אינו עולה על המרחק הקבוע בהגדרת קרוב משפחה.". עמדת הנתבע 18. עמדתו של הנתבע היא שלאור הנתונים האמורים בעובדות שפורטו לעיל, הבן והכלה אינם כלולים בהגדרת "קרוב משפחה", באשר המרחק בין ביתם לבין ביתו של התובע, עולה על 500 מטרים. על כך, למעשה, אין מחלוקת. בנוסף לכך, לאחר שהנתבע הגיב על ההמלצה כי הוא יפעיל את שיקול דעתו בענין זה, התברר כי עמדת הנתבע היא שהוא מנוע מהפעלת שיקול דעת כדי להכיר בבן ובכלה כעונים על הגדרת "קרוב משפחה". את שיקול דעתו יכול הנתבע להפעיל, לטענתו, רק כשמדובר על סטיה של מטרים בודדים, והפעלת שיקול דעת במקרה זה, תרוקן את הסכם הניידות מתוכנו. המצב המשפטי 19. בעבר, הגדרת "קרוב משפחה" בהסכם הניידות כללה תנאי שלפיו קרוב המשפחה אמור להתגורר באותו בנין שבו מתגורר המוגבל בניידות. = 3 = חלק זה של ההגדרה בהסכם הניידות, שונה בעקבות פסיקתו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק,בבג"צ 516/86 שהינו נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', (פ"ד מד(1)143, שייקרא להלן: "ענין שהינו"). 20. בענין שהינו נקבע העקרון שלפיו גם הסכם הניידות, כמעשה שלטוני, נתון לביקורת שיפוטית, וניתן לקבוע כי הוראות בו אינן סבירות וכי יש לתקנן. כך, בין השאר, נפסק בענין שהינו: "ההסכם האמור הוא אקט שלטוני, הנתון לביקורתו של בית-משפט זה. מבחינה עקרונית, לא רק אופן הפעלת ההסכם על-ידי הרשות השלטונית נתון לביקורתו של בית-משפט זה אלא אף בדיקת תוכנו של ההסכם, אם יימצא כי נפל בו פגם המצדיק את התערבותנו ... ... ענייננו במדיניות הענקת הטבות סוציאליות לנכים, ומקובל עלי, כי בסוגיה זו צורך יש להגביל ולתחום את ההטבות לפי האילוצים התקציביים שבהם נתונים הצדדים להסכם, ועל פיהם יש לקבוע סדרי עדיפויות. וכן ברור ואין צריך לומר, שיש להבטיח, כי ההטבות ינוצלו לצורכי הנכים בלבד, ושלא ייעשה בהן שימוש לרעה. לגבי נכים חסרי רישיון נהיגה קיים קושי ברור, כיצד להבטיח כי הרכב ישמש את צורכיהם בלבד. לאור קושי זה קבענו, בבג"צ 630/84 הנ"ל. כי הדרישה שברכב הנרכש ינהג רק קרוב משפחה אינה בלתי סבירה שתצדיק התערבותנו, וזאת משום ש'חזקה על קרוב משפחה שישתמש ברכב אך למטרות הנכה'. עוד אמרנו בבג"צ 680/84 , מפי השופט ברק: 'מוכנים אנו להניח כי אין גישתה של הרשות השלטונית היחידה הבאה בחשבון. תתכנה אולי דרכים אחרות כדי להבטיח שלא יעשה שימוש שלא כדין ברכב. אך לא זו השאלה הניצבת לפנינו. השאלה שבפנינו היא, אם האפשרות שבחרה הרשות השלטונית, תוך ראייה כוללת של צרכי המדינה מזה וצרכי הצבור הכללי של הנכים מזה, היא כה בלתי סבירה, עד כי רשות שלטונית לא תוכל לבחור באפשרות זו. על שאלה זו אין אנו מתקשים מלהשיב, כי האפשרות שנבחרה על ידי הרשות השלטונית אינה כה בלתי סבירה, עד שתצדיק התערבותנו. עם זאת היא מצדיקה עיון ובחינה מחודשת, כפי שהמליץ בית הדין לעבודה'. ... לאחר העיון והשיקול נראה לי, כי קיימת הבחנה מהותית בין המקרה דנן לבין החלטתו האמורה של בית-משפט זה בבג"צ 630/84 . בנדון דנן אין העותר מבקש לתקוף את סבירותה של עצם ההגבלה לזכאות לקצבת ניידות - היינו שאין היא ניתנת אלא כאשר ברכב הנרכש ינהג קרוב משפחה - כפי שכך אירע בבג"צ 630/84 , שם נהג ברכב מי שלא היה קרוב משפחה של הנכה; טענות העותר בעניין דנן מכוונות נגד סבירותו של תנאי מתנאי ההגדרה של 'קרוב משפחה'. כאמור, מטרת ההגבלה שבדרישה שברכב ינהג קרוב משפחה היא להבטיח, שהרכב אכן ישמש את צרכי הנכה בלבד. מטרה זו סבירה היא, והגבלה זו מוצדקת היא, ובכך נשמר האיזון בין צרכי הציבור מחד לבין צרכי ציבור הנכים מאידך. אך התנאי, שקרוב משפחה יתגורר באותו בניין עצמו שבו מתגורר הנכה, תנאי זה יש בו משום אפליה חמורה מראש של חלק ניכר מציבור הנכים, שלעולם לא יוכל למלא אחר תנאי זה. ... ניתן לומר, שבמציאות של המגורים במדינה כיום, הדרישה שקרוב המשפחה יגור באותו בניין שבו גר הנכה היא אכן בבחינת 'גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה', ... אמנם כן, קושי זה אין בו משום אפליה, שהרי שווה הוא לכולם, אבל קרוב הוא ביותר לחוסר סבירות קיצוני, שהרי פירושו, למעשה, הוא חוסר אפשרות ליישם את הזכאות לקיצבת ניידות. ... הדרישה שקרוב המשפחה יגור באותו בניין פסולה היא, שהרי = 4 = מפלה היא לרעה את כל ציבור הנכים הגר בבתים חד-קומתיים, ומהווה היא גזירה שאין אפשרות לעמוד בה - בחינת 'מיטת סדום', שלא תאמה לא את האורח הארוך ולא את הקצר (סנהדרין, קט, ב) - לגבי רוב רובו של ציבור הנכים כולו, כפי שעמדנו על כך לעיל. אכן, סבירה היא הדרישה, שקרוב המשפחה יתגורר קרוב - מבחינה גיאוגרפית - לנכה, הן משום שצריך הוא לסייע בידו ולעמוד לשירותו, והן כדי לצמצם עד כמה שניתן את החשש, שמא הרכב לא ישמש את הנכה בלבד. אך הבטחת מטרות אלה ניתנת להשגה בדרכים סבירות ונכונות אחרות. ...". באותה עתירה נפסק כי יש לשנות את הסכם הניידות, כך שהגדרת "קרוב משפחה" לא תחייב את המגורים באותו בנין עם המוגבל בניידות. הועלתה האפשרות לתקן את ההסכם כך שייקבע מרחק מסויים בין בתיהם של המוגבל בניידות ושל קרוב המשפחה. בהתאם לכך - אכן שונה, כאמור, הסכם הניידות, כך שכיום "קרוב משפחה" לפי ההסכם יכול להתגורר במרחק של עד 500 מטרים בקו אווירי מביתו של המוגבל בניידות, או אף מרחק העולה על כך - אם מדובר בשני הבתים הקרובים ביותר באותו ישוב, כאמור בהגדרה שצוטטה לעיל. 21. העקרון שנקבע בפסק הדין בענין שהינו, ואשר לפיו הביקורת השיפוטית על הסכם הניידות מאפשרת לא רק לבחון את אופן הפעלת הסכם הניידות, אלא גם את תוכנו של ההסכם, נותר על כנו גם כיום. כך למשל, בבג"צ 1662/05 לוי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (פס"ד מיום 3/3/09), נאמר - בין השאר - כך: "הסכם הניידות, כאקט שלטוני, נתון לביקורתו של בית משפט זה. היקף הביקורת אינו משתרע רק על אופן הפעלת הסכם הניידות על ידי הרשות השלטונית, אלא גם על בדיקת תוכנו של ההסכם ... הסכם הניידות מהווה חלק ממערכת מסועפת של מענקים הניתנים על ידי המינהל הציבורי לצרכים כלכליים וחברתיים שונים ... מאחר ומדובר על הענקת מענקים הניתנים מכספי ציבור, על הגוף הציבורי 'לקיים את הכללים החלים בדרך כלל על שיקול דעת מינהלי' ... על הגוף הציבורי לנהוג בסבירות, תוך הפעלת שיקולים עניינים ושוויוניים. ... במסגרת השיקולים העניינים נדרשת הרשות המינהלית להתחשב 'לא רק בנתונים עובדתיים, אלא גם בעקרונות וערכים. למשל בהיבטים של זכויות אדם, באינטרסים חברתיים וכלכליים שונים, וכיוצא באלה' ...". 22. מהאמור לעיל עולה שבבחינת הסכם הניידות, יש לבחון את סבירותו ואת תנאיו' גם על פי עקרונות וערכים, ולא רק על פי נתונים עובדתיים. 23. פסק הדין בענין שהינו בחן את תנאיו של הסכם הניידות, אל מול מה שנראה לו כ"מציאות של המגורים במדינה כיום". ה"כיום" שאליו התייחס בית המשפט העליון, היה המצב ששר במדינה לפני למעלה מ-20 שנה (פסק הדין בענין שהינו ניתן ביום 4/8/89). הדרישה של מגורים באותו בנין, נראתה לבית המשפט העליון כדרישה שחלק מהציבור לא יוכל לעמוד בה. בינתיים, הסכם הניידות תוקן, וההוראה הנוכחית קובעת מגבלת מרחק של עד 500 מטרים בקו אווירי, כדי להיכלל עדיין בהגדרת "קרוב משפחה". הגדרה זו אינה מביאה בחשבון כל פרמטר אחר המתייחס לנגישות ואפשרות ההגעה מבית קרוב המשפחה אל ביתו של המוגבל בניידות, מלבד המרחק בקו אווירי (למעט כשמדובר בשני הבניינים הקרובים ביותר באותו ישוב). מצב זה עלול להביא לכך שכאשר המוגבל בניידות וקרוב משפחתו מתגוררים בעיר סואנת, זמן ההגעה של קרוב המשפחה אל ביתו של המוגבל בניידות, בשעות העומס, עלול להתארך אף לכדי כחצי שעה, גם כאשר המרחק בין הבתים בקו אווירי אינו עולה על 500 מטרים. לעומת זאת, בישובים אחרים ייתכן שיהיה מדובר בזמן הגעה של דקות ספורות, בכל שעות היממה, אף כאשר המרחק בקו אווירי הוא 3-2 ק"מ. 24. כאשר, בהתאם להלכה הפסוקה, נכון להביא בחשבון גם ערכים שוני, בתחום הבטחון הסוציאלי, ולא רק נתונים יבשים, ראוי לתת את הדעת על כך שההבדל בין סוגי ישובים שונים, עלול להביא לכך שקרוב משפחה של מוגבל בניידות שלעתים נדרשות לו כ-30 דקות להגיע מביתו אל בית המוגבל בניידות, יוכל להיחשב כ"קרוב משפחה", בעוד שקרוב משפחה של מוגבל בניידות אחר, לא ייחשב כ"קרוב משפחה" כמוגדר בהסכם הניידות, אף שבכל עת הוא יוכל להגיע מביתו אל בית המוגבל בניידות תוך כ-5 דקות, וזאת רק בשל כך שהקריטריון היחיד שנקבע הוא של המרחק בקו אווירי. דעתנו היא כי בתקופה בת למעלה מ-20 השנים שחלפו מאז פסק הדין בענין שהינו, חלו התפתחויות משמעותיות בישראל, הן בענייני התחבורה והן בעניינים הקושרים לאפשרויות הפיקוח על כך שכלי הרכב ישמש את צרכיו של המוגבל בניידות, כך שנוכח העובדה שהוראות הסכם הניידות אמורות להיבחן לגופן גם בהיבטים של = 5 = ערכים ועקרונות - נכון יהיה לשקול את שינוי ההגדרה של "קרוב משפחה" בהסכם הניידות, ולחלופין - נכון יהיה להפעיל שיקול דעת גמיש יותר, בעת יישומה של ההלכה, כך שבמקרים המתאימים יוכל הנתבע להתייחס כ"קרוב משפחה" גם לקרוב משפחה של המוגבל בניידות שמקום מגוריו אינו עונה על התנאים המדוייקים שבהגדרה בהסכם הניידות. 25. על פי ההלכה הפסוקה, פקידי התביעות של הנתבע אינם אמורים לפעול כ"רובוטים" המיישמים תוצאות על עובדות, אלא עליהם להפעיל שיקול דעת. 26. אין כל קדושה ואין כל קסם בקביעה בדבר רדיוס של 500 מטרים בהגדרת "בן משפחה" בהסכם הניידות. עובדה היא שגם ההגדרה עצמה מאפשרת חריגה מרדיוס זה כאשר מדובר בבתים הקרובים ביותר באותו ישוב. המטרה בקביעה זו היא להבטיח שיהיה מדובר בבן המשפחה שסביר ביותר שהוא זה שיהיה מורשה נהיגה, ולמנוע שימוש במכונית לצרכים שהם רק צרכי בן המשפחה ואינם צרכי המוגבל בניידות עצמו. מטרה זו ניתנת להשגה באמצעים אחרים מלבד ענין המרחק האווירי בין הבתים, ובהם - אמצעים יעילים יותר. 27. המקרה של התובע נראה לנו כמתאים במיוחד לאותה גמישות מתבקשת, וזאת - בין השאר - בהתחשב באמור להלן: א. מצבו הרפואי של התובע, ומידת מוגבלותו בניידות - קשים מאד. ב. מצבה הבריאותי של אשת התובע גם הוא אינו תקין. בשל מצבה זה - לא תמיד היא יכולה לנהוג. השארת עמדת הנתבע על כנה, עלולה להביא למצב שבו אשת התובע תנסה, חלילה, לנהוג גם במצב שבו הדבר עלול לסכן אותה ואת התובע. ג. המקום במכונית הנוכחית אינו מספיק להסעתם של התובע, הנהג/ת, העובד וכסא הגלגלים שהתובע מוסע בו. ה. נסיבותיו של משפחת התובע כולל מצבה הרפואי של אשת התובע, מעלות שסביר ביותר שמי שיבצע את הנהיגה בעבורו, היא דווקא הכלה. העובדה שהיא מתגוררת במרחק העולה על 500 מטרים מבית התובע, אינה שוללת את הסבירות האמורה. ממילא, היא יכולה להגיע בנסיעה מביתה אל בית התובע, תוך כ-5 דקות. 28. על סמך כל האמור בסעיפים 27-19 לעיל, הומלץ לנתבע להסכים להפעיל שיקול דעת בעניינו של התובע, ולבחון אם לאור שיקול דעת זה, יהיה ניתן להכיר בכלה כ"קרוב משפחה" לפי ההסכם. הנתבע, כאמור לעיל, הודיע הודעה שממנה עולה כי הוא אינו מוכן להפעיל את שיקול דעתו בעניינו של התובע. הנתבע מוכן להפעיל שיקול דעת כזה רק כאשר מדובר בהפרש מרחק של מטרים ספורים. עמדה זו של הנתבע אינה ברורה לנו. אם הנתבע מוכן להגמיש את ההגדרה שבהסכם הניידות, כמדובר בהפרש של מטרים ספורים, אזי ברור שגם הנתבע עצמו מבין שאין מקום לעמוד בדקדקנות על הקביעה בדבר רדיוס של 500 מטרים (ויש לשבח אותו על כך). אולם, כאשר ממילא אין מדובר בעמידה דקדקנית על הרדיוס שנקבע בהגדרת "קרוב משפחה", אלא יש נכונות (מבורכת) מצד הנתבע להפעיל שיקול דעת גמיש יותר, אזי הדרך הנכונה היא ששיקול הדעת יופעל על סמך כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות המצב המשפחתי, המצב הבריאותי של קרוב המשפחה שמתגורר עם המוגבל בניידות, משך זמן ההגעה מבית קרוב המשפחה שבו מדובר אל ביתו של המוגבל בניידות, מידת ההיזקקות להטבות מכח הסכם הניידות וכל כיוצ"ב. הסכמה להגמשת ההגדרה כשגם ההגמשה מתייחסת רק לענין אותו רדיוס, ורק כשמדובר במטרים ספורים, נראית לנו בלתי סבירה. 29. כשאנו מיישמים על עניינו של התובע את ההלכה הפסוקה בדבר העניינים שאותם יש להביא בחשבון בעת בחינת הוראות הסכם הניידות (כולל ערכים ועקרונות הנכונים בענייני בטחון סוציאלי, ולא רק נתונים מספריים), וכשאנו מביאים בחשבון שגם הנתבע אינו חולק על כך שיש מקרים שבהם מוצדק לאפשר לו שיקול דעת לחרוג מההגדרה הדווקנית של "קרוב משפחה" בהסכם הניידות, התוצאה היא שלדעתנו מוצדק להתערב בהחלטתו של הנתבע. ההתערבות הנכונה, לדעתנו, אינה באופן של הפעלת שיקול הדעת במקומו של הנתבע, אלא בחיובו של הנתבע להפעיל את שיקול דעתו הוא, ולתת החלטה מנומקת, לאחר קבלת מלוא הפרטים הרלוונטיים מבני משפחתו של התובע. = 6 = לסיכום 30. בשל כל האמור לעיל, אנו מקבלים את התביעה באופן הבא: א. מוצהר בזה שהחלטת הנתבע האמורה במכתבו מיום 8/2/09, החלטה שהתקבלה בלא הפעלת שיקול דעת מלבד בחינת המרחק בין הבתים - בטלה. ב. על הנתבע להגיע להחלטה מחודשת בשאלה אם להכיר בכלה ככזו שיש לראות אותה כעונה על הגדרת "קרוב משפחה", אף שביתה מצוי במרחק העולה על 500 מטרים מביתו של התובע. ג. בטרם החלטתו המחודשת של הנתבע, יהיה עליו לאפשר לבני משפחתו של התובע לטעון בפניו (בעל פה או בכתב) טיעונים שבגינם יש לדעת הנתבע להכיר בכלה כ"קרוב משפחה". ד. בהחלטתו יביא הנתבע בחשבון את כל האמור לעיל בפסק דין זה, וכן את הטיעונים של בני משפחת התובע, אם אכן הם יעלו טיעונים כאלה. הנתבע, בהחלטתו, יתבסס על ההנחה שיש לו סמכות (וכעת אף חובה) להפעיל שיקול דעת בשאלת ההכרה בכלה כ"קרוב משפחה" אף שהמרחק בין ביתה לבין בית התובע עולה על 500 מטרים. ה. החלטתו המחודשת של הנתבע - תהיה מנומקת, ויפורטו בה השיקולים שהוא שקל. 31. על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 250 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/5/10, אם לא ישולם לפני כן. 32. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. הגדרות משפטיות