פזיזות - יסוד הנפשי

##מהי הגדרת "פזיזות" ?## "פזיזות" מתאפיינת בחזות מראש של התרחשות התוצאה, כשלצידה אי אכפתיות להתרחשות התוצאה, או אפילו תקווה שלא תתרחש. ##היסוד הנפשי של פזיזות בעבירת הריגה:## צורך הוכחת עבירת ההריגה דרושים שני יסודות : היסוד הפיסי החייב לבוא לידי ביטוי ב"התרשלות רבתי" והיסוד הנפשי, הבא לידי ביטוי בכך שהנאשם נהג מתוך "פזיזות", כלומר, מתוך ראייה, כי התנהגותו עשויה לסכן את חייו של אחר. דהיינו, לעניין היסוד הנפשי של פזיזות, נדרשת חזות מראש של התוצאה ואי-איכפתיות או אדישות לתוצאותיה (ראה לעניין זה ע"פ 3289/90); ##היסוד הנפשי של פזיזות בעבירת תקיפה:## לגבי היסוד הנפשי הנדרש בעבירת התקיפה, גורס כב' השופט יעקב קדמי, בספרו "על הדין בפלילים" עמ' 831, כי הגדרת המושג 'תקיפה' אינה כוללת דרישה לקיומו של הלך נפש מסוים; וככלל, בהעדר דרישה מפורשת בהקשר זה המדובר בהלך נפש של 'כוונה סתם', אשר סף הכניסה אליו הינה ה'פזיזות'". ##להלן הכרעת דין בנושא היסוד הנפשי פזיזות לצורך הוכחת עבירת הריגה:## 1 . לנאשם יוחסה בכתב האישום עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז -1977. העובדות המהוות את היסוד לאישום חמור זה, הן כי בתאריך 6.4.92 נהג הנאשם במכוניתו בבני-ברק ותוך כדי הנסיעה, סטה הנאשם לפתע שמאלה, חצה את המסלול הנגדי, עלה על המדרכה השמאלית שבכיוון נסיעתו ופגע ברכבו בהולך הרגל שצעד על המדרכה ועקב כך נגרם מותו. מרכיבי היסוד הנפשי של עבירת ההריגה, אותה מייחסת התביעה הכללית לנאשם, מפורטים בסעיף 5 לעובדות כדלהלן: "התאונה הנ"ל ומותו של הולך הרגל, נגרמו כתוצאה מרשלנותו הפושעת ופזיזותו של הנאשם אשר נהג במכונית בחוסר מיומנות וביודעו שאינו שולט בנהיגה במכונית". לבקשת הסניגור המלומד, פירטה התביעה בפתח הדיון, פירוט נוסף של היסוד הנפשי המיוחס לנאשם, כדלהלן: "לנאשם היה רישיון נהיגה אך לא היה לו כל ניסיון בנהיגה, והוא ידע שאין לו ניסיון ואינו מיומן בנהיגה. זו פזיזות קשה לנהוג לאחר ששנים לא נהג. היה לו רישיון נהיגה מברית המועצות והוא נהג שם אולי שלוש פעמים. פה הוא קיבל רישיון ישראלי. איש כזה שאין לו כל ניסיון ובכל זאת נוהג, זה דבר שלא ייעשה" (עמ' 1 לפרוטוקול). אשר לגורם הישיר לתאונה, מסרה התובעת המלומדת, כי: "גם התאונה כפי שארעה, בהחלט מחזקת את חוסר הניסיון והידע בנהיגה של הנאשם, כפי שהוא מעיד עליו. יש עדות של עדת ראייה שלחץ על הגז במקום על הבלם" (עמ' 2 לפרווטקול). 2. בעקבות דברי התובעת, העלה הסניגור המלומר, עו"ד פלד, טענה מקדמית, על פי סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, לפיה אין העובדות המתוארות בכתב האישום מהוות עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, באשר, לדבריו, גם אם יודה הנאשם בכל האמור בכתב האישום ובפרטים הנוספים שמסרה התובעת, אין בכך כדי להצביע, ולו לכאורה, על קיום היסוד הנפשי של פזיזות, כנדרש לצורך הוכחת העבירה של הריגה. בד בבד, הודה הסניגור, בשם הנאשם, כי העובדות המפורטות בכתב האישום מהוות יסוד להרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. בתשובה לטענה המקדמית, טענה התובעת המלומדת, הגב' בסן, שתי טענות: א. האחת - כי אין לדון בשלב זה בטענתו של הסניגור בדבר היעדר ראיות להוכחת היסוד הנפשי וכי זה נושא לשלב ההוכחות והסיכומים. אליבא דתובעת המלומדת, העובדות, שפורטו בכתב האישום, מבססות את מרכיבי היסודות הפיסיים של העבירה ונושא היסוד הנפשי של ההריגה, אין עניינו לכאן, בשלב כה מוקדם. ב. בטענתה השנייה, טוענת התובעת לגופו של עניין, כי על פי הפסיקה והמבחנים המשפטיים, המדובר בחוסר ניסיון של נהג בנהיגה. חוסר מיומנות שכזה מגיע לכדי היסוד הנפשי של פזיזות, הנדרש להוכחת האישום של הריגה, גם אם הנאשם היה בעל רישיון נהיגה תקף, הן ברוסיה והן בישראל. התובעת המלומדת סבורה, כי על הנאשם היה לקחת מספר שיעורי נהיגה בטרם יאחז בהגה, ועוד היא מוסיפה וטוענת כי "נסיבות התאונה כשלעצמן, מורות על פזיזות" (עמ' 5 לפרווטקול). 3. הנני דוחה את טענת התובעת המלומדת, כי היסוד הנפשי המיוחס לנאשם בביצוע העבירה, אינו חייב להיות מרכיב ממרכיבי העבירה שיש לפרטו כבר בכתב האישום, וכי זהו עניין להוכחות או לסיכומים. כתב האישום, על פניו, חייב להצביע על כך, כי אם יוכחו כדבעי הפרטים האמורים בכתב האישום יהא דינו של הנאשם להרשעה. לעומת זאת, אם מתברר לבית המשפט, כבר בשלב זה, כי אף אם יוכחו כל הפרטים המפורטים בכתב האישום - הן מבחינת היסודות העובדתיים והן מבחינת היסודות הנפשיים - אין בהם כדי להוות יסוד ובסיס להרשעה ברין בעבירה המיוחסת בכתב האישום, יהיה זה מן הראוי להיעתר לטענה המקדמית ולבטל את האישום. לעניין זה קובע כבוד השופט י' קרמי בספרו על סדר הדין בפלילים (הוצאת דיונון, חלק ב, תשמ"ג) 134, כדלהלן: "פרשת העובדות שבכתב האישום חייבת ליתן ביטוי ברור לכל אחד ממרכיביה של העבירה המיוחסת לנאשם, הן רכיבי היסוד הפיזי שבעבירה והן רכיבי היסוד הנפשי שבה. תמציתה של הטענה הנדונה כאן היא : שגם אם יודה הנאשם בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, לא יהיה בכך בסיס נאות להרשעתו בעבירה המיוחסת לו... אשר על כן, אין טעם לקיים את הדיון עפ"י אותו כתב אישום. שהרי התביעה 'מוגבלת' להוכחת העובדות המפורטות בו בלבד". 4. אשר לטענתה השנייה של התובעת, קובעת הפסיקה, כי לצורך הוכחת עבירת ההריגה דרושים שני יסודות : היסוד הפיסי החייב לבוא לידי ביטוי ב"התרשלות רבתי" והיסוד הנפשי, הבא לידי ביטוי בכך שהנאשם נהג מתוך "פזיזות", כלומר, מתוך ראייה, כי התנהגותו עשויה לסכן את חייו של אחר. דהיינו, לעניין היסוד הנפשי של פזיזות, נדרשת חזות מראש של התוצאה ואי-איכפתיות או אדישות לתוצאותיה (ראה לעניין זה ע"פ 3289/90; ע"פ 26/89). לטענת התובעת המלומדת, כאמור, העובדה, שהנאשם לא נהג ברכב תקופה מסוימת וכי בעבר נהג ברכב פעמים ספורות בלבד, ולמרות שהיה בידיו רישיון נהיגה כדין, הן בארץ מוצאו ברוסיה והן בישראל - יש בה כדי להצביע בבירור, או לפחות לכאורה, על קיומם של היסוד הפיסי והיסוד הנפשי של עבירת ההריגה. לתמיכת גישתה זו, הגישה התובעת שורה של פסקי דין, בהם הורשעו נאשמים בעבירה של הריגה תוך כדי נהיגה ברכב. 5. לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי אף אם תשכיל התביעה הכללית להוכיח, כי הנאשם היה חסר ניסיון ולא היה מיומן כדבעי בנהיגה, אין בכך כדי להוות את היסוד הנפשי של פזיזות, כנדרש להוכחת העבירה של הריגה על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, כמפורט לעיל. יש מקום, לדעתי, להבחין בצורה ברורה בין פסקי הדין שצוטטו על ידי התובעת המלומדת, לבין המקרה דנן, שכן בכל פסקי הדין הנ"ל לא החזיק הנאשם ברשותו רישיון נהיגה תקף לרכב מסוג כלשהו, ועל כן לא היה מוכשר לנהוג, א-פריורי, ברכב כל שהוא (ע"פ 259/58; ת"פ (י - ם) 243/62; ע"פ 44/77). כך למשל, נקבע בע"פ 44/77 הנ"ל, כי: "המערער לא זו בלבד שלא למד נהיגה בדרך סדירה ולא עמד אף פעם בבחינות נהגות ולא זו בלבד שאף פעם לא קיבל רישיון נהיגה ואף נפסל מלקבל רישון כזה, אלא שבעדותו בביהמ"ש הודה שקיבל רק ארבעה שיעורים בנהיגה על סמיטריילר ובכך הסתפק" (עמ' 6 לפסק הדין). עינינו הרואות, איפוא, כי היסוד להרשעה בעבירת ההריגה בכל פסקי הדין שצוטטו לעיל על ידי התובעת המלומדת היה, בין היתר, היעדר רשיון נהיגה בר-תוקף מסוג כל שהוא ברשות הנאשם. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, החזיק הנאשם, כאמור, ברישיון בר-תוקף עוד משנת 1985, אותו קיבל ברוסיה ועם עלייתו לארץ קיבל רישיון נהיגה ישראלי, כשאין חולק כי הנאשם נהג ברכב, אם גם לא לעיתים תכופות, לאחר שקיבל רישיון נהיגה כחוק. הנני בדיעה, כי הימצאות רישיון נהיגה תקף בידי נהג מצביעה על כשירותו המלאה, מבחינת הדין והנוהג, לנהוג ברכב, וכי העובדה שהוא עדיין "חסר ניסיון" או "בלתי מיומן" לנהיגה ברכב, אינה יכולה להוות בסיס לאשמה כה חמורה של הריגה. יש להדגיש, כי אין המדובר באיזה שהוא פגם רפואי, מחלה או היעדר כשירות אחרת שהיה בו כדי למנוע מהנאשם את הנהיגה ברכב (כגון: שיכרות או עייפות), שאז בוודאי ובוודאי, הנאשם היה בלתי כשיר לאחוז בהגה, ובכך היה אולי כדי להוות "רשלנות פושעת", אולם לא כך המקרה שלפנינו. ממה נפשך - אם תתקבל עמדת התביעה, לפיה אין די בקבלת רישיון נהיגה כדין ועל כל נהג ונהג לנחון עצמו בטרם יאחז בהגה אם הינו כשיר או מיומן דיו לנהוג ברכב, יהיו נדרשים אף נהגים שזה עתה עברו את מבחני הנהיגה וקיבלו רישיון כדין, לחזור ולקבל שיעורי נהיגה בהדרכת מורה מוסמך עד שיהיו מנוסים ומיומנים דיים בנהיגה ברכב. כזאת אינה מתקבלת על דעתי וסבורני, כי זוהי תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה. גם נסיבות התאונה, כשלעצמן, כמפורט בכתב האישום ובדברי התובעת, מהן עולה, כי התאונה אירעה ככל הנראה כתוצאה מכך שהנאשם לחץ, בלי משים, על דוושת התאוצה במקום על דוושת הבלמים, ספק רב בעיניי אם יש בהן כדי ללמד על כי הנאשם נהג ברשלנות רבתי, שהינה היסוד העובדתי להוכחת האשמה של הריגה. חוששני, כי האפשרות שגם נהג בעל ניסיון רב ומיומנות ניכרת בנהיגה ברכב, ילחץ מבלי משים ושלא במתכוון על דוושת התאוצה חלף השימוש בדוושת הבלמים, הינה קיימת ומוכרת למדי. אם כי אין חולק שבהתנהגות זו יש משום רשלנות וחוסר זהירות במהלך הנהיגה - הרי לכדי רשלנות פושעת אין התנהגות שכזו מגעת. אשר על כן, החלטתי לקבל את הטענה הטרומית ולתקן את כתב האישום כך, שהעבירה שתיוחס לנאשם תהיה גרימת מוות בהתרשלות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, וזאת, חלף העבירה המקורית שיוחסה לו בכתב האישום. מאחר שהנאשם הודה בעבירה זו על כל מרכיביה, הנני מרשיע אותו על סמך הודאתו ויש לראות בהחלטה זו כהכרעת דינו של הנאשם. מחשבה פלילית / היסוד הנפשיפזיזות