השופט זיאד הווארי: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית שמונה (כב' השופטת ברכה סמסון) (להלן: "בית המשפט קמא"), מיום 13.6.10, בתיק אזרחי 5779-05-08. 2. רקע עובדתי בתמצית: א. המערערים הגישו ביום 31.1.02, תביעת נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד), בגין תאונה אשר התרחשה ביום 7.3.01, בה נהרג המנוח יוסף עאטף עאסלה (קטין), כאשר נדרס ע"י רכב בו נהגה אימו. ב. ביום 2.5.04 ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, עפ"י הצעת בית המשפט, לפיו ישלמו המשיבים למערערים פיצוי בסך 49,000 ₪ בתוספת שכ"ט ומע"מ (להלן: "פסק הדין הראשון"). ג. ביום 20.5.08, הגישו המערערים לבית המשפט קמא תביעה לביטול פסק הדין הראשון. לטענתם, כחודש וחצי טרם מתן פסק הדין הראשון ניתן פסה"ד בעניין "אטינגר", אשר קבע את ההלכה, אשר הכירה בפיצוי ראש נזק של אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות. נוכח האמור טענו המערערים, כי מאחר ולא ידעו על קיומה של הלכת אטינגר, עת הביעו את הסכמתם להסכם הפשרה, דינו של פסק הדין הראשון להתבטל, בשל שינוי נסיבות מהותי, טעות, הטעייה ומחובת הצדק. ד. ביום 13.6.10 ניתן פסק דינו ע"י בית המשפט קמא, בו כאמור דחה את התביעה. 3. פסק דינו של בית המשפט קמא: בפסק דינו קבע אומנם בית משפט קמא, כי עפ"י הפסיקה, הלכת אטינגר חלה גם על תביעות תלויות ועומדות, אולם היות והמקרה שלפנינו הינו תאונת דרכים, אשר הלכת אטינגר הוחלה עליו רק בפס"ד בע"א 8022/00 אורלי רז נ. צור מיום 19/03/2006 (להלן: "פסק דין אורלי רז"), הרי שאף אם הלכת אטינגר אכן הייתה ידועה למשיבים בעת כריתת הסכם הפשרה, אין לומר כי מדובר בטעות שבדין. שכן, במועד מתן פסק הדין הראשון, לא היה כל דין ברור ומפורש, לפיו הלכת אטינגר חלה, על תביעות לפי חוק הפלת"ד, ואף לא היה ברור, אם הלכה זו תחול על תביעות תלויות ועומדות. נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא, כי אין המדובר בטעות שבחוק לפי סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") ולא טעות במצב הקיים, ומכאן שאין כל עילה לביטול פסק הדין הראשון. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי מאחר ומדובר בפרשנות מאוחרת להלכת אטינגר, הרי שלא ניתן לטעון, כי המשיבים הטעו או עשקו את המערערים. כמו כן קבע, כי אין מקום לביטול פסק הדין הראשון מטעמי צדק. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי לדידו טעותם של המערערים הייתה טעות בדיעבד בדבר כדאיות העסקה ולא טעות שבדין, כאשר עפ"י ההלכה הנהוגה, טעות בכדאיות העסקה, אינה מצדיקה את ביטול ההסכם. המערערים לא השלימו עם פסק דינו של בית המשפט קמא, ומכאן הערעור שבפנינו. 4. טענות הצדדים בתמצית: לטענת המערערים שגה בית המשפט קמא, עת קבע כי הלכת אטינגר הוחלה על תביעות שעילתן בחוק הפלת"ד רק בשנת 2006. לטענת המערערים, הלוגיקה מאחורי הלכת אטינגר, הייתה ידועה וברורה מלכתחילה ויצרה שינוי הלכה ומצב ברור, לפיו היא חלה ללא כל עוררין, אף על תביעה לפי חוק הפלת"ד. המערערים הגישו פסיקה שניתנה ע"י ערכאות נמוכות יותר, לפיה טרם פס"ד אורלי רז, החילו את הלכת אטינגר, על תביעות שעניינן חוק הפלת"ד. המערערים טענו עוד, כי מכל מקום, החלתה של הלכת אטינגר על תביעות שעניינן חוק הפלת"ד, הינה החלטה המפרשת הוראת חוק. על כן הינה דקלרטיבית וחלה מאז ומעולם, דהיינו מיום מתן פסק דין אטינגר ולא מיום מתן פסק דין אורלי רז. נוכח האמור, טענו המערערים, כי שגה בית המשפט קמא עת קבע, כי המדובר בטעות בכדאיות העסקה, כאשר בפועל המדובר בטעות שבדין. המערערים הוסיפו וטענו, כי הלכת אטינגר הייתה ידועה למשיבים, עת חתמו על הסכם הפשרה וכי הן המערערים והן בית המשפט קמא טעו במצב המשפטי הקיים, אולם נמנעו מליידע אותם אודות האמור, דבר המחיל את הוראות סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים הדנים בטעות והטעייה. מנגד, סמכו המשיבים את ידם על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענת המשיבים המערערים מנועים ומושתקים לנסות ולבטל את פסק הדין שניתן בשנת 2004, מקום שהתביעה לביטולו הוגשה רק בשנת 2008. עוד הוסיפו, כי פסק הדין הראשון, ניתן כדין ועפ"י המצב המשפטי, אשר היה ידוע אז לגבי נפגעי תאונות דרכים. לטענתם, תחולה רטרואקטיבית של הלכת אטינגר, לא הייתה קיימת אותו זמן אפילו בתביעות נזיקין. על כן, פסק הדין הראשון היה ניתן באותו אופן ע"י בית המשפט, גם ללא הסכמת הצדדים. המשיבים הוסיפו וטענו, כי צדק בית המשפט קמא, עת קבע כי אין המדובר בטעות שבדין, שכן באותה עת לא היה דין כנטען, כאשר רק בחלוף שנים מספר לאחר שנפסקה הלכת אטינגר, התהווה המצב המשפטי החדש. עוד טענו המשיבים כי לא הייתה כל טעות בנדון, אלא לכל היותר טעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מקנה כל זכות למערערים. הוסיפו המשיבים, כי המערערים היו מיוצגים, אך לא העלו כל טרוניה כלפי בא כוחם דאז. 5. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את הודעת הערעור, עיקרי הטיעון וטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כאמור, פסק הדין הראשון ניתן בעקבות הסכם הפשרה ביום 2.5.04. משמע, כחודש וחצי לאחר שניתן פסק דין אטינגר ביום 15.3.04, אשר קבע את הלכת "השנים האבודות". רק ביום 27.2.06, במסגרת רע"א 8925/04 סולל בונה נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד, פ"ד סא(1) 126, נקבע כי הלכת אטינגר תחול רטרואקטיבית. כחודש מאוחר יותר ביום 19.3.06 בפסק דין אורלי רז נקבע לראשונה, כי הלכת אטינגר תחול גם על תביעות לפי חוק הפלת"ד. בהינתן כל האמור, אין לטעמי כל דרך לטעון, כי על המשיבים היה להעריך או לצפות כי הלכת אטינגר, אכן תחול בעתיד ובאופן רטרואקטיבי על תאונת דרכים. לאחר שניתנה הלכת אטינגר שרר בפסיקות בתי המשפט השונים חוסר ודאות וחוסר אחידות, באשר לאופן החלתה של ההלכה. על כן, מקום בו אף בתי המשפט התקשו במתן תשובה ברורה, וודאי שלא ניתן היה לקבוע, כי המשיבים ידעו את משמעותה העתידית של ההלכה ופעלו תוך ניסיון להטעות או לעשוק את המערערים ולהחתימם במהירות על הסכם הפשרה. למעשה, על העובדה שלא ניתן היה לצפות מן המשיבים, שידעו כי הלכת אטינגר חלה או תחול בעתיד על תביעות לפי חוק הפלת"ד, מעיד בצורה ברורה מסמך מיום 15.8.04, אשר צורף לתיק המוצגים של המשיבים, בו פנה עו"ד ש. מורד, מנהל מחלקת התביעות באבנר - אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, אל מנהלי מחלקות התביעות בחברות הביטוח החברות באבנר, והפנה לעמדתו, לפיה הלכת אטינגר איננה מתאימה לעקרונותיו של חוק הפלת"ד, ולמעשה ההלכה יכולה לחול רק על תיקים עתידיים ולא באופן רטרואקטיבי, על תיקים תלוים ועומדים. בנוסף, ממסמך אשר צירפו המשיבים לתיק המוצגים עולה, כי לאחר מתן פס"ד אטינגר, הייתה תלויה ועומדת בקשה לדיון נוסף, מטעם היועץ המשפטי לממשלה, אשר אף הביע התנגדות להלכה, כפי שזו נקבעה אותה עת, תוך שהוא מציין כי: "מסתמנת הסכמה רחבה, בקרב שופטים של בית המשפט העליון (ושל בתי משפט מחוזיים), משפטנים בכירים במשרד המשפטים ובאקדמיה ומחוקקים ומלומדים במדינות המשפט המקובל- לפיה ההלכה שנקבעה בעניין אטינגר אינה ההלכה האופטימלית." (עמ' 3, סע' 4 לעמדת היועמ"ש מיום 8.8.04). עוד הפנה היועמ"ש לכך שהמבוכה שיצרה הלכת אטינגר והגידול הצפוי בתגמולי הביטוח בעקבותיה, עלולים ליצור קשיים בניהול עסקי הביטוח, במידה ויקבע כי הלכת אטינגר חלה גם על תביעות לפי חוק הפלת"ד, וגם לפיכך, ראוי להתלות את תוקפו ותחולתו של פסק הדין. (עמ' 4, סע' 7-8 לעמדת היועמ"ש). נוכח כל האמור, לא יכול להיות חולק, כי בעת מועד חתימת הסכם הפשרה ומתן פסק הדין הראשון, לא נעשתה כל הטעייה או מנהג חוסר תום לב מצידם של המשיבים. פסק הדין הראשון ניתן כדין, עפ"י המצב המשפטי, אשר היה ידוע באותה תקופה, באשר לנפגעי תאונות דרכים. כאמור, שנתיים מאוחר יותר השתנתה ההלכה בעניין לאור פסק דין אורלי רז, ורק בחלוף 4 שנים מהמועד בו ניתן פסק הדין הראשון, הגישו המערערים את התביעה לבטל את הסכם הפשרה בין הצדדים. באשר לעקרון סופיות הסכמי פשרה קבע בית המשפט העליון: "מדברים אלה עולה, כי יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. נזכור, כי "שאיפת המשפט האזרחי היא מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים" (דברי הנשיא שמגר בע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, בעמ' 506; ראו גם פסק-דינו של הנשיא שמגר בע"א 806/93 י' הדרי נ' ש' הדרי (דרחי), בעמ' 693). על משקלו של אינטרס הסופיות מבחינת הצדדים להסכם פשרה, ועל הגישה השיפוטית הנגזרת מכך, עמד בית-המשפט בעניין McComb v. Seestadt. (1981). בית-המשפט מציין, כי אין זה מציאותי להניח כי צדדים ייכנסו למשא ומתן לצורך השגת פשרה, אם לא ידעו כי יינתן משקל גדול לסופיותו של כל הסדר שיגיעו אליו." (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577 בעמ' 591). אציין עוד, כי עת שנחתם הסכם הפשרה שלפנינו, היו המערערים מיוצגים על ידי עו"ד, אשר מתוקף תפקידו ומומחיותו, מוטל היה עליו להפנות את המערערים למצב המשפטי הקיים, לסיכונים ולסיכויים המשפטיים שהם נוטלים על עצמם, לאור המצב המשפטי הקיים בעת חתימה על הסכם הפשרה. לעניין זה אציין כי לא הוצגה בפניי כל ראיה, על פיה המערערים פנו בכל תביעה כנגד ב"כ דאז. גם לכך יש לתת את הדעת. במצב עניינים כזה, כאשר אותה עת לא היה ברור כי חלה הלכת אטינגר, על תביעות שעילתן חוק הפלת"ד והמצב המשפטי בעניין לא היה ברור, הרי שהטעות של המערערים באשר להסכם הפשרה הינה, לכל היותר, טעות בכדאיות העסקה ולא טעות שבדין. בהינתן האמור, לא ניתן להשלים עם מצב בו המערערים פונים 4 שנים, לאחר שאושר הסכם הפשרה בפסק הדין הראשון, בתביעה לבטלו עקב שינוי ההלכה בדיעבד. המערערים היו כאמור מיוצגים, המצב המשפטי אותה עת לא תמך בצורה ברורה בעמדתם כעת, וחזקה שהם וב"כ דאז שקלו את כל השיקולים בדבר כדאיות הסכם הפשרה, טרם חתמו עליו. ניסיון לטעון כיום, כי המערערים הוטעו או טעו טעות שבדין, הינו ניסיון לרקוד על שתי חתונות. כאשר מחד, הסכימו המערערים להצעת הפשרה, כפי שזו הוצעה ע"י בית המשפט וקיבלו בעקבות זאת פסק דין ובעקבותיו תשלום כספי, ומאידך, ניסו לערוך "מקצה שיפורים", עת למדו על שינוי הלכת אטינגר לעניין חוק הפלת"ד. באשר לניסיון לבטל בדיעבד הסכם שנערך כדין, בשל טעות בכדאיות העסקה, קבע בית המשפט העליון: "הנה כי כן, השאלה הינה, אם עומדת לעיזבון ולתלויים הטענה כי הוטעו לחשוב כי הדין בעניינם נקבע בפרשת גבריאל ועל כן "רשאי בית המשפט... לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן" (סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז - 1973 (להלן: חוק החוזים))? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. טעותם של העיזבון והתלויים הינה "בכדאיות העסקה" וטעות שכזו אינה מסמיכה את בית המשפט לבטל את החוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). אכן, כל אחד מהצדדים להסכם נטל על עצמו את הסיכון כי לאור "השינוי באקלים המשפטי" עשוי לחול שינוי בדיני הפיצויים בכל הנוגע לשנים האבודות. במצב דברים זה, אין משתכללת טעות "אופרטיבית" (ראו פרידמן, "הסיכון החוזי וטעות והטעייה בכדאיות" עיוני משפט יד 459, 466-471 (התשמ"ט)). עמד על כך השופט צ' טל: בהסכמי פשרות הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון בדבר מצב משפטי. לשום צד אין ודאות שאם יזכה בדין, ואפילו יזכה, שמא הזמן וההוצאות אינם כדאים לו, ולפיכך הוא מתפשר. לא רק זאת, אלא שהמתפשר נוטל על עצמו סיכון שמא הדין ישתנה למפרע, ועל דעת כן הוא מתפשר (ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח (2) 513, 527). וברוח דומה ציינו ד' פרידמן ונ' כהן: מניחים כי צדדים לפשרה נוטלים לעצמם את הסיכון של פסיקה חדשה אף שזו עשויה לשנות את הדין למפרע (רטרואקטיבית) (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים 729 (כרך ב', תשנ"ז). אכן, הן העיזבון והתלויים והן המזיקים (חברת הביטוח הניצבת מאחוריהם) אינם יכולים להשתחרר מהחוזה שכרתו בשל שינוי למפרע בדיני הפיצויים. כל אחד מהצדדים נטל על עצמו את הסיכון שהלכה חדשה עשויה להגדיל הפיצויים או להקטינם." (רע"א 8925/04 סולל בונה נ' עזבון אלמחמיד, פ"ד סא(1) 126). יפים הדברים גם לענייננו. המערערים, אשר היו מיוצגים, בחרו לקבל את הסכם הפשרה, שלא נגד כל הלכה, אשר הייתה נהוגה נכון לעת החתימה. ניסיונם לבטל את ההסכם כעת הינו אך ורק בשל טעות בכדאיות העסקה, אשר אינה עילה לביטול חוזה, ובוודאי שאינה עילה לביטול פסק דין שאישר חוזה כזה. סוף דבר: 6. לסיכום, פרשנותו המשפטית של בית המשפט קמא, מקובלת עליי לחלוטין ולא מצאתי כל עילה להתערב בפסיקתו. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור. בשל נסיבותיו המיוחדות של תיק זה, אני מציע לחבריי להסתפק בכך שייפסקו כנגד המערערים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום מוקטן של 5,000 ₪. זיאד הווארי, שופט השופט הבכיר האשם חטיב: מסכים. האשם חטיב, שופט בכיראב"ד השופט בנימין ארבל: מסכים. בנימין ארבל, שופט הוחלט אפוא, פה אחד, לדחות את הערעור כאמור בסעיף 6 לעיל בפסק דינו של כב' השופט הווארי. הלכת השנים האבודות (הלכת אטינגר)הלכות משפטיות