השופט י' טירקל 1. השאלה העומדת להכרעה בערעור שלפנינו היא אם אחראים המשיבים - אנשי חינוך, משרד החינוך ועירייה - למותו של הנער שלומי ויצמן ז"ל (להלן - המנוח), בנם של המערערים 2 ו-3, ששם קץ לחייו. הרקע 2. ראשיתה של הפרשה במעשה קונדס של המנוח ושלושה מחבריו (להלן יחד - התלמידים) שהיו תלמידי כיתה י' בבית הספר רוגוזין בקרית אתא (להלן - בית הספר). ביום 16.6.1994, ימים ספורים לפני סיום שנת הלימודים, נטלו התלמידים ללא רשות רכב שהיה בשימושה של אחת מתלמידות בית הספר ונהגו בו (להלן - האירוע). תלמידה שהשתתפה באירוע אף נטלה מן הרכב את מכשיר הרדיו טייפ שהיה מותקן בו. בעל הרכב, אביה של התלמידה שהרכב היה בשימושה, התלונן במשטרה. התלמידים הודו במעשיהם לפני מנהל החטיבה העליונה בבית הספר, הוא המשיב 1 (להלן - מנהל החטיבה), וביקשו ממנו להשתדל שבעל הרכב יבטל את תלונתו. כמו כן החזירה התלמידה לבעליו את מכשיר הרדיו טייפ. מנהל החטיבה פנה אל בעל הרכב, וזה הסכים לבטל את תלונתו. מנהל החטיבה החליט כי ההודעה על האירוע תימסר להורי התלמידים רק אחרי ישיבת ההנהלה של בית הספר ביום 20.6.1994. 3. בישיבה השבועית של הנהלת בית הספר, ביום 20.6.1994, השתתפו מנהל בית הספר, מנהל החטיבה, היועץ החינוכי - שהוא פסיכולוג במקצועו, רכזת השכבה, היא המשיבה 2 (להלן - רכזת השכבה), רכזי מגמות, עוזרת מינהל ופדגוגיה וכן המנהל האדמיניסטרטיבי. בישיבה לא השתתפו מחנכת הכיתה של המנוח ורכזת הטיפול בפרט בחטיבה העליונה. לפי פרוטוקול הישיבה שנערך כשבוע לאחר מכן, ביום 28.6.1994, נתקבלו בישיבה החלטות מספר: להשעות את התלמידים מלימודיהם בבית הספר, דהיינו שלא יוכלו להירשם לשנת הלימודים הבאה; להציע להורי התלמידים להגיש מכתב ערעור ואחרי שיוגש להיענות לערעור ולהמיר את עונש ההשעיה בפעילות התנדבותית במהלך הקיץ. יצוין, כי ההחלטה להמיר את עונש ההשעיה התקבלה אחרי שהיועץ החינוכי של בית הספר הציע שלא להטיל עונש של השעיה. בישיבה התקבלו גם החלטות שלא נרשמו בפרוטוקול: לשמור בסוד את הכוונה להיענות לערעור ולהמיר את העונש; לתת לתלמידים ציון "לקוי" בהתנהגות וכן לשלול מהמנוח את תעודת ההצטיינות החברתית שעמד לקבל. 4. בתום הישיבה דיווחה רכזת השכבה להורי התלמידים על האירוע טלפונית וזימנה אותם לפגישה ביום חלוקת התעודות - 23.6.1994. לפי בקשת אמו של המנוח, הסכימה רכזת השכבה להקדים את הפגישה ליום 21.6.1994. בפגישה השתתפו רכזת השכבה, המנוח ואמו, ובה הודיעה להם רכזת השכבה על השעייתו של המנוח, על הורדת הציון בהתנהגות ועל שלילת תעודת ההצטיינות החברתית. כמו כן דרשה מהמנוח לכתוב מכתבי התנצלות. רכזת השכבה גם הציעה למנוח לערער על החלטת ההנהלה בלי שאמרה לו כי בכוונת בית הספר לקבל את הערעור לכשיוגש. במהלך הפגישה הצטרף מנהל החטיבה והודיע שקיימת אפשרות כי המשטרה וקצין מבחן יתערבו בעניין. 5. אחרי הפגישה שבו המנוח ואמו לביתם. המנוח עלה על משכבו ואמו יצאה מהבית. בשובה, ביקשה האם מהמנוח לכתוב את מכתבי ההתנצלות ושוב יצאה מן הבית. לאחר מכן שוחח המנוח בטלפון עם אביו, אשר ככל הידוע, אמר לו להמתין בבית. בשעות הצהריים שבה האם הביתה ומצאה כי המנוח שם קץ לחייו. על שולחנו של המנוח נמצאו שלושה מכתבי התנצלות, שמוענו לרכזת השכבה, למנהל החטיבה ולמנהל בית הספר, ושבהם הביע המנוח חרטה עמוקה, תחושה של חוסר אונים ותחינה להחזירו לבית הספר. 6. בעקבות מותו של המנוח מינה מנכ"ל משרד החינוך (משרד החינוך הוא המשיב 3) ועדת בדיקה בראשות מר אהרון הרצוג, המפקח על החינוך העל-יסודי במשרד החינוך במחוז חיפה, וזו הגישה דוח (להלן - דוח הרצוג). דעתם של המערערים לא הייתה נוחה מדרך פעולתה של הוועדה וממסקנותיה ועל כך הגישו תלונה למנכ"ל משרד החינוך. בעקבות התלונה מינה המנכ"ל את ד"ר בלהה נוי, מנהלת הקו הפתוח לפניות תלמידים במשרד החינוך באותה העת ומנהלת השירות הפסיכולוגי במשרד החינוך, לחזור ולבדוק את ההליכים שנקט בית הספר ולהמליץ על הנחיות לטיפול במצבים דומים. בדוח שהגישה ד"ר נוי (להלן - דוח נוי) קבעה, כי "דרך טיפולו של בית ספר רוגוזין באירוע מעלה שאלות עקרוניות לגבי דרך טיפולם של בתי ספר באירועים חריגים". ד"ר נוי מנתה בדוח שהגישה ליקויים רבים בצעדים שנקט בית הספר. עם זאת קבעה ד"ר נוי, כי הבדיקה "לא עסקה כלל בגורמים חוץ בית ספריים (אישיותיים, משפחתיים ואחרים) אשר עלולים היו לתרום להתאבדותו של שלומי, ולכן אין ביכולתי להוכיח קשר חד-משמעי בין לקיחת הרכב, הצעדים בהם נקט בית-הספר והתאבדותו של שלומי". פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 7. המערערים, שהם עיזבונו של המנוח והוריו, הגישו בבית-המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד המשיבים לפצותם עבור מותו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' אריאל) קבע בפסק-דינו מיום 10.8.1999 כי "על פי הראיות והנסיבות שהובאו בפני ועל פי מאזן ההסתברות עולה בבירור כי התנהגות בית הספר הביאה להתאבדותו של שלומי ז"ל". לדעתו, היו ההליכים שנקטו המשיבים 3-1 אחרי האירוע בגדר התרשלות ויש קשר סיבתי-עובדתי בין ההתרשלות לבין ההתאבדות. עם זאת קבע שאי אפשר היה לצפות את התוצאה, ומכאן שלא התקיים קשר סיבתי-משפטי בין ההליכים לבין התוצאה. לפיכך דחה את התביעה, אולם הטיל על המשיבים 3-1 לשלם למערערים את הוצאות המשפט בסך 59,425 ש"ח. את התביעה נגד המשיבה הפורמאלית, עיריית קרית אתא, דחה. השגות בעלי-הדין 8. השאלה המרכזית שהעמידו המערערים להכרעה היא אם יש קשר סיבתי-משפטי בין מעשיהם של המשיבים 3-1 (להלן - המשיבים) לבין ההתאבדות. המערערים טוענים, כי על המשיבים היה לצפות את מעשה ההתאבדות, בייחוד בשל חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליהם כמורים (בהשוואה להורים ולחברים) וכן בשל רגישותו המיוחדת של המנוח בהיותו מצטיין חברתי. המערערים מוסיפים וקובלים בערעור על ההליכים המשמעתיים שנקטו המשיבים בעקבות האירוע. 9. לעומתם טוענים המשיבים, כי היה על בית-המשפט המחוזי לדחות את התביעה משלושה טעמים: המשיבים לא התרשלו; לא היה קשר סיבתי-עובדתי; לא היה קשר סיבתי-משפטי. לטענת המשיבים, ניתק מעשה ההתאבדות את הקשר הסיבתי היות שלא היה ניתן לצפות מעשה כזה, והראיה לכך, שאפילו הורי המנוח וחבריו לא צפו את המעשה. עוד טוענים הם, כי בקובעו שהייתה התרשלות והיה קשר סיבתי-עובדתי התעלם בית-המשפט המחוזי מעדויות וראיות שהוגשו לו. המשיבים מוסיפים ומשיגים - בלי שהגישו ערעור שכנגד - על כך שהוטלו עליהם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך- דין בסכום כולל של 59,425 ש"ח אף שהתביעה נגדם נדחתה. הדיון בהשגות קשר סיבתי - כללי 10. התשובה לשאלה מה גרם לאדם פלוני לשלוח יד בנפשו היא תמיד קשה ומורכבת ביותר. מדובר בצירוף של גורמים, שהם בדרך-כלל עלומים, ואפילו יש לכאורה גורם גלוי לעין, קשה מאוד לדעת בדרך-כלל אם זה הגורם האמיתי. כך גם קשה ומורכבת ביותר התשובה לשאלה - שהיא פן אחר של קודמתה - אם ניתן לצפות שאדם פלוני ישלח יד בנפשו. במבוא לאחד המחקרים נאמר, כי "נראה שבעיית ההתאבדות אפופה עדיין במסתורין, וככל שאנו מרבים ללמוד אותה מסתבר לנו שאנו יודעים פחות על מהותה" (ש' שרלין "התאבדויות צעירים והתערבויות למניעתן" ילדים במצבי חירום ולחץ - מאפיינים והתערבויות פסיכולוגיות [27]). מחקרים פסיכולוגיים מונים גורמים אפשריים רבים ושונים שיש בהם כדי להניע אנשים לשלוח יד בנפשם (ראו, בין היתר: שרלין, במאמרו הנ"ל [27]; י' אור-בך ילדים שאינם רוצים לחיות [26], בעמ' 114; ש' שאול "על נסיונות התאבדות בקרב תלמידים" [28]). יש, ככל הנראה, גם יסוד מבוסס לדעה כי "היכולת לנבא ולזהות מתבגרים שהם בעלי סיכון גבוה לביצוע התאבדות כמעט בלתי אפשרית" וכי "אין לנו אפשרות לנבא התאבדות הלכה למעשה..." (שרלין, במאמרו הנ"ל [27], בעמ' 180, 188, בהתאמה). 11. בפסיקת בית-המשפט העליון נדונה השאלה הראשונה - מה גרם להתאבדות - בדרך-כלל בתביעות של שאירי חיילים שהתאבדו במהלך שירותם הצבאי נגד קצין התגמולים, או בתביעות של שאירי עובדים נגד המוסד לביטוח לאומי (לדיון בתביעות תגמולים בגין התאבדות חיילים במהלך שירותם ראו: ע"א 237/72 ירובסקי נ' קצין התגמולים (להלן - עניין ירובסקי [1]), בעמ' 474-472; ע"א 738/88 עיזבון המנוח פאיז עבדל גאני ז"ל נ' קצין התגמולים [2]; רע"א 449/88 קצין התגמולים נ' ברזילי [3]. לדיון בתביעות תגמולים בגין התאבדות עובדים ראו בג"ץ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה [4]. ראו גם ש' קובובי "רצח והתאבדות כתאונת עבודה" [29], בעמ' 161, 163). יודגש, כי בתביעות תגמולים כאלה נדון, כמובן, רק הפן הראשון - הקשר הסיבתי- עובדתי - ולא הפן השני - הקשר הסיבתי-משפטי לרבות סוגיית הצפיות של מעשה ההתאבדות - שבירורו אינו צריך לעניינן. כך נאמר כי "משהוכח הקשר הסיבתי, החייל (או שאיריו) זוכים בתגמול, ואין בודקים אם התוצאה היתה צפויה מראש. הלכת הצפיות מראש קובעת מידת האחריות בדיני נזיקין, אך לא בדיני תגמולים... ואף לא בדיני פיצויים לעובדים..." (עניין ירובסקי [1], בעמ' 475-474 והאסמכתאות שם). הפסיקה בתביעות כאלה אין בה אפוא כדי לסייע בענייננו. קשר סיבתי-משפטי 12. מקובל עלינו כי משנקבע קיומו של קשר סיבתי-עובדתי, קמה ועומדת השאלה אם לא נשלל הקשר הסיבתי בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". לעתים קרובות, בעיקר בעוולת הרשלנות, נזקק בית-המשפט למבחן הצפיות לשם קביעת הקשר הסיבתי-משפטי. בכך כרוכה השאלה אם יש לראות את מעשהו של התובע- הניזוק כמעשה המפסיק את הקשר הסיבתי (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [5]; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה [6], בעמ' 10-7; ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ [7], בעמ' 431). לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין), אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק", לאמור: יכול שאשמו של האחר ינתק את הקשר הסיבתי, אם היה "הסיבה המכרעת לנזק". לשון אחרת, פעולה מכוונת של אדם אחר שהייתה הסיבה המכרעת לנזק מנתקת את הקשר הסיבתי בתנאי שלא היה ניתן לצפות את הפעולה. לעומת זאת פעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי (ראו, בין היתר: ע"א 23/61 סימון נ' מנשה [8]; ע"א 92/71 בן אריה נ' עזבון המנוח פ' ברום (להלן - עניין בן אריה [9]); ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי [10], בעמ' 748; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס [11], בעמ' 805-801; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד [12], בעמ' 429; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל [13], בעמ' 37). 13. השאלה אם היה על הנתבע-המזיק לצפות מעשה התאבדות וכן השאלה אם יש לראות במעשה התאבדות סיבה מכרעת לנזק המנתקת את הקשר הסיבתי נדונו בפסיקתנו בתביעות פיצויים בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין רק במקרים ספורים. ניתן לומר כי הגישה המקובלת היא שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-המזיק לבין הנזק, אלא אם היה עליו לצפות את מעשה ההתאבדות. הנשיא שמגר עמד על שאלות אלה אגב אורחא בפרשה שבה נדונה אחריותה הפלילית של מורה שאחת מתלמידותיה טבעה בכינרת והיא הורשעה בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות בניגוד לסעיפים 218 ו-23 לפקודת החוק הפלילי, 1936. בעקבות דברי הנשיא לנדוי בעניין בן אריה הנ"ל [9], אמר שם, כי: "...עלינו ליישם בכל מקרה את אמת-המידה הכללית, על-פיה יש לבחון אם יכול היה המזיק הראשוני לחזות מראש את ההתערבות האמורה. יש נסיבות בהן נסיק כי המזיק צריך היה לצפות באופן סביר אפילו למעשה התאבדות (כגון אם השאיר נשק במקום בו שוהים חולי-נפש) ויש מקרים בהם מעשה רשלנות חמור מצד גורם מתערב זר צריך היה להיות בגדר הציפיות הסבירה והדוגמה של מי שמשאיר חומר או מכשיר מסוכן בידי ילדים ממחישה זאת היטב" (ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל (להלן - עניין אלגביש [14]), בעמ' 576; ההדגשה שלי - י' ט'). על שאלות אלה עמד גם השופט אנגלרד בפרשה שבה נדונה שאלת האחריות בנזיקין של בית חולים להתאבדותו של חולה שאושפז אחרי ניסיון התאבדות קודם (ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד (להלן - עניין גלעד [15]) והאסמכתאות שם). בהערה כללית הדגיש כי "הסוגיה של אחריות בנזיקין למעשי התאבדות היא סבוכה, ובתי-משפט רבים התקשו בפתרונה" (בעמ' 542). עם זאת קבע, כי בית החולים ידע על ניסיון התאבדות קודם של החולה ועל נטיותיו האובדניות, ולפיכך היה עליו לצפות את האפשרות שינסה לחזור על הניסיון. מכאן נבעה חובתו של בית החולים לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הסכנה. לא זאת בלבד, הואיל והיה מדובר בפעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה, אין לראות בפעולה כמנתקת את הקשר הסיבתי (ראו גם: ע"א 8109/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גינת [16]; ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר - משטרת ישראל [17], בעמ' 709). משפט משווה 14. ניתן לומר כי גם בפסיקה האמריקנית מקובלת הגישה כי רואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד שאינה ניתנת לצפייה, ולפיכך מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-המזיק לבין הנזק. כך סוכמה ההלכה שם: THE GENERAL RULE IS THAT SUICIDE CONSTITUTES AN INTERVENING..." FORCE WHICH BREAKS THE LINE OF CAUSATION FROM THE WRONGFUL ACT TO THE DEATH AND THEREFORE THE WRONGFUL ACT DOES NOT RENDER DEFENDANT CIVILLY LIABLE" )C.T. DRECHSLER "CIVIL LIABILITY FOR .(DEATH BY SUICIDE" [35], AT P. 756 (ראו, בין היתר, גם: ‎JUTZI-JOHNSON V. UNITED STATES (2001) [19]; LOGARTA V. GUSTAFSON (1998) [20], AT PP. 1003-1004; LANCASTER V. MONTESI .AT PP. 221-222; BOGUST V. IVERSON (1960) [22], AT PP ,]21[ )1965) .MCMAHON V. ST. CROIX FALLS SCHOOL DIST. (1999) [23]; C.J ;233-232 WILLIAMS "FAULT AND THE SUICIDE = 832 = VICTIM: WHEN THIRD PARTIES ASSUME A SUICIDE VICTIM'S DUTY OF .(SELF-CARE" [36], AT PP. 306, 318 מעניין לציין כי בעניין NOHAMCM [23]דן בית-המשפט באחריותו של בית ספר להתאבדות תלמיד שנעדר מבית הספר ללא רשות אחרי שנכשל בכמה מקצועות והודח מנבחרת הכדורסל. באותו עניין נקבע, כי בית הספר התרשל בכך שלא הודיע להוריו של התלמיד וליועץ בית הספר על היעדרו של התלמיד. עם זאת נדחתה התביעה מן הטעם שהתאבדות היא פעולה מכוונת המנתקת את הקשר הסיבתי. 15. גם המשפט המקובל רואה בדרך-כלל בהתאבדות פעולה מכוונת המנתקת את הקשר הסיבתי, אולם מבחין בין התרשלות הגורמת להתאבדות מרצון - המנתקת את הקשר הסיבתי - לבין התרשלות הגורמת לדחף בלתי נשלט שתוצאתו התאבדות שאינה מרצון, שאינה מנתקת את הקשר הסיבתי (ראו, בין היתר: ‎P.S. JAMES, D.J.L. BROWN .GENERAL PRINCIPLES OF THE LAW OF TORTS [30], AT P. 405; W.L. PROSSER, W.P .KEETON ON TORTS [31], AT PP. 311-310; DRECHSLER, SUPRA [35], AT PP [WALLACE V. BOUNDS (1963) ]24 ;762-756; עניין [BOGUST ]22; עניין [23] MCMAHON וכן השוו קובובי, במאמרו הנ"ל [29], בעמ' 164: "אם המניע היחיד לכך שהאיש גמר אומר להתאבד היה הסבל והיאוש שהוסבו לו על ידי הפגיעה, ודעתו נשתבשה עליו עקב תוצאות הפגיעה - אין לומר שהחלטתו הרצונית היתה 'עצמאית' וניתקה את שרשרת הסיבתיות, ונכון יותר לראות את הקשר הסיבתי כשריר וקיים". משפט עברי 16. מעניין לציין כי ההבחנה בין המאבד עצמו "מדעת" או "בדעת" לבין "המאבד עצמו שלא מדעת" מצויה במקורות המשפט העברי מקדמת דנא לעניין קיום מנהגי האבלות המגלים גישה אנושית המתחשבת במצוקתו הנפשית של המתאבד (מסכתות קטנות, שמחות, ב [א]; רמב"ם, הלכות אבל, א, יא [ב]; שו"ע, יו"ד, שמה, א-ג [ג]). מן הכלל - אל הפרשה שלפנינו 17. לאור המסקנה שאליה הגעתי בשאלה אם היה קשר סיבתי-משפטי בין ההליכים המשמעתיים שנקטו המשיבים אחרי האירוע לבין ההתאבדות, אינני רואה צורך לדון בשאלה אם המשיבים התרשלו ואם היה קשר סיבתי-עובדתי בין ההתרשלות לבין הנזק. אסתפק בהערה כי אינני בטוח אם למסקנותיו של בית-המשפט המחוזי תשתית מוצקה די הצורך בראיות שהובאו לפניו. 18. האם היה על המשיבים לצפות את האפשרות שהמנוח ישלח יד בנפשו בעקבות ההליכים המשמעתיים שננקטו נגדו? סבורני כי התשובה לכך חייבת להיות שלילית. כאמור, היו ההליכים שננקטו השעיה מן הלימודים, הורדת הציון בהתנהגות ושלילת תעודת ההצטיינות החברתית. למרות חומרתם אין לומר כי היו אלה הליכים משמעתיים קיצוניים או יוצאי-דופן. לא היה אפוא על המשיבים - כמו על הורי המנוח - לצפות את האפשרות כי המנוח יתאבד בעקבות ההליכים ולעמוד על המשמר כמו שהיה בעניין גלעד [15] (או באפשרות התאורטית שהובאה בעניין אלגביש [14]). יתר-על-כן, מן הראיות עולה, כי המנוח היה נער חיוני ומלא חיים ולא היה בעל אופי דיכאוני. המנוח גם לא גילה סימני דיכאון או מצוקה מיוחדים בעקבות האירוע, לא דיבר על אפשרות של התאבדות ולא היה בהתנהגותו דבר שהיה יכול לרמוז על אפשרות כזאת. האסון שאירע היה מחוץ לטווח הצפייה והייתה כאן פעולה רצונית ומכוונת של המנוח שניתקה את הקשר הסיבתי. די בכך כדי לדחות את הערעור. מילים אחרונות 19. המחלוקת שהובאה לפנינו נוגעת בתמציתו של הכאב האנושי, והיא ביטוי לאהבה עזה ממוות (כדבריי בבג"ץ 556/83 בסט נ' שר הביטחון [18], בעמ' 184). אין בהכרעה שיפוטית כדי להביא מזור ומרפא לכאבם של הורי המנוח, המערערים 2 ו-3, אפילו הייתה ההכרעה כתביעתם. מי ייתן וזיכרון הבן האהוב ואהבתם אותו יהיו להם מקור נחמה וכוח. 20. לפיכך אני מציע כי הערעור יידחה, וכי לאור הנסיבות לא ייפסקו הוצאות. הנשיא א' ברק 1. אני מסכים לפסק-דינו של חברי השופט טירקל. אכן, המקרה שבפנינו, לצד הממד הטראגי שבו, מעורר שאלות משפטיות לא פשוטות הן לגבי שאלת התרשלותם של המשיבים והן לגבי הקשר הסיבתי-עובדתי. שאלות אלה אינן צריכות הכרעה בנסיבות המקרה, שכן מקובלת עליי המסקנה כי לא נתקיים במקרה דנן קשר סיבתי-משפטי בין ההתרשלות הנטענת ובין הנזק. 2. על-פי מבחן הצפיות, שהוא המבחן העיקרי בכגון דא (ראו ע"א 576/81 הנ"ל [6]), השאלה היא אם היה על המזיק לצפות את הנזק. אמת, הנזק בנסיבות מקרה זה הוא תוצאה של מעשה רצוני - ואף מכוון - של המנוח, אולם ספק אם נכון הוא לאפיין מעשה התאבדות שנגרם על-ידי ההתרשלות הנטענת של המזיק כ"גורם מתערב זר" או כגורם בעל "אשם מכריע", לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אכן, "...כאשר חובת הזהירות של אדם מכוונת למנוע את אשמו של אדם אחר, אין לראות בהתרחשות האשם המסוים של האחרון משום סיבה מכרעת, המנתקת את הקשר הסיבתי. כי הלוא חובתו של הראשון הייתה למנוע דווקא את אשמו של השני" (השופט אנגלרד בעניין גלעד [15], בעמ' 545). יש הבדל בין מצב שבו פעולתו של הניזוק (והנזק) באה כתוצאה מאשמו של המזיק, ובין מצב שבו פעולתו של הניזוק הייתה עצמאית, ללא קשר לאשמו של המזיק (ראו והשוו: ‎H.L.A. HART, T. HONOR? CAUSATION IN THE LAW .(‎[32], AT PP. 135-136; J.G. FLEMING THE LAW OF TORTS [33], AT PP. 222-224 ככל שמשמעה של חובת הזהירות בנסיבות מעין אלו שבפנינו הוא שלא לגרום (או למנוע) מקרים שבהם תלמידים מזיקים לעצמם עקב הנעשה בבית הספר, הרי שמעשה ההתאבדות של המנוח אינו לכאורה עניין של "גורם מתערב זר" אלא שאלת הפרת החובה עצמה (ההתרשלות) וצפיותו של הנזק (השוו ‎P.H. WINFIELD, J.A. JOLOWICZ ON TORT AT PP. 174-169 ,[34]). ההתאבדות צריכה להיות אז חלק מן השרשרת הסיבתית ולא גורם מתערב זר המביא לניתוקה (ראו: בג"ץ 1199/92 הנ"ל [4], בעמ' 756-755; ע"א 8109/95 הנ"ל [16], בעמ' 643. והשוו (‎WHITE V. LAWRENCE (1998 JUTZI-JOHNSON, SUPRA [19], AT PP. 755-756; ]25[. 3. לפיכך בנסיבות המקרה שבפנינו, ובהנחה שהיו קיימות חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) והתרשלות של המשיבים (ובלי להכריע בעניין זה), השאלה העיקרית איננה יסודו הנפשי של המנוח ומידת ה"אשם" שניתן לייחס לו (כ"גורם מתערב זר" או כבעל "אשם מכריע"), אלא השאלה אם הנזק היה צפוי. ממילא אין אני נצרך להכריע בשאלה אם מעשה התאבדות - ככזה - מנתק את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-מזיק ובין הנזק. בבחינת השאלה העיקרית שבפנינו, היא שאלת צפיותו של הנזק, מסקנתי היא, כמסקנתו של חברי, בשלילה. נסיבות העניין הכוללות לא ביססו צפיות (פיזית ונורמטיבית) של מעשהו של המנוח. אשר-על-כן מסכים אני כי יש לדחות הערעור כאמור בפיסקה 20 לפסק-דינו של חברי. השופט א' ריבלין הריני מצטרף למסקנתם של חבריי, כי בהיעדר צפיות לא קמה אחריות וכי דין הערעור להידחות. כפי שציין חברי השופט טירקל, זהו מקרה טרגי, שכל הכרעה שיפוטית בו, תהא אשר תהא, לא היה בה כדי להביא מזור להורי המנוח. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל. התאבדות