1.בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בתל אביב (ע"א 1173/08 מפי כבוד השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ור' לבהר שרון)ׁלפיו נתקבל ערעור המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (א 18924/03 מפי כבוד השופטת ח' ינון) ותחת זאת נקבע כי יש לחייב את עריית תל אביב-יפו - היא המבקשת, להשיב למשיבות את הסכום שנגבה מהן עבור היטל סלילת כבישים משום שהוטל שלא כדין. המשיבות שהינן הבעלים של מגרש בתל אביב הקימו בשנת 1995 את מגדל לוינשטיין. המבקשת התנתה את הוצאת היתרי הבנייה בתשלומים והיטלים שונים ובכללם היטל סלילת כביש בסך 1,244,300 ₪. חוקיותו של היטל סלילת הכביש היא הניצבת בסלע המחלוקת בין הצדדים. בית משפט השלום שדן בתביעת המשיבות קבע שההיטל נגבה כדין על פי חוק העזר של עריית תל אביב (סלילת רחובות), תשל"ה - 1975 (להלן: חוק העזר). בית המשפט המחוזי שדן בערעור הדגיש כי סלילת הכביש מכוחה נגבה ההיטל הסתיימה כעשרים שנה לפני שהוטל החיוב. נקבע כי על פי הלכת אל עמי (ע"א 889/01 עירית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ, פ"ד נז (1) 340 - להלן : הלכת אל עמי)) לא ניתן לגבות היטל סלילת כבישים שנים כה רבות לאחר שסלילת הכביש הסתיימה רק בשל העובדה שהוקם בניין חדש. בית משפט השלום שאף הוא התייחס להלכת אל עמי קבע כי יש לאבחן בינה לבין מקרה דנא, זאת בשל ההבדל בין חוק העזר של עריית ירושלים שנדון באל עמי, לבין הניסוח המופיע בחוק העזר של עריית תל אביב - יפו. בית משפט המחוזי דחה את ההבחנה האמורה וקבע שמדובר בהוראות זהות וגם אם קיים שוני מסוים, הרי שמדובר בשוני זניח ולא מהותי שאינו מצדיק סטייה מהלכת אל עמי. לאור האמור קבע בית משפט המחוזי כי היטל סלילת הכביש שנגבה מהמשיבות, הוטל בניגוד לדין ועל כן חייב את המבקשת להשיב את הסכום שנגבה בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט בסך 50,000 ₪. מכאן הבקשה הנידונה. המבקשת מעלה שתי טענות מרכזיות המצדיקות לטעמה דיון בגלגול שלישי. האחת, הלכת אל עמי שנפסקה לפני כעשור הינה, לגישתה, שגויה ונפקויותיה והשלכותיה כפי שנתחוורו במרוצת השנים מצדיקים שהלכה זו תיבחן מחדש. השנייה, שיש לאבחן את מקרה דנא מהנפסק בעניין אל עמי. ביתר הרחבה נטען כי הלכת אל עמי אינה מתיישבת עם "תורת ההיטל" והתכלית הכלכלית שביסודה. ככל שמדובר בהיטל סלילת כביש ישנו יתרון לכך שהחיוב מתגבש תחילה במועד הסלילה ולאחר מכן מוטל על הנישום רק כאשר נבנה מבנה או תוספת בנייה. כך התעריף נקבע באופן המביא בחשבון את כלל פוטנציאל הבניה בתחום הרשות המקומית, אף שטרם נוצל. עלות זו מהווה את הבסיס לקביעת שיעור החיוב. המשמעות היא שקיימת זיקה לנכס נשוא החיוב. לשיטת המבקשת, הלכת אל עמי הקובעת שהחיוב יהא מוטל סמוך למועד הסלילה, אך תפקע לאחר חלוף זמן רב ממועד הסלילה, הינה תפיסה מוטעית. הסיבה לכך כי אין בידי העירייה לדעת אימתי ינוצלו זכויות הבנייה בנכס. ברי כי חלק בלתי מבוטל מהנכסים ייבנו לאחר זמן מה ואלו כלל לא יהיו בני חיוב. ההלכה אף יוצרת, על פי הנטען, גרעון אקטוארי כבד בהכנסות העירייה. לשיטת המבקשת, הוצאת הנכסים, שנבנו זמן רב לאחר סלילת הכביש, מגדר החיוב של שטחיי בנייה ניכרים הינה תוצאה שאין הדעת סובלתה. לשיטתה ישנה אף פגיעה בשוויון בין בעלי הנכסים שמיהרו לנצל את זכויותיהם לבנות בסמוך לבצוע עבודת התשתית ובין אלו שימתינו מספר שנים. 2.המבקשת אכן מציגה שאלות עקרוניות. ברם, ישנן שתי משוכות גבוהות עליהן היא לא הצליחה לדלג. האחת במישור המשפטי, השנייה במישור העובדתי. פסק דינו של בית משפט המחוזי הינו בפועל יישום של פסיקת בית משפט העליון בעניין אל עמי. מכאן שקשה להצביע על טעות משפטית שנפלה בהכרעה. ניסיון לתקוף את הנפסק בעניין אל עמי כבר נדחה במסגרת הבקשה לדיון נוסף. כדברי השופט מצא : "להערכתי אין סיכוי שדיון נוסף בענייננו יוביל לסטייה של ממש מהלכת פסק-הדין. הפרשנות הרחבה שמציעה העירייה לחוק העזר, שלפיה ניתן לגבות מכוחו היטל סלילת כביש אף זמן רב לאחר שסלילתו הושלמה, אינה סבירה ואינה מבטאת את הזיקה הנדרשת בין השירות לבין תשלום החובה, והמהווה תנאי לקיום סמכותה של העירייה לגביית ההיטל. חשוב לציין כי פסק-הדין איננו קובע כלל נוקשה שלפיו לא ניתן כלל לגבות היטל סלילה לאחר תום הסלילה, וניכר ממנו כי הוא מכיר בתקופת ביניים סבירה לאחר הסלילה שבה הדבר יתאפשר; ואילו שאלת אורכה המדויק של תקופה זו - שלגביה איני נדרש לנקוט עמדה - הינה שאלה יישומית באופייה, שאינה מצדיקה דיון נוסף ואשר יכולה לשמש נושא להתדיינויות עתידיות. יתר טענות העירייה מתייחסות לאמרת האגב בפסק-הדין, שממילא אין בה משום פסיקת הלכה ולכן גם לא נתבקשה לגביה תשובה" (דנ"א 10197/02 - עירית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ, (22.2.04)). המבקשת סבורה כי חלוף הזמן ממועד פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אל עמי מצדיק לדון בהלכה מחדש. במהלך תקופה זו טוענת המבקשת שנתגלו קשיים בפסיקה ובישומה. ניתן להשיב להסתייגות זו בשלושה. האחד, כי הסתייגות זו משקפת את עמדת העירייה בסוגיה הנידונה - שלא התקבלה על ידי בית משפט זה. כפי שכתבו המשיבות בעיקרי הטיעון שהוגשו בבית משפט המחוזי : "אין לכחש כי גישתה של העירייה כפי שהוצגה בעיקרי הטיעון מטעמה, אכן נוגדת במובהק את הגישה הגלומה בהלכת אל עמי בשלוש ערכאותיה". השני, שחלפו רק כ - 6 שנים מאז פסיקתו האמורה של כבוד השופט מצא (וראו גם עע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משה צרפתי (5.9.07)). השלישי, מציג רובד אחר המצוי בפן העובדתי. עסקינן בחיוב בגין סלילת כביש שהתרחשה כ - 20 שנה בטרם הוטל החיוב על המשיבות. מדובר בפרק זמן ארוך במיוחד. אף לשיטת המבקשת, טענותיהן מאבדות מכוחן ככל שמדובר בפרק זמן ארוך יותר. בהקשר זה יוזכר כי פרק הזמן שנדון בהלכת אל עמי הינו כ - 10 שנים, מחצית מהתקופה בענייננו. 3.באשר לטענת המבקשת ביחס לשוני בין חוקי עזר שונים. בית משפט המחוזי עמד בהרחבה על הדמיון הרב בין חוקי העזר השונים והמשותף להם. על כך ניתן לומר שזוהי אבחנה ללא נפקות. לא מצאתי איפוא כל טעות משפטית המצדיקה דיון לגופו בגלגול שלישי. כפי שנפסק לא אחת (רע"א 8331/07 - בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עו"ד נפתלי נשר ואח', תק-על 2008(4), 1321 ,עמ' 1324 וראה רע"א 385/93 בית נח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 221 (1993)) : "אין כעקרון מקום ליתן רשות לערער מקום שהשאלה העולה הינה אך ורק לעניין היישום של הלכה משפטית קיימת". הרציונל שעומד ביסוד הלכה זו מהווה אף הוא תשובה לטענות המבקשת בדבר הקושי בישום הלכת אל עמי. אכן, הכלל דורש יישום במקרה הקונקרטי, אולם במידה ומתעורר קושי, דרך ההתמודדות עימו הינה בבדיקת המקרה הקונקרטי על ידי בתי המשפט. כך ההלכה מתפתחת. אולם במקרינו, גם בשל נסיבותיו, כפי שהובהר לעיל, אינו מצדיק דיון לגופו בגלגול שלישי. 4.הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות. הלכות משפטיות