השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיאה גילאור) מיום 25.5.10 בתיק ת"א 810/01. עניינו של התיק, תביעת פיצויים שהגישו שלושה בני משפחה שהיתה מעורבת בתאונת דרכים. רקע ב. ביום 7.8.1994 נפגעה משפחת המערערים בתאונת דרכים: אבי המשפחה נהרג; הבת (המערערת 2 ולהלן המערערת), שהיתה כבת ארבע וחצי במועד התאונה, נפגעה באורח קשה; והאם (המערערת 1), אשר בזמן התאונה היתה בהריון (וברחמה המערער 3) נפגעה באורח קל, ובהמשך נאלצה להתמודד עם המציאות הקשה והמורכבת של טיפול בבתה הפגועה באופן קשה, ובתינוקה שנולד מספר חודשים לאחר התאונה. זאת, כשהיא עצמה אלמנה צעירה, ללא תמיכה משפחתית בישראל. ג. לא נידרש להשתלשלות הדיונית של התביעה, אשר הוגשה לראשונה ביום 28.9.94 זמן קצר לאחר התאונה (ועוד לפני שנולד המערער 3). בשלב דיוני זה די לציין, כי כבר בשנת 2003 הגיעו הצדדים להסדר פשרה בכל הנוגע לתביעת העיזבון והתלויים; וכי בשנת 2010 ניתן פסק הדין נשוא הליך זה. בטרם נידרש לפרטי פסק הדין הנחוצים לצורך הדיון בערעור (וייאמר כבר כאן, כי לא לכל הטענות מצאנו מקום להתייחס) נציין, כי פגיעתה של המערערת היא פגיעת ראש קשה, אשר לה השלכות גופניות (בכללן המיפלגיה קשה), קוגניטיביות ונפשיות. בית המשפט האריך לתאר את אשפוזה הממושך של המערערת לאחר התאונה, ואת האשפוזים שבאו בעקבותיו, לרבות אשפוז פסיכיאטרי בעקבות ניסיון אבדני; וכן את מעבריה התכופים של המערערת בין מוסדות לימוד שונים, שילובה לתקופה מסוימת במשפחת אומנה ובמסגרות פנימייתיות, עד להשתלבותה במערכת החינוך במקום מגוריה הנוכחי במרכז הארץ, לשם עברה המשפחה מן הצפון בשנת 2007. פסק הדין קמא ד. בית המשפט המחוזי העמיד את נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת על 82.3%; זו מורכבת מ- 71.2% נכות נוירולוגית (כולל ההגבלות האורתופדיות הנובעות מפגיעת הראש), 20% נכות פסיכיאטרית וכן 23% נכות פלסטית (בגין צלקות שנגרמו בעקבות הפגיעה והניתוחים). בית המשפט ניתח את מכלול חומר הראיות, ובכללו עדותה של המערערת. בעדותה מסרה: "כי היא מתלבשת ומתארגנת באופן עצמאי כמעט לחלוטין; נוסעת באוטובוס לבית הספר ולמורה הפרטית; הולכת לפגוש חברים במקום שנקרא 'גלריה' ומגיעה לשם באוטובוס או ברגל... סיפרה כי לאחר המעבר... נהגה לנסוע מפעם לפעם ל[עיר מגוריה הקודמת - א"ר] לבדה באוטובוס על מנת לבקר חברה ולשהות שם מספר ימים... מטיילת עם הכלבה מדי פעם; אישרה כי כאשר אמה עובדת נמצאת בבית עם אחיה הצעיר ממנה" (פסקה 30 לפסק הדין). לכך נצטרפו עובדות נוספות, דוגמת עמידת המערערת בהצלחה בבחינת בגרות בהיסטוריה (אם כי נבחנה בעל פה), ונוכח האמור העמיד בית המשפט את נכותה התפקודית על 70% (אובדן כושר השתכרות חושב על בסיס השכר הממוצע במשק). נפסקו איפוא פיצויים בגין נזק לא-ממוני, הפסדי השתכרות ופנסיה (עבר ועתיד), עזרת צד ג' (עבר ועתיד), התאמת דיור, הוצאות נסיעה וניידות (עבר ועתיד) והוצאות רפואיות. סך כל הפיצוי הועמד על 3,903,610 ש"ח (2,956,098 ש"ח לאחר ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי). תביעת המערערת לפיצוי בגין שכר אפוטרופסות נדחתה, ולעניין זה נשוב להלן. ה. תביעת המערערת 1 לפיצוי בגין מחלת הפסוריאזיס שהופיעה אצלה לאחר התאונה, ובגין נזקים נפשיים שבאו בעקבותיה - נדחתה. נקבע, כי ביחס לשני ראשי נזק אלה תביעתה היא כניזוק משני ולגבי שניהם אין מתקיימים בה תנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397), כפי שיושמו לעניין נזקים פיסיים בעניין שוויקי (ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בפרט הודגש, כי אין מתקיים התנאי שעניינו חומרת הנזק והשפעתו על התפקוד היום-יומי. עם זאת נפסק למערערת 1 פיצוי בגין נזק לא ממוני (29,490 ₪). ו. תביעת המערער 3 לפיצוי בגין נזק נפשי נדחתה אף היא (זאת לאחר שבשנת 2008 דחה בית המשפט את בקשת המערערים למחוק את תביעתו, בטענה שנזקיו טרם התגבשו). הוטעם, כי תביעת המערער 3 - אשר טרם בא לעולם במועד התאונה - היא כניזוק משני, וכי אף הוא אינו עומד בתנאי הלכת אלסוחה; ולמצער בתנאי שענייננו חומרת הנזק. עוד הוזכר, כי "המסמכים שהוצגו בעניינו של התובע היו מעטים ולא ניתן היה ללמוד מהם כי התובע הופנה לפני שנת 2008 (בהיותו כבר כבן 13) לטיפול נפשי כלשהוא. גם ההפניה המדוברת נעשתה על רקע בעיות התנהגותיות שהתעוררו בבית הספר בסמוך לאותה תקופה והבשילה לכדי טיפול פסיכולוגי זמני שהסתיים לבקשת האם.... מרבית קשייו ההתנהגותיים המתוארים נוגעים להתנהגותו בבית הספר כתלמיד וכמתבגר שאינם מצביעים על קשר סיבתי לתאונה דווקא או לתוצאותיה". (פסקה 87). תמצית טענות הצדדים ז. כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו - ושוב יודגש, כי נידרש אך לטענות המצדיקות התייחסות (ראו ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם) פסקה 7) - אשר רוב מניינו ובניינו מוקדש לערעורה של המערערת: הן בכל הנוגע להעמדת נכותה התפקודית על 70% בלבד (לרבות בשאלת אי-מינויו של מומחה שיקומי), והן בכל הנוגע לסכומים שנקבעו בראשי הנזק השונים. "בשורה התחתונה" עותרת המערערת להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק בתוספת של 5,040,606 ש"ח. בכל הנוגע למערערת 1 נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שהנזק הנפשי אינו חמור באופן המצדיק פיצוי לפי הלכת אלסוחה. בפרט כך, לאחר שנדחתה בקשת המערערת 1 למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה, תוך התעלמות ממסמכים שהוצגו המעידים על נזק נפשי זה. כן הוזכרה האפשרות "למתן" את נוקשות תנאי הלכת אלסוחה, במקרים של נזקים קשים וברורים - כך שפיצוי ייפסק גם במקרים של נזק "קל" שאינו עולה כדי מחלת נפש ואינו מזכה באחוזי נכות (בהתבסס על ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (לא פורסם)). נטען עוד, כי גם מחלת הפסוריאזיס מהוה מגבלה תפקודית המצדיקה פיצוי לפי הלכת אלסוחה. בכל הנוגע למערער 3 הוזכרו נסיבות חייו הקשות, נטען כי מדובר בנער צעיר, אשר לא ניתן לקבוע מה תהיינה השלכות התאונה על בריאותו הנפשית - ובהתחשב באמור נטען, כי שגה בית המשפט כשדחה את בקשת המערערים למחוק את התביעה, דבר אשר הביא בסופו של דבר לדחייתה. ובפרט, בעשותו זאת מבלי לאפשר מינוי מומחה פסיכיאטרי כפי שהתבקש לאחר דחייתה של בקשת המחיקה. ח. המשיבה תומכת יתדותיה - לרוחב חזית המחלוקת - בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אם כי לשיטתה, ניתן למצוא בפסק הדין גם שגיאות שפעלו ביתר לחובתה; דוגמת פסיקת 20% אחוז נכות רפואית נוירולוגית בגין אפילפסיה, אף שההתקף האחרון היה בשנת 2006 ואף שתקנות הביטוח הלאומי קובעות, כי אם "לא היו התקפים פרכוסיים במשך שנתיים" יש לפסוק 0% נכות. כתמונת ראי של טענות המערערים, עיקר טענות המשיבה מכוונות כלפי קביעת הנכות התפקודית של המערערת, תוך התייחסות רחבה לראיות שהוצגו הן לגבי תפקודה הפיסי - לרבות התייחסות לטיפוס במעלה המצדה במסגרת טיול שנתי, ולפעולות יום-יומיות יותר, דוגמת נסיעה לבית הספר בתחבורה ציבורית, וכן נסיעה למספר ימים לחברות בעיר מגוריה הקודמת בצפון הארץ; הן לגבי תפקודה הקוגניטיבי - לרבות התייחסות להצלחה בבחינת בגרות בהיסטוריה (בעל פה), לבחינת בגרות בתיאטרון ולזכאות לתעודת סיום של 12 שנות לימוד; והן לגבי היעדרן של השלכות תפקודיות לחלק מרכיבי הנכות הרפואית - ובהקשר זה נטען, בין היתר, כי לצלקות שעל פניה של המערערת (וכל שכן לאלה שעל גבה) אין השפעה על יכולתה להשתכר. ט. בכל הנוגע לערעורה של המערערת 1 הוטעם, כי אחוזי הנכות שנפסקו לה בגין מחלת הפסוריאזיס (10%) אינם מצדיקים פיצוי כניזוקה משנית לפי הלכת אלסוחה והלכת שוויקי, והוא הדין לנזק הנפשי הנטען. לגבי ערעורו של המערער 3 הוטעם, כי התאונה ארעה 15 שנה לפני שהוגשה הבקשה למינוי מומחה פסיכיאטרי, אשר בתיעוד שצורף לה לא היה "משום ראשית ראיה לקיומה של נכות בתחום זה". נטען, כי אין די בהוכחת טיפול פסיכולוגי זמני (לתקופה לא ידועה) כדי להצדיק מינוי מומחה פסיכיאטרי - בודאי כך שעה שאין כל תיעוד אחד למצוקה כלשהי. הוזכר כי הנזק הנטען, והמוכחש, הוא נזק משני בלבד, וברי כי לא הוכח שחומרתו מצדיקה שקילת פיצוי לפי הלכת אלסוחה. בשורה התחתונה נטען, "כי התאונה נשוא התביעה ארעה לפני למעלה מ-15 שנים... וככל שנגרם לולרי נזק כלשהו, אין ספק כי נזק זה התגבש במהלך השנים הרבות שחלפו". י. ביום 25.1.2011 התקיים בתיק קדם ערעור בפני השופט עמית. בתום הדיון הוצע לצדדים לשקול מתווה מסוים אשר ככל הנראה נדחה בהמשך על ידי המערערים. ביום 14.6.12 התקיים דיון בפני הרכב זה, ושוב - לאחר שמיעת טענות הצדדים, לרבות באשר למתוה הפשרה שהוצג בקדם הערעור - הצענו לשקול מחדש את המתוה המוצע. הצעתנו נדחתה, ואין מנוס מהכרעה בתיק בהתאם לחומר המונח בפנינו. דיון והכרעה י"א. לאחר העיון סברנו, כי ברובו המכריע של פסק הדין קמא אין עילה להתערב. כך בכלל, ובפרט לגבי הסוגיה העומדת במוקד הערעורים - היא סוגיית הנכות התפקודית של המערערת. אינני מקל ראש חלילה בפגיעתה הקשה של המערערת, ובהשפעה שהיתה לה על חייה עד הנה ולעתיד; אפשרויות אשר יתכן כי היו פתוחות בפניה בקלות יחסית הפכו בעקבות התאונה לקשות בהרבה להשגה, וזאת מעבר לכאב ולסבל. בית המשפט קמא ציין, כי "מבלי לפגוע בשאיפותיה נראה שהמערערת לא תוכל להתמיד בלימודים אקדמיים ובמיוחד ביישומם של אלה לעבודה מפרנסת" (פסקה 37). גם אם נקוה כי דברים אלה יתבדו, מטבע הדברים מכלול הנסיבות הרפואיות מצדיק קביעתה נכות תפקודית משמעותית. י"ב. עוד אציין כאן, כי לטעמי - בכל הכבוד - היה מקום למינוי מומחה שיקומי. בית המשפט קמא נימק הכרעתו בעניין זה (פסקה 11 לפסק הדין; בעקבות החלטות ביניים מיום 27.3.08 ומיום 11.6.09) בכך שדי היה בקביעות המומחים שמונו לבחינת הפן הרפואי, ואילו הצרכים השיקומיים נתונים לשיקול דעת שיפוטי. מומחה שיקומי נהוג למנות בשלבים מתקדמים של ההליכים, לאחר שהוברר שאין די בחוות הדעת בתחומים הספציפיים (ראו, למשל, רע"א 5337/04 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ועקנין (לא פורסם); רע"א 8894/06 דנינו נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה 7), והנה לטעמי בנידון דידן גובה הנכות בה מדובר - משהוברר -וגילה הצעיר של המערערת הצדיקו מינוי מומחה שיקומי. עם זאת סבורני, שאין מקום להחזיר את הגלגל לאחור בשלב זה, וניתן להידרש לתיק כעת כפי שהוא, והדברים נאמרים במבט לעתיד. י"ג. ואולם, חרף האמור מדובר בנערה אשר סיימה - גם אם במאמצים - 12 שנות לימוד, ונתכוונה להתנדב לשירות צבאי או לאומי; נערה אשר נוסעת בתחבורה ציבורית לבית הספר (והולכת עשרים דקות נוספות מהתחנה אליו), יוצאת עם חברים בני גילה (לעתים עד השעות המאוחרות), ובשנים הקודמות נסעה בכוחות עצמה מעיר מגוריה במרכז הארץ לשהות אצל חברותיה בצפון הארץ, ועם בני משפחה כדי לבקר קרובים בחו"ל; נערה אשר מתכננת להינשא ולהקים משפחה. חרף הקשיים שבפניה, אשר כאמור אין להקל בהם ראש, אין מדובר באדם שנכותו התפקודית היא - כמשאלת המערערים - 100% (ראו ע"א 1249/04 אדהם נ' רביע (לא פורסם) פסקה י"א(1); ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה ה'; ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה ט"ו). אזכיר, כי בעניין אדהם נפסקו 80% נכות תפקודית לאדם מרותק לכסא גלגלים, הסובל מפרה-פלגיה מלאה (לרבות ההשלכות שעשויות להיות לכך לגבי השליטה בסוגרים), ונאמר כעניין שבעיקרון, "שככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות... אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט - כאמור - למקרים שבהם אין כל מנוס" (פסקה י"א(1)); תודה לאל לא זהו מצבה של המערערת. י"ד. כאמור, אף לרוב המכריע של הטענות בעניין ראשי הנזק השונים לא מצאנו עילה להיעתר. אם כיון שהסכומים שנפסקו סבירים לגופם - לדוגמה אין להלום את הטענה, כי עזרת צד שלישי לעתיד בהיקף של 25-20 שעות שבועיות נפסקה על הצד הנמוך; ואם כיון שאין הטענות מצדיקות התערבות לפי הכללים המנחים את ערכאת הערעור. כידוע, "אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25 - השופט בך; עניין בן חיון; ע"א 7157/07 אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל (לא פורסם); ע"א 2320/09 פלוני נ' פלוני (לא פורסם) פסקה ז'). עם זאת אדרש לשלושה עניינים בהם סברנו כי יש לתקן את הפיצוי כלפי מעלה. שלושה עניינים לגביהם יש להגדיל את הפיצוי למערערת 2 ט"ו. ראשית, בכל הנוגע לפסיקת אבדן השתכרות לתקופה שמגיל 18 ועד גיל 24 נקבע - ללא הנמקה ספציפית - פיצוי בשיעור שליש השכר הממוצע במשק תחת 70% ממנו לפי הנכות התפקודית (פסקה 41). אכן, המשיבה נדרשה בסיכומיה לכך, שפסיקה זו מתייחסת לתקופה בה היתה המערערת צפויה להיות אך בראשית דרכה המקצועית (וממילא להשתכר בהתאם), ואולם סבורני כי בהקשר זה ההסתמכות על השכר הממוצע במשק מביאה בחשבון גם את העובדה שבתחילת הדרך השכר נמוך יחסית אך גם כי בסופה הוא גבוה יותר. מסיבה זו יעמוד הפיצוי על 70% מהשכר הממוצע במשק החל מגיל 20 (השוו ע"א 1972/03 בוני שרון נ' רקובה (לא פורסם)). ט"ז. שנית, בראש הנזק של "הוצאות רפואיות ואביזרים רפואיים" פסק בית המשפט המחוזי למערערת - לעבר ולעתיד - סך 120,000 ₪ (פסקה 66). סבורני כי יש להכפיל את הפיצוי בראש זה ולהעמידו על 240,000 ש"ח. זאת הן בהתחשב בכך שלא כל הסכום, ויתכן שאפילו לא רובו, אכן "פנוי" לסיוע בידי המערערת בעתיד (לא יתכן חולק, כי הוצאות העבר עולות כדי עשרות אלפי שקלים (ראו לדוגמה פסקה 4 לפסק הדין קמא), ובנוסף כי חלק מסוים מהסכום מוקדש לניתוח אסתטי שהמשיבה הסכימה לשאת בעלותו). וחשוב מכך, בית המשפט קמא קבע כי מעבר לסיוע במטלות הבית (בעיקר בגין ההמיפלגיה) זקוקה המערערת גם לעזרה ותמיכה רגשית (פסקה 51). אינדיקציות נוספות לצורך בעזרה משמעותית בתחום זה, בודאי בשלב בו תבקש המערערת לעבור להתגורר בגפה, פזורות לכל אורך פסק הדין וחומר הראיות, ובין היתר נדרש בית המשפט לסימפטומים נוספים המצדיקים ליווי ותמיכה: "קשיי קשב וריכוז, ארגון ובקרה, שיפוט חברתי לקוי, לביליות רגשית והתנהגות לא מבוקרת, התפרצויות זעם ולעיתים אף אלימות" (פסקה 36). ליווי, הדרכה ותמיכה נפשית נדרשים גם עקב "חוסר השיפוט החברתי" בו לוקה המערערת (כלשון פרופ' טיאנו בעמוד 77 לפרוטוקול), כל זאת מעבר לאביזרים ולטיפולים, הרפואיים והאסתטיים אשר ימומנו מכיסה של המערערת. הכרעה זו, המחייבת הגדלה משמעותית של סכום הפיצוי בראש זה מבוססת על גישת בית המשפט קמא, לה אנו מצטרפים בתקוה: "לא אוכל לשלול מהתובעת את האפשרות והסיכוי כי בעתיד היא תחליט לפעול לשיקומה העצמי באופן פעיל יותר, אם בהסתייעות משפחתה ואם בהסתייעות גורמים מקצועיים, ואז תידרש למערכת טיפולית תומכת ולכל אותם אביזרים שייתכן והיום, בהיותה עדין בגיל ההתבגרות, היא נרתעת מלהשתמש בהם." (פסקה 66). י"ז. שלישית, בהמשך לאמור בפסקה הקודמת, אין חולק כי יכולותיה של המערערת בתחום השיפוט החברתי והכלכלי (ראו, לדוגמה, עמוד 77 לפרוטוקול), כמו גם התנודות הנפשיות מהן היא סובלת, מקשות להפקיד בידה לעת הזאת את סכום הפיצוי שנפסק לטובתה על מנת שתכלכל באמצעותו באופן עצמאי ובלעדי (בהיותה עתה בגירה) את עתידה. סוגיית הצורך במינוי אפוטרופוס ריחפה בחלל ההליך, למצער בעקבות המלצת בית החולים לוינשטיין לבחון צורך זה בשנת 2008 (ת/7). ואכן, בפני בית המשפט קמא הונחה החלטת בית המשפט לענייני משפחה (מיום 29.7.09) הממנה את המערערת 1 כאפוטרופסית זמנית של המערערת למשך שישה חודשים. י"ח. בית המשפט דחה את תביעת המערערת בגין הוצאות שכר אפוטרופסות ממספר טעמים: (1) היותה הרחבת חזית אסורה; (2) הצורך במינוי לא עלה מחוות הדעת שהוצגו במסגרת ההליך הנזיקי, והמינוי בבית המשפט לענייני משפחה ניתן על יסוד חוות דעת פסיכיאטרית מטעם המערערים ולפי בקשתם; (3) המינוי עומד בסתירה לתפקודה העצמאי של המערערת כפי שעלה בהליך הנזיקי; (4) קביעת בית המשפט לענייני משפחה זמנית בלבד. ואולם, לעת הזאת אין חולק כי קיים מינוי קבוע בבית המשפט לענייני משפחה (ובהקשר זה אינני רואה מניעה להיעתר לבקשה להגשת צו המינוי שניתן ביום 14.7.10 - לאחר מתן פסק הדין נשוא הליך זה - כראיה חדשה בערעור), אשר נעשה - כמו בכל מקרה אחר של מינוי מסוג זה - על יסוד תסקיר אובייקטיבי המכיר בצורך במינוי. אף אם מדובר בהרחבת חזית ביחס לסעדים שנתבעו (ולא למותר לציין, כי התביעה הוגשה מתחילה שעה שהמערערת היתה בת פחות מחמש ותחת אפוטרופסותה הטבעית של המערערת 1), מדובר בצורך שהוכר על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ושעולה - כך סבורני - גם מחומר הראיות בתיק זה. עוד אציין, כי אילולי סברתי שיש לקבל את הערעור בנקודה זו, היה צורך זה מקבל ביטוי במסגרת הרחבת הפיצוי בגין צורך בליווי מקצועי עתידי. מסיבה זו יש להוסיף לפסק דינו של בית המשפט המחוזי גם פיצוי בגין שכר אפוטרופסות, אשר על דרך אומדנה (היפה בנסיבות אי-הודאות לגבי הצורך בעתיד והיקפו) בסך 100,000 ש"ח (חלף הסכום לו עתרו המערערים בבית המשפט המחוזי, 315,000 ₪) הכרעה ביתר טענות הצדדים י"ט. בכל הנוגע לערעורה של המערערת 1 סבורני, כי צדק - בכל הכבוד - בית המשפט המחוזי, בקבעו כי לא הוכחו נזקים (גופנים או נפשיים) המצדיקים, בהתאם להלכה הנוהגת, פסיקת פיצוי כניזוק משני. בית המשפט קמא קבע, כי החומר שהונח בפניו לא הצדיק מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי, ובפרספקטיבה של מידת הפגיעה הנדרשת כדי לעמוד בתנאי הלכת אלסוחה איני רואה פגם בהחלטה זו. לערעורו של המערער 3 על דחיית תביעתו חוששני כי אין עילה להיעתר. על מנת לזכות בפיצוי כנפגע עקיף על המערער 3 לעמוד בדרישות הנזק המשמעותי של הלכת אלסוחה (זאת אף אם נתעלם מהשאלה העשויה להתעורר לגבי עצם האפשרות, שמי שטרם בא לעולם במועד התאונה יוכר כנפגע משני הימנה לפי הלכת אלסוחה, עניין שלא הועלה בפסק הדין קמא או מפי הצדדים בפנינו). החומר שהוצג בפני בית המשפט, והעובדה שחלפו שנים כה רבות מאז התאונה, הצדיקו את דחיית הבקשה למחיקת התביעה, וגם את דחיית הבקשה למינוי מומחה פסיכיאטרי שבאה בעקבותיה. מקובלים עלי במלואם דברי בית המשפט קמא: "בחינת מצבו של התובע בראי השיקולים שנמנו לעיל (אפילו בהתעלם משאלת אחוזי הנכות) מובילה למסקנה שפגיעתו - גם אם אין ספק בדבר קיומה - אינה כזו המצדיקה פיצוי כספי מכוח הלכת אלסוחה ודין תביעתו, על כל רכיביה, להידחות" (פסקה 87). כ. ולבסוף, להשלמת התמונה נציין, כי איננו נעתרים לבקשה להוספת ראיה חדשה שעניינה תיעוד מסוים להוצאות רפואיות ששולמו בעבר - כנטען מתוך התשלומים התכופים; המערערים ביקשו להגיש בקשה זו כדי לצמצם את היקף ניכוים של התשלומים התכופים מסכום הפיצוי. נתונים אלה היו בידי המערערים לכל אורך הדרך, ואין עילה לאפשר את הגשתם לראשונה במועד זה (ע"א 7414/08 תרו תעשיה רוקחית בע"מ נ' Sun Pharmaceutical Industries Ltd (לא פורסם) פסקה 35; ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר בע"מ (לא פורסם) פסקה 17), מה גם שביטוי מסוים להוצאות אלה ניתן במסגרת הגדלת הפיצוי בגין הוצאות רפואיות, כאמור מעלה. סוף דבר כ"א. ערעור המערערת 2 מתקבל, במובן זה שסכום הפיצוי יוגדל בהתאם לאמור בפסקאות ט"ו-י"ח; איננו נעתרים לערעורם של המערערת 1 והמערער 3. בנסיבות תשלם המשיבה שכר טרחתה של באת כוח המערערת 2 בסך 25,000 ₪. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. התחום הנפשיפסיכיאטריהמומחההלכת אלסוחה (קרוב נעדר)מינוי מומחההלכות משפטיות