הלכת אפרופים החדשה

##מהי הלכת אפרופים ?## בפס"ד בעניין עא 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, מט (2) 265 (להלן: "הלכת אפרופים"), נפל דבר, וירד קרנה של גישת השלבים. בית המשפט העליון סבר, כי הפרשנות הראויה הינה הפרשנות התכליתית, כאשר הפרשנות שנועדה לאתר את אומד דעתם של הצדדים נבח נת הן בבחינת לשון החוזה והן בבחינת נסיבות כריתתו, זאת גם כשלשון החוזה הינה חד משמעית. בפס"ד זה גובשה גישה פרשנית חדשה, חד שלבית, שלפיה אומד דעת הצדדים נלמד מתוך בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. הלכה זו אושררה לאחר דיון בהרכב מורחב ב דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל. בפסק הדין עא 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר ברוך בינר, כבוד הנשיאה נאור חזרה וציינה: "בפרשנות תכליתית של חוזה, לשון החוזה ככללותו מתפרשת על רקע תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית. חזקה היא, שתכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה; אך חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות." כבוד השופט חשין בפס"ד ארגון מגדלי הירקות, הביע את חששו, כי פרשנות הלכת אפרופים כטוענת שתמיד לשון החוזה אינה ברורה, מהווה "פגיעה חריפה בעקרון חופש החוזים ובאוטונומיה של הצדדים לחוזה, שכן מציבה היא את בית-המשפט כצד לחוזה תחת אשר יהא פרשן חיצוני לו". ##פרשנות חוזה לאחר הלכת אפרופים:## בעקבות פס"ד אפרופים ודנ"א ארגון מגדלי הירקות, התעוררה ביקורת בנוגע לאופן הפרשנות של הסכם, בטענה, כי הלכה זו מובילה לפגיעה בחופש החוזים ובוודאות המשפטית (על הביקורת לה זכתה הילכת אפרופים, ראה פרופ' איל זמיר במאמרו " עוד על פירוש והשלמה של חוזים", (משפטים מג' תשע"ג, בעמוד 15), שם עמד על המתח בין הגשמת רצון הצדדים למול קידום ערכים חשובים אחרים כמו צדק הגינות וכד'). הפולמוס סביב הלכת אפרופים לא פסח על ביהמ"ש העליון, כך למשל ידועה עמדתו של כבוד השופט דנציגר בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ: "מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט." (ראה גם עמדתו בעניין עא 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ). (ראה גם דברי כבוד השופט דנציגר בעניין ע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ). כאמור, הוויכוח בין הגישות אינו טכני, ואף אינו רק במישור בחינת הראיות, היינו, מתי ובאיזה שלב יתיר ביהמ"ש למי מהצדדים להביא ראיות בנוגע לנסיבות כריתת ההסכם. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), בנוסחו טרם התיקון מתחילת שנת 2011 קובע: "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". ## פרשנות תכליתית## על-פי הלכת אפרופים, יש לתת לחוזה פרשנות תכליתית ולפרשו לאו דווקא בהתאם ללשונו, אלא על-פי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. חוזה יש לפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכלית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה. הן לשון החוזה והן הנסיבות החיצוניות נבחנים במבחן חד-שלבי. המבחן איננו מבחן דו-שלבי, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. הפנייה למקורות החיצוניים תיעשה בכל מקרה, ואין היא מוגבלת רק מקום שהחוזה עצמו אינו מצביע על אומד דעתם של הצדדים. עם זאת, כמצוות סעיף 25(א) לחוק, בסתירה בין אומד דעתם המשתמע מתוך החוזה לבין אומד דעתם הנלמד מתוך הנסיבות, יד הראשון על העליונה. אומד הדעת הרלוונטי הוא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשני הצדדים או לפחות כוונה סובייקטיבית של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר. מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על-פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם, נגזרת מהגיונו ומוסקת מלשונו. היא נקבעת על-פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית ושיקולי שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים. השלב הראשון, של גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה, עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני, אולם אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני של גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות, ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה. (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991)). ##אומד דעת הצדדים:## אם כן, ההתחקות אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם מחייבת בחינתם של לשון החוזה ושל כלל הנסיבות החיצוניות האופפות את העסקה, קרי- התנהגותם של הצדדים לפני כריתת ההסכם ולאחריה. בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט [ 28.01.08] כבוד השופט דנציגר בדעת רוב סבר כי במקרים בהם לשון ההסכם ברורה וחד-משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם: "... אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט לפיו אין מקום לאפשר לרוכש להפסיק לשלם עבור מוצר שאותו רכש, רק משום שהרוכש בחר להפסיק להשתמש בו ולרכוש את אותו המוצר מספק אחר. ##הביקורת על בלכת אפרופים:## ברע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' אלחנן טלמור ואח' [ 11.10.10] חידד כבוד השופט דנציגר כי על אף שפניה לנסיבות חיצוניות, כדבר שבשגרה, עלולה לפגוע בעקרונות יסוד של דיני החוזים, הרי שבמקרים בהם חוזה אינו ברור ויש קושי להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, אין מקום להסתפק רק בלשון החוזה ויש לפנות לנסיבות החיצוניות לחוזה: "לדידי, מבחינה עקרונית הלכת אפרופים אינה הלכה שגויה, אולם כפי שציינתי בעבר, סבורני כי הרטוריקה שלה והדרך שבה היא יושמה הם שהובילו לפגיעה בעקרון חופש החוזים, לפגיעה באוטונומיה של הרצון הפרטי ופגיעה ביציבות הנדרשת בדיני החוזים. לגישתי, וכך אף עולה מלשון סעיף 25(א) לחוק החוזים, על בית המשפט להביא בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים כאשר הוא נדרש לשאלת פרשנותו של חוזה, וכל זאת במקום בו החוזה אינו ברור וטעון פרשנות. במקרים אלו נדמה כי אין מקום להסתפק אך ורק בלשון החוזה. בעניין זה ציינתי בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן ([], 23.2.2010) (להלן: עניין בלמורל): "אכן, יתכנו מצבים בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם הלשון בה נקטו אינה ברורה ואינה חד משמעית. מוכן אני להניח כי במקרים אלו עשוי לעלות צורך בפרשנות לשון החוזה לרבות באמצעות פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה, ברם רק לאחר שמוצו יתר כללי הפרשנות החוזיים שהותוו בדין, ובראש ובראשונה הפניה ללשון החוזה כפי שזו מוצאת את ביטוייה בחוזה אותו ניסחו הצדדים" (ראו: שם, בפסקה 35.2). אשר לרטוריקה של הלכת אפרופים, הרי שבעניין זה אף פרופ' ד' פרידמן התייחס לקשיים הנעוצים ברטוריקה של הלכת אפרופים (ולא בהלכה עצמה) וציין: "למרות זאת מעורר פסק הדין בפרשת אפרופים קשיים ניכרים. קשיים אלה אינם נעוצים בהלכה עצמה, הנכונה לגופה. הקושי הוא ברטוריקה של פסק הדין ובדרך שבה יושמה ההלכה במקרה הספציפי. השילוב של גורמים אלה יצר תחושה שלפיה אין בנמצא חוזה ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות" [ראו: ד' פרידמן "לפרשנות המונח "פרשנות" והערות לפסק דין אפרופים" המשפט ח 483, 488 (תשס"ג)]. פרשנות חוזההלכות משפטיות