פסיקת בתי משפט השלום אשר דנה במקרים דומים הכריעה, על סמך הלכות בית המשפט העליון, כי זכות הרוכש מסוחר רכב עדיפה גם אם התרשל בבדיקת המצב המשפטי לאשורו, (ראה ה"פ ( שלום חד') 4687-01-09 ברנשטיין נ' בן שטון, 27.7.10, ה"פ ( שלום י-ם) 15114-11-12 אלבחירי נ' בנק ירושלים בע"מ, 30.5.13, ת"א ( שלום פ"ת) 33964-10-11 כהן נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ, 14.4.13 – אשר דן בפרשת קריסת " סנטרל קאר", והאסמכתאות שם). עם זאת לא נדון שם מקרה בו בעת המכר ראה הקונה כי רשום משכון ברשיון הרכב לטובת צד ג'. בעניין סנטרל קאר הנ"ל נטען באגב אורחא כי בעלת הרכב הרשום ברשיון יכלה למנוע את הנזק שנגרם לו לו היה מבטיח את קבלת הכספים מהרוכשים ישירות לידיו או אם היה רושם שעבוד. התשובה לשאלה האם רישום שעבוד שולל את תום הלב של הרוכש אינה ברורה מאליה. בפסיקה נקבע כי רכישה מסוחר רכב אשר הבעלות אינה רשומה על שמו אינה שוללת את תום הלב של הרוכש. (ע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב נ' לקי דרייב בע"מ, פ"ד ל(2) 207 (1976), ע"א 81/73 יוסף נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כז(2) 716 (1973)). לפיכך, אם רישום בעלות על שם אחר אינה שוללת את תום הלב, מדוע רישום משכון ברשיון הרכב מעיד כי המוכר אינו רשאי למכור את הרכב באופן השולל את תום לבו של הרוכש? במקרה הנדון אין משמעות לאי בדיקת המרשם שכן במועד המכר טרם נרשם משכון לטובת הבנק ( ממילא נקבע בע"א 81/73 הנ"ל כי אין להחיל את הידיעה הקונסטרוקטיבית בתקנת השוק). האם זכויות התובעת שרכשה רכב מסוחר מכוניות עדיפות על פני זכויות הבנק לו שיעבד בעל המגרש את הרכב? רקע וטענות הצדדים 1. התובעת ערכה ביום 11.12.12 הסכם לרכישת רכב מאזדה 6, מ.ר. 57-595-65 (להלן: הרכב) מהנתבעת 1, חברה העוסקת במכירת רכבים. הנתבעת 1 ניהלה חשבון בנק בסניף הנתבע 2 (להלן: הבנק) באשקלון ויצרה יתרת חובה כלפי הבנק. להבטחת כל חיוביה כלפי הבנק משכנה הנתבעת 1 , ביום 31.12.12, את הרכב. לבקשת הבנק מונה ביום 25.11.13, במסגרת תיק הוצל"פ 14-07579-13-7 כונס נכסים למימוש המשכון על הרכב. ביום 5.12.13 נתפס הרכב וביום 23.1.14 הגישו התובעים תביעה לסעד הצהרתי בדבר בעלותם ברכב ובקשה בהולה לעיכוב הליכי המימוש. בתצהיר התומך בבקשה נטען כי הנתבעת 1 הודיעה כי על הרכב רובץ שעבוד לטובת הבנק ולכן סוכם כי עם פרעון התשלום עבור הרכב, שבוצע בשיקים מעותדים, יוסר השעבוד. נטען כי התובעת דאגה לכך כי השיקים יופקדו בחשבון הנתבעת 1 בבנק ולכן היה על הבנק להסיר את השעבוד. עוד נטען כי הרכב עבר לבעלות התובעת עם קבלת החזקה בו , בהתאם לסעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968 (להלן: חוק המכר) וכי לתובעת זכות נקייה משעבוד מכח תקנת השוק, סעיף 34 לחוק המכר. בנוסף נטען כי התובעת רכשה זכויות שביושר הגוברות על זכויות הבנק. בדיון בסעד הזמני ביום 11.2.14 הגיעו הצדדים להסכמה מכוחה שוחרר הרכב לידי התובעת תמורת הפקדת סך של 30,000 ₪ (15,000 ₪ נוספים מעבר לסכום שהופקד כתנאי למתן הסעד הזמני). מאחר ולתגובת הבנק לסעד הזמני צורפו מסמכי יצירת המשכון, ניתנה לתובעת זכות לתקן את כתב התביעה . בכתב התביעה המתוקן נוספה טענה כי השעבוד על הרכב נרשם לאחר העברתו לחזקת התובעת ולכן חסר תוקף שכן נרשם לאחר שהבעלות ברכב עברה מהנתבעת 1 לתובעת. נטען כי ברשיון הרכב שהוצג במועד הרכישה לא הופיע השעבוד ולכן לא הייתה מניעה למכור את הרכב לתובעת. כן נטען כי הבנק התרשל בכך ששעבד רכב מבלי שבדק אם החזקה בו נתונה לנתבעת 1. 2. הבנק טען כי התובעת שינתה גרסאותיה ועולה מרישומי הבעלות במשרד הרישוי, כי במועד רכישת הרכב לא היו לנתבעת 1 זכויות בו ולכן אין תוקף להסכם המכר ו מדובר בהסכם פיקטיבי . נטען כי מהסכם המכר עולה כי הבעלות תועבר לאחר סיום התשלומים והסרת השעבוד ולכן ידעה התובעת על קיומו של השעבוד. לפיכך נטען כי התובעת חסרת תום לב באופן השולל הסתמכותה על סעיף 34 לחוק המכר. עוד נט ען כי הבנק לא נדרש להסיר את השעבוד ולא הסכים להסרתו תמורת השיקים שהופקדו בחשבון הנתבעת 1. נטען כי נוכח הוראות הסכם המכר, בו הותנתה העברת הבעלות בסיום התשלומים וביטול השעבוד, אין לתובעת זכויות עדיפות על זכויות הבנק. עוד נטען כי העובדה שממועד סיום התשלומים, אפריל 2013, לא פעלה התובעת להעביר הבעלות על שמה משליכה על מהימנותה ותום ליבה. דיון והכרעה עסקאות המכר והמשכון 3. משרד התחבורה – אגף הרישוי, אשר אין לו עניין בהליך, הגיש תדפיסים אודות מצב הבעלות וההגבלות לרכב. מהנתונים עולה כי הרכב היה לראשונה בבעלות אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ (להלן: אלבר) וביום 29.8.10 הועבר לבעלות רוכש פרטי, אורי חנית. ביום 27.11.12 ה ושבה הבעלות לאלבר בסטטוס "הפקדת סוחר" וביום 31.12.12 הועברה הבעלות לנתבעת 1 ובו ביום נרשם השעבוד לבנק. מספטמבר 2013 ואילך הוטלו ארבעה עיקולים, מטילי העיקולים אינם בעלי דין בתובענה. מטעם התובעת העיד מנהלה, התובע 1 (להלן: יצחק). העד הבהיר כי מדובר בחברה משפחתית העוסקת בתחום הבנייה והרכב היה מיועד לעובד מטעמה, אבי דרעי, שקיבל את החזקה ברכב. מבחינת יצחק מדובר במקרה ברור ופשוט. כמנהל התובעת, אשר רכש בעבר עבור החברה רכבים מהנתבעת 1 באותו אופן, היה ידוע לו ומוסכם כי הבעלות ברכבים עוברת לאחר סיום התשלומים. לפיכך דאג כי התשלומים יופקדו בחשבון הבנק של הנתבעת 1 ובכך סבר כי הבטיח את זכויותיו והבנק לא יוכל לטעון כי השעבוד תקף כלפיו. לאור הפשטות בה תפס את העסקה והתוצאה המובנת מאליה מבחינתו, לא הקפיד יצחק לדייק בפרטי עדותו ואף עלה הבדל בגרסאות שנולד לאחר עיון במסמכים השונים. עם זאת, לא מצאתי בסיס לטענות הבנק כי מדובר בסתירות מהותיות המעידות על כך כי הסכם המכר הנדון הינו פיקטיבי והתשלום שהופקד בבנק לא מתייחס כלל לרכב מושא התביעה. 4. ניתן וראוי היה לפרט יותר את גרסת התובעת ואף לתמוך אותה בעדות העובד אשר קיבל את הרכב לחזקתו ושימושו, עם זאת לא מצאתי כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין שלא ניתן להסתמך עליה. גרסת התובעת נשענת על מסמכי המכר והאישורי הבנק אשר תומכים בעדות יצחק ומטים את הכף לעבר קבלת גרסתו העובדתית ביחס להסכם המכר. כאמור בהחלטתי בדיון ההוכחות, יצחק העיד כי ניהל את עסקת המכר ונכח במעמד מסירת הרכב. אכן עלה כי עובד החברה חתם על הסכם המכר והצהרת הרוכש, אולם לא מצאתי כי עובדה זו פוגמת במשקל הראייתי שיש לייחס למסמכים אלו, אשר תוכנם לא נסתר מטעם הבנק. מהסכם המכר שנערך ביום 11.12.12 בין התובעת לנתבעת 1 עולה כי הרכב נמכר תמורת 71,000 ₪. 1,000 ₪ שולמו במזומן במעמד ההסכם אשר היווה אישור על קבלתם. סוכם כי תמורת המכר תשולם בארבעה שיקים בסך 17,500 ₪ כל אחד. בהסכם נקבע: "לאחר פרעון ארבעת השיקים של א. שילת יוסר השיעבוד מן הרכב ותתבצע העברת בעלות" מעדות יצחק עלה כי באותו מעמד מסר לנתבעת 1 ארבעה שיקים, שסחרותם לא הוגבלה לבקשתה. מאחר ונהג לרכוש רכבים בדרך זו, וידע כי הרכב משועבד, ביקש כי התשלום יועבר לבנק לצורת הסרת השעבוד. ביום 17.12.12 הופקה קבלה לתובעת בגין ארבעת השיקים ובו ביום הופקדו השיקים בחשבון הבנק של הנתבעת 1. אין חולק כי הנתבעת 1 ביצעה ביום 17.12.12 בשיקים עסקת ניכיון בבנק, אשר תמורתה נזקפה לזכות החשבון וכי השיקים נפרעו במועדם. ה ראשון ביום 17.1.13 והאחרון שבהם ביום 17.4.13. העתקי המסמכים הבנקאיים נמסרו לתובעת מידי הנתבעת 1. 5. אשר לשעבוד ברשיון הרכב, אכן בעדות יצחק מיום 11.2.14, במסגרת הסעד הזמני, טען כי ראה את רשיונות הרכב ובהם רישום שעבוד לבנק מזרחי. אין חולק כי גרסה זו אינה מדוייקת שכן השעבוד לא נרשם כלל באותו מועד. עם זאת, אין בידי לקבל את מסקנת הבנק כי עדות זו מעידה כי כלל לא נערכה עסקה או לא נערכה במועד הנטען. בעדותו בהליך העיקרי הבהיר יצחק כי כפי שעולה מהסכם המכר, נאמר לו שיש שיעבוד על הרכב. לטענתו נאמר לו שיש שיעבוד כללי על כל המגרש של הנתבעת 1. (יוער כי העד לא עשה שימוש במונח שיעבוד צף ולא טען לקיומו והסכם המכר אף לא מציין שעבוד לבנק מזרחי, אלא רק דבר קיומו של שעבוד). העד הבהיר כי בעדותו הקודמת התבלבל בין רכב אחר שרכש מהנתבעת 1 סמוך לאותו מועד. בפועל לא נסתרה הטענה, שאינה במחלוקת כלל , כי במועד הסכם המכר הוצג לתובעת רשיון הרכב כאשר הבעלים הרשום בו הוא אורי חנית ותוקפו עד ליום 10.5.13. לפיכך, למרות שלא הובהר עד תום מה הייתה כוונת הנתבעת 1 עת הצהירה בהסכם המכר כי הרכב משועבד, שכן לא הוצג שעבוד בתוקף באותו מועד, מקבל אני את גרסת התובעת כי הסכם המכר משקף נאמנה את האמור בו. גרסה זו עולה בקנה אחד עם המסמכים הנוספים אודות הפקדת השיקים התואמים בסכומם לאמור בהסכם המכר. לפיכך, העובדה כי התובעת לא הציגה ראיות בדבר רכבים אחרים שרכשה מהנתבעת 1 סמוך לאותו מועד או אישורים בדבר עריכת ביטוח לרכב, אין בה כדי לסתור גרסתה בדבר הסכם המכר והתשלומים ששילמה תמורת הרכב. יצחק העיד באופן ישיר ופשוט ומצאתי עדותו מהימנה. לא עלה חשד לקנוניה בין התובעת לנתבעת 1 , נהפוך הוא, בחינת פעולותיו של יצחק מלמדת כי האמין בכנות בהבטחות הנתבעת 1 כי תעביר הבעלות על שם התובעת. 6. מהאמור לעיל עולה כי התובעת רכשה את הרכב כאשר נאמר לה כי משועבד ועובדה זו צויינה בהסכם המכר. לתובעת הוצג רשיון רכב על שם הבעלים הקודם וסוכם כי הבעלות תעבור על שמה לאחר שתשולם מלוא תמורת המכר. השיקים, המהווים את התמורה, הופקד ו בבנק וביום 17.4.13 נפרע התשלום האחרון. בדיון בסעד הזמני הבהיר יצחק את נ יסיונות התובעת לדרוש מהנתבעת 1 להעביר בעלות עד שסגרה האחרונה את שעריה. לא מצאתי כי העדר הליך משפטי מצד התובעת קודם לתפיסת הרכב על ידי הבנק משליכה על מהימנות גרסתה. להבטחת העברת הבעלות דאג יצחק כי השיקים שמסר יופקדו בחשבון הבנק של הנתבעת 1. עדות בעניין זה לא נסתרה ועולה ממסמכי הבנק שהוגשו. עם זאת, לא עלה בידי התובעת להוכיח מצג מפורש מצד הבנק או התחייבות מטעמו להסיר את השעבוד תמורת פרעון השיקים. בתצהירו של יצחק לא פורטו המצגים הנטענים של הבנק ואין די בעדותו, עדות יחידה של בעל דין שנטענה לראשונה בחקירתו, כי נציג הנתבעת 1 שוחח בנוכחותו עם פקידת בנק שהבטיחה כי עם הפקדת השיקים יוסר השיעבוד. עולה כי יצחק פעל ב אופן שסבר כי יבטיח הסרת השעבוד ודאג להפקדת התמורה בסניף הבנק של הנתבעת 1. בתמורה בוצעה עסקת נכיון אולם הבנק לא היה מודע להתחייבות הנתבעת 1 ולא הבטיח לתובעת כי יסיר השעבוד עם הפקדת השיקים. 7. בחינת הטענות העובדתיות של הבנק מעלה כי אין בפועל מחלוקת לגביהן מאחר והנתונים עולים מהמוצגים שהוגשו. ביום 20.12.12 , לאחר שהפקידה את מלוא התמורה בבנק וביצעה עסקת נכיון, חתמה הנתבעת 1 על פרטיכל ליצירת שעבוד על הרכב , ללא הגבלה בסכום, לטובת הבנק. ביום 31.12.12 נערך הסכם המשכון. המשכון נרשם בו ביום, באופן מקוון, במשרד הרישוי. השעבוד נשלח במקביל לרשם החברות ונרשם שם ביום 16.1.13. כאמור בעדותו של מנהל סניף הבנק, השעבוד נערך ביום 31.12.12 לאחר שהוצג לבנק אישור העברת בעלות הרכב על שם הנתבעת 1 ומבלי שנציג הבנק ראה את הרכב עצמו. (למרות שלא צורף אישור זה, הנתונים עולים מאישורי העברת בעלות שצורפו). להלן ייבחנו ההשלכות המשפטיות של התשתית העובדתית שנקבעה לעיל. מעמד התובעת כרוכשת הרכב 8. מהתשתית העובדתית עולה כי בשעה שרכשה התובעת את הרכב, היה רשום הוא במשרד הרישוי על שם בעלים קודם, אורי חנית. מכח עובדה זו מבקש הבנק לטעון כי לא היה תוקף לעסקת המכר והנתבעת 1 לא הייתה מוסמכת למכור את הרכב. אין בידי לקבל טענה זו. מתדפיס אגף הרישוי עולה כי מר חנית רכש את הרכב מאלבר ומכר לה את הרכב חזרה ביום 27.11.12 עת נרשמה הערת סוחר על בעלותה של אלבר . לא הובאו ראיות לסתור טענת התובעת כי הרכב הוצג במגרשה של הנתבעת 1 ונרכש ביום 11.12.12 על ידי התובעת. אלבר מצידה העבירה את הבעלות לנתבעת 1 בהתאם לתנאי המסחר ביניהם, שלא פורטו בהליך זה. בפועל נסמך הבנק רק על המרשם במשרד הרישוי בטענה זו, ואין די בהסתמכות זו. ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997) הובהר כי הרישום במשרד הרישוי, למרות חשיבותו, הינו בעל אופי דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. לפיכך עולה כי הנתבעת 1 הייתה רשאית למכור את הרכב לתובעת ועובדת רישומו על שם הבעלים שקדם לאלבר, אינה משנה עובדה זו. האם המשכון מאוחר להעברת הבעלות? 9. לפי סעיף 33 לחוק המכר הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או דרך אחרת להעברת הבעלות. במקרה דנן הסכם המכר מתנה על סעיף 33 לחוק המכר. בסעיף 7 להסכם נקבע כי הבעלות על הרכב תשאר בידי הנתבעת 1, המוכרת, עד לפירעון התשלום האחרון בפועל. עוד הוספה התנייה בכתב יד, שפורטה לעיל, לפיה רק לאחר פרעון השיקים יוסר השיעבוד ותבצע העברת בעלות. לפיכך עולה כי במועד יצירת השעבוד, 31.12.12, טרם רכשה התובעת בעלות מלאה ברכב , אם כי החזקה הועברה לה עם עריכת ההסכם. התובעת פרעה את התשלום האחרון ביום 17.4.13. העובדה כי כבר ביום 17.12.12 בוצעה בשיקים עסקת ניכיון אינה משנה את מועד התשלום מצד התובעת, אשר בחרה לרכוש את הרכב בתשלומים. לו בהסכם המכר לא היו תניות בדבר העברת הבעלות עד לפרעון התשלום, יכול והתובעת הייתה זכאית לטעון כי הנתבעת 1 לא יכלה למשכן זכויות שאין לה. לו זה היה מצב הדברים, אכן היה ניגף הבנק בטענה כי התובעת רכשה זכויות בעלות מלאות בנכס טרם שמושכן לבנק. (השווה, ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גדי, פ"ד נט(3) 697 (2004)). מאחר ובנסיבות העניין לא הושלמה העברת הבעלות במועד המשכון, חל מצב של עסקאות נוגדות במיטלטלין. הצדדים לא טענו במישור משפטי זה, סעיף 12 לחוק המיטלטלין, תשל"א – 1971 , ולכן אין מקום לפסוק מכח הוראותיו, למרות שנראה כי מדובר בכלי המשפטי המתאים ביותר ליישוב המחלוקת. לכאורה, לפי הוראות סעיף זה זכות הבנק עדיפה שכן קיבל את זכות המשכון בתום לב ובתמורה. עם זאת בע"א 790/97 הנ"ל, עמ' 711 נאמר בהערת אגב: "מעבר לכך, נראה כי בנסיבות המקרה הנדון, אפילו היה המערער בעל עיסקה נוגדת מאוחרת בזמן שטרם הושלמה ברישום, ספק רב אם היה מקום לשלול מהמשיב את זכות הבכורה בדירה. המשיב התגורר בדירה זמן ממושך עם משפחתו. בכך הוא נתן ביטוי פומבי לזכויותיו בנכס, הגם שמרשם הזכויות לא שיקף זאת. המערער, מכל מקום, היה יכול לברר בנקל את מצב הזכויות בנכס. חובת תום-הלב אינה חד-כיוונית.היא אינה מצטמצמת לבעל העיסקה הראשונה. היא חלה גם על בעל הזכויות המתחרות. דרישתו של המערער לשלול את זכויות המשיב בשל אי-רישום הערת אזהרה אינה נראית לגיטימית, כאשר המערער נמנע מלבדוק את ההחזקה בנכס, בדיקה שממנה היה למד על זכויות המשיב,....הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בבנק, מוסד פיננסי שהוא בבחינת נושה מקצועי, המודע למגבלות הרישום, והוא בעל ידע וכלים לערוך בדיקות ראויות ( ". לפיכך, גם לו היה נבחן העניין במשקפי עסקאות נוגדות במיטלטלין לא היה מקום להעדיף את המשכון של הבנק על פני עסקת המכר של התובעת. שעה שנערך הסכם המשכון לא בדק הבנק האם החזקה ברכב נתונה לנתבעת 1. מדובר בלקוח של הבנק שבאותו מועד היה ביתרת חובה. הבנק ידע, או היה עליו לדעת, כי עיסוקו של הלקוח הוא בממכר מכוניות. הבנק הסתמך על טופס העברת בעלות אל הנתבעת 1 ובאותו יום של העברת הבעלות מישכן את הרכב, ללא בדיקות נוספות. שעה שלא בחן האם לנתבעת 1 חזקה ברכב במועד המשכון עולה כי בחינת תום הלב לצורך התחרות בין הזכויות, מובילה למסקנה לפיה אין להעדיף את מעמד הבנק. זאת ועוד, הבנק לא יכול להנות מחזקת תקנת השוק שבסעיף 5 לחוק המשכון, תשכ"ז – 1967 , שכן במועד רישום המשכון לא היה הרכב בחזקת הממשכן, הנתבעת 1. לטעמי, בחינת המקרה לפי שאלת עסקאות נוגדות במיטלטלין מובילה להעדפת זכות התובעת. הרמוניה חקיקתית מצדיקה כי בחינת העניין לפי שאלת תקנת השוק תוביל לתוצאה דומה. לכאורה בהתאם לסעיף 4(3) לחוק המשכון תקף המשכון כלפי התובעת שכן ידעה או היה עליה לדעת על המשכון, סוגייה זו תבחן להלן בנוגע לרכישה בתנאי תקנת השוק. בהנחה ולבנק משכון תקף אשר נערך ונרשם לאחר עסקת המכר שערכה התובעת ולאחר שקיבלה חזקה ברכב, יש לבחון טענתה החלופית של התובעת כי רכשה הרכב בתנאי תקנת השוק ולכן אין תוקף למשכון שנרשם לאחר מכן. רכישה בתנאי תקנת השוק 10. מהתשתית העובדתית עולה כי התובעת רכשה את הרכב ממי שעוסק במכירת רכבים ובמהלך העסקים הרגיל. כמו כן, קבעתי כי הסכם המכר משקף את העסקה לאשורה ולכן שולמה תמורה מלאה בגין הרכב, (לא נטען כי סכום המכר לא משקף את שווי הרכב במועד העסקה). מאחר ולא שולמה מלוא התמורה במועד הסכם המכר, יש לבחון האם עומדת לתובעת הגנת תקנת השוק. בנוסף, נותרה לבירור שאלת תום הלב של התובעת, נוכח מודעותה לקיומו של משכון על הרכב. כאמור לעיל, לא הוצגו ראיות כי במועד הסכם המכר מושכן הרכב לבנק. נהפוך הוא, עלה כי המשכון נרשם לאחר הסכם המכר ולאחר שהופקדו השיקים המעותדים בחשבון הבנק. הנתבעת 1 הצהירה בהסכם המכר כי הרכב בבעלותה הבלעדית והיא רשאית למוכרו והוא נקי מכל חוב או שיעבוד. מנגד, בהסכם המכר צויין כי הרכב משועבד והתנהגות התובעת מעידה כי סברה כי משועבד לבנק ולכן פעלה להפקיד את התמורה לסניף הבנק בו ניהלה הנתבעת 1 את חשבונה. האם ידיעה זו שוללת את תום לבה של התובעת? ההלכה הפסוקה קבעה כי בחינת תום הלב לצורך רכישה בתנאי תקנת השוק הינה בחינה סובייקטיבית. בע"א 92/78 שטרית נ' קאר תורס ( ישראל) בע"מ, פ"ד לג(1) 331 (1979) נקבע: "אשר להתרשלות שהתרשל המשיב בשלמו למוכרים את כל כסף המחיר ( ליתר דיוק: במסרו להם מכוניתו הישנה בחליפין ובהשלימו את המחיר על-ידי תשלום סך 10,750 ל"י), נגד מסירת המכונית לרשותו, אף מבלי לקבל מידיהם את שטר המכר ורישיון הרכב - הלכה פסוקה היא, וגם " כלל ידוע הוא", שלא רשלנות רגילה ואף לא רשלנות רבתי "מפקיעה את תום הלב הנדרש. רשלנות רבתי יכולה להוות ראיה בדבר חוסר תום לב" (כלשון השופט ברנזון בע"א716/72 זהבה רוזנשטיין נ' חברה לא"י לאוטומובילים בע"מ פ"ד כ"ז (2) 709, 713). לשון אחר, הכולל הוא שרשלנות ותום לב יכולים יפה לדור בכפיפה אחת; ואמיתי יכולה " רשלנות רבתי" לשמש ראיה על חוסר תום לב, כשיש במחדליו של הקונה כדי להצביע על ידיעה או חשש שבלבו בדבר פגם הדבק אם בממכר ואם בזכות קנינו של המוכר, או בדבר כוונה לרמות או להתעשר ולא במשפט וכיוצא באלה ידיעות וכוונות שאינן מתיישבות עם תום הלב. ומה מסקנה תסיק בית-המשפט המחוזי מהתרשלותו של המערער דנן? לדעת השופטים המלומדים לא יעלה על הדעת שאדם " הנוהג זהירות מינימאלית בקניית רכב", לא ידרוש שטר מכר ורישיון הרכב בטרם יסלק את מלוא המחיר: מי שעושה כך, אינו קונה "רציני", לאמתו של דבר אינו מתכוון לקנות מכונית, שהרי ללא רישיון אפילו לא יוכל להשתמש בה. אבל אם לא התכוון לקנות, על שום מה שילם את מלוא המחיר ? עצם התשלום ונטילת הממכר לרשותו מעידים כמאה עדים שהתכוון גם התכוון לקנות. נמצא שמחדלו מלדרוש תחילה שטר מכר ורישיון רכב מעיד על רשלנותו ( או רשלנותו רבתי),וחוסר זהירותו או מומחיותו, ואולי גם על תמימותו היתרה - אך לא שמעתי עוד שתמימות יתר פוגמת בתום הלב. אין ברשלנותו זו כדי להוכיח שום פגם בתום לבו או אף בגמירת דעתו של המערער. נהפוך הוא: אילו ידע או חשש המערער דנן שקיים פגם כלשהו בממכר או בזכות קניינם של המוכרים או במציאות הרישיון, יש להניח שאפילו רשלנותו שלו לא הייתה מגיעה עד כדי שיניח כספו ביודעין על קרן הצבי. למעשה קיבל המערער בשעת תשלום המחיר לא רק מסירת המכונית עצמה, כי אם גם מסמך ( מוצג נ1/) - הוא " זיכרון דברים" על טופס מודפס ובו פרטי המכר על תנאיו ודקדוקיו, וכן התחייבות המוכרים " לשלוח לקונה את הרישיונות ושטר מכר בהקדם האפשרי". סימן וראיה שהמערער דרש מן המוכרים רישיון ושטר מכר - וכנראה סמך עליהם שיקיימו התחייבותם, ומה גם שכבר קיבלו תמורה מלאה, וידידו המליץ לפניו על מוכרים אלה שסוחרים מהימנים הם. (גם מטעם המשיבים הובאה עדות על הרשום שעשו המוכרים כסוחרי מכוניות מבוססים ומכובדים). ואם תמצי לומר שבנסיבות אלה לא הייתה רשלנותו של המערער " רבתי" כולי האי, אף אני אשיב שבין כה וכה אין היא יכולה לשמש ראיה לחוסר תום לב." פסיקת בתי משפט השלום אשר דנה במקרים דומים הכריעה, על סמך הלכות בית המשפט העליון, כי זכות הרוכש מסוחר רכב עדיפה גם אם התרשל בבדיקת המצב המשפטי לאשורו, (ראה ה"פ ( שלום חד') 4687-01-09 ברנשטיין נ' בן שטון, 27.7.10, ה"פ ( שלום י-ם) 15114-11-12 אלבחירי נ' בנק ירושלים בע"מ, 30.5.13, ת"א ( שלום פ"ת) 33964-10-11 כהן נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ, 14.4.13 – אשר דן בפרשת קריסת " סנטרל קאר", והאסמכתאות שם). עם זאת לא נדון שם מקרה בו בעת המכר ראה הקונה כי רשום משכון ברשיון הרכב לטובת צד ג'. בעניין סנטרל קאר הנ"ל נטען באגב אורחא כי בעלת הרכב הרשום ברשיון יכלה למנוע את הנזק שנגרם לו לו היה מבטיח את קבלת הכספים מהרוכשים ישירות לידיו או אם היה רושם שעבוד. 11. התשובה לשאלה האם רישום שעבוד שולל את תום הלב של הרוכש אינה ברורה מאליה. בפסיקה נקבע כי רכישה מסוחר רכב אשר הבעלות אינה רשומה על שמו אינה שוללת את תום הלב של הרוכש. (ע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב נ' לקי דרייב בע"מ, פ"ד ל(2) 207 (1976), ע"א 81/73 יוסף נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כז(2) 716 (1973)). לפיכך, אם רישום בעלות על שם אחר אינה שוללת את תום הלב, מדוע רישום משכון ברשיון הרכב מעיד כי המוכר אינו רשאי למכור את הרכב באופן השולל את תום לבו של הרוכש? במקרה הנדון אין משמעות לאי בדיקת המרשם שכן במועד המכר טרם נרשם משכון לטובת הבנק ( ממילא נקבע בע"א 81/73 הנ"ל כי אין להחיל את הידיעה הקונסטרוקטיבית בתקנת השוק). הבנק נסמך על ע"א 634/79 קון נ' חסון, פ"ד לה(3) 611 (1981) שם נקבע כי מקום בו המוכר התנה את העברת הבעלות למועד מאוחר ובאישור רשות הרישוי, אין תחולה לתקנת השוק החלה מקום בו הבעלות עוברת מיד עם עיסקת המכר. על פסק דין זה נמתחה ביקורת מקיפה מאת טל בנד, אסף פוזנר, תקנת השוק במכוניות – האומנם?!,משפטים יג, 319, תשמ"ד, שם מפנים המחברים לכך כי הקביעות בפסק הדין מנוגדות להלכות אחרות של בית המשפט העליון ולתכלית סעיף 34 לחוק המכר. עוד הפנה הבנק לת"א ( מחוזי ב"ש) 1095/93 מרכבים מפעלי מתכת בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, 2.5.95 שם נקבע באגב אורחא: "בפסיקה מוצאים אנו אכן דוגמאות של מקרים שבהם נקבע, כי זכות הבעלות בכלי רכב, שנקנה תוך מילוי תנאי תקנת השוק, עברה לרוכש נקייה מן השעבוד שנרשם כדין ( ע"א 716/72[5]; ע"א 81/73 [6]). בעניין דנא לא נרשם דבר השעבוד במשרד הרישוי, אלא אך אצל רשם החברות. רישום השעבוד במשרד הרישוי אינו דרוש לשם שכלולו של השעבוד " אבל כל מי שעיניו בראשו ורוצה לשמור על אינטרס שלו בעניין זה, ידאג לכך שיהיה זכר לשעבוד הקיים לזכותו במסמכי הרישוי" (ע"א716/72 [5] הנ"ל, בעמ' 715). רישום השעבוד במשרד הרישוי יוכל למנוע מן הרוכש מלבסס זכותו על תקנת השוק, אולם אין הדבר כך לגבי רישום השעבוד אצל רשם החברות ( ע"א 716/72[5] הנ"ל). רשלנותו של אדם, המתבטאת בכך שאינו בודק את הרישומים אצל רשם החברות ( או אצל רשם המשכונות, כאשר מדובר בשעבוד על ידי יחיד) אינה שוללת בהכרח את האפשרות שפעל בתום-לב, כנדרש בסעיף 34 לחוק המכר(ע"א 716/72 [5] וכן ע"א 92/78 [7]; ע"א 446/87[8]). לפיכך, רצוי מאוד מבחינתו של בעל שעבוד על כלי רכב של חברה לרשום את דבר השעבוד במשרד הרישוי, בנוסף לרישום המתחייב אצל רשם החברות." 12. לא מצאתי כי הפניות אלו שוללות את תום ליבה הסובייקטיבי של התובעת במקרה דנן. ראשית, המכר הדחוי במקרה הנדון לא דומה לעניין שנדון בע"א 634/79 הנ"ל. הנתבעת 1 מבחינתה היתה אמורה להעביר את הבעלות עם השלמת התמורה ובחוסר תום לב מישכנה זכויותיה ברכב סמוך לאחר עסקת המכר. אמנם התובעת ידעה על קיומו של שעבוד, למרות שנרשם לאחר העסקה, אולם ידיעה זו אינה אלא ראיה לחוסר תום לב, כאמור בע"א 92/78 הנ"ל. מהתרשמותי מיצחק עולה כי פעל בתמימות ובתום לב והאמין כי קניינו מובטח נוכח הפקדת התשלום בסניף הבנק. התנהגותו זהירה יותר ממרבית הקונים בעסקאות מכר וודאי שאינה מעידה על חוסר יושר או כוונה להונות. כלל ידוע הוא בשוק הרכב היום כי סוחרים רבים מוכרים רכבים ממושכנים, לרוב של חברות הסחר מכר למיניהן. הנוהג הנפוץ הוא תשלום התמורה תוך הבטחה של סוחר הרכב כי השעבוד יוסר ואישור בדבר העברת הבעלות ישלח לרוכש, ( בדומה לע"א 448/74 הנ"ל). בסיכומי הבנק טען הוא כי היה על התובעת לדרוש " מכתב כוונות" מטעם הבנק כנהוג בעסקאות מכר מקרקעין ואף נטען כי מדובר בנוהג מקובל בשור הרכב. לא הוצגו ראיות לטענה זו וככל שידיעתי משגת, טרם נתקלתי במקרה בו סוחר רכב התבקש להציג או הוציא מכתב כוונות טרם מכירת רכב משועבד. שעה שהתובעת פעלה בדיוק כפי שנוהג השוק, אין מקום למנוע ממנה את הגנת תקנת השוק. 13. לא ניתן להתעלם מהאמירה הכללית בע"א 634/79 לפיה תקנת השוק לא חלה שעה שמדובר במכר דחוי והעסקה מתנה את העברת הבעלות באישור צד שלישי. עם זאת, ספק בעיני אם נקבעה שם הלכה כללית ולא על בסיס העובדות שם אשר דנו בתקנות הרישוי, כנוסחן אז, בדבר העברת בעלות. יוער כי העמדה שם המקנה לרישום במשרד הרישוי תוקף מהותי מנוגדת להלכה שפורטה לעיל. המקרה הנדון שונה שכן במועד המכר לא נרשם כלל השעבוד. אמנם צויין בהסכם כי הרכב משועבד אולם עובדתית טרם שועבד הרכב במועד האמור אם כי ייתכן ו הנתבעת 1 התכוונה כבר אז למשכנו מאוחר יותר , כפי שעשתה בפועל. מבחינת המצב האמיתי במועד ביצוע העסקה, לפיו יש לבחון את תנאי תקנת השוק , היה תנאי לפיו על המוכר להעביר את הבעלות לאחר פרעון התשלומים. לא נקבע תנאי כי יש לקבל את הסכמת הבנק אלא נקבע "... יוסר השיעבוד מן הרכב ותתבצע העברת בעלות". התובעת עמדה בחיוביה למוכר ולפי ההסכם היה עליו לפעול להסרת השיעבוד והעברת הבעלות. לא מצאתי כי עסקה זו חורגת מעסקאות מקובלות בשוק הרכב באופן השולל את הגנת תקנת השוק. בה"פ (שלום י-ם) 15114-11-12 הנ"ל, הוכרה העסקה כמוגנת לפי תקנת השוק למרות ששולמה רק חלק מהתמורה. הפסיקה שם נשענת על הקביעה בע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5)1, 24 (1993) בו נקבע: "ולענייננו: סעיף 10 נוקט את המונח " תמורה", וההקשר הרלוואנטי ( הן לעניין סעיף זה והן לעניין סעיף 17- אם הוא נחוץ) הוא זה של " תקנת השוק". מכאן שמדובר ב"ערך", ועל מה שהתקבל מאת הרוכשים בעסקות דנן בעבור הזכויות בחלקות(ובכלל זה גם דמי החכירה השנתיים בהם התחייבה המערערת) לקיים מספר תנאים: ערך מבוצע בפועל ( להבדיל מערך עתידי), וערך ממשי ( להבדיל מסמלי).לטענת המשיבים, דמי החכירה, המשתלמים על-ידי המערערת, מהווים (לפחות ביחס לחלק שטרם שולם) ערך עתידי, הנוגד את הדרישה לערך מבוצע בפועל. דינה של הטענה להידחות; זאת משום שלקיום התנאי של ביצוע בפועל מספיק, בנסיבות מסוימות,גם ביצוע חלקי כגון: כשהחלק שכבר הועבר הוא מהותי" בכל הנוגע לתשלום התמורה בשיקים דחויים, שעה שהופקדו כל השיקים בסניף הבנק, וזכה הוא במעמד של אוחז כשורה בשיקים אלו, נראה לא סביר להעניק לו הגנה כפולה של תקנת השוק, גם בשיקים וגם ברכב שנרכש באמצעותם. לפיכך עולה בנסיבות העניין כי שעה שטרם רישום המשכון בוצעה עסקת נכיון בשיקים הדבר מהווה תשלום תמורה המקנה את הגנת תקנת השוק. ייתכן ובעסקה אחרת בה לא תשולם מלוא התמורה בתשלום אחד או לא תועבר הבעלות מייד , לא תחול לגביה תקנת השוק. (השווה, ת"א (שלום ת"א) 20249/99 קלרמן נ' סבו, 8.11.01, אולם שם נקבע כי הקונה לא פעל בתום לב והנסיבות שונות מהמקרה הנדון). במקרה הנדון שעה שהופקדה יתרת התמורה בסניף הבנק, טרם רישום המשכון, מבחינת הבנק מדובר במכר שהושלם לצרכי תקנת השוק טרם המשכון. 14. תקנת השוק עוסקת בהקצאת סיכונים, על מי ראוי להטיל אחריות בגין מחדלו של המוכר. מדובר בבחינת שיקולי צדק ומדיניות כללית מכוחם נקבע כי נדרשת תמורה מהותית כדי להנות מהגנה זו (דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632 (2003)). מדובר במקרים מיוחדים המנוגדים לכלל לפיו אין אדם רשאי להעביר זכויות טובות יותר מאשר היו לו בנכס. המקרה הנדון אינו מקרה מובהק של תחרות זכויות לפי תקנת השוק, שכן התחרות אינה בין הבעלים המקורי של הנכס למי שרכש אותו בתנאי תקנת השוק. שעה שמישכנה הנתבעת 1 את הרכב לבנק, לא היו לה בו זכויות מלאות אלא כפופות לזכות התובעת לקבל את הבעלות לאחר פרעון התשלומים. בפועל שעבוד הבנק כפוף לזכות זו ואינו עדיף על זכותה של התובעת. ככלל, מוענקת עדיפות לרוכש כ אשר העסקה עומדת בתנאי סעיף 34 לחוק המכר. הסעיף לא קובע כי הקניה והקיבול הינם באותו מעמד ואין מניעה עקרונית כי המחיר ישולם לשיעורין. לפיכך קובע סעיף 34 ב' לחוק המכר כי במקרה ולקונה עדיפות מכח תקנת השוק, הנושה נהנה מהמשכון על פדיון המכירה. בכך הביע המחוקק את העקרון כי יש להעדיף את הקונה, גם אם שילם בתשלומים. במקרה הנדון מלוא תמורת המכר, למעט 1,000 ₪, הועברה לבנק ונפרעה. אמנם הבנק לא אישר ולא ידע כי התשלום האמור נועד לצורך הסרת השיעבוד, אולם קבלת עמדתו משמעותה כי הבנק נהנה בכפל שווי המשכון לאחר שנפדה בפועל. הדין והצדק מחייבים העדפת זכויותיה של התובעת בנסיבות העניין. מנהל סניף הבנק העיד כי במהלך העסקים הרגיל ניתן היה לפדות את המשכון כנגד התמורה ששילמה התובעת, אולם היה דורש מלקוחו בטוחה אחרת בתמורה. מערכת השיקולים ביחס לתקנת השוק אינה מביאה שיקול זה בחשבון. אכן קביעה זו תקשה על מתן אשראי לסוחרי רכב, אולם לא מצאתי כי שיקול זה גורר פגיעה ברוכש תם לב. דווקא ראוי להטיל את הסיכון למרמה מצד סוחר הרכב לפתחם של הגורמים המממנים את סוחרי הרכב כדי שימצאו דרכים להבטיח את השקעתם במי שמוכר רכבים בעיסוקו הרגיל, זולת רישום משכון. כאמור לעיל, בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון השאלה לא מתעוררת בכל עוצמתה שכן המשכון נרשם בפועל לאחר שיצאה החזקה מידי הממשכן ותוך רשלנות הבנק בבדיקת המצב העובדתי לאשורו. אדם שרוכש בתום לב ובתמורה רכב מסוחר רכב המבטיח לו כי השעבוד יוסר במועד מאוחר יותר, אינו צריך להיות חשוף לסיכון כי כספו ירד לטמיון נוכח הפרת ההבטחה של סוחר הרכב להעביר בעלות. הנוהג של הוצאת מכתב כוונות מצד הגורם המשעבד כתנאי להשלמת העסקה לא הוכח, וודאי שטרם הפך לנוהג מקובל אשר הימנעות מלפעול על פיו מעידה על חוסר תום לב. סוף דבר 14. לאור האמור לעיל אני קובע כי זכות התובעת ברכב עדיפה על זכותו של הבנק. לתובע 1 אין עניין אישי ברכב ולא ביקש כי יירשם על שמו. אשר על כן, אני מצהיר בזאת כי התובעת היא הבעלים של הרכב, מאזדה 6 מספר רישוי 57-595-65 החל מיום 17.4.2013. הבעלות תועבר על שמה של התובעת נקייה מכל שעבוד או זכות צד שלישי. עלות תשלום האגרות למיניהן בגין העברת הבעלות תחול על התובעת. אני מורה לנתבע 2, בנק מזרחי טפחות בע"מ, להסיר את השעבוד מהרכב ולבטל את מינויו של כונס הנכסים מטעמו. מאחר והוטלו עיקולים על הרכב שרשום על שמה של הנתבעת 1 , לאחר מועד העברת הבעלות על שמה 17.4.13, נראה כי אין להם תוקף כלפי התובעת. למען הזהירות יפנה ב"כ התובעת למעקלים, בצירוף פסק הדין, והמעקלים יגישו עמדתם תוך 20 ימים מפנייתו. לאחר קבלת עמדת המעקלים תחתם פסיקתא בהתאם המופנית למשרד התחבורה – אגף הרישוי. התביעה כנגד הנתבעת 1 שלא התגוננה ולא נתבקש כנגדה פסק דין בהעדר הגנה - נמחקת ללא צו להוצאות. הנתבע 2, הבנק, ישא בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.עסקאות נוגדות ברכבתום לברכבשאלות משפטיותעסקאות נוגדותשעבוד