א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל והשופטים גרשון ווילנר) מיום 31.1.10 בתיק ע"א 08-11-14464, בו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט פרידמן) מיום 29.9.08 בתיק א' 22372/04, והוחלט כי על המבקשים לפנות את הנכס נשוא הסכסוך. רקע והליכים ב. הדירה נשוא ההליכים, ברח' קדיש לוז בקרית מוצקין (להלן הדירה), מצויה בבניין שהוקם על ידי חברה קבלנית שהיתה בשליטת ירמיהו עיני - אביה של המשיבה (להלן ירמיהו), ויחזקאל עיני ז"ל - אביו של המבקש 1 (להלן יחזקאל). המבקשים מתגוררים בדירה עם ילדיהם מאז הושלמה בנייתה בשנת 1988. הדירה נרשמה על שמו של ירמיהו החל משנת 2001. בשנת 2005 העניק ירמיהו את הדירה במתנה לבתו המשיבה, והיא נרשמה על שמה. בהליך משפטי מקביל, תבע ירמיהו את המבקשים לתשלום דמי שכירות בגין הפרתו של הסכם שכירות הדירה. עם העברת הבעלות למשיבה, תבעה זו את המבקשים לפינוי הדירה, מתוקף בעלותה בה. טענת המבקשים היתה, כי קיבלו את הדירה במתנה מירמיהו ויחזקאל לפני שנים רבות. ג. עניין לנו בטענות קנייניות סותרות, ובהליכים משפטיים שעברו כמה גלגולים. ראשית, ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום (השופט רניאל) ביום 20.4.06, אשר קיבל את תביעת המשיבה, קבע שלא הוכחה הענקת מתנה למבקשים, וציוה על פינוי. ערעור המבקשים לבית המשפט המחוזי התקבל (סגנית הנשיאה וסרקרוג והשופטים כהן ושפירא, ביום 30.1.07), כך שהעניין הוחזר לבית משפט השלום, לשם השלמת טיעון ובחינת ראיות נוספות בשאלת הענקת המתנה, ובשאלת תום לבם של הצדדים. לאחר בחינה חוזרת של העניין, ניתן פסק דין בבית משפט השלום (השופט פרידמן) ביום 29.9.08, בו נדחתה תביעת המשיבה, ונקבע כי הדירה אכן הוענקה במתנה למבקשים. בית משפט השלום התיחס לרישומים בעיריה לעניין ארנונה ובחברת הגז לעניין זהות הצרכן, כראיות לעסקת המתנה. בהסתמך על נהלים עכשויים של העירייה וחברת הגז, הסיק בית משפט השלום כי לשם רישום המבקשים חייב היה להתקיים מכתב מאת החברה הקבלנית לרשויות המציג את המבקשים כבעלים, וכי מכתב (תיאורטי) זה, בצירוף הקביעה כי ירמיהו והמשיבה שניהם חסרי תום לב, מספק את דרישת הכתב לעניין המתנה (סעיף 5(א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968), בהתחשב בהלכת קלמר (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185). על כן נקבע, כי בתחרות זכויות על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 בין המבקשים לבין ירמיהו זוכים המבקשים. נוכח זאת נאמר, כי לא יכול היה ירמיהו להעניק את הדירה במתנה למשיבה, ועל כן אין לה זכויות בה. ד. המשיבה עירערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, והערעור התקבל. נקבע, כי המבקשים לא עמדו בנטל לסתור את האמור במרשם, קרי את טענת המשיבה לבעלות. ראשית צוין, כי המתנה לה טוענים המבקשים מעולם לא השתכללה ברישום, ומדובר לכל היותר בהתחיבות לתת מתנה (סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין: "עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה"). אולם, גם לעניין זה נקבע, כי לא עמדו המבקשים בדרישת הכתב המופיעה בסעיף 5(א) לחוק המתנה. בית המשפט המחוזי חלק על מסקנותיו של בית משפט השלום, וקבע כי לא ניתן להסיק מנהלים עדכניים של העירייה וחברת הגז באשר למה שהיה נהוג לפני כעשרים שנה, וכי לא ניתן לספק את דרישת הכתב במסמך משוער. נאמר, כי אין להחיל על נסיבות המקרה את האמור בפרשת קלמר, ולא הוכח חוסר תום לב כזה המקים "זעקת הגינות" שיש בה כדי להתגבר על דרישת הכתב. אשר על כן נקבע, כי המשיבה היא בעלת הזכויות בדירה, וכי על המבקשים לפנותה עד ליום 1.9.10. על פסק דין זה סבה הבקשה שלפנינו. ה. בבקשה המפורטת נטען, כי פסק דינו של בית משפט השלום (השופט פרידמן) ארוך ומנומק ובחן לעומקו את מכלול הראיות, בעוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי קצר יחסית ולא נימק קביעות מסוימות, כגון זו שהמקרה הנוכחי אינו מתאים ליישום הלכת קלמר. נאמר, כי ירמיהו והמשיבה פעלו לאורך השנים בחוסר תום לב, כאשר ניצלו את חוליו של יחזקאל, ופעלו לגבי הדירה למרות שידעו על מגורי המבקשים בה. עוד נאמר, כי המבקשים שינו מצבם לרעה והסתמכו על הבטחת המתנה. על כן נטען, כי היה מקום ליישם את הלכת קלמר, ולראות בהתנהגות המשיבה ואביה חוסר תום לב כזה המתגבר על דרישת הכתב, בנסיבות. נטען, כי מתעוררת בענייננו שאלה עקרונית שטרם נדונה בפסיקה - החלת הלכת קלמר על דרישת הכתב אשר בחוק המתנה, להבדיל מהדרישה שבחוק המקרקעין. נטען שוב - באריכות - כי הדירה הוענקה למבקשים במתנה, וכי יש די ראיות לתמוך בכך. עוד נטען, כי גרסת ירמיהו בפני בית משפט השלום כללה סתירות ופרכות שונות, וכי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לכך. לבסוף נטען, כי נוכח התפתחות הפסיקה בעניין דרישת הכתב וריכוכה, היה מקום לקבל את קביעות בית משפט השלום באשר להתמלאות דרישת הכתב לעניין המתנה. הכרעה ו. לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים ואין זה המקרה שבפנינו, על אף ניסיונותיהם של המבקשים להציגו כשאלה עקרונית. ז. מעבר לכך סבורני, כי בית המשפט המחוזי נימק את עמדתו, כי בנסיבות - בהעדר הוכחה ברורה לחוסר תום לב משווע, ובהעדר מסמך בכתב היכול להעיד על התחייבות למתנה - לא הורם הנטל להתגבר על טענת בעלות בדירה, המבוססת על רישום במרשם המקרקעין. כנודע, העובדה שבית משפט שלערעור שינה מהכרעתו של בית המשפט הדיוני אינה עילה לרשות ערעור בגלגול נוסף (רע"א 8016/05 סבא נ' מסעוד (לא פורסם) פסקה 8). ועוד, כפי שציין אף בית משפט השלום, לא יידרש בית המשפט להלכת קלמר כדבר שבשגרה, והיא מיוחדת למקרים חריגים (כן ראו ע"א 2143/00 לוין נ' שולר (לא פורסם), המשנה לנשיא לוין, פסקה 5). ואשר למתנה, כבר נפסק "מתנת מקרקעין טעונה איפוא רישום, ובאין רישום הופכת היא להתחייבות להקנות את המקרקעין בדרך מתנה. על התחייבות כזו חלה דרישת כתב כפולה: הן מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין והן מכוח סעיף 5(א) לחוק המתנה" (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 608 (השופטת דורנר)). "דרישת הכתב על-פי סעיף 5 לחוק המתנה היא מהותית" (ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגור, פ"ד נו(3) 932, 941 (השופטת דורנר)), גם אם אינה חייבת להכיל את כל התנאים ההכרחיים לצורך דרישת הכתב להעברת מקרקעין בתמורה (מ"א ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (1996), 347). אל נשכח, כי קביעתו הבסיסית של המחוקק בסעיף 8 לחוק המקרקעין בדבר דרישת הכתב ("התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב") בעינה עומדת, וגם אם חל בה ריכוך, ואף אם נניח כי הריכוך יחול גם על סעיף 5(א) לחוק המתנה ("התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב"), עדיין תלוי הדבר בנסיבות כל מקרה. כדי שתתקיים "דרישת כתב מרוככת" יש צורך במסכת ראיות "תחליפית" משמעותית ומוצקת (ראו ראבילו, 350). ח. לא מצאתי איפוא פסול בקביעתו של בית המשפט קמא, כי נסיבות העניין שלפנינו אינן באות בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התגברות על דרישת הכתב שבחוק, מה גם שמנגד לפנינו רישום על שם המשיבה. בשאלת הענקת המתנה למבקשים, איני רואה להידרש בגלגול שלישי (ובענייננו גלגול חמישי למעשה) לשאלות שבעובדה, וגם בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעות עובדתיות של בית משפט השלום אלא במסקנות העולות מהן. גם בעניין גירסת ירמיהו, לא מצאתי בדבריו של בית משפט השלום הבעת אי אמון בה ברמה לה טוענים המבקשים. זאת ועוד, הראיות המשניות שלטענת המבקשים מקימות קונסטרוקטיבית את קיום ה"המכתב האבוד" שמספק כנטען את דרישת הכתב, אינן על פניהן ראיות איתנות, וזאת נוכח העובדה שהן מבוססות על אופן התנהלות העירייה וחברת הגז כיום, מבלי לבסס כדבעי את אופן התנהלותן בתקופה הרלבנטית. אין להלום איפוא הרחבה של מגמת הריכוך בדרישת הכתב למישור שאינו מוצק כדבעי. ט. לאחר שנכתבו דברים אלה, ובטרם נחתמו, עתרו המבקשים להוסיף ראיה בערעור, והיא פרוטוקול (שצורף, שלא על פי ההנחיות) של בית המשפט המחוזי בהליך אחר בין הצדדים (מיום 17.6.10); ממנו עולה, כנטען, כי ירמיהו העיד שנתן למבקש 1 לגור בבית כי "הוא גר בחוזה", בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי בענייננו כי המבקשים הם בני רשות בלא תמורה (ולא שוכרים). לא ראיתי מקום להידרש לכך, ולוא כיון שלא על הבחנה זו מבוססת הכרעתי בבקשה דנא. י. אכן, צר על הנסיבות שבהן על המבקשים לפנות את הדירה לאחר שנים רבות, ואילו הושג הסדר בין הצדדים בודאי עדיף היה הדבר, אך כאמור לא אוכל להיעתר לבקשה. הלכות משפטיות