לפניי בקשת התביעה להורות על תיקון כתב האישום, על דרך של הוספת עד תביעה נוסף לרשימת עדי התביעה. כתב האישום הוגש נגד הנאשם ביום 18.1.09, ובו הואשם בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חציה בבטחה, נהיגה רשלנית וגרימת תאונת דרכים, נזק וחבלה, מיום 28.2.08. בכתב האישום נמנו שלושה עדי תביעה, בהם שני שוטרים והולכת הרגל. לאחר מספר דחיות שניתנו בתיק, התקיימה ישיבת המענה ביום 7.3.10, במסגרתה כפר הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, ועל כן נקבע התיק להוכחות ליום 26.12.10. ביום 26.12.10 התקיים דיון הוכחות ראשון, במסגרתו העיד בוחן התנועה בלבד. השוטר השני התייצב לדיון, אך נאלץ לעזוב עקב נסיבות אישיות חריגות, והולכת הרגל לא יכלה להעיד מאחר והינה דוברת השפה ההודית, ומאחר והמאשימה לא יידעה בכך את בית המשפט, לא זומן מתורגמן. לפיכך, נדחה הדיון לשמיעת המשך הראיות. ביום 24.3.11 העידו שני עדי התביעה הנותרים, ובסיום עדותם, ביקש התובע להוסיף לכתב האישום עד תביעה נוסף, מר שפורקר שמשון, שהיה עד ראיה לתאונה, וטען כי העד לא נרשם ברשימת עדי התביעה, עקב טעות של התובעת שהכינה את כתב האישום וטעות של התובעת שהופיעה בדיון ההוכחות הקודם, ולא ביקשה לתקנו. התובע הפנה לע"פ 951/80 קניר נ. מדינת ישראל (להלן- הלכת קניר), וטען כי טעותה של התביעה אינה צריכה לפגוע בקיומו של הליך הוגן וצודק. הסניגורית התנגדה לבקשה, וטענה כי מאחר והבקשה התבקשה בתום פרשת התביעה, לאחר שהסתיימו חקירותיהם הנגדיות של עדי התביעה, הרי שהגנתו של הנאשם תפגע מהוספת העד. עוד טענה, כי נגרם לנאשם עיוות דין כתוצאה מדחיית המשפט, וכי הוא היה ערוך לסיום פרשת התביעה ופרשת ההגנה באותו מועד. יצויין, כי בישיבת ההוכחות מיום 26.12.10, לא רק שלא התבקשה הוספת שמו של העד לכתב האישום, אלא יתרה מכך- במהלך עדותו של הבוחן, התייחס הבוחן לקיומה של עדות עד ראיה, והסניגורית התנגדה לעדותו כדלקמן : "מתנגדת לעדויות שמיעה, שכן אותו עד ראייה, הוא לא אחד מעדי התביעה בכתב האישום ועדותו לא תובא כאן בפני בית המשפט..." גם בשלב זה לא ביקשה התובעת שהופיעה באותו מועד לתקן את כתב האישום, אלא השיבה: "אנו בחרנו לא להכניס את עדותו. אין לי התנגדות". דיון והכרעה סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע : "בית המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בעל דין, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן...". בפסיקת בתי המשפט, ניתן לראות מגמה המתירה הבאת ראיות נוספות, כאשר המבחן הוא עיוות הדין שייגרם לנאשם אם הראיה תוצג, ומנגד, עיוות הדין שייגרם לאינטרס הציבורי אם לא תוצג. כבר בע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי (להלן- הלכת סילוסטר), נקבע ע"י כבוד השופט זמורה: "הפרוצידורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על ידי הפרזה בפורמליות. פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי - להוציא כאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? - כשהשאלה היא הוכחת האשמה, ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב ההאשמה וכדומה. על שאלות ממין זה לא יחול הכלל של הנאה מהספק... חלילה לי מלעודד את הקטיגורים המתרשלים בניסוח כתבי האשמה. חובה עליהם לבדוק בשבע עיניים אם כתב האשמה אמנם מגיד פשע, אבל לבתי המשפט לא הרשות בלבד, כי אם חובה עליהם לתקן מה שפגמו הקטיגורים, ובלבד שלא יפגעו על ידי כך בעיקרי השלטת הצדק." בהלכת קניר, נקבע כי בית המשפט רשאי לזמן עדים מטעמו, גם בשלב שלאחר שמיעת סיכומי הצדדים, מנימוקים דומים, ונקבע ע"י כבוד השופט ברק: "ההליך הפלילי הוא מסגרת דינים, הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו, לקבוע חפות או אשמה. לשם כך על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. כמובן, עמידה על כללים וחשיפת האמת אינן שתי משימות נוגדות... יש ועמידה פורמלית על סדר הכללים בעניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, אם בדרך של הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זיכוי הנאשם. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך, כי הכללים עצמם ייתנו לבית המשפט סמכות ושיקול-דעת לעשות צדק... ניסיון החיים, אשר גיבש את כללי הדיון, קבע איזון עדין בין צורכי הנאשם מזה לבין צורכי החברה מזה... איזון עדין זה מתערער, כאשר כללי הדיון מופעלים, באופן שפגמים וכישלונות טכניים של התביעה או של ההגנה חורצים את גורל המשפט... אכן, החשש הוא, שהדיון הפלילי - במקום להיות מערכת מאוזנת ומבוקרת, שנועדה לחשוף את האמת - יהפוך לכר נרחב לטכסיסים והשהיות בעלי אופי פורמלי גרידא". וכך, ברע"פ 2363/10 בן אברהם נ' מדינת ישראל, נקבע כי תיקון כתב האישום עובר לסיום פרשת התביעה, כך שהנאשם יכל להתגונן בפניו, ולבקש לזמן שנית חלק מעדי התביעה, לא פגע בזכותו של הנאשם להתגונן. בע"פ 417/85 דנישבסקי נ' מדינת ישראל, נקבע לגבי עד ששמו הופיע ברשימת עדי התביעה, וחומר שערך הוגש בהסכמה, אך זומן לאחר מכן להעיד בנוגע לחומר אחר, כי אין בכך כדי לפגוע בהגנת הנאשם. ההחלטה מתייחסת בין היתר לעובדה שהחומר שהעד התבקש להעיד עליו היה מצוי בחומר החקירה ובידי הסנגוריה מתחילת ההליכים, כך שלא היה בו משום הפתעה לנאשם, וכן לעובדה שהעד זומן עוד בטרם החלה פרשת ההגנה, כך שהגנת הנאשם לא נפגעה. (וראו לעניין השיקולים להתרת תיקון כתב האישום, גם בת"פ (מחוזי- ים) 366/99 מדינת ישראל נ' סבירסקי). לאור כל האמור לעיל, מאחר וטרם הסתיימה פרשת התביעה, ומאחר ומדובר בעד אשר הודעתו מצויה היתה בחומר החקירה בעת הגשת כתב האישום, ונמסרה לידי ההגנה, אני סבורה כי לא יהיה בזימונו משום פגיעה בהגנת הנאשם. כמו כן, לאור נימוקים של צדק והאינטרס שבחשיפת האמת, אני מורה על תיקון כתב האישום בדרך של הוספת העד שמשון שפורקר לרשימת עדי התביעה. יחד עם זאת, לאור התנהלות התביעה, אשר שינתה חזית בכל הנוגע לעד, במהלך ניהול ההוכחות, באופן שחייב את דחיית מועד הדיון פעם נוספת, ואף השפיע על הסתמכותו של הנאשם בנוגע לדרך הגנתו, אני מורה כי המאשימה תשלם לנאשם הוצאות משפט בסך 750 ₪. הסניגורית תודיע בתוך 14 יום האם היא מבקשת לחקור שוב מי מעדי התביעה, נוכח התיקון. התביעה תעביר למזכירות בית המשפט בתוך 14 יום את כתובתו של העד. לאחר קבלת החומר, ייקבע התיק לסיום פרשת התביעה ולפרשת ההגנה, בתיאום עם הסניגורית. הלכות משפטיות