1. ביום 16.7.98 נפטר המנוח דוד ששון ז"ל ונקבר בבית העלמין בהרצליה. לאחר שהוסדרו הליכי ההלויה והקבורה של המנוח, פנתה אלמנתו, שילה ששון, המבקשת דכאן, לחברת קדישא הרצליה גומלי חסד של אמת (להלן: "החברה קדישא"), המשיבה בבקשה זו, לאפשר לה לרשום על המצבה את תאריכי לידתו ופטירתו של המנוח לפי הלוח הכללי. המשיבה סרבה לבקשה. גם פניה באמצעות עורך הדין לא הועילה לשנות את עמדת המשיבה. 2. האלמנה, שילה ששון, פנתה לעזרת בית-המשפט בעתירה, כי יצהיר שהיא זכאית לרשום ולחרוט על המצבה של המנוח את תאריכי לידתו ופטירתו לפי לוח השנה הכללי-האזרחי, כך שירשם: "נולד 1934, נפטר 1998"; וכי על החברה קדישא לאפשר לה לעשות כן ולאפשר לבעלי המקצוע לחרוט תאריך זה על המצבה ולהתקינה על קברו של המנוח. עתירתה של גב' ששון סומכת על הנימוקים הבאים: א. רצון המנוח ורצון בני משפחתו הוא, כי התאריכים שירשמו על מצבתו יהיו על פי הלוח הכללי. רצונו של המנוח מוכח אף ע"י מאבקו, בשנים 1989-1990, כי על מצבות הוריו, בבית הקברות בהרצליה - אשר בסמוך להם נקבר אף המנוח - ייחרטו תאריכי הלוח הכללי. מאבק זה צלח בידו, אף ללא פניה לערכאות. עמדתם של בני המשפחה נובעת מרצונם לכבד את רצונו של המנוח ומאורח חיי המשפחה, המתנהל על פי תאריכי הלוח הכללי. ב. זכותם של המנוח ובני משפחתו, כי משאלתם זו תקויים. הוכרה, כהלכה משפטת מחייבת, בע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א ירושלים נ' ליונל ריה קסטנבאום, פ"ד מו (2) 464 (להלן: "הלכת קסטנבאום"). ג. המנוח נקבר על יד הוריו ואף גב' ששון רכשה חלקת קבר, בצמוד לחלקת הקבר של בעלה, זאת - כדי שכל משפחת ששון תישאר ביחד. בבית הקברות בהרצליה קיים כיתוב לועזי על מצבות לא מעטות, הן כיתוב של שמות והן כיתוב של תאריכים לפי הלוח הכללי. על כן, לא ידעה גב' ששון, ולא העלתה על דעתה, כי חברה קדישא תתנגד לרישום תאריך הלוח הכללי על מצבת המנוח. ד. התנאים בחוזה להקמת מצבה בבית הקברות, ככל שהם מונעים רישום תאריך על פי הלוח הכללי, הם תנאי מקפח בחוזה אחיד, אשר על בית המשפט לבטלו. 3. החברה קדישא מתנגדת לעתירה. מטעמה הוגש תצהיר שכנגד, עליו חתום מר יצחק פלח מנהל החברה קדישא. הנימוקים להתנגדות חברה קדישא הם: א. החברה קדישא היא עמותה, הפועלת זה למעלה מ-60 שנה, מטפלת בקבורת נפטרים יהודים בבית העלמין בהרצליה. חברי העמותה פועלים בהתנדבות ורואים במילוי תפקידיהם בעמותה קיום מצווה של הלווית המת על פי דיני הדת היהודית. ב. תקנון החברה קדישא קובע, כי הליכי הקבורה ובית העלמין יתנהלו על פי דין תורה ועל פי ההלכה. על פי דין תורה, המחייב את העמותה, וחוות דעת הלכתית מיום 3.2.81, ששלח הרב גורן לחברה קדישא בתשובה לשאלתה, אסור לחקוק על מצבה יהודית תאריך "לועזי", המתייחס לשנות הולדת הנוצרי. ג. שינוי המצב המשפטי מאז נפסקה הלכת קסטנבאום, כפי שהסביר עו"ד נווה, ב"כ החברה קדישא, בישיבת בית המשפט ביום 27.10.98: "אנחנו סבלנו כיתוב תאריך נוצרי על מצבות כל עוד הלכת קסטנבאום עמדה על כנה, אולם מאחר והשתנה המצב המשפטי, כפי שעולה מפסקי הדין, איננו יכולים עוד לבלוע את 'הצפרדע'. " על-פי הטענה, עם חקיקת חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק הקבורה האזרחית), הלכת קסטנבאום, עליה סומכת המבקשת בקשתה, אינה מחייבת עוד בתי קברות המנוהלים עפ"י ההלכה היהודית, כפי שנפסק בשני פסקי דין שנתנו בבית המשפט המחוזי ע"י השופט קלינג בה"פ 752/94 יצחק בורגמן נ' חברה קדישא גחש"א ראשון לציון, (דינים מחוזי כרך כו(7), עמ' 63), (להלן: פס"ד בורגמן) וע"י השופט זפט בה"פ 6657/97 פרדיריקה שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשון לציון (לא פורסם) (להלן: פס"ד שביט). ד. "כבוד האדם וחירותו" (כך בתצהיר) של המבקשת אינו פחות מכבודו וחירותו של אדם המבקש לחיות לפי צו דתו ומצפונו. ה. אין גב' ששון מבקשת לפתור, במסגרת המרצת פתיחה זו, את עניינה האישי, אלא היא מבקשת לפתור עניין עקרוני. ו. קיימים באזור המרכז מספר בתי עלמין, בהם מתנהלים סדרי קבורה שלא על פי הדין הדתי, ושם יכולה היתה גב' שילה ששון לקבור את בעלה ולהבטיח כיתוב התאריך הכללי על מצבתו. 4. בישיבת יום 27.10.98, הסכימו ב"כ הצדדים, כי אין ביניהם מחלוקת עובדתית וכי העתירה תוכרע בשאלה המשפטית "האם ניתן לחייב את החברה קדישא להרשות רישום על מצבה של תאריך הלידה והפטירה על פי הלוח הגריגוריאני" . הצדדים הגישו, על פי בקשתם, סיכומים בכתב. 5. התשובה לשאלה המשפטית, אשר הועמדה על ידי הצדדים, כמבואר לעיל, להכרעת בית המשפט, ניתנה בפסק הדין בענין קסטנבאום. בענין זה, אמר הנשיא שמגר, אליו הצטרף השופט (כתארו אז) ברק, שם, בעמ' 483: "אין לאסור ציון תאריך אזרחי או חריטת השם בכתוב הלועזי, אם הדבר חשוב פן הבחינה הרגשית לקרוב המנציח את יקירו" . 6. המבקשת הסבירה, הסבר היטב, את חשיבות כתיבת התאריך על פי הלוח הכללי לה ולמשפחתה - עובדה, עליה אין מחלוקת. על כן, על פי הלכת קסטנבאום, זכאית היא לחרוט על מצבת בעלה את התאריך הכללי ואין החברה קדישא רשאית למנוע זאת ממנה, או לאסור הקמת מצבה כזו בבית הקברות שהיא מנהלת. חוק הקבורה האזרחית: 7. בענין בורגמן, ביקש מר בורגמן להקים על קבר אשתו, שנקברה בבית העלמין בראשון לציון, מצבה, עליה מצויינים תאריכי הלוח הכללי. החברה קדישא, המנהלת את בית הקברות, אינה מתירה ציון תאריכים על מצבות שלא על פי הלוח העברי. מר בורגמן פנה לבית המשפט בבקשה לחייב את החברה קדישא לציין תאריכי הלוח הכללי על המצבה ולעתירה זו הצטרפו שני עותרים נוספים, המבקשים אף הם לרשום על מצבות בבית קברות זה, את תאריך הלוח הכללי. 8. השופט קלינג, שנתן את פסק הדין בעניין בורגמן, סבר כי הלכת קסטנבאום אינה חלה בענין המבקשים, בין השאר, משום שבינתיים נחקק חוק הקבורה האזרחית. בענין זה, נאמר בפסק-דין בורגמן: "משניתן לקיים בית קברות ללא זיקה וכפיפות למינהגי ישראל מימים ימימה, איני רואה מקום לומר למשיבים, שאין בידם לקיים את בית העלמין שבהנהלתם על פי דרכם ואמונתם." בפסק הדין בעניין שביט, פסק השופט זפט: "לאחר פסק הדין בע"א 294/91 (בענין קסטנבאום- ה.ש. ) נפל דבר בישראל. ב-21/3/96 פורסם חוק הזכות לקבורה אזרחית חילופית, תשנ"ו-1996 (להלן: "החוק"). חוק זה בא לפתור מיעולה של הקבורה על פי דינים ומינהגים דתיים כל מי שרצונו בקבורה בדרך אחרת, בבתי עלמין אזרחיים שייועדו לכד באיזורי הארץ השונים, במרחקים סבירים ביניהם, וינוהלו בידי תאגידים לענייני קבורה... בכך בוטלה הקונספציה שביסוד ע"א 294/91 לפיה באתר קבורה בעל אופי דתי, יכובד רצון הפרט גם אם אינו תואם את מינהג ודין המקום להשקפת בעליו ומנהליו, ונקבע תחתיו עיקרון ההפרדה בין בתי העלמין בהם תעשה על פי דינים ומינהגים דתיים בהם הקבורה תעשה על פי השקפתו של הנפטר, כפי שהובעה בצוואתו או בדרך אחרת. " על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שטרם התברר. 9. ב"כ המבקשת הרחיבו סיכומיהם בטענה, כי חוק הקבורה האזרחית בא להוסיף על זכויות הנפטרים ומשפחותיהם, כפי שנקבעו בהלכת קסטנבאום, ולא לקבוע זכויות במקום אלה, שהוכרו בהלכת קסטנבאום. 10. איני רואה, לצורך ההכרעה במחלוקת שבפני, להיזקק לשאלה, האם הזכויות על פי חוק הקבורה האזרחית באות להוסיף על הזכויות, שהוכרו בהלכת קסטנבאום, או האם הן באות במקום זכויות אלה. לדעתי, על אף חקיקת חוק זה הלכת קסטנבאום שרירה וקיימת, ולו משום שבעת שנקבר המנוח - ואף לא עד היום - טרם ניתן לפעול על פי חוק הקבורה האזרחית. 11. על-פי סעיף 4. (א) לחוק הקבורה האזרחית: "השר יקבע מקום אשר ייועד, בכפוף לכל דין, לשמש כבית עלמין אזרחי חילופי לפי חוק זה; מקום כאמור יכול שיהיה חלק מבית עלמין אחר." על-פי סעיף 6 לחוק: "השר ממונה על ביצועו של חוק זה והוא יתקין תקנות לביצועו, ובכלל זה תקנות לרישוי תאגידים לעניני קבורה וקביעת נוהלי קבורה." לית מאן דפליג כי בלעדי קביעת מקום לבית עלמין אזרחי על ידי השר, כפי שנקבע בסעיף 4 לחוק, וללא תקנות מתאימות, כאמור בסעיף 6 לחוק, לא ניתן לקיים קבורה אזרחית חלופית על-פי החוק לקבורה אזרחית. 12. רק ביום 17.12.98, פורסמו תקנות הזכות לקבורה אזרחית חלופית (רישוי תאגידים לעניני קבורה וקביעת נוהלי קבורה), התשנ"ט-1998 (ק"ת 5942 מיום 17.12.98) (להלן: התקנות). על פי תקנה 12 לתקנות תחילתן של התקנות הוא 30 יום מיום פרסומן, דהיינו החל ביום 17.1.99. עניינן של תקנות אלה הוא רישוי תאגידים לענייני קבורה ונוהלי קבורה. 13. גם אם ניתן היה לקיים קבורה אזרחית חלופית, על-פי חוק הקבורה האזרחית, עם כניסתן לתוקף של התקנות, לא היה בכך כדי להשפיע על ענינו של המנוח. המנוח נפטר ביום 16.7.98, כחצי שנה לפני כניסת התקנות לתוקפן. לא רק שבעת פטירתו לא ניתן היה לצפות מתי יתקיימו התקנות המתאימות, אלא שמשפחת ששון לא יכולה היתה להשהות את הקבורה, עד אשר יותקנו התקנות המתאימות ויוקמו בתי הקברות על-פי החוק האמור. 14. להשלמת התמונה ייאמר, כי גם לאחר כניסת התקנות לתוקף, טרם ניתן לקיים קבורה אזרחית חלופית על פי חוק זה. הרעיון, המונח ביסודו של חוק הקבורה האזרחית, הוא כי ייועד "בית-עלמין אזרחי שהקבורה בו תעשה על פי השקפתו של אדם;" (סעיף 1 לחוק הקבורה האזרחית) וכי "אדם זכאי להקבר על פי השקפתו בבית-עלמין אזרחי חילופי אם בחר בכך;". על פי סעיף 4.(א) לחוק, על השר לקבוע מקום אשר ייועד לבית עלמין אזרחי חילופי. התקנות לא קבעו בתי עלמין אזרחיים חילופיים. הגדרת "בית עלמין אזרחי חילופי" על פי התקנות היא; "בית עלמין או חלק ממנו שמתקיימים לגביו כל אלה; (1) ........ (2) . . . . . . .. (3) הוא נמצא במקום שהכריז עליו השר בצו, לפי סעיף 4 לחוק; השר טרם פירסם כל צו לפי סעיף 4 לחוק. על כן, טרם יועד מקום לבית עלמין אזרחי חילופי, טרם קיים בית עלמין כזה ועל כן לא ניתן לקבור אדם בקבורה אזרחית חילופית, על פי החוק לקבורה אזרחית. 15. בפסק דינו בענין שביט, היה השופט זפט ער לכך כי טרם ניתן לפעול על פי החוק לקבורה אזרחית. אולם, להשקפתו, למרות זאת, לחוק לקבורה אזרחית תחולה מיידית, אשר כמוסבר בפסק דין שביט, ביטלה את הקונספציה שביסוד הילכת קסטנבאום. כיוון שכך, על פי פסק דין שביט, אין עוד זכות למשפחות, הנאלצות להיזקק לשרותי בתי הקברות המנוהלים ע"י חברות קדישא דתיות, להנציח את מתיהם על פי רגשותיהם והשקפתם, כפי שעמדה להם בטרם נחקק חוק הקבורה האזרחית. פתרונה של משפחה כזו, על פי פסק דין שביט, הוא לתבוע זכויותיהם על פי חוק הקבורה האזרחית מהשר הממונה על ביצוע החוק ולא מהחברה קדישא, שהיא חברת הקבורה הזמינה והפועלת בשטח. 16. הלכת פסק דין שביט, מסקנותיה ותוצאותיה אינן מקובלות עלי. אף אם נניח - וזאת, לצורך דיון זה, בלבד - כי תוצאת חקיקת חוק הקבורה האזרחית, בין השאר, היא, כפי שנקבע בפסק דין שביט, "מתן אפשרות לחברות קדישא בכל אתר ואתר להקפיד על קיום קבורה בבתי העלמין המנוהלים על ידם, על פי דיני ומנהגי ישראל המקובלים במקומותיהם", וכי לא חלה עוד על חברות קדישא הלכת קסטנבאום, אין לפעול על פי תוצאה זו, בטרם ניתן יהיה להפעיל את שאר הוראות חוק הקבורה האזרחית. לא ניתן, לפעול על פי סעיף אחד של החוק מבלי שאפשר יהיה לפעול על פי סעיפים אחרים בו. על פי פסק דין שביט, מרגע שנחקק חוק לקבורה אזרחית, ולמרות שטרם ניתן להפעילו, בטלה הלכת קסטנבאום. התוצאה מקביעה זו היא, שלילת זכויות יסוד של הנפטרים ובני משפחותיהם, קרי: קיום רצונו של הנפטר וחופש המצפון והביטוי של משפחתו לכבד בדרך הנאותה את זכרו, בהתאם לאורח חייהם ומסורתם - זכויות שהוכרו אף בהלכת קסטנבאום - וזאת, בטרם השתכללו הזכויות החילופיות, שלשיטת פס"ד שביט, הוענקו בחוק הקבורה האזרחית לאלה המבקשים להיקבר, או לקבור מתיהם, על-פי חוק זה. 17. אף בפתרון, שמציע פסק דין שביט לאלה שזכויותיהם נפגעו כך, לפיו, יפנו משפחות הנפטרים אל השר האחראי לתבוע ממנו את קיום זכותם, אין כדי להגן על זכויותיהם על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. קבורת מתים הוא צורך מיידי, שאינו ניתן לדחייה, עד ליצירת הכלים לקבורה אזרחית חלופית על פי החוק, או עד לתביעת הזכויות מהשר הממונה. 18. לסיכום נקודה זו: כל עוד לא נוצרו הכלים להפעלת חוק הקבורה האזרחית, חוק זה אינו אלא אות מתה על ספר החוקים. על כן, אין לומר, שעצם חקיקתו של חוק הקבורה האזרחית, ללא אפשרות לפעול על פיו, בטלה הלכת קסטנבאום. וזאת להדגיש: אין ללמוד מפסק דיני זה, כי כאשר יופעל חוק הקבורה האזרחית תבוטל הילכת קסטנבאום. 19. כאמור, טענת החברה קדישא היא, כי שני פסקי הדין בענין בורגמן ובענין שביט ביטלו את הלכת קסטנבאום. אחד הנימוקים בפסק דין בורגמן לביטול הלכת קסטנבאום הוא חוק הקבורה האזרחי. חיקוקו של חוק זה היה אף הנימוק היחיד המונח ביסוד פסק-דין שביט. כמבואר לעיל, הקביעות בפסקי הדין בעניין בורגמן ובעניין שביט, בדבר אי יישום הילכת קסטנבאום, לאחר חקיקת חוק הקבורה האזרחית (פסק דין בורגמן), או ביטולה של הילכת קסטנבאום על ידי חוק הקבורה האזרחית (פסק דין שביט) אינן מקובלות עלי. לטעמי, הילכת קסטנבאום שרירה וקיימת גם לאחר חקיקת חוק הקבורה האזרחית ומחייבת את החברה קדישא. בכך די היה, לכאורה, לפסוק במחלוקת בין הצדדים. אך איני רואה אפשרות לסיים פסק דיני בכך, וזאת לאור הנימוק הנוסף, בפסק הדין בורגמן לאי תחולת הילכת קסטנבאום, ואף לאור טענות נוספות שהעלתה חברת קדישא בסיכומיה. פסק הדין בענין בורגמן 20. כמבואר בפסק דין בורגמן, הלכת קסטנבאום ניתנה על בסיס ההנחה, כי חברה קדישא, במקרה קסטנבאום, היתה בעל מעמד של מונופול, ואילו במקרה בורגמן: "משעומדת למבקשים הברירה שלא עמדה בפני המבקש בענין קסטנבאום, ומשהמשיבה אינה נהנית מאותו מעמד בלעדי שהיה לחברה קדישא בענין קסטנבאום, בעניננו אין חובה לילך בעקבות אשר נאמר שם". איני שותפה לדעתו של השופט קלינג, בפסק-דין בורגמן, כי דמותה ומהותה הציבורית של החברה קדישא נקבעה משום שהיתה מונופול. 21. בפסק-דינו בענין קסטנבאום, קבע הנשיא שמגר כי "חיוניותה המפליגה (של החברה קדישא - ה.ש.) היא המקנה לה את דמותה הציבורית". (שם, בעמ' 484 ליד האות ו'). לדעתו של השופט קלינג, בפסק-דין בורגמן, יש לקרוא את דבריו אלה של הנשיא שמגר: "על רקע קביעתו האמורה כי חברה קדישא דהתם, ביצעה כחמישים אחוז מהקבורה בירושלים. ניתן לדמות ענין זה למעמדו של מונופול על פי חוק ההגבלים העסקיים תשמ"ח-1988. . . מכח זה יכלו שופטי הרוב בענין קסטנבאום להגיע למסקנה שאין החברה קדישא רשאית לאסור ציון תאריך אזרחי או חריטת השם בכתיב הלועזי, אם הדבר חשוב מן הבחינה הרגשית לקרוב המנציח את יקירו". 22. להבנתי, התיחסותו של הנשיא שמגר לכך, שהחברה קדישא "קהילת ירושלים", המערערת בענין קסטנבאום, מבצעת 50% מן הקבורות בירושלים נעשתה כדי לבחון את טענתו של קסטנבאום, כי, בנסיבותיו, לא יכול היה לבחור חברה קדישא אחרת, שאינה החברה קדישא "קהילת ירושלים", המערערת דשם. איזכור היקף הנפטרים, הנזקקים לשירותיה של אותה חברה קדישא, נעשה לצורך זה ולא לצורך בחינת מהותה כגוף ציבורי. 23. מהותה הציבורית של החברה קדישא נגזר מאופי התפקיד אותו היא מבצעת ולא מהיקפו. אלה דברי הנשיא שמגר, לענין אופיה הצבורי של החברה קדישא (פס"ד קסטנבאום, שם, בעמ' 484): "התפקיד המבוצע על ידי המערערת הוא תפקיד שהוא בעיקרו ציבורי, הן מן הבחינה הפורמלית והן מן הבחינה המהותית: חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), ראשל"א-1971, ותקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לעניני קבורה), התשכ"ז-1966, קובעים לגבי חברות קדישא לא רק הוראות רשוי גרידא; החיקוקים הללו משקפים גם את מעמדן המהותי המוכר של החברות במסגרת שירותי הדת הציבוריים החיוניים ובביצוע פונקציה חברתית שאין בלעדיה. ..... הקבורה היא פעולה שחברה איננה יכולה בלעדיה, שהרי אין בחברה מתוקנת ובת קיימא, אשר מתיה מוטלים ברחובותיה של עיר או בבתיה ואין מי שמביאם אל העפר ממנו באו . חברה תרבותית רואה בקבורה פעולה ציבורית חיונית, אשר עולה - מבחינת אופייה הציבורי - על פעולות ההספקה של מצרכים, כגון חשמל, גז או מים, המעוגנות במידה רבה בתחום הכלכלי. החברה קדישא אינה פועלת למטרות רווח אלא למען קיום מצווה או חובה ציבורית, הכל לפי תפיסתו של כל פרט, וחיוניותה המפליגה היא המקנה לה דמותה ומהותה הציבוריים". ולהלן, שם, בעמ' 485: "כפי שהובהר לעיל, החברה קדישא היא גוף בעל מעמד צבורי מיוחד, כי פעולתה היא בעיקרה צבורית". 24. הנגזר מהקביעה כי החברה קדישא במהותה היא גוף ציבורי, הוא כי הלכת קסטנבאום, אינה מוגבלת אך ורק למשפחות אשר נזקקו לשרותי אותה חברה קדישא מחוסר ברירה, כפי שנקבע בפסק-דין בורגמן, אלא היא חלה על כלל הנזקקים לשרותי החברה קדישא. 25. למעלה מן הצורך יאמר, כי אף אם היינו הולכים בעקבות הקביעה בפס"ד בורגמן, כי הילכת קסטנבאום חלה רק על אלה הנזקקים לשרותי החברה קדישא מחוסר ברירה, חלה הילכת קסטנבאום בעניננו. המנוח, דוד ששון, נקבר בבית הקברות בהרצליה, כדי לנוח את מנוחתו האחרונה בסמוך להוריו, אשר קבורים באותו בית קברות. מטרתו של המנוח, ואף מטרתה של הגב' ששון, עליה העידה בתצהירה, היא כי כל משפחת ששון "תשאר יחדיו" (סעיף 15 לתצהיר גב' ששון). כדי להגשים מטרה זו, שהיא מטרה נאותה ולגיטימית של משפחות רבות, לרבות משפחת ששון, לא היתה לגב' שילה ששון ולמשפחתה הבחירה לקבור את המנוח במקום אחר. כיון שכך, אין בטענת החברה קדישא (סעיף 14 לתצהיר מר פלח), כי קיימים באזור המרכז מספר בתי עלמין, בהם מתנהלים סדרי קבורה שלא על פי הדין הדתי, כדי להצדיק את סירובה לכיתוב תאריך הלוח הכללי על המצבה. 26. בסעיף 9 לסיכומיה חוזרת החברה קדישא ומעלה טענות, אשר הוכרע בהן בהילכת קסטנבאום, כאילו הן מיוחדות לענין שבפנינו. עיקרן של טענות אלו הן, כי החברה קדישא מחוייבת, על פי תקנותיה ועל פי אמונת חבריה, העושים מלאכתם בהתנדבות, לנהל את בית הקברות על פי דיני תורה וההלכה, האוסרים, כפי העולה מחוות הדעת שצורפה לתצהיר, רשום תאריכים של הלוח הכללי על המצבות. עוד מוסיפה חברה קדישא וטוענת "כי החלטה שיפוטית של בית משפט נכבד זה הכופה על המשיבה לנהוג בניגוד להלכה ובניגוד לתקנונה" (סעיף 9.א לסיכומיה) יהיה בה משום "המשך הפגיעה במשיבה (החברה קדישא - ה.ש.) ובציבור שלם המשתמש בשירותיה", כפי שאף הסבירה זאת, 'בעדינות', לגב' ששון, במכתבו של עו"ד נווה, ב"כ של החברה קדישא. (נספח ת/3א' לתצהיר גב' ששון): "מעניין לגלות, כי אבירי זכויות הפרט נזעקים אך ורק כשלטענתם נפגעו הזכויות התואמות את השקפת עולמם אך ליבם גס בפגיעות קשות, ללא כל השוואה, שנפגעים מי שדעותיהם אינן לרוחם". עוד הוסיפה חברה קדישא, בסיכומיה, וטענה, כי טענתה של המבקשת כאילו בבית העלמין בהרצליה אין הקפדה לגבי הכיתוב על המצבות היא "חסרת שחר" (כך!). 27. האמנם קיום דרישתה של משפחת ששון גורמת "פגיעות קשות" לחברה קדישא, לחבריה ולבאי בית הקברות "וללא השוואה" לפגיעתה של משפחת ששון על ידי הסרוב להתיר להם לכתוב את התאריך הכללי על מצבת יקירם? 28. כנגד טענתה של החברה קדישא דכאן, כי קיים איסור מכוח דין התורה וההלכה לחקוק על מצבה יהודית תאריך "לועזי", הנסמכת על חוו"ד הלכתית שצורפה לתצהירה, הונחו בפני בית-המשפט בענין קסטנבאום חוות דעת הלכתיות אחרות, לפיהן, אין אסור הלכתי לציין על גבי מצבות את תאריכי הלוח הכללי. מכאן, ניתן ללמוד, כי קיימת מחלוקת פוסקים לענין עמדת ההלכה בנושא רשום תאריך הלוח הכללי על מצבה. 29. הן מפס"ד קסטנבאום והן מפסקי הדין בענין בורגמן ובענין שביט נלמד, כי חברות קדישא ברחבי הארץ, לרבות בירושלים, בתל-אביב ובחולון, מרשות לחרוט תאריכים כלליים על מצבות המוצבות בבתי עלמין שהן מנהלות. ממקבץ התמונות - שהן רק דוגמאות - שצורף לתצהירה של גב' ששון נלמד, כי אף בבית העלמין בהרצליה עומדות על תילן מצבות לא מעטות, עליהן חרוט התאריך הכללי. העולה מן המקובץ, כי חברה קדישא דכאן לא הניחה כל תשתית עובדתית לטענתה, כי הקמת מצבה ועליה התאריך הכללי תגרום פגיעה קשה וחמורה בה, בחבריה ובבאי בית הקברות. 30. לענין זה, אין לי אלא לצטט את דבריו של הנשיא שמגר בפס"ד קסטנבאום, (שם, בעמ' 483): "אינני יכול להתעלם מכך שמה שמוצג לפנינו על ידי המערערת כעקרון מקודש, שאסור לסטות ממנו ואשר יש רצונו של הפרט, לגישה מר פלח, נזהר בתצהירו, ולא אמר כי המצבות הוקמו ללא רשיון מטעם החברה קדישא. אין המצהיר מסביר, כיצד הוקמו מצבות אלה, שלא על "דעתה" של החברה קדישא, כאשר, על פי הוראותיה של אותה חברה קדישא, "לא תוכנס מצבה לבית העלמין ולא תוקם מצבה אלא אם כן נתקבל רשיון לכך מאת החברה קדישא". (סעיף 1 לנספח ת/3 לתצהיר גב' ששון). 32. כפי העולה מתצהירה של גב' ששון ומתמונות קבריהם של הורי הנפטר בבית הקברות בהרצליה, על מצבותיהם נחרטו תאריכי הלוח הכללי, לאחר שהמנוח "עמד בתוקף - ונאבק מול המשיבה - על ממוש רצונו ברשום התאריכים הלועזיים. בסופו של דבר זכה דוד ששון המנוח בפאבקו, וחברה קדישא המשיבה חזרה בה מסירובה ואפשרה לו את מבוקשו" (סעיף 27 - 28 לתצהיר גב' ששון). הנה כי כן, למרות שהחברה קדישא וחבריה רואים עצמם מחוייבים על פי הדין וההלכה היהודיים, שלא להרשות רישום תאריך כללי על מצבות בבית הקברות שהם מנהלים, אין הם מקפידים בכך. כיוון שכך, אין כל צידוק כי יתחילו להקפיד עם המנוח, דווקא, ואין מנוס מלראות בעמדתם זו אפליה אסורה. 33. טוענת החברה קדישא, בתצהירו של מר פלח, כי בנגוד להכרתה ומצפונה, ראתה עצמה מחוייבת, על פי פסק דין קסטנבאום, להתיר חריטת תאריכי הלוח הכללי על המצבות. אין היא טוענת בתצהיר, כי ראתה עצמה מחוייבת על פי פס"ד בע"א 280/71 רפאל גדעון נ' חברה קדישא גחש"א, פ"ד כז(1) 10, שניתן בשנת 1972, בו פסל בית המשפט העליון את דרישת חברה קדישא שלא לרשום תאריך לועזי על מצבה. הטענה, כי החברה קדישא ראתה עצמה מחוייבת על פי הלכת גדעון, נטענה, לראשונה, בסיכומי בא כוחה. כך או כך, בין אם ראתה עצמה החברה קדישא מחוייבת להתיר רישום תאריך כללי על מצבות על פי הלכת גדעון והלכת קסטנבאום, או רק על פי הלכת קסטנבאום, אין טענה זו עומדת במבחן המציאות. 34. במקבץ התמונות, שצורפו לתצהירה של גב' ששון, נראות מצבות של נפטרים משנת 1953, 1959, 1962, 1963, 1964 - עליהן נחרטו תאריכי הלוח הכללי. כל זאת - בטרם ניתנו פסקי הדין בענין גדעון ובעניין קסטנבאום. אין כל הסבר מטעם החברה קדישא, מדוע הרשתה הקמת מצבות אלה, הנוגדת את ההלכה בה היא מחוייבת ואשר, על פי הטענה היום, גורמות לה פגיעה קשה. 35. טענת חברה קדישא, כאילו המצבות, הנושאות תאריך הלוח הכללי, הוקמו רק במצוות הלכות בית המשפט, על פי הלכת גדעון ועל פי הלכת קסטנבאום, אינה עומדת בפני הביקורת, גם נוכח העובדה, כי לאחר פרסום הלכת גדעון, אשר, לטענת החברה קדישא אילצה אותה להרשות חריטת התאריך הכללי על מצבות, היא סירבה להרשות חריטת תאריכים כלליים על מצבותיהם של בנימין וזלדה ששון שנפטרו בשנים 1989 - 1990, ונאלצה להסכים לכך, רק לאחר מאבק עיקש של בנם דוד ששון, שהמצבה על קברו היא נשוא דיון זה. אם החברה קדישא ראתה עצמה מחוייבת על פי הלכת גדעון להרשות ציון תאריכים כלליים על פני המצבות, מדוע סירבה להרשות זאת על מצבות זלדה ובנימין ששון? מדוע היה צריך המנוח להאבק בה כדי לקבל את רשותה? 36. לטענת החברה קדישא משבוטלה הלכת קסטנבאום, על ידי החוק לקבורה אזרחית ועל ידי פסקי הדין בעניין בורגפן ושביט, אין היא חייבת עוד להרשות חריטת תאריכים אזרחיים על מצבות והיא חייבת, מכוח תקנותיה ועל פי אמונתה, לאסור ציון תאריכים אלה על פני המצבות. ונחזור ונדגיש את טענתה של החברה קדישא כי היא מקפידה במצוות הדת וההלכה בניהול בית הקברות, ככל שהלכות בית המשפט והדין הכללי אינן מונעות זאת בעדה. 37. טענה זו קורסת, נוכח תמונות של מצבות בבית הקברות בהרצליה משנים 1997, 1998, לאחר חקיקת חוק הקבורה האזרחית ולאחר פסקי-הדין בענין בורגמן ושביט בהם נפסק כי הלכת קסטנבאום לא קיימת עוד, המראות מצבות, עליהן חרוט תאריך הלוח הכללי. איריס שרון, נפטרה ביום כ"ח סיוון תשנ"ז, 3.7.97. במצבה העומדת על קיברה מצויינים תאריכי לידתה ופטירתה על פי הלוח הכללי. זאת אחרי מרץ 1996, כאשר חוקק חוק הקבורה האזרחית ואחרי 23.6.97, עת ניתן פסק-הדין בענין בורגמן. מתמונת המצבה על קברו של הרמן ריבק, אשר נפטר ביום ה' תמוז תשנ"ז נלמד כי מוטבעים עליה שנות לידתו ומותו, על פי הלוח הכללי, כפי שמבוקש דכאן. גם מצבה זו הוקמה למעלה משנה לאחר פרסום חוק הקבורה האזרחית ולאחר מתן פסק דין בורגמן. מצבה אחרת, היא מצבתו של יוסף לוטן, אשר נפטר ביום ח' באב תשנ"ז, לאחר חקיקת חוק הקבורה האזרחית ומתן פסקי הדין בעניין בורגמן ושביט. אף על מצבה זו מוטבעים תאריכי הלוח הכללי. מצבה נוספת היא מצבתו של פישר לייב זליג ינקוביץ, אשר נפטר בשנת 1998, לאחר ביטול הלכת קסטנבאום, על פי הטענה. גם על מצבה זו חרוטים תאריכי הלוח הכללי. 38. העולה מהמקובץ, כי החברה קדישא דכאן אינה מדקדקת (בלשון המעטה) בדבקותה בחוות דעתו של הרב גורן, אשר צורפה לתצהירה ואשר על פי האמור בה, טוענת היא, כי מנועה היא מלהרשות חריטת תאריכים של הלוח הכללי על מצבות בבית הקברות בהרצליה. 39. המסקנה העולה ממצבות אלה ואחרות, הקיימות בבית הקברות בהרצליה, כי עקרונותיה ורגשותיה של החברה קדישא ושל חבריה לא יפגעו, אם יותר לגב' ששון להטביע את התאריך הכללי על המצבה של בעלה, כפי שלא נפגעו עד עתה. 40. כך אף לגבי באי בית הקברות בהרצליה. באי בית קברות זה, יודעים מזה למעלה מארבעים שנה, כי בבית הקברות קיימות ומוקמות מצבות, הנושאות את התאריך הכללי. מצבות כאלה אף עומדות על תילן. הוספת המצבה הנידונה לא תשנה את אופי בית הקברות ואווירתו, ובאיו לא יפגעו יותר מכפי שנפגעו, אם נפגעו, עד עתה. 41. עוד נלמדת מקיום מצבות, הנושאות את התאריך הכללי ומעמדתה של החברה קדישא בעניין שלפני, אפליה אסורה על ידי החברה קדישא, אשר יש מקום לבטלה. דיני חוזים: 42. כאשר נקבר דוד ששון בבית הקברות בהרצליה, היה בית הקברות זרוע מצבות, עליהן כיתוב תאריך כללי. אף משפחת ששון עצמה קברה את הורי המנוח בבית הקברות בהרצליה והורשתה (אמנם, לאחר מאבק), לחרוט את תאריך הלוח הכללי על מצבות ההורים. נסיבות אלה מצביעות על כך, כי הוצג בפני משפחת ששון, ע"י החברה קדישא, מצג, לפיו ניתן (לעתים לאחר מאבק, אם כי ללא צורך בפניה לערכאות) לכתוב תאריך הלוח כללי על מצבות. משום מצג זה, מנועה החברה קדישא, אשר מכרה למשפחת ששון חלקת קבר עבור המנוח ונתנה לו שרותי קבורה, לטעון, בנחרצות בלתי מתפשרת, ותוך תקיפת המבקשת, שלא לצורך, כי אין היא יכולה להרשות לכתוב תאריך עפ"י הלוח הכללי על פני המצבה של המנוח, הקבור בבית קברות זה. 43. טענה נוספת בפי המבקשת היא, כי ההוראות והכללים שקבעה החברה קדישא להקמת המצבה, המגבילים את הכיתוב על המצבה לשפה העברית, והאוסרים ציון התאריך הכללי, נוגדים את תקנת הציבור והם תנאים מקפחים בחוזה אחיד, אשר יש לבטלם. בסוגיה זו, עסקו בהרחבה פסקי הדין בעניין גדעון ובעניין קסטנבאום. בפסקי דין אלה נקבע, כי טענות מסוג הטענות שהעלתה הגב' ששון כנגד תנאים אלה בדין יסודן וכי יש לבטלן. 44. מכוח הלכות שנפסקו בפסקי דין אלה לגבי ההגבלות החוזיות האמורות, אני מבטלת אותן, בהיותן נוגדות את תקנת הציבור ובהיותן תנאי מקפח בחוזה אחיד. 45. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את העתירה וקובעת כי המבקשת, שילה ששון, זכאית לרשום ולחרוט על מצבתו של בעלה המנוח, דוד ששון ז"ל, את תאריכי לידתו ופטירתו, לפי לוח השנה הכללי-אזרחי, כך שיירשם "נולד 1934 נפטר 1998". עוד אני קובעת, כי על החברה קדישא, לעשות את כל הפעולות הדרושות כדי לאפשר הקמת המצבה עם הכיתוב האמור. החברה קדישא תישא בהוצאות הליך זה, לטובת שילה ששון, בסך -.10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. הלכות משפטיות