הלכת קסירר - נושה מובטח בפשיטת רגל

סוגיית היחסים בין נאמן בפשיטת רגל לבין נושה מובטח עלתה בהרחבה בפש"ר 302/97, בעניין קסירר; שם נידונה משמעות יתרונו של הנושה המובטח הפועל ב"שני מסלולים" בכל האמור במידע על הבטוחות ומימושן, והוער כי משמעות סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל היא הטלת חובת זהירות כלפי הנאמן, אשר הפרתה יוצרת חזקה חלוטה של נזק ראייתי לקופת פשיטת הרגל. עוד הוער, כי הסכנה ה"מרחפת" מעל קופת פשיטת הרגל אינה רק הסכנה של גביה כפולה הנעשית בזדון על-ידי נושה מובטח חסר תום-לב, אלא אף שתי הסכנות הבאות: "סכנת התרשלות במימוש - מקרה בו לא יעשה הנושה המובטח מאמצים סבירים למקסם את שווי מימוש הבטוחה, וזאת במחשבה כי יוכל להפרע למרות זאת מקופת פשיטת הרגל, וזאת תוך פחות מאמצים והוצאות. סכנת סרבול ההליכים והעמסת הוצאות על קופת פשיטת הרגל - מקרה בו יאלצו הנאמנים לעסוק ב"מרדף" אחרי הנושה המובטח והבטוחה. זאת בשל העובדה כי הנושה המובטח לא יתן בידם אלא מידע חלקי, בין אם בכוונה או מתוך התרשלות. אין צורך להכביר מילים על כך כי "מרדף" אשר כזה יסרבל את הליכי פשיטת הרגל ויעמיס הוצאות על קופת הנאמן - הוצאות אשר ידללו בסופו של יום את הדיבינד לנושים הבלתי מובטחים". בפש"ר 1152/98, בנק אוצר החייל נ' מיליס, אשר נדון זמן קצר לאחר פרשת קסירר, נדון מצב של יחסי חייב-ערב, בו הגיש בנק תביעת חוב כנגד חייב עיקרי פושט-רגל, בלא להפחית את שוויה של בטוחה רבת-ערך אשר הוחזקה בידי ערב. באותו מקרה, טען הבנק בדבר זכותו לפעול ב"שני מסלולים" של גביה. לעניין זה נקבע כדלקמן: "מעמדו של נושה מובטח, אליו מתייחסות תקנות סימן ד' בתקנות פשיטת הרגל, בא לו מעצם היתרון המהותי אשר יוצר קיומה של בטוחה העומדת אך ורק לרשותו (ולא לרשות הנושים האחרים), אשר ממנה הוא יכול להפרע כדי חובו מן החייב או חלק ממנו. דווקא קיומם של "שני המסלולים" לגביה, הוא שגרם למחוקק להתקין דינים שעצם מהותם וכוונתם הינה להגביל ולסייג יכולת זו של נושים מובטחים. לעניין זה, אין נפקא מינה אם הבטוחה מוחזקת בידי החייב או בידי ערב לחובו של החייב, כל עוד הבטוחה מוקנית לבנק כערובה לתשלום כל חובה של החייבת, ואין חלקים מאותו "חוב עיקרי" אשר נותרים בלתי מכוסים (משפטית) על-ידי הבטוחה, במובן זה שאין הבנק זכאי לממשה בכדי להפרע מאותם חלקי חוב. לשון אחר, מעמד הנושה המובטח תלוי אך ורק בהגנה שמספקת הבטוחה לנושה בגין החוב, ואינו תלוי כלל ועיקר בטיבה של "היד המשלמת" אותו". עניין זה מקבל כפל חשיבות, כאשר אף הערב הינו חדל פרעון, והבנק מתמודד אל מול נושיו הבלתי מובטחים; אין פירושם של דברים כי הבנק חייב או נדרש לוותר על זכויותיו המהותיות, קל וחומר שאין הוא נדרש להפרע פחות מזכותו על-פי כל דין, אלא שיש בכך ישום של הפסיקה העניפה אשר קבעה כי חובות תום הלב והזהירות המוגברות של הבנק חלות אף על ערב, אשר חובו טפל לחוב העיקרי. בנסיבות המקרה הספציפי של בנק הניצב מול נאמן בפשיטת רגל של חייב (בין אם החייב העיקרי או הערב), הרי חובת תום הלב המוגברת מחייבת את הבנק שלא להציב "מסך ברזל" בין הנאמן לבין הבטוחה, מטעמים פורמליים של "זכות" או "עצמאות החיוב" גרידא. עליו לשתף את הנאמן במידע בכנות, ובכך להסיר מלב הנאמן את החשש כי טענת הבנק כי "אין הוא מתכוון להפרע יותר ממלוא חובו" אינה אלא הכרזה נטולת תוכן מהותי. לעניין זה, אחת היא אם הבנק הינו נושה מובטח של החייב עצמו, או של ערב לחובותיו, כל עוד קיים קשר ישיר בין פרעון הבטוחות לתביעת חובו של הבנק כלפי החייב. לסיכום נקודה זו, של חובות הבנק המחזיק בנשיה מובטחת, נאמר בעניין קסירר כדלקמן: "המחוקק, אשר ראה סכנות אלו אל מול עיניו, וביקש להתמודד עימן, קבע למעשה כי הנושה המובטח, בהיות בעל הכח והמידע הטובים ביותר בכל הנוגע לבטוחתו ומימושה, הינו המונע הזול והיעיל של כל אותן סכנות ותקלות, ואי לכך כפף אותו לחובות זהירות וגילוי. חובות אלו, מעצם טיבן, אינן תלויות בכוונתו של הנושה המובטח, וחלות דווקא ובמיוחד כאשר אין (או לא הוכחה) מצד זה האחרון כוונת זדון להסתיר מידע ולהכשיל את הנאמן. איזון הסיכונים אשר ערך המחוקק הטיל על הנושה המובטח, ולא על הנאמן, את החובה לדאוג למניעתן של "תקלות" במעבר המידע דנן, אף אם נבעו מטעות בתום-לב. הצדקה נוספת לחובה זו נובעת מתפיסת הצדק הבסיסית: היות ונשיה מובטחת אינה "תופעת טבע" אלא מוסד משפטי אשר מעניק קדימות לסוג מסויים של נשיה על פני סוגים אחרים, הרי אך צודק כי מי שנהנה מאותו מוסד משפטי יחוב בחובות מסוימות של הגינות וזהירות למזעור תקלות ותוצאות בלתי רצויות אשר עשויות לנבוע מאותה "הנאה" אשר קיבל מהשיטה המשפטית" ולעניין זה, של מניעת תקלות ונזקים מיותרים ליתר הנושים, אחת היא אם הבטוחה הנוספת מוטלת על נכסי פושט הרגל עצמו או גוף הקשור עמו ביחסי ערב-חייב. פשיטת רגלנושההלכות משפטיותנושה מובטח