1. מדובר בתביעה לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, יתרת דמי הבראה, פדיון דמי ביגוד וכן פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 2. התביעה הוגשה כנגד נתבעת 1 וכן כנגד נתבע 2 באופן אישי. בסיכומיו ביקש התובע למחוק את התביעה כנגד הנתבע 2. 3. אשר על כן נמחקת התביעה כנגד נתבע 2 ונשארת על כנה התביעה כנגד נתבעת 1 בלבד. 4. טענות התובע: א. לעניין תקופת העסקתו טוען התובע כי הועסק ע"י הנתבעת מיום 1.1.93 ועד לפיטוריו ביום 28.2.97, ברציפות. ב. לטענתו לא קיבל שכר עבודה בעבור חודשים ינואר - פברואר 97' על סך 8,633.62 ש”ח. הסכום של 2,000 ש”ח ששולם לו אינו מהווה שכר עבודה, אלא מדובר בהפרשי שכר לתקופת עבר. ג. התובע מכחיש את טענת הנתבעת כאילו היה חולה משך חודש ולטענתו היה חולה שבועיים ולא יותר ומסר תעודת מחלה לנציגת הנתבעת. ד. דמי הבראה שולמו לו בעבור שנה אחת בלבד, ועל כן הנתבעת חייבת לו יתרת דמי הבראה. ה. למעט 6 ימי חופשה שניצל לא יצא מעולם לחופשה ולא קיבל פדיון חופשה. ו. התובע מכחיש את טענת הנתבעת כאילו סוכם ביניהם כי דמי החופשה וההבראה יקוזזו כנגד ימי החגים. ז. משך כל תקופת עבודתו לא שולמו לו דמי ביגוד. ח. לטענת התובע פוטר ע"י הנתבעת מבלי שניתן לו מכתב פיטורים ומבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים. ט. התובע מכחיש מכל וכל את גרימת הנזק הנטען ע"י הנתבעת בסעיף 4 לכתב ההגנה. 5. טענות הנתבעת: א. התובע הועסק ע"י הנתבעת בשתי תקופות עבודה - האחת מ-1/93 עד 8/93 והשנייה מ-2/94 עד 2/97. התובע קיבל את מלוא שכרו בגין עבודתו. ב. במהלך חודשים ינואר - פברואר 97', היה התובע חולה משך כחודש ולא המציא תעודה רפואית כנדרש. הנתבעת שילמה לתובע סך של 2,000 ש”ח במזומן שהינו שכר עבודתו בקיזוז ימי היעדרותו. ג. התובע ניצל את מלוא ימי החופשה להם הוא זכאי ואף מעבר לכך שכן, ע"פ בקשתו, קיבל חופש בכל מועדי ישראל. ד. התובע קיבל דמי הבראה מדי שנה בשנה. לחילופין טוענת הנתבעת כי במידה והתובע זכאי לדמי הבראה, הרי שיש לקזזם מימי החופשה העודפים שקיבל. ה. התובע קיבל ביגוד ונעלי עבודה. ו. התובע לא פוטר אלא התפטר וזאת ללא מתן הודעה מוקדמת. על כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים. ז. גם אם יוחלט שהתובע פוטר, הרי שאינו זכאי לפיצויי פיטורים, כיוון שנעדר ימים רבים ללא הודעה וכן סרב לצאת לעבודה באתר העבודה ובהתנהגותו זו שינה באופן מהותי וחד צדדי את תנאי העסקתו. ההלכה היא כי מעסיק רשאי לדחות את הסכם ההעסקה החדש והפסקת עבודתו של עובד בנסיבות אלה אינה נחשבת לפיטורים. ח. התובע ברשלנותו גרם לנתבעת נזקים ממוניים בסך 51,000 ש”ח כמפורט בסעיף 4 לכתב ההגנה. באם יפסקו סכומים כלשהם לתובע, יש לקזז מהם את הסכום הנ"ל. 6. התביעה לשכר עבודה עבור החודשים ינואר-פברואר 97: א. התובע תובע שכר בגין החודשים הנ"ל כאשר הנתבעת בכתב ההגנה אינה חולקת על התקופה (סעיף 4.2 לכתב ההגנה). ב. מטעם הנתבעת לא הוצגו תלושי שכר לתקופה הנ"ל אולם לגירסתה, בחודש 1/97 התובע לא עבד כחודש ימים מחמת מחלה ולאחר ששב מתקופת המחלה ולא הציג אישורי מחלה נערך עימו גמר חשבון ושולם לו 2,000 ש”ח במזומן ולפיכך לא נותרה חייבת כל שכר לתובע בגין תקופה זו. לטענת הנתבעת אין התובע זכאי לדמי המחלה שכן לא הגיש אישור מחלה ומפנה לסעיף 2 לתקנות דמי מחלה (נוהלים לתשלום דמי מחלה) התשל"ז - 1976 הקובע, כי עובד אשר פונה למעבידו לקבלת דמי מחלה חייב להמציא אישור מחלה חתום כדין. ג. לגירסת התובע שהה בתקופת מחלה שבוע ולכל היותר שבועיים ימים ומדובר במחלת השפעת והציג אישור מחלה לפקידת הנתבעת (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 25.2.02), כן העיד שהודיע למנהל הנתבעת על מחלתו (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 1.10.03) ומסר את אישור המחלה לפקידה (עמ' 4 לפרוטוקול) במועד זה טען , כי היה חולה שבוע ימים ולא יותר וחולק על גירסת הנתבעת, כי היה חולה במשך חודש ימים (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 1.10.03). ד. באשר לתקופת המחלה התובע העיד, כי לאחר ששב מתקופת המחלה עבד עוד 3 חודשים וזאת בניגוד לגירסת הנתבעת, כי נעדר מחמת מחלה בחודש 1/97 ומיד לאחר ששב מתקופת המחלה בת חודש נותקו היחסים מחמת התפטרות התובע. אף אם התובע טוען, כי חלה בתקופה שלפני 1/97 אין ספק, כי עליו הנטל להוכיח גירסתו ותקופת מחלתו ולא הוכחה בפני כל גירסה באשר לתאריכים בהם התובע חלה. ה. באשר לתשלום 2,000 ש”ח התובע העיד, כי קיבל 2,000 ש”ח על חשבון הפרשי תוספת יוקר לתקופת עבודתו בעבר. התובע העיד כדלקמן: "אני קיבלתי 2,000 ש”ח על חשבון הפרשים כפי שכתבתי בטופס שאני מציג. הטופס נערך על ידי המזכירה של הנתבעת. לא זוכר את שמה, התחלפו שם הרבה מזכירות. זה היה בתקופה של 97', בתקופה שכבר דיברו על פיטורים. את זה היא נתנה לי לשבת עם הנתבע 2, ישבתי איתו והוא נתן לי על חשבון 2,000 ש”ח" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 25/2/02) יצויין, כי גם בתחילת הדיון ציין התובע כי הסך 2,000 ש”ח קיבל עבור הפרשי תוספת יוקר (עמ' 1 לפרוטוקול) והציג במהלך עדותו את ת/5 ומציין בכתב ידו, על המסמך הנ"ל , כי קיבל 2,000 ש”ח בלבד. בחקירתו הנגדית ביום 1.10.03 הודה , כי קיבל לאחר שובו מחופשת מחלה 2,000 ש”ח על חשבון שכר עבודה (עמ' 4 לפרוטוקול). ו. הנתבעת בכתב ההגנה, לרבות מר אקריש בחקירתו בבית הדין, טוענת, כי הסך 2,000 ש”ח שולמו לתובע במזומן לאחר שנערך גמר חשבון ולאחר שובו מחופשת מחלה שכן נעדר חודש או יותר (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 1.10.03) לגירסת מר אקריש, קיים מסמך בהנהלת חשבונות של הנתבעת המאמת את גמר החשבון אך טופס שכזה לא הוצג מטעמו ואין ספק, כי על הנתבעת, אם אכן היה טופס כזה, היתה החובה לדאוג להצגתו שכן מסמך זה תומך בהגנתה. ז. אין מחלוקת כי הנתבעת לא הנפיקה תלושי שכר לחודשים ינואר פברואר 97', היכולים היו לאמת את גירסתה בדבר גמר החשבון. ח. ממכלול העדויות והראיות בפני כל שניתן להסיק, כי עם שובו של התובע מחופשת מחלה, קיבל התובע 2,000 ש”ח במזומן מהנתבעת. התובע העיד כי היה זה בשנת 97', היינו, ניתן להסיק כי התשלום הנ"ל שולם לו בינואר או פברואר 97'. עוד יצויין, כי הפרשי תוספת היוקר שפורטו בת/5, עולים על הסכום ששולם לתובע במזומן והתובע לא תבע את היתרה הנ"ל מבלי ליתן כל הסבר. טענת התובע, כי עבד 3 חודשים לאחר תום תקופת המחלה, כפי שהעיד (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 25/2/02) לא הוכחה וסותרת את גירסתו, כי לאחר ששב מתקופת המחלה קיבל כספים והיה זה בשנת 97'. יצויין, כי במשך כל תקופת עבודתו, קיבל התובע שכר ללא כל עוררין והעובדה, כי רק בינואר ופברואר 97 טוען כי לא קיבל שכר תומכת בגירסת הנתבעת, כי לא התייצב לעבודה בתחילת 97 או בסמוך לכך ולמעשה הצדדים אינם חלוקים על העובדה כי שהה במחלה. התובע מחד, לא השכיל להוכיח, כי שהה שבועיים בלבד במחלה בשנת 1997. גירסתו בדבר תקופת המחלה אינה עקבית, שכן תחילה טען שנעדר שבוע בלבד ולאחר מכן שבועיים ולא המציא כל אסמכתא רפואית לטענתו זו, כמו כן גרסתו, כי לאחר שחלה עבד 3 חודשים גם לא הוכחה ומתקבל הרושם כי הינה מגמתית בלבד על מנת להצדיק קבלת מלוא השכר עבור ינואר-פברואר 97 תוך התעלמות מתקופת מחלתו. לפיכך, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו. פועל יוצא מכך, כי לא סתר את גירסת הנתבעת לפיה נעדר מעבודתו במשך חודש ימים. לא ניתן לקבל טענת התובע כאילו מדובר בימי מחלה שאין לקזזם משכר העבודה, שכן לא המציא אישור מחלה, המהווה תנאי לזכאותו לקבלת דמי מחלה. יצויין כי לא הוכחה כל מניעה, מצד התובע, להצגת תעודה שכזו, להוכחת טענתו. ובאשר לטענת הנתבעת בדבר גמר החשבון שנערך עם התובע, ככל שהוכח בפניי התובע קיבל סך 2,000 ש”ח במזומן בתאריך כלשהו בשנת 1997, אולם הנתבעת לא השכילה להוכיח גירסתה, כי בכך היה משום סילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע לקבלת שכרו עבור החודשים ינואר ופברואר 1997. הנתבעת הטוענת, כי שילמה את מלוא שכרו של התובע מוטל הנטל להוכיח טענתה זו ויכולה היתה לעשות כן על ידי הצגת המסמך בדבר גמר החשבון, ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה ועובדה זו פועלת לחובתה. ט. בנסיבות אלה, מסקנתי כי יש לקזז משכרו של התובע שכר בגין העדרות של חודש ימים ללא הצגת תעודת מחלה וכן 2,000 ש”ח שקיבל במזומן על חשבון שכרו, ולא הכחיש עובדה זו. י. הצדדים הסכימו בדיון המקדמי, כי תלושי השכר משקפים את שכרו של התובע. התובע בכתב תביעתו תובע הפרשי שכר על פי שיעור שכר כולל תוספת יוקר כפי שעולה מת/5. כאמור בגין חודשים ינואר-פברואר 97 לא הונפקו תלושי שכר. הנתבעת לא התייחסה בסיכום טענותיה לשיעור השכר הנתבע. בנסיבות אלה, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר לחודשים ינואר-פברואר 97 בסך של 2,317 ש”ח נטו (8,633 ש”ח פחות 4,316 פחות 2,000 ש”ח) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.3.97 עד לפרעון המלא בפועל. יא. לא מצאתי כל מקום לחייב במקרה הנדון את הנתבעת בפיצוי הלנה שכן אין ספק, כי מכתבי הטענות והעדויות התגלתה מחלוקת של ממש באשר לעצם החוב. אולם, במידה והפרשי השכר לא ישולמו תוך 30 יום ממועד פסק הדין, יישאו פיצויי הלנת שכר מיום 1/3/97 עד לפרעונם המלא בפועל. 7. התביעה לפיצויי פיטורים: א. לטענת התובע פוטר מעבודתו ללא מכתב פיטורים כאשר מנהל הנתבעת הצהיר בפניו וכן בפני עובדים נוספים שלא לבוא לעבודה, כי אין מה לעשות ומיד, בעקבות כך, פנה התובע להסתדרות. גירסת התובע בדבר העילה לפיטוריו צויינה בעמ' 1 לפרוטוקול מיום 25.2.02; בעמ' 3 לפרוטוקול ובעמ' 2 ו-6 לפרוטוקול מיום 1.10.03. ב. גירסת התובע, כי מיד פנה להסתדרות לאחר שפוטר מעבודתו נתמכת באישור (ת/7) מיום 17.3.97 וכן באישור נוסף (ת/6) מיום 25.5.97. שני האישורים הנ"ל מופנים למל"ל ומצויין בהם, כי התובע פוטר ללא פיצויי פיטורים וכי הוגשה התביעה לבית הדין לעבודה. התובע הגיש תביעתו מיד לאחר ניתוק היחסים (31.3.97). ג. הנתבעת טוענת, כי התובע התפטר מעבודתו לאחר ששב מחופשת מחלה וסירב לצאת לעבודה באתרים ולאחר ויכוח על שיעור הכספים המגיעים לו, מבלי להתחשב בתקופות בהן נעדר מעבודתו, עזב את המשרד ומאז לא שב (סעיף 5 לכתב ההגנה ששימש גם כעדותו הראשית של מנהל הנתבעת). בחקירתו לא חזר מנהל הנתבעת על גירסה זו, אלא טען, כי "אחרי המחלה עשינו איתו חשבון וקיבל מזומן מה שמגיע לו וזהו" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 1.10.03). אין ספק כי גירסה זו לא הוכחה במלואה, שכן התובע דחה הטענה כי נערך עימו גמר חשבון, ונפסק כי הנתבעת לא הוכיחה מלוא גירסתה. ד. גירסת התובע, בדבר נסיבות הפסקת עבודתו, עדיפה ומהימנה עלי מגירסת הנתבעת. התובע העיד, כי עבד במשך חודשיים ימים ולא קיבל שכר וחזר על גירסה זו מספר פעמים בעדותו,.אמנם לא הוכיח גירסתו במלואה, אולם, כפי שנפסק לעיל, עולה כי לא שולמה לתובע מלוא משכורתו ואמנם הנתבעת טענה והעידה כי לאחר גמר החשבון, כאשר לא היה מרוצה קם ועזב, אולם, התובע סתר גירסה זו והעיד כי פוטר מעבודתו יחד עם עובדים נוספים, לאחר שלא הוצעה לו ולפועלים אחרים שציין, עבודה. התנהגות זו הינה בבחינת פיטורים. התובע ציין בעדותו עובדים נוספים שעבודתם הופסקה והשכיל להוכיח, כי פנה להסתדרות מיד עם פיטוריו וכי ניתוק היחסים לא היה מרצונו ונאלץ לפנות לקבלת דמי אבטלה. ה. הנתבעת בטענותיה טוענת ולו באופן חילופי, כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים אף אם פוטר, שכן שינה באופן חד צדדי את תנאי העסקתו. טענה זו לא הוכחה עובדתית וממילא יש לדחותה. אין ספק כי גם אם היה נקבע שהתובע התפטר מעבודתו, מחמת אי תשלום שכרו, הרי עובדה זו היתה מזכה אותו בפיצויי פיטורים. ו. לפיכך התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו מ-1/93 עד 28.2.97. ז. ובאשר לתקופת העבודה - הנתבעת טענה בכתב הגנתה וכן בסיכום טענותיה, כי אין מדובר בתקופת עבודה רצופה וכי התובע עבד שתי תקופות הראשונה מ-1/93 עד 8/93 לאחר מכן עזב את העבודה ושב לעבוד מ- 2/94 עד ליום 28.2.97. גירסת הנתבעת לא הוכחה. אין ספק, כי מתלושי השכר שצרף התובע עולה, כי גם בתקופה של ניתוק היחסים, שטוענת לה הנתבעת, עבד התובע והציג תלושי שכר לחודשים 10/93, 11/93, 1/94. בכל תלושי השכר שהציג מופיע המועד 1/93 כמועד תחילת העבודה. מדובר במסמכים שהונפקו על ידי הנתבעת ולפיכך הנתונים המפורטים בהם לכאורה אמיתיים, אלא אם הוכח אחרת. במקרה הנדון, לא הוכח אחרת ולפיכך התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו הרצופה שפורטה בסעיף קטן ו'. ח. הנתבעת לא סתרה את שיעור הפיצויים שתבע, ולפיכך הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור 17,986 ש”ח כפי שתבע בתביעתו בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 1/3/97 עד לפרעון המלא בפועל. ט. אמנם, לא נטענה בכתב ההגנה או בסיכומי הנתבעת כל טענת הגנה באשר לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולמרות שגירסת הנתבעת, כי התובע התפטר מעבודתו לא הוכחה, עולה מכתבי הטענות ומהראיות שנשמעו בפני, מחלוקת של ממש באשר לסיבת ניתוק יחסי עובד - ומעביד. בסופו של דבר, גירסת התובע מהימנה עלי בעילה זו, אולם אין די בכך כדי לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לפיכך, פיצויי הפיטורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/3/97 עד לפרעונם המלא בפועל, אולם אם לא ישולמו תוך 15 יום, יישאו פיצויי הלנה מיום 1/3/97 עד לפרעונם המלא בפועל. 8. התביעה לפדיון חופשה: א. התובע תובע פידיון 44 ימי חופשה בגין כל תקופת עבודתו בקיזוז 6 ימים. ב. הנתבעת טוענת, כי התובע ניצל את מלוא ימי חופשתו ואף מעבר לכך, שכן על פי בקשתו קיבל חופשה בכל מועדי ישראל. היינו, סוכות, חג פסח, חנוכה, שבועות וכיו"ב (סעיף 7.2 לכתב ההגנה) וכי הוסכם בין הצדדים כי הימים הנ"ל יהיו במקום ימי חופשה ודמי הבראה וימי חול המועד עולים על הימים בהם זכאי התובע לחופשה על פי החוק. ג. התובע העיד, כי ניצל פעם אחת בחול-המועד פסח חופשה בתשלום, ומודה בניצול 6 ימים (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 25/2/02 וסיכום טענותיו), יחד עם זאת העיד, כי בימים שצם ובמועדי ישראל, לא התייצב לעבודה (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 1/10/03). ד. נטל הראייה מוטל על הנתבעת להוכיח, כי מלוא החופשה ניתנה בפועל לתובע, וכן מוטלת עליה החובה לנהל פנקס חופשה כאמור לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית תשי"א - 1951. הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה, מעיון בתלושי השכר לא ניתן לקבל מידע על ימי החופשה שנטל התובע. הנתבעת לא הוכיחה, כי אכן התובע יצא לחופשה בפועל בימי חול המועד שציינה בכתב ההגנה, וכי קיבל מלוא השכר בגין תקופת העדרותו. נימוקי התובע בסיכום טענותיו מקובלים עלי בנקודה זו. ה. מאחר והנטל מוטל על התובעת, וגירסתה נסתרה על ידי התובע, לא נותר אלא לקבל התביעה ולחייב הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה כפי שתבע בתביעתו (לאחר קיזוז 6 ימים שניצל בפועל") ובסך 7,597 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/3/97 עד לפרעון המלא בפועל. 9. התביעה לפדיון דמי הבראה א. התובע תובע פדיון דמי הבראה בגין 19 ימים, לאחר שהודה בקבלת דמי הבראה עבור שנת עבודה אחת. ב. הנטל להוכיח, כי אכן דמי הבראה שולמו בפועל, מוטל על המעביד, (י. לובוצקי/חוזה עבודה וזכויות העובד/מהדורה 8/01 פרק 18 עמ' 6). ג. הנתבעת לא הרימה הנטל המוטל עליה. מעיון בתלושי השכר עולה, כי התובע לא קיבל דמי הבראה והנתבעת לא הביאה ראיה לסתור נתון זה. ד. לא הוכח הסכם לקיזוז דמי ההבראה מימי החופשה שניצל התובע במהלך החגים. ממילא לא הוכחה טענת הנתבעת לעניין מספר ימי החופשה שנטל התובע, ובהעדר הוכחה כאמור לא ניתן לערוך קיזוז כפי שנטען באופן כוללני בכתב ההגנה. ה. מאידך, התובע זכאי לפדיון הזכות בגין תקופה בת שנתיים לפני תום תקופת עבודתו. ו. התובע העיד, כי קיבל דמי הבראה בשנת 97/ (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 25/2/02), לפיכך זכאי לפדיון דמי הבראה בגין שנה אחת בלבד, היינו בגין 6 ימים ובסך של 1,350 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1/3/97 ועד לפרעון המלא בפועל. 10. התביעה לפדיון דמי ביגוד ההלכה היא כי הזכות לדמי ביגוד היא זכות נלווית שאינה ניתנת לפדריון לאחר סיום יחסי עובד ומעביד (עע 300080/98 אברהם נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי לג (79), 29). אין מחלוקת כי יחסי עובד - מעביד נותקו עוד טרם הוגשה התביעה, על כן יש לדחות תביעת התובע לעניין רכיב זה. 11. טענת קיזוז נזקי הנתבעת: לטענת הנתבעת רשלנות התובע הביאה לכך שנגנבו ממנה כלי עבודה בסכום כולל של 51,000 ש”ח. לטענת התובע הנזק נגרם לא בעקבות רשלנותו, אלא בעקבות רשלנותו של בנו של מר אקריש: "לא גרמתי שום נזק. אם הם טוענים שגרמתי נזק בסך 51,000 ש”ח אני לא יודע על מה מדובר. לא עשיתי שום נזק. לא עבדתי באתר, לא הייתי שם בכלל. הבן שלו עבד שם, כשקרה את המקרה של הגניבה שלומי היה שם וזה הי בעשרת. הבן שלו הלך לקנות מנעול למחסן. מכל הכלים נשאר לו פלטה. הוא הלך לקנות מנעול מיגנה, חזר, גם הפלטה שנשארה גנבו לו. הכל גנבו לו ואני לא הייתי שם, הוא שלח אותי לקלקיליה לקנות ברזלים" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 25.2.02). גם בעדותו מיום 1.10.03 חוזר התובע על גרסתו לפיה ביום הגניבה נשלח לעבוד בקלקיליה (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 1.10.03). עוד מעיד התובע כי לבנו של מר אקריש היה מפתח למחסן הכלים (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 1.10.01). נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, והיא לא הרימה הנטל להוכיח, כי אכן התובע אחראי לגניבת הכלים. הנתבעת לא הפריכה עדותו של התובע לפיה ביום הגניבה נשלח לעבוד בקלקיליה ולכן לא יכול היה להיות אחראי על הגניבה שהתרחשה במושב עשרת. עד הנתבעת לא התייחס בחקירתו לנושא הגניבה וגם בסכום טענותיה חוזרת הנתבעת אך על טענתה הסתמית לעניין אחריותו של התובע, אך אינה מפריכה טענותיו. למותר לציין, כי הנתבעת לא הוכיחה שיעור הנזק הנטען במסמך כלשהו. על כן אין לקבל טענת הנתבעת לעניין הנזק שנגרם לה ואין מקום להטיל את האחריות בגינו על התובע. על כן דין טענת הקיזוז - להידחות. 12. לסיכום א. הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר (סעיף 6 לפסק הדין), פיצויי פיטורים (סעיף 7 לפסק הדין), פדיון חופשה (סעיף 8 לפסק הדין), פדיון דמי הבראה (סעיף 9 לפסק הדין). ב. התביעה לדמי ביגוד - נדחית. ג. תביעת הקיזוז - נדחית. ד. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות בשיעור 1,000 ש”ח (התובע לא היה מיוצג) בצירוף הפרשי הצמדה ריבית חוקית ממועד פסק הדין עד למועד הפרעון בפועל. 13. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. 14.גמר חשבוןהלנת שכר