I. ההליך 1. בפני בית-הדין האזורי בתל-אביב, עומדת ותלוייה תובענה של הגב' אטי רוזהויסר נגד עזבון המנוח שמואל נתן כהן (להלן - העזבון) שעניינה, בין היתר, שכר עבודה מולן, פיצויי הלנת שכר, ופדיון חופשה שנתית (דיון מס' לא/289 - 2, ודיון מס' לא/290 - 2 שאוחדו). 2. בא-כוח העזבון העלה טענה של התיישנות התביעה לפיצויי הלנת שכר ושל התיישנות התביעה לפדיון חופשה שנתית. בית-הדין החליט כי מוטב לברר טענה מכגון הנ"ל בשלב המוקדם של המשפט, חייב את באי-כוח הצדדים להגיש סיכומים בכתב לטענת ההתיישנות, ועל סמך הסיכומים ניתנה ההחלטה נשוא ערעור זה, ערעור ברשות שנתן בית-הדין האזורי (להלן - ההחלטה). 3. בהחלטה קיבל בית-הדין האזורי את טענת ההתיישנות בגין פיצויי הלנת שכר, ודחה את טענת ההתיישנות בגין פדיון חופשה שנתית. בקבלו את טענת ההתיישנות בגין פיצויי הלנת השכר, נתן בית-הדין את דעתו לסעיף 17א לחוק הגנת השכר ולסעיף 27 לחוק ההתיישנות, והגיע למסקנה שמההוראה אשר בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, המאפשרת לבית-הדין להאריך את המועד של 14 יום הנקוב באותו סעיף עד ל-30 יום, "ניתן ללמוד שאין להפעיל בעניין של פיצויי הלנה, את הסעיפים שבחוק ההתיישנות "המקפיאים", במקרים מסויימים, את תקופת ההתיישנות. הדבר גם מסתבר מהחומרה הרבה שבסעיף החוק על פיצויי ההלנה". בדחותו את טענת ההתיישנות בגין פדיון חופשה שנתית, קבע בית-הדין כי "סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, קובע אמנם תקופת התיישנות של 3 שנים, אך נראה לנו שהסעיפים "המקפיאים" שבחוק ההתיישנות חלים עליה". 4. בפני בית-דין זה, ערעור של הגב' רוזהויסר על קבלת טענת ההתיישנות בגין פיצויי הלנת שכר, וערעור של העזבון על דחיית טענת ההתיישנות בגין פדיון חופשה שנתית. בא-כוחה של גב' רוזנהויסר טען, כי סעיף 17א אינו מסדיר הסדר מלא את עניין ההתיישנות. לטענתו יש ליישב את סעיף 17א שבחוק הגנת השכר במשולב עם חוק ההתיישנות, כך שסעיפי חוק ההתיישנות, להוציא סעיף 2 (הזמן להתיישנות), חלים גם לעניין התיישנות תביעה לפיצויי הלנת שכר. בא-כוח העזבון טען, להנמקת ערעורו הוא, כי ההיגיון אשר הביא לקבלת טענת ההתיישנות בגין פיצויי הלנת שכר מחייב קבלת הטענה בגין פדיון חופשה שנתית. 5. בטרם ידון בית-הדין בערעורים, רואה הוא לנכון להפנות את תשומת-הלב לעניין שבסדר דין. בית-הדין קיים בהליך שבפניו דיון מוקדם, כראוי, ובאותה מסגרת החליט כי "באי-כוח הצדדים ימציאו לבית-הדין ואחד למשנהו - תמצית העדויות שברצונם להשמיע, וכן העתק כל המסמכים שברצונם להציג וזאת תוך חודש מהיום". החלטה כאמור היא בהחלט בתחום סמכותו של אב-בית-הדין במסגרת סעיף 18 (ד) לחוק בית-הדין לעבודה, ויש בה כדי "לפשט את הדיון או להקל עליו". מעיון בפרוטוקול למדים שבאי-כוח הצדדים עשו כמצווה, אך רק חלקית עשו כן. במקום להמציא תמצית עדויות (וייתכן שבמקרים נאותים עדיף להמציא עדויות ממש מאומתות בתצהיר), המציאו רק ראשי פרקים של עדויות, וכך נמנע מלהשיג את מלוא התועלת האפשרית לשם פישוטו וייעולו של הדיון. 6. לאחר שבית-הדין שמע את באי-כוח הצדדים וקיים התייעצויות לקראת מתן פסק-הדין, עלתה שאלת ההבדל שבין ה"התיישנות" שבה מדובר בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, ובין ההתיישנות שבה מדובר בחוק ההתיישנות. מכוח סמכויותיו לפי סעיף 18(ד) לחוק בית-הדין לעבודה, החליט נשיא בית-הדין כי העובדה הנ"ל תובא לידיעת באי-כוח הצדדים על מנת לאפשר להם להתייחס בכתב לשאלה שעלתה; הדבר נעשה ובאי-כוח הצדדים הגישו סיכומים משלימים. II. פסק-דין 1. ראשית לטענת ההתיישנות בגין פדיון חופשה שנתית. (א) החוק הכללי לעניין התיישנות, בתחום המשפט האזרחי, הוא חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). הסעיף המרכזי שבאותו חוק הוא סעיף 5 הקובע מהי "התקופה שבה מתיישנת תביעה משלא הוגשה עליה תובענה" ומעמידה, בשאינו מקרקעין, על שבע שנים. לתקופת ההתיישנות מתייחסים גם סעיפים אחרים שבחוק, ולענייננו - סעיף 27, הקובע כי "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר". (ב) חוק חופשה שנתית קובע בסעיף 31 כי "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית היא שלוש שנים". (ג) עינינו הרואות שחוק ההתיישנות וסעיף 31 לחוק חופשה שנתית עניינם זהה, והיא התקופה שבה "מתיישנת תביעה", אך בעוד שלפי חוק ההתיישנות לכל תביעה בשאינו מקרקעין, התקופה היא שבע שנים, בתביעה על פי חוק חופשה שנתית, התקופה היא שלוש שנים. (ד) אין לראות בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית דין המסדיר הסדר מלא את התיישנות התביעה, אלא את התקופה עצמה. לכגון זה התכוון המחוקק בסעיף 27 לחוק ההתיישנות באמרו שחוק ההתיישנות אינו בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר. (ה) קביעת תקופת התיישנות לתביעה "בדין אחר" באה במקום התקופה שבחוק ההתיישנות, אך אין היא באה במקום כל האמור והמוסדר בחוק ההתיישנות, ועל כן בדין החליט בית-הדין האזורי לעניין חופשה שנתית כפי שהחליט. 2. מכאן לשאלת ההתיישנות בגין פיצויי הלנת שכר. (א) לכאורה, ורק לכאורה, נראה כי צדק בא-כוח הגב' רוזהויסר בטענתו שההיגיון והפירוש שפעלו לעניין פדיון חופשה, צריך שיפעלו לעניין פיצויי הלנת השכר, אך אין הדבר כך אם נותנים את הדעת לשוני הבסיסי שבין סעיף 17א לחוק הגנת השכר מזה, ולחוק ההתיישנות וסעיף 31 לחוק חופשה שנתית מזה. לשוני זה לא נתנו הצדדים כלל את דעתם בטענותיהם. (ב) הן חוק ההתיישנות והן סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, עניינם התיישנות תביעות ("התקופה שבה מתיישנת תביעה", בלשון חוק ההתיישנות, או "תקופת ההתיישנות לכל תביעה", בלשון סעיף 31 לחוק חופשה שנתית), שניהם דנים באותה סוגיה משפטית וכאמור יש לקרוא את השניים כשלמות. לא כן סעיף 17א לחוק הגנת השכר. עניינו של אותו סעיף אינו התיישנות תביעות אלא התיישנות הזכות עצמה, כי נאמר הרי באותו סעיף: "הזכות לפיצויי הלנת שכר... תתיישן אם לא הוגשה תובענה". (ג) לעניין התיישנות זכויות, להבדיל מהתיישנות תביעות, אין בישראל חוק כללי בדומה לחוק ההתיישנות, ועל כן יש ליישם את סעיף 17א שבחוק הגנת השכר כנורמה משפטית בפני עצמה. אף לגופו של דבר טעם בהוראה שבחוק הגנת השכר. סבר המחוקק, וכדין סבר כך, שלא הרי הזכות לפיצויי הלנת שכר, כזכות לשכר עבודה עצמו ובעוד שלעניין השכר או לעניין דמי חופשה ופדיון חופשה לא חרג המחוקק מהסדרת התקופה להגשת תביעה, הגביל המחוקק בזמן את עצם הזכות לפיצויי הלנת השכר. בדין נקבע אפוא אשר נקבע בהחלטה לעניין פיצויי הלנת שכר, אם כי לא מהטעם שניתן לכך. 3. מהאמור עולה כי דין שני הערעורים להידחות; כל צד ישא בהוצאותיו וכל צד ישלם את האגרה הדחויה שבערעורו. הלנת שכרהתיישנות