1. התביעה הנדונה הוגשה ביום 12.6.00 לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין איחור בתשלום משכורותיו של התובע לחודשים 10-11/98. בתביעתו הוא טוען כי שכר חודש 10/98 שולם ביום 14.12.98, ושכר חודש 11/98 שולם ביום 30.12.98. עוד טוען הוא כי הגיש תביעות קודמות על חודשים קודמים נגד הנתבעת, אך כנראה עקב מחדל של ההסתדרות, לא הוגשו מטעמו תביעות על החודשים הרלוונטים לתביעה. 2. בכתב ההגנה נטען כדלקמן: - א. הנתבעת תטען כי כתב התביעה אינו ברור ואינו מפורט כדבעי את העובדות נשוא התובענה היות ומכתב התביעה עולה כי הוגשה בקשה/כתב בי דין קודמים על ידי התובע אותם הנתבעת לא קיבלה כלל. ב. מכל מקום ממה שפורט על ידי התובע עולה כי בתביעתו, התובע טוען להלנת שכר חודשים 10/98 ו- 11/98 ולפיכך תביעתו התיישנה בהתאם להוראות סע' 17 א' (א) לחוק הגנת השכר הקובע כדלקמן: "הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובנה לבית דין האיזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט 1969 (להלן - בית דין איזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האיזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 יום". ג. לחילופי חילופין הנתבעת תטען כי התובע מנוע מלהביא תביעתו דנן מחמת הסכמה ו/או ויתור ו/או התנהגות. ד. לחילופי חילופי חילופין הנתבעת תטען כי יש מקום להפחית את פיצויי הלנת השכר נוכחת חלות הוראות סע' 18 לחוק הגנת השכר. 3. מטעם הנתבעת הוגשה בקשה לדחיית התביעה על הסף בנימוק של התיישנות, התקיים דיון בבקשה במעמד הצדים, ולבסוף ניתנה החלטה על הגשת טיעונים, וכך היה. בישיבה דלעיל ציין התובע כי שכרו לחודשים 7-8/98 אף הוא הולן ע"י הנתבעת, בגין אותם חודשים הוגשה נגד הנתבעת תביעה, והוא קיבל פיצויי הלנה חלקיים. 4. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כדלהלן: - א. אין מחלוקת בין הצדדים כי תביעתו של התובע הינה להלנת שכר עבודתו בחודשים 10/98 ו-11/98 בלבד. התובע אינו טוען, בתביעה זו, להלנת שכר אחרות ו/או נוספות המאוחרות להלנת הנ"ל. האמור נכון גם כמפורט בסעיף 3 א' לעיל בהתייחס להודעת ההבהרה שהגיש לאחרונה התובע. ב. הסעיף הרלוונטי לשאלת התיישנות זכותו של התובע לפיצויי הלנה הינו סעיף 17 א' לחוק הגנת השכר , להבדיל, כפי שיפורט להלן, מחוק ההתיישנות אשר אינו רלוונטי לדיון בסוגיה זו. ג. מהוראות סע' 17 א' (א) לחוק הגנת השכר עולה כי זכותו של המשיב לפיצויי הלנה התיישנה משלא תבע המשיב את פיצויי ההלנה תוך 60 יום מיום שקיבל את השכר. התובע לא ביקש הארכת מועד לתקופה של 30 יום נוספים כלשון הסעיף וממילא הארכת המועד לא היתה מועילה נוכח הזמן שחלף, שהינו כאמור ארוך מ-90 יום. אף אם תתקבל טענת התובע בהודעתו לבית הדין, המוכחשת כשלעצמה, כי תשלום בגין הלנת שכר לחודש 7-8/98 שולם לו רק בתאריך 10.9.99, חלה תקופת ההתיישנות כאמור לעיל. מעבר לנדרש נבהיר כי הסכום שהתובע מציין כי שולם לו ב-9/99 (צורף תלוש) והמתייחס לשכר החודשים 7-8/98, מהווה תשלום פיצוי בגין פיגורים בתשלומי שכר לעובדים (מעין פיצוי הלנה) בהתאם להסכמה שנעשה בזמנו עם ועד העובדים. מכל מקום אין מחלוקת כי שכר העבודה עצמו בגין החודשים 7-8/98 כמו גם החודשים נשוא התביעה הנ"ל שולמו, לכל המאוחר, באיחור של עד 30 יום לכל המאוחר, באופן שהשכר האחרון הרלוונטי (שכר חודש 11/98) שולם גם לטענת התובע ביום 30.12.98. ד. למעלה מן הצורך תוסיף הנתבעת כי מלשון הסעיף עולה כי ביהמ"ש אינו רשאי להאריך את תקופת ההתיישנות, בה זכאי התובע לפיצויי הלנה, מעבר לתקופה הקבועה בסעיף, דהיינו 90 יום ובודאי שאינו רשאי להאריכה לתקופה של שנה וחצי. ה. גם מעיון בסעיף 17 א' (ב) חוק הגנת השכר, המהווה חריג להוראה הבסיסית שבסעיף 17 א' (א) עולה כי הסעיף אינו חל במקרה דנן, היות ועל פי סעיף זה תקופת ההתיישנות תוארך אך ורק אם הלין המעביד את השכר ".... שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך 3 השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי.....". ו. היינו, היות והתביעה דנן הינה הינה בגין הלנת שכר עבודתו של התובע בחודשים 10-11/98, על התובע היה להוכיח כי הנתבעת הלינה את שכרו 3 פעמים במהלך תקופה של 12 חודש בתקופה שבין 10-11/98 ועד להגשת ולא לפני התקופה הנ"ל. ז. התובע, כאמור, לא טען בתביעתו כי שכרו הולן במועד המאוחר לחודשים 10-11/98 ועל כן לא חל סעיף 17 א' (ב) ותקופת ההתיישנות הרלוונטית אינה שלוש שנים. טענת התובע בדבר הלנת שכר בחודשים 7-8/98 כפי שנטען בדיון מיום 2.10.00 ובהודעת התובע בית הדין אין בה להעלות או להוריד, זאת ומאחר והיא קודמת לחודשים בגינם נתבעה הלנת השכר. 5. בתגובתו לטיעוני הנתבעת טען התובע כדלקמן: א. אני לא תבעתי את העיריה בשנת 1995, כפי שעשו כל הפנסיונרים האחרים וזכו בתביעות אלו, תביעתי הראשונה הוגשה על ידי רק בסוף שנת 1997. כל העניין החל כאשר הגשנו בשנת 1998 ארבע תביעות: ב- 8.7.98, וב- 11.10.98 תביעות אלו היו ע"י ההסתדרות , אשר יוצגנו על ידה, לאחר שהפקדנו בידה את כל המסמכים הנחוצים לצורך תביעות אלו, כגון תלושי משכורת, תקציר השתלשלות העניינים מפורט כולל תאריכים וחתימות כל הנוגעים בדבר תביעות אלו. ב. אך לצערי, נציגינו בהסתדרות "פישלו" בתביעותי האחרונות, שלא הוגשו לביה"ד לעבודה ומשום כך תבעתי את ההסתדרות, על כי לא בצעו את מלאכתם נאמנה. ג. לאור דברי המזכיר שלכם, שנמסרו לי ע"י הפקידה שלכם, בשם שרון, נמסר לי שאין התיישנות לגבי הלנת שכר, ומשום כך , כבוד השופטת, הגשתי את תביעתי האחרונה. ד. לסיום, ברצוני לציין, שלא היינו מיוצגים מעולם ע"י ועד העובדים של העיריה, ומה עכשיו..... כנגדי מנוהלת מלחמת התשה ע"י סוללת עו"ד נכבדה, מטעם העיריה, ואילו אני האזרח הפשוט והקטן, דל אמצעים, תש כוח ומבקש מכב' השופטת אל תפקירי אותי. 6. התיישנות: - בסעיף 17 א' לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 נקבע כדלהלן: "(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית הדין האיזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969 (להלן: "בית דין אזורי"), תוך שנה מיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 יום". "(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי , תהא תקופת ההתיישנות שלוש שנים האמורות". אין מחלוקת כי התביעה הנדונה לא הוגשה תוך 60 יום או 90 ימים מהיום שבו רואים את השכר כמולן, אלא כעבור שנה וחצי מיום שבו רואים את השכר כמולן, ולכן ברור כי על פי סעיף 17 א' (א) לחוק דלעיל התיישנה תביעתו של התובע לפיצויי הלנת שכר בגין אותם החודשים. התובע לא טען להחלת סעיף 17 א'(ב) לחוק דלעיל, אך יחד עם זאת מצא לנכון ב"כ הנתבעת, ובצדק, להתייחס אף לסעיף זה. התובע טען בבית הדין וגם בסיכומיו כי שכרו הולן באותה שנה גם בחודשים 7-8/98, והשאלה אם די בכך כדי להחיל את תקופת ההתיישנות של 3 השנים הקבועה בסעיף 17 א' (ב) לחוק. לפי פרשנות פשוטה וברורה של לשון סעיף 17 א' (ב) לחוק, ישנו צורך לכך ששכרו של התובע יולן שלוש פעמים בתקופה של 12 חודשים רצופים שבתוך 3 השנים הרצופות שלאחר יום התשלום שבו קשור הפיצוי על מנת להחיל תקופת ההתיישנות הארוכה בת ה-3 שנים, ומילת המפתח בענייננו הינה לאחר תשלום השכר הרלוונטי. התובע לא טען ואף לא הוכיח, וכנראה ששכרו גם לא הולן בפועל בתקופה שלאחר החודשים הרלוונטים לתביעה, דהיינו אחרי חודש 11/98, ומשלא הולן שכרו של התובע שלוש פעמים (לפחות) בתקופה של שנה (מתוך 3 השנים שקדמו להגשת התביעה) שלאחר חודש 11/98, אין מקום להחיל את סעיף 17 א' (ב) לחוק, ותקופת ההתיישנות להגשת התביעה הנדונה במקרה דנן היא התקופה שנקבעה בסעיף 17 א' (א) לחוק, דהיינו תקופה מקסימלית של 90 ימים בלבד. 7. כאן המקום להדגיש כי סעיף 17 א' לחוק קובע התיישנות הזכות עצמה לפיצויי הלנה להבדיל מהתיישנות התביעה לפי חוק ההתיישנות, והמדובר בהתיישנות מהותית המפקיעה את הזכות עצמה לפיצויי הלנה ולא רק את הזכות לתבוע אותם. (דב"ע לב/15 - 2, לב/16-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל נ. אטי רוזה/ויסר, פד"ע ד' עמ 169, דב"ע 76/98 - 3 גאנם וסאם ואח' נ. צ'אם מוצרי מזון בע"מ (לא פורסם)). משהתיישנה הזכות לפיצויי הלנת שכר לא ניתן להעניק לתובע את הסעד של פיצויי הלנת שכר לפי סעיף 17 לחוק הגנת השכר, והוא זכאי להפרשי הצמדה וריבית בלבד. (דב"ע שם/10 - 2 מדינת ישראל נ. ברזילי ואח' פד"ע יא' עמ' 292). 8. התרשלות ההסתדרות: - תובע טוען בסיכומיו כי האיחור בהגשת התביעה נבע ממחדל של ההסתדרות, וכי הוא עצמו לא ידע על כך שההסתדרות לא טיפלה בעניינו למרות שמסר להם את המסמכים הרלוונטים בחודש 12/98 לדבריו. אומנם ייתכן כי העיכוב בהגשת התביעה היה כתוצאה ממחדלה של ההסתדרות אשר רם לקיפוח זכותו של התובע לקבלת פיצויי הלנה, אך אין די בנימוק זה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות המהותית הקבועה בחוק, ולבית הדין אין סמכות להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לזו הקבועה בסעיף 17 א' לחוק הגנת השכר. 9. גובה שכר ומועד תשלום: - מעיון בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים לא עולה מחלוקת אמיתית הן בעניין גובה השכר והן בעניין מועד תשלום השכר לחודשים 10-11/98, לפיכך גובה השכר הינו בהתאם לתלוש השכר, ומועד תשלום השכר הינו בהתאם לכתב התביעה. 10. לסיכום: - אני דוחה את התביעה לפיצויי הלנת השכר, ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית על משכורותיו לחודשים 10-11/98 מהמועד הקבוע בחוק לתשלום השכר ועד יום תשלומו בפועל, בהתאם לסכומים ולמועדים שבתלושים ובכתב התביעה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 11. הצדדים רשאים לבקש רשות ערעור על פסק דין זה מבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 יום מקבלתו. הלנת שכר