1. זהו פסק דין לתשלום פיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת, חופשה הבראה ופיצויי בגין הלנת שכר. 2. הרקע לתביעה: א. התובעת עבדה כמדריכת כושר במשרה חלקית בין 1.10.97 ועד 12.7.05. העבודה היתה על פי שעור ובהיקף משתנים, ע"פ הצורך. ב. אין חולק כי התובעת היתה עובדת מקצועית ומוערכת, אם כי היו כלפיה טענות לגבי איחורים והיעדרויות. ג. ב- 27.7.05 נכתב לתובעת מכתב (נספח א' לכתב ההגנה) על פיו: "הינך נדרשת לחזור לעבודה מיידית. כמו כן הינך נדרשת להמציא הסבר או תיעוד לגבי הימים בהם לא הופעת לעבודה החל מה- 12.7.07". יצוין כי קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין קבלתו של המכתב ע"י התובעת. ד. ביום 18.8.05 נכתב לתובעת מכתב נוסף (נספח ב' לכתב ההגנה), על פיו: "בעקבות מכתבינו הרבים הקוראים לך לחזור לעבודה, ומאחר ולא שבת כנדרש למשמרות אליהם שובצה, אנו רואים בכך כהודעה על הפסקת עבודה..." ה. יצוין כי אין חולק שבתקופה האחרונה נקלעה הנתבעת לקשיים כלכליים, וכי משכורותיה של התובעת (כמו גם של עובדים אחרים), שולמה באיחור. ו. התובעת קיבלה שכר על פי האמור בתלושים. בסיום עבודתה עמדה לזכות התובעת יתרה של 734 ₪ כדמי הבראה, שלא שולמו לה. ז. ב- 25.5.05 עודכן שכרה של התובעת והועלה ל- 30 ₪ לשעה. 3. הפלוגתאות בתיק כפי שנוסחו במעמד הדיון: א. מה היו נסיבות סיום עבודתה של התובעת, האם פוטרה או התפטרה. כפועל יוצא האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורין ולפיצוי חלף הודעה מוקדמת, או שמא עומדת לנתבעת זכות קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת. ב. האם התובעת זכאית לפדיון חופשה ובאיזה שעור. ג. לטענת התובעת היא זכאית לפיצוי בגין הלנת שכר בשל תשלום שכרה באיחור. 4. העדים: מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה. מטעם הנתבעת העידה הגב' רחל כהן מזכירה לשעבר, וכן מר יוסי שנהב, מנהל הנתבעת לשעבר. 5. דיון: א. השאלה הראשונה שנשאלת היא: האם התובעת פוטרה או התפטרה. התובעת תיארה בתצהירה את השתלשלות העניינים לגבי אי קבלת משכורתה במלואה ובמועד ובסעיף 9 לתצהירה תיארה את אשר איער: " "ביום ג' ה- 12/7, התקשרתי למרכז מספר פעמים ונאמר לי שההמחאה עדיין לא הגיעה. בעידנא דריתחא אמרתי לפקידה אילנה שאם לא ישלמו לי את משכורתי, אינני מתכוונת להגיע למשמרת של יום רביעי וביקשתי לשוחח עם יוסי ונאמר לי שהוא איננו... לאחר שהמתנתי לו מחוץ למשרדו זמן רב וניסיתי לשוחח עימו, הוא התפרץ עלי וצעק עלי ואמר לי שאין לו מה לדבר עימי והוא לא רוצה לשמוע אותי בכלל". בהמשך (סעיף 10, ציארה את שקרה למחרת, כששוב לא הייתה עבורה המחאה וכי רחל, הפקידה "מסרה לי בשמו שאין לי מה להגיע לעבודה". ב. לאחר ששמענו את עדויות שני הצדדים, ולאחר ששמענו גם את עדויותיהם של רחל כהן ושל יוסי שנהב, לא שוכנענו כי היה אקט של פיטורין. שוכנענו כי אכן היו כעסים (מוצדקים) מצד התובעת לעניין אי תשלום המשכורות בזמן, ואי דיוקים בגובה השכר ותשלומים בחסר, והיו ויכוחים לעניין זה. אעפ"כ, לא שוכנענו כי - גם אם בעידנא דריתחא - נאמר לה שלא להגיע יותר לעבודה. להיפך מעדותה של רחל כהן (האמינה עלינו) עולה (כפי שגם עולה מסיכום שיחה טלפונית שרשמה) כי לא היתה אקט של פיטורין, אלא שהתובעת בחרה שעד שלא תקבל את מה שביקשה (מכתב מיוסי שנהב שבו יכתוב במפורש את התבטאויותיו, וכן התנצלותו), לא תשוב לעבודה. (נספחים ב' וג' לתצהיר העדה). יצוין עוד, כי על פי עדותה של רחל כהן, שלא נסתרה, היא עצמה הקריאה לתובעת בטלפון את המכתב מה- 27.7.05 , והודיעה לה שיש מכתב בדואר, והקריאה את תוכנו (עמ' 14 ש' 8 לפרוטוקול). דהיינו - שהתובעת ידעה כי מבקשים ממנה לחזור לעבודה, אך החליטה שלא לעשות כן. לא למותר לציין כי התובעת נחשבת כעובדת טובה, המוערכת מבחינה מקצועית (למרות הביקורת הנקודתית על איחוריה), ואשר אף קיבלה העלאת שכר כחודש וחצי לפני סיום העבודה. היות וכך, על פניו לא היה רצון לפטרה (גם לא בגלל הבעיות הכלכליות של הנתבעת, אשר המשיכה להעסיק את העובדים גם לאחר מכן). נכון אמנם, כפי שעולה מעדותו של מר שנהב, כי נקראה לבירור לעניין איחוריה לעבודה )איחורים שגררו, לטענתו, איחור בפתיחת מכון הכושר עד להגעתה), וכי היא לא הגיעה לבירורים אלו - אולם אין בכך די כדי ללמד על פיטוריה. ג. יתרה מכך, ואף אם נכונה טענתה כי לא קיבלה לידיה את נספח א' לכתב ההגנה, ולא ידעה על הדרישה שתחזור לעבודה, גם התנהלות הנתבעת לאחר מכן, והמכתב הנוסף שנשלח אליה, על פיה מוזמנת לחזור לעבודה (אף שעל פניו נשלח רק בספטמבר) יש בהם כדי ללמד על כך שלא היה רצון לפטרה. מכל מקום, וכאמור - לא שוכנענו שהיה אקט של פיטורין מצד הנתבעת כלפי התובעת. ד. בכתב התביעה אין כל טענה מצד התובעת כי התפטרה בנסיבות המזכות אותה לפיצויי פיטורין. יצויין, כי על פי פסיקת בית הדין הארצי, ניתן , עקרונית, לטעון כי במצב שנוצר אף אם בית הדין לא יקבל את טענת הפיטורין - כי לא ניתן היה להמשיך ולעבוד בשל הרעת תנאים. דהינו: על פי הפסיקה, אין פסול בתביעה ע"פ שתי העילות במצטבר או לחלופין, ובתנאי ששתי העילות תפורטנה בתביעה. טענה חלופית זו צריכה להיטען במפורש כחלק מכתבי הטענות, על מנת לתת לצד השני להתגונן בפני טענה זו. דבר זה לא נעשה בענייננו. אין חולק (כפי שגם עולה מעדותו של מר שנהב), כי המשכורות שולמו באיחור. לו התובעת סברה אז, כי בשל עובדה זו ששולמו לה (כמו גם עובדים אחרים)שכר באיחור (שהתשלום, על פי העדויות שולמו בין ה- 10-15 לחודש, בד"כ), יש מקום להתפטרותה - היה עליה להודיע לנתבעת על כך שהיא רואה באיחורים אלה עילה להתפטרות, על מנת לתת לנתבעת אפשרות לתקן זאת. אם לאחר הודעה זו היו נמשכים האיחורים בתשלום, או היתה זכאית להתפטר בדין מפוטרת. אלא שהתובעת לא עשתה כן, וככל הנראה לא סברה בזמן אמת כי ברצונה להתפטר בשל האיחורים בתשלום שכרה, ומכל מקום - גם לא כתבה זאת בכתב תביעתה. יתרה מזו, אף שהתובעת קבלה על הלנות השכר ותובעת פיצויי הלנה שכר בגין הלנות של בין 1-5 ימים בכל חודש, אין היא טוענת גם בתצהירה כי הלנות השכר הן שגרמו להתפטרותה. בנסיבות אלו, לא ניתן לפסוק לתובעת פיצויי פיטורין גם לא בגין הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. היות וכך, התביעה לפיצויי פיטורין ולהודעה מוקדמת - נדחית. ה. יחד עם זאת, ואף אם הנתבעת היתה בקשיים מימוניים, לא היתה כל הצדקה להתנהלותה בעניין תשלומי המשכורת, והאיחורים הקבועים בתשלומים אלה. לעניין זה העיד מר שנהב (עמ' 27 ש' 17) כי: "... הבנתי את הכעס שלנו (צ.ל.- "שלה") כלפינו לגבי העיכוב בשכר והטעות בשכר, אני הייתי במצב של משפט שלמה, למי לתת קודם שכר ולמי לתת יותר או פחות..." במצב דברים זה לא נכון ולא ראוי לקבוע כי לנתבעת, אשר פעלה בניגוד לחוק והלינה את שכרה, תהיה זכות קיזוז על כספים המגיעים לתובעת, בשל אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרותה. יתרה מזו, אין חולק כי היו כעסים רבים משני הצדדים, אשר גרמו בסופו של דבר להחלטתה להפסיק לעבוד. לפיכך, גם אם התובעת לא הרימה את הנטל כי מדובר בהרעה מוחשית המצדיקה התפטרות בדין מפוטר, די בכך כדי לקבוע שבנסיבות אלו לא ראוי ולא נכון לקזז לקיזוז מהזכויות המגיעות לה, תשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת. לפיכך, טענת הקיזוז של הנתבעת - נדחית. ו. הלנת שכר: התובעת תובעת פיצוי הלנת שכר כולל בסך של 5,000 ₪, מבלי שפרטה מתי קיבלה כל תשלום ותשלום. אעפ"כ, מכל העדויות עולה כי אכן היו איחורים של מספר ימים בכל משכורת (דבר שגם יוסי שנהב לא הכחיש). היות וכך, מדובר בהלנה חוזרת של שכר עבודה, ועל כן חלים סעיפים 17 א' (2) ו- 17 ב' לחוק הגנת השכר תשי"ח- 1958. יחד עם זאת, בשים לב לעובדה שמדובר באיחורים קלים של 5-1 ימים בכל חודש, ומאידך לקשיים הכלכליים של הנתבעת (שהובילו בסופו של דבר להפסקת הפעילות), ובהיעדר פירוט מלא וטוב יותר למועדי התשלומים מצד התובעת, נעמיד את גובה פיצויי ההלנה על 1,000 ₪. ז. חופשה והבראה: לאחר שערכנו חשבון מדוקדק על פי תלושי השכר הגענו למסקנה כי היקף עבודתה הממוצע של התובעת עמד על 26.39 אחוזי משרה. היות והנתבעת לא הרימה את הנטל כי התובעת ניצלה ימי חופשה בפועל, ומשלא קיבלה בסיום עבודתה פדיון חופשה, זכאית התובעת ל- 54 ימי פדיון חופשה, ובסה"כ , על פי היקף משרתה, ל- 3,370 ₪. בנוסף, זכאית התובעת ל- 734 ₪ דמי הבראה (רכיב שלא הוכחש). שני רכיבים אלו ישאו ריבית והצמדה מיום 1.8.05 ועד ליום התשלום בפועל. סוף דבר התביעה לפיצויי פיטורין נדחית. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 3,370 ₪ פדיון חופשה בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.8.05 ועד ליום התשלום בפועל. סך של 734 ₪ הבראה בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.8.05 ועד ליום התשלום בפועל. סך של 1,000 ₪ כפיצויי הלנת שכר, נכון ליום מתן פסה"ד. משהתביעה התקבלה באופן חלקי (ומשהנתבעת לא שילמה עד כה את התשלומים שהגיעו לתובעת בגין חופשה והבראה), תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 1,500 ₪ +מע"מ כשכ"ט עו"ד. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. הלנת שכרהתפטרות