1. בפני תביעה לשכר עבודה, פיצויי הלנת שכר והחזר הוצאות נסיעה. 2. העובדות: התובעת עבדה כחודש במהלך נובמבר-דצמבר 2002, כמקדמת מכירות של יחידות נופש בשיטת טיים שירינג. התובעת התקבלה לעבודה לאחר מפגש קבוצתי, בו הבהיר הנתבע 1 את תנאי העבודה ודרישות התפקיד. ביומיים-שלושה הראשונים לעבודה היו הדרכות לקראת תחילת מפגשים עם לקוחות. התובעת השלימה במהלך תקופה זו שתי עסקאות ושולמו לה בגינן 600 ₪. עסקאות אלו בוטלו על ידי הקונים זמן קצר לאחר שנחתמו. לתובעת לא שולם כל סכום מעבר ל-600 ₪ האמורים דלעיל. 3. המחלוקות: א.האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין מי מהנתבעים. ב.ככל שיקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד, האם התובעת עבדה על פי עמלות בלבד או שסוכם כי התובעת תקבל שכר בסיס ובנוסף עמלות. ג.האם התובעת זכאית לעמלות בגין העסקאות שבוטלו. ד.ככל שיקבע כי סוכם בין הצדדים שלתובעת ישולמו עמלות בלבד, האם התובעת זכאית לשכר מינימום ומהו היקף עבודתה של התובעת. ה.ככל שיקבע כי התובעת זכאית להפרשי שכר, האם קמה לנתבעים או מי מהם טענת הגנה כנגד פיצויי הלנת שכר. ו.האם התובעת זכאית לדמי נסיעות. 4. הכרעה: א.האם התקיימו בין התובעת לבין מי מהנתבעים יחסי עובד מעביד. טענות שני הנתבעים לעניין זה הינן שונות, ועל כן אדון בשאלה זו ביחס לכל אחד מהנתבעים בנפרד. ב.הנתבעת 2 טוענת כי אין לה כל היכרות קודמת עם התובעת, וכי היא לא התקשרה עמה בכל דרך שהיא, אלא ההתקשרות היתה עם הנתבע 1. לטענת הנתבעת 2, בינה ובין הנתבע 1 נחתם הסכם, לפיו הנתבע 1 הוא שדואג למכירת יחידות הנופש בטיים שריניג והוא קבלן של הנתבעת 2. הנתבע 1 הצטרף לעמדה זו והסכים כי ככל שיש חבות כלשהי כלפי התובעת, הרי שזו חבותו שלו, ולא של הנתבעת 2. הנתבעים גם הציגו בפני את ההסכם שנחתם שביניהם. התובעת עצמה טענה כי תבעה את הנתבעת 2, שכן, לדבריה, הנתבע 1 אמר לה שהוא לא משלם לה כיוון שלא קיבל כסף מהנתבעת 2. בחקירתה הנגדית אמרה התובעת בתשובה לשאלת נציג הנתבעת 2: "חלק מהסיבה שאתה כאן, זה ביום שאני הייתי אמורה לקבל משכורת, הוא אמר שאתה לא מוכן לשלם לי. זו הסיבה ששניכם פה. לא היה לי שום קשר אליך אני יודעת שתמיד הוא הציג על זה שאתם אחראים על אקטיביטי. לי אין שום קשר אליך. אני לא אישית פונה אליך". מכאן, שהתובעת עצמה אינה סבורה שהתקיימו יחסי עובד מעביד בינה ובין הנתבעת 2. התובעת אף לא טענה כי התקבלה לעבודה ע"י הנתבעת 2, קיבלה הוראות מהנתבעת 2, או כל אינדיקציה אחרת לקיומם של יחסי עובד מעביד בינה ובין הנתבעת 2. למעלה מכך, התובעת אף לא הכירה את מנהלי הנתבעת 2 עד לדיונים בפני. לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להדחות. נציג הנתבעת 2 הגיע לכל הדיונים שהתקיימו והדגיש בכל דיון כי הוא עומד על פסיקת הוצאות בגין הטרחתו לשווא. על כן, התובעת תשא בהוצאות הנתבעת 2 בסך 2,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ג.הנתבע 1 מודה כאמור כי ההתקשרות היתה בינו ובין התובעת, אך טוען כי הובהר לתובעת שמעמדה הוא של עצמאית ואין יחסי עובד מעביד בינו ובינה. הנתבע 1 טען, ובעניין זה הסכימה עימו הנתבעת 2, כי בענף זה של הטיים שרינג, הסוכנים הם עצמאיים ואין יחסי עובד מעביד עמם. התובעת טוענת כי היא היתה עובדת לכל דבר ועניין, ומעולם לא נאמר לה שתחשב כעצמאית. לדברי התובעת, נאמר לה במפגש כללי עם הסוכנים כי תקבל שכר בסיס והיא לא היתה לוקחת על עצמה את העבודה אלמלא היתה בטוחה שתחשב כשכירה ותקבל שכר בסיס. כאמור הצדדים חלוקים לגבי תוכן ההסכמות שהיו ביניהם בעל פה. בעוד שהנתבע 1 טוען כי אמר במפורש שאין יחסי עובד מעביד, טוענת התובעת כי ההיפך הוא הנכון. יובהר כי אף אם היה נחתם בין הצדדים הסכם בכתב ובו היה מצוין, כטענת הנתבע 1, שאין יחסי עובד מעביד בין הצדדים, הרי שההלכה היא כי להצהרה זו אין לייחס משקל ובית הדין יקבע אם התקיימו יחסי עובד מעביד לפי נסיבות העניין (דב"ע מח/137-3 אדר נ' פרסום מלניק בע"מ, פד"ע כ 61, דב"ע לז/110-3, נייסמן נ' נתיבי נפט בע"מ, פד"ע י"א, 126). מכאן שיש לבחון את נסיבות העניין ולקבוע לאור המבחנים המקובלים בפסיקה האם התקיימו יחסי עובד מעביד. בבג"צ 5168/93, מור נ' בית הדין הארצי, פ"ד (4) 628 נקבע כי: "התאמתם של דיני העבודה לזמנים המשתנים הביאה לפיתוח מבחן מעוכב לקביעת קיומם של יחסי עובד מעביד. במרכזו של המבחן המעורב עומד מבחן ההשתלבות, ובצדו סממנים אחרים המעידים על יחסי עבודה, כגון: חובת הביצוע האישי, בלעדיות העבודה, כוונת הצדדים והתיאור החוזי..... המצג כלפי רשויות המס והביטוח הלאומי, צורת תשלום השכר...". אין חולק כי התובעת ביצעה את העבודה באופן אישי ולא הציבה לעצמה מחליף - ביצוע אישי הינו על פי רוב, תנאי שאין בלתו לקיומם של יחסי עובד מעביד (דב"ע לו/1-3 רון שמואל נ' נציגות הבית המשותף, פד"ע א 42). מבחן ההשתלבות שעומד כאמור במרכזו של המבחן המעורב הוא בעל פאן חיובי ופאן שלילי. הפאן החיובי הוא שהאדם מועבד כחלק אינטגרלי מן העסק, והפן השלילי הוא, שהאדם בו מדובר משולב במפעל ואינו בעל עסק משלו. אפתח בפן השלילי, שכן, אין חולק שהתובעת לא ניהלה עסק משלה, וזו היתה עבודתה הראשונה בתחום (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 1.4.04). מכאן, שהפן השלילי של מבחן ההשתלבות מתקיים. בעניינו גם הפן החיובי מתקיים, שכן התובעת עבדה כסוכן מכירות בעסק שעניינו המרכזי הוא, כפי שעולה מההסכם בין הנתבעים ומדברי הנתבע 1 עצמו (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 13.4.04), שיווק יחידות נופש. מכאן שהתובעת עבדה כחלק אינטגרלי מן העסק ועל פי מבחן ההשתלבות, על שני פניו, התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. נותר עוד לבחון את יתר הנסיבות. בהסכם שנחתם בין הנתבעים, נקבע במבוא להסכם, כי הנתבע 1: "מעסיק ויעסיק עובדים מטעמו לצורך מתן שירותי שיווק והפצה של זכויות הנופש....". בהמשך ההסכם אף נקבע בסעיף 11, כי: "כל כוח אדם שיועסק על ידי הקבלן יהיו עובדי הקבלן (הנתבע 1) בלבד". הנתבע 1, בהתאם לסעיף 13 להסכם אף הצהיר כי שילם את המיסים הנובעים מההתקשרות עם התובעת. הנתבע 1 אמנם הסביר כי הכוונה בסעיף 11 היתה למזכירה לו היתה מועסקת על ידו, אך בשים לב למבוא ולכלליות סעיף זה ולמכלול תפקידה של התובעת ונסיבות העניין, הרי שאני קובעת כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעת לנתבע 1. אתייחס עוד בקצרה לטענות הנתבע 1, כי בתחום הטיים שרינג אין יחסי עובד מעביד. כאמור לעיל, גם נציג הנתבעת 2 תמך בטענה זו בדבר ההקשר התעשייתי. גם טענה זו נדחית, שכן, לא הוצגו בפני כל ראיות להקשר התעשייתי. למעלה מכך בפס"ד בעניין מיכל שזיפי נ' אינטרקלאב בע"מ (ע"ע 1372/01, ניתן על ידי בית הדין הארצי ביום 11.2.04), שאליו אתייחס ביתר פירוט בהמשך, כלל לא טענה הנתבעת כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד, בנסיבות מאוד דומות לנסיבות המקרה שבפני. מכאן שקיימת לפחות אינדיקציה כי אין הקשר תעשייתי כנטען על ידי הנתבעים. סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, בין התובעת לנתבע 1 התקיימו יחסי עובד מעביד. ד.מה סוכם בין התובעת לנתבע 1 בנוגע לשכרה של התובעת? התובעת טוענת כי הובטח לה שכר בסיס ועמלות בגין כל עסקה. הנתבע 1 טוען כי הבטיח עמלות בלבד וציין כי מי שעובד 30 ימי עבודה יקבל כתמריץ לאחר השלמת התקופה בסך 500$ $ כבונוס, ללא קשר לעמלות, אך מעולם לא הובטח שכר בסיס. הנתבע 1 טוען כי התובעת לא עמדה בתנאי זה ועל כן, אינה זכאית לשכר אלא לעמלות בלבד. המוציא מחברו עליו הראיה ועל כן, על התובעת להוכיח כי אכן הובטח לה שכר יסוד בנוסף לעמלות. התובעת העידה בפני ואף הציגה את המודעה שבעקבותיה התקבלה לעבודה (ת/1). בהודעה כתוב "משכורת ובונוסים גבוהים", אך שוב נשאלת השאלה מה נאמר לסוכנים שהתקבלו לעבודה ומה סוכם בפועל בין הצדדים. התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי הובטח לה שכר בסיס. עדותה של התובעת לא שכנעה אותי יותר מעדותו של הנתבע 1, והתובעת לא הביאה עדים לתמוך בגרסתה, על אף שהיו סוכנים נוספים שעבדו עימה. מכאן, שדין טענה זו להידחות ואני קובעת כי בין הצדדים סוכם ששכרה של התובעת יהיה עמלות בלבד, ובונוס בתנאים שפירט הנתבע 1. ה.האם התובעת עבדה 30 ימי עבודה ומטעם זה היא זכאית לבונוס בנוסף לעמלות? התובעת טענה כי עבדה מדי ערב בתאריכים 11.11.02 ועד 16.12.02. בחקירתה הנגדית הודתה כי לא עבדה בימי ו' ואף היססה וחזרה בה מהטענה כי עבדה כל מוצ"ש ואמרה שעבדה לפחות במוצ"ש אחד (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 13.4.04). לתובעת לא היו רישומים מטעמה לימים ושעות שעבדה, ובית הדין לא התרשם לטובה ממהימנות העד שהעיד מטעם התובעת בעניין זה. מר אסף בן יאיר העיד שעבד כקב"ט בבית המלון בתקופה שהתובעת עבדה. העד זכר במדויק מתי החלה התובע לעבוד ומתי סיימה, אך לא זכר את מועדי עבודתו שלו עצמו. העד גם העיד כי עבד משמרת בוקר, אך כאשר נאמר לו שהתובעת עבדה בערבים, ניסה לשנות את גרסתו. נראה כי העד ניסה לסייע לתובעת אך בית הדין לא התרשם מאמינותו. לאור הסתירות הרבות בגרסתו והתרשמות בית הדין כי הודרך לקראת עדותו. מנגד, הנתבע 1 הציג רשימה של כל המועדים שבהם התקיימו אירוע מכירות ובהם נכחה התובעת ועדותו בעניין זה לא נסתרה. לפיכך, אני קובעת כי התובעת עבדה בחודש נובמבר 33 שעות ובחודש דצמבר 35.15 שעות, ולא עבדה 30 ימי עבודה. על כן, על פי הסיכום בין הצדדים, התובעת זכאית לעמלות בלבד ואינה עומדת בתנאים לקבלת בונוס. ו.האם התובעת זכאית לעמלות בגין עסקאות שבוטלו? כאמור, אין חולק, כי התובעת החתימה לקוחות על שתי עסקאות אשר בוטלו מאוחר יותר. התובעת טענה כי היא זכאית לקבל שכר בגין עסקאות אלו, היות שהנתבע 1 נמנע במכוון מלעדכן אותה בכך שהעסקאות בוטלו וזאת כדי שתמשיך לעבוד כרגיל. הנתבע 1 טוען כי הבהיר לתובעת, שעמלות ישתלמו רק בגין עסקאות שלא יבוטלו, ושהוא אף הודיע לתובעת על ביטול העסקאות זמן קצר לאחר שבוטלו. איני מוצאת ממש בטענות התובעת, כי אם לא הודע לה במועד על הביטול, הרי שהיא זכאית לעמלות. התובעת עצמה העידה כי עמלות משתלמות רק עבור עסקאות שיוצאות אל הפועל (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 13.4.04). ביטול עסקאות בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן יכול להיות אף 14 יום לאחר חתימת העסקה, וגם מן הטעם הזה, טענת התובעת אינה מסתברת, ואין לה על מה לסמוך. גם התובעת עצמה העידה כי הוראות חוק הגנת הצרכן בעניין זה הובהרו לה עם תחילת העבודה. לכן, טענת התובעת בענין זה נדחית. ז.האם התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום? לאחרונה, פסק בית הדין הארצי בעניין מיכל שזיפי נ' אינטרקלאב כי: "העובד חייב בכל חודש להשתכר לפחות את שכר המינימום. יחד עם זה, אין להתעלם מהמציאות המתוארת בשני הערעורים. לפיה, אותם עובדים ששכרם משולם על בסיס של עמלות, אפשר שבחודש מסוים לא ישתכרו מאומה, או שיתכרו פחות משכר המינימום בחודש, אך בחודשים אחרים אפשר שישתכרו שכר גבוה בהרבה משכר המינימום החודשי... במקרים מעין אלה, האיזון הנכון ודאי מחייב להתיר למעביד לנכות את שכר המינימום ששילם במלואו או כהשלמה, מכל סכום שיגיע לאותו עובד במהלך עבודתו או אף לאחריה בגין עמלותיו, ובלבד שיוותר בידי העובד בחודשי הניכוי סכום השווה לשכר המינימום החודשי". לאור הלכה חדשה זו, התובעת זכאית לשכר מיינמום אף שסוכם עימה על עמלות בלבד. התובעת עבדה בסה"כ 38.15 שעות ועל כן היא זכאית ל-669.9 ₪. מתוכם שולמו לה 600 ₪ תחת הכותרת "ספיפים", ועל כן, נותרה יתרה לתשלום בסך 69.90 ₪. ז.האם קמה לנתבע 1 טענת הגנה כנגד פיצויי הלנת שכר? בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שפסק הדין בעניין מיכל שזיפי ניתן רק לאחרונה, והוא קובע הלכה בתחום שהיה שנוי במחלוקת, הרי שהיתה מחלוקת של ממש בין הצדדים ולכן, פיצויי ההלנה יופחתו להפרשי הצמדה וריבית בלבד מיום 1.12.02 ועד התשלום בפועל. ח.האם התובעת זכאית להחזר דמי נסיעות. בשים לב להלכה שנקבעה בעניין מיכל שזיפי, הרי שהתובעת זכאית גם לדמי נסיעות. התובעת תבעה 208 ₪ כעלות של חופשי חודשי והנתבע 1 לא חלק על חישוב זה ועל כן הנתבע 1 ישלם לתובעת 208 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.02 ועד התשלום בפועל. היות שהתובעת סירבה לכל הצעות הפשרה שהועלו, הן על ידי בית הדין והן על ידי הנתבע 1, ובשים לב להכרעתי, אין צו להוצאות לטובת התובעת. הלנת שכר