1.תביעה זו עניינה תביעה לתשלום שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר. 2.התובע הגיש תביעה לתשלום שכר בגין 3 חודשי עבודה (12/07 - 2/08), בסך כולל של 30,000 ₪. התובע טען בתביעתו כי עבד בשירות הנתבע בעבודות הדרכה וטיולים ואתגרים בטבע, כאשר סוכם על שכר בגובה 10,000 ₪ נטו לחודש, ועד למועד הגשת התביעה לא זכה לקבל את שכרו בגין שלושת חודשי העבודה הנ"ל. 3.הנתבע כופר בקיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין התובע וטוען, כי יש לקבוע את מעמדו של התובע כקבלן עצמאי. אליבא דנתבע, התובע נתן שירותי הדרכה ושכרו כפי שסוכם עימו עמד על סך של 6,000 ₪ בחודש, תמורת הוצאת חשבונית בסיום התקופה. א.גדר המחלוקת 4.השאלה הראשונה העומדת בפנינו להכרעה הינה, כאמור, האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבע, כטענת התובע, או שמא היה התובע בגדר נותן שירותים עצמאי, כטענת הנתבע. כפועל יוצא מהכרעה בשאלה זו, תיקבע זכאותו של התובע לתשלום שכר עבודה, פיצויי הלנת שכר. 5.מטעם התובע העיד התובע בעצמו וכן מר סורבש זיו; מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו בלבד. ב.דיון 6.התובע טען בתצהיר עדותו הראשית כי עבד אצל הנתבע בין התאריכים 1/12/07 ועד 1/3/08 במסגרת עסקו של הנתבע לטיולי מדבר וטיולי אתגר. אליבא דתובע, בתאריך 1/12/07 קיבל את מפתחות העסק, וכבר באותו היום יצא לטיול לאילת שליווה יחד עם הנתבע ומדריך נוסף, אשר היה מיועד לקבוצת עובדים של מלון קרלטון. עוד העיד התובע כי עם תחילת עבודתו נתבקש למלא טופס 101 ומסר אותו לנתבע. 7.התובע העיד כי סוכם על שכר חודשי בסך של 10,000 ₪ נטו, כאשר בתוך סכום זה כלולים הוצאות רכב השטח של התובע וכן הוצאות הטלפון הנייד, כאשר כל ההוצאות של הרכב הינם על חשבונו של התובע. לגרסת התובע, בחלוף שלושה חודשים תמימים, ולאחר שהתברר לו כי אין בכוונתו של הנתבע לשלם את שכרו עבור חודשי עבודתו, הציע לו הנתבע להיכנס לשותפות עימו בעסק בתמורה לסכום המגיע לתובע ממנו (30,000 ₪). אליבא דתובע, לאור מצבו הכלכלי של הנתבע לא עלה בידו לפתוח חברה במסגרתה תתקיים השותפות ולכן רעיון זה התפוגג, והנתבע נותר חייב לתובע שכר עבודה בגין שלושה חודשים. 8.למעלה מן הצורך, מציין התובע, כי בחודש מרץ 2008 פתח חברה כאשר סוכם עם הנתבע כי יספק לו שירותי משרד, השכרת ציוד ושירותים אחרים בעלות של 15,000 ₪ לחודש, כאשר התשלום יתבצע כנגד חשבונית. יחסים עסקיים אלה עלו על שירטון, וכל ניסיונותיו של התובע להביא לפתרון המחלוקת בנוגע לתשלום שכר עבודתו, לא צלחו. התובע ביקש להבהיר כי אין כל קשר בין הסכסוך הנוגע לאי תשלום שכר עבודתו ליחסים העסקיים שניסו הצדדים לעשות לאחר מכן, ומדובר בסכסוך שונה במהותו. 9.התובע טען כי לא קיבל שכר עבור שלושת חודשי עבודתו ואף לא קיבל תלושי שכר. לטענת התובע, עלות שימוש יומי של רכב שטח נאמדת בסך של 850 ₪ ועלות יומית של איש מקצוע בתחום שה הינה בסך של 700 - 500 ₪, כך ששכר בסך של 10,000 ₪ כולל רכב שטח וטלפון, אינו סכום גבוה. 10.מטעם התובע העיד מר סורבש זיו, אשר עבד בתקופה הרלוונטית בעסקו של הנתבע. על-פי עדותו, הנתבע ציין בפניו שהתובע הגיע לעזור בעסק לתקופה של 3 חודשים. העד לא ידע להשיב האם מעמדו של התובע היה כעובד שכיר או עצמאי (ראה עמ' 6 לפרוטוקול מיום 7/3/10). 11.הנתבע כפר בקיומם של יחסי עובד-מעביד, לטענתו התובע היה קבלן עצמאי שסיפק לו שירותים. הנתבע דחה את טענת התובע לפיה סוכם על שכר חודשי של 10,000 ₪ נטו או שכר של 6,500 ₪ והוצאות הג'יפ, ועמד על כך שסוכם על סכום של 6,000 ₪ לחודש תמורת חשבוניות ולא סוכם דבר על הוצאות ג'יפ. אליבא דנתבע, התובע היה אמור להעביר אליו חשבוניות בסכום של 6,000 ₪ לכל חודש ובסך הכל אמור היה להעביר חשבוניות בסכום של 18,000 ₪ עבור שלושה חודשים, אך בפועל לא טרח לעשות כן ובמקום זאת העדיף להגיש התביעה. עוד העיד הנתבע כי התובע קיבל ממנו אלפי ₪ במזומן מדי חודש בחודשו שהיו אמורים להתקזז מסכום החשבונית אותה אמור היה התובע להעביר לנתבע. לטענת הנתבע שילם עבור התובע 4,500 ₪ עבור שלושה חודשי שכירות דירה במצפה רמון וכן שילם לתובע אלפי שקלים נוספים כמקדמות, כספים אלה היו אמורים להיות מקוזזים מסכום החשבונית. לטענת הנתבע, התובע לקח לעצמו את כל רווחי החברה שהוקמה על ידם, היינו יותר מ-200,000 ₪ וזאת מבלי ששילם כל הוצאה עבור ניהול העסק. ג.מהות יחסי הצדדים 12.על-פי הפסיקה היותו של אדם "עובד" הוא דבר של סטטוס ומעמד זה אינו נקבע על-פי התיאור שניתן לו ע"י הצדדים או אחד מהם אלא נקבע מבחינה משפטית על-פי נסיבות המקרה כהווייתן (ע"א 426/63 המוסד לביטוח לאומי - זינגר ואח', פד"י יח(2(2) 269; דב"ע לה/36-3 עידית נוימן - מאיר כץ, פד"ע ו' 333). לעניין דיון במעמדו של אדם כשכיר או כ"עצמאי", אין להגיע למסקנה אלא על-פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים במצטבר תמונה כוללת ושלמה (דב"ע לג/30-0 המוסד לביטוח לאומי - אבא כהן ומאפיית כץ בע"מ, פד"ע ד' 393) והתשובה לשאלה אם פלוני הוא "עובד" או לא, היא מסקנה משפטית הנובעת ממערכת עובדות מסויימת (דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג' 177). 13.פסיקת בתי-הדין אימצה את המבחן המעורב המבוסס על מבחן ההשתלבות כמבחן מועדף (דב"ע לא/27-3 הנ"ל; ע"ע 98/ 300267 יוסף טויטו - מ.ש.ב. הנדסת קירור ומיזוג אויר בע"מ, פד"ע לז 354; פד"ע לז 354; בג"צ 5168/93 מור - בית הדין הארצי, פ"ד נ(4(4) 628) תוך שימוש במבחנים נוספים, כגון כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה, תשלומים לביטוח לאומי ולמס ערך מוסף, ביצוע העבודה באופן אישי ועוד. ד.מבחן ההשתלבות 14.למבחן ההשתלבות שני פנים: הפן האחד - חיובי והפן השני - שלילי. הפן החיובי הוא, כי תנאי ל"השתלבות" במפעל הוא שקיים "מפעל" שניתן להשתלב בו ושמבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו "גורם חיצוני" או בעל עסק עצמאי (הפן השלילי) (ראה דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג 177). בעניינינו, אין מדובר ב"מפעל" במובנו הקלאסי, אך ברור הוא כי התובע השתלב במערך עסקו של הנתבע, כאשר עיקר תפקידו היה הדרכה וליווי קבוצות לטיולי מדבר וטיולי אתגר במצפה רמון וסביבתה. מכל אלה יוצא, כי התובע השתלב במערך הארגוני בעסקו של הנתבע. 15.באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות - מן הראיות שהונחו בפני עולה, כי התובע עבד רק בשירותו של הנתבע. עדותו של התובע לא נסתרה ולא הוכח בפנינו, כי התובע עבד במקומות אחרים והלכה למעשה, לא הוכח, כי התובע ניהל עסק עצמאי משלו. (ראה לעניין זה עדותו של התובע עמ' 2 לפרוטוקול ש' 1-3, עמ' 4 לפרוטוקול ש' 18-20). משכך, יש לקבוע, כי התקיים בתובע הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, היינו לא הוכח קיומו של עסק עצמאי של התובע בתקופה הרלוונטית, ולא הוכח כי התובע עבד במקומות אחרים. ה.מבחן הפיקוח 16.במהלך עדותו בפני בית הדין, העיד הנתבע מפורשות כי התובע היה נתון למרותו והוא זה שנתן לו הוראות ופיקח עליו. ובלשונו של הנתבע: "אני הייתי אחראי לעבודה, הייתה המון עבודה והעסק היה מאוד גדול בתחום התיירות האתגרית, הפרוייקט שלשמו לקחתי את התובע, זה היה טללים, שזה פרוייקט תגלית וכל הפעילות בנגב הייתה דרכי, הייתה פעילות של סנפלינג שאני מאילת לא יכול לנהל, בנוסף לקבוצות נוספות שהייתי עובד איתם. מתקשרים מהמשרד לתובע למצפה וכך הדברים התנהלו במצפה רמון". (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 7/3/10, ש' 5-9). המסקנה המתחייבת הינה, כי התובע היה נתון לפיקוחו של הנתבע. ו.כוונת הצדדים 18.במקרה שלפנינו, לא נחתם עם התובע הסכם התקשרות, עם תחילת עבודתו אצל הנתבע אולם, ניתן ללמוד על כוונת הצדדים מעדויות הצדדים. התובע, כאמור לעיל, ראה עצמו כעובד של הנתבע ולא סבר כי מעמדו הינו של קבלן עצמאי, התובע חזר וטען בעדותו כי לא ניהל בתקופה הרלוונטית עסק עצמאי. בכתב ההגנה טען הנתבע, כי לא התקיימו בינו לבין התובע יחסי עובד-מעביד ויחסיהם היו של קבלן עצמאי ומקבל שירותים, כאשר התובע נתן שירותי הדרכה ושכרו כפי שסוכם עימו עמד על סך 6,000 ₪ לחודש תמורת הוצאת חשבונית מס. במהלך עדותו הכחיש התובע מכל וכל את טענת הנתבע באשר לדרישתו שיוציא חשבונית, ואלו דבריו: "ש.הנתבע אומר שהיית אמור לתת חשבונית, כך שאתה עובד כקבלן עצמאי עם חשבונית? ת.לא היה ולא נברא" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 7/3/10, ש' 1-2). עדות התובע בעניין זה מקובלת עלי ולא שוכנעתי כי התובע נדרש להוציא חשבונית לצורך קבלת התשלום החודשי מאת הנתבע. 19.באשר לכוונת הצדדים, שוכנעתי כי התובע לא ראה את עצמו כקבלן עצמאי הנותן שירות, אלא ראה את עצמו כעובד הנתון לפיקוחו המלא של הנתבע. 20.באשר לכוונת הנתבע - התרשמותי היא כי בעת ההתקשרות בין הצדדים, לא השקיע הנתבע כל מחשבה לעניין מעמדם של הצדדים. במקרה דנן, מחד, לא הונפקו תלושי שכר ומאידך, לא הוצאו חשבוניות. בעניין זה, יש ליתן משקל לכך כי הנתבע הוא זה אשר קבע את תנאי ההתקשרות ועליו הייתה מוטלת החובה להבהיר חובות הצדדים בשלב הראשוני. ז.סיכום ביניים 21.יישומם של כל המבחנים לקביעת יחסי עובד-מעביד ובראשם מבחן ההשתלבות, על כל פניו, מובילים למסקנה, כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. הוכח בפני, כי התובע השתלב בעסקו של הנתבע, ובית הדין השתכנע כי התובע לא ניהל עסק עצמאי משלו. הוכח כי התובע היה נתון למרותו ופיקוחו של הנתבע והוא ביצע את עבודתו באופן אישי. ח.השכר הקובע 22.הלכה פסוקה היא, כי הנטל להוכיח גובה השכר, מוטל על התובע. ראה:דב"ע לב/3-32 מרלן פרומוביץ - ישראל בר אדון, פד"ע ד' 39; דב"ע נד/2-23 חיים פרנץ - נתי גפן, פד"ע כו' 547. 23.התובע טוען, כי סוכם עימו על שכר של 10,000 ₪ נטו בחודש, הכולל שכר עבודתו והוצאות רכב השטח שבבעלותו וטלפון נייד (ראה סעיף 6 לכתב התביעה, סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). 24.הנתבע טען מנגד כי התובע לא השתכר סך של 10,000 ₪ נטו בחודש, אלא סוכם על סכום של 6,000 ₪ תמורת הוצאת חשבונית ולא סוכם דבר על הוצאות הג'יפ. (ראה סעיפים 18 - 10 לתצהיר הנתבע). הנתבע העיד בתצהירו הראשי, כדלקמן: "התובע אמור היה להעביר אלי חשבונית בסכום של 6,000 ₪ לכל חודש סך הכל אמור היה להביא חשבונית בסכום של 18,000 ₪ עבור שלושה חודשים"... (סעיף 70 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). 25.אשר לטענת התובע כי שכר עבודתו עמד על סך של 10,000 ₪ נטו הכולל הוצאות רכב שטח והוצאות טלפון נייד, התובע לא הציג כל ראיה בתמיכה לטענתו זו ולא הביא כל עדויות נוספות, ולכן לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ על כתפיו. 26.יחד עם זאת, לאור גרסתו של הנתבע לפיה סוכם על סכום של 6,000 ₪ לחודש, הרי שמסקנתי היא כי יש להעמיד השכר המוסכם על הסכום הנ"ל כשכר ברוטו. 27.מסקנתי היא כי התובע זכאי לשכר עבודה בסך של 6,000 (ברוטו) לחודש, עבור עבודתו בשירות הנתבע במהלך החודשים: 12/07, 1/08, 2/08. ט.טענת הקיזוז 28.אשר לטענות הנתבע כי התובע נותר חייב לו עשרות אלפי שקלים בגין שירותים שקיבל מהעסק שבבעלותו וכי התובע קיבל ממנו אלפי שקלים במזומן מידי חודש בחודשו, הרי שטענות אלה עומדות בניגוד מוחלט לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "החוק"), ומשכך דינן להידחות, להלן אסביר דבריי. 29.סעיף 25 לחוק אוסר על ביצוע ניכויים ממשכורתו של עובד, פרט לאלה שצויינו בו במפורש. החוק אינו מתיר ניכוי בגין פיצוי או תשלום נשקים שהעובד גרם ברשלנותו, שאינם בגדר סכום קצוב ומוכח ושהעובד לא נתן הסכמתו לקיזוזים (המ' 213/6 גוסטב פשייר - מפעלי טקסטיל נצרת בע"מ פ"ד טו (1) 844). 30.סעיף 25 (ב) מתיר קיזוז חוב שעובד חייב למעביד, אך פסיקת בתי הדין לעבודה גורסת, כי גם חוב זה עניינו חוב קצוב בלבד, אשר עובד התחייב לשלמו למעביד ולא חוב בלתי קצוב אשר המעביד תובעו והעובד מכחישו (דב"ע שנ/119-3 חבק עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי, פד"ע כב' 303), שהרי לא יעלה על הדעת, כי המחוקק יאפשר למעביד לעשות דין לעצמו, להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב ומדוע ולנכות כל סכום משכרו כיישר בעיניו. 31.אין מקום לערב בסוגיית שכר העבודה המגיע לתובע, מחלוקות אחרות שבין הנתבע לתובע אשר אינן קשורות ליחסי העבודה שביניהם, ומקומן של טענות אלה בתביעה אזרחית ולא בבית הדין לעבודה. כמו כן הנתבע לא הציג ראיות כלשהן בנוגע לחובות התובע בגין קבלת שירותים מהנתבע, וכן לא הוצגו ראיות כלשהן לגבי סכומים של אלפי שקלים ששילם הנתבע לתובע. בנסיבות העניין, טענות הנתבע עומדות בניגוד מוחלט להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר. מעבר לכך, הנתבע לא השכיל להוכיח טענות אלה בפני בית הדין. י. הלנת שכר 32.משנקבע, כי התובע זכאי לשכר בגין עבודתו בחודשים 12/07 - 2/08, יש להכריע בשאלת זכאותו של התובע לפיצויי הלנת שכר, שכן כמפורט בכתב התביעה (סעיף 9), ביקש התובע לחייב את הנתבע בפיצויי הלנת שכר. 33.סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, קובע כדלקמן:- "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". 34.לפיכך, מעביד המבקש שלא יוטלו עליו פיצוי הלנת שכר כאמור, או שפיצוי זה יופחת, נדרש להוכיח כי השכר נשוא המחלוקת, לא שולם מאחת הסיבות המנויות בסעיף זה. בהתאם לכך, "תנאי מוקדם להפחתת פיצויי הלנה ולבחינת השיקולים המצדיקים זאת, הוא בקשה מפורשת ומנומקת של המעביד לעשות כן. בהיעדר בקשת המעביד להפחתת פיצויי הלנה וטעמיו לכך, לא יפחית בית הדין פיצויי הלנה מיוזמתו..." (עע (ארצי) 1529/04 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ - מועצה מקומית יאנוח ג'ת, ניתן ביום 8/11/05, לא פורסם). 35.עיון בכתב ההגנה מלמד כי הנתבע לא טען כל טענת הגנה לעניין זה, כך שבהתאם להלכה הפסוקה - בהעדר טענת הגנה בעניין, יש לחייבו במלוא רכיב זה. (דב"ע 6505 יהודה פרחי - עדנה אשל פד"ע ה' 113 וכן פסק הדין בעניין מועצה מקומית יאנוח ג'ת לעיל). 36.בית הדין התרשם כי הנתבע העלה טענות "מן היקב ומן הגורן" וזאת אך ורק במטרה להתחמק מתשלום שכר עבודתו של התובע. 37.בשים לב לשיקול הדעת שיש לבית הדין בפסיקת פיצויי הלנת שכר, וחלוף הזמן ממועד הזכאות לשכר ועד למתן פסק דין זה, ולאחר שערכתי איזון בין השיקולים השונים, סבורני, כי יש להפחית את פיצויי הלנת השכר, בגין השכר המולן לכדי 5% מן הפיצוי המירבי בחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958, בגין התקופה שמן המועד לתשלום השכר לחודשים 12/07 - 2/08 ועד ליום תשלומם המלא בפועל. יא.סוף דבר 38.הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א.סך של 6,000 ₪ ברוטו, בגין שכר עבודה חודש 12/07, בצירוף פיצויי הלנת שכר בשיעור 5% מן הפיצוי המירבי הקבוע בחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, מיום 10/1/08 ועד ליום התשלום בפועל. ב.סך של 6,000 ₪ ברוטו, בגין שכר עבודה חודש 1/08, בצירוף פיצויי הלנת שכר בשיעור 5% מן הפיצוי המירבי הקבוע בחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, מיום 10/2/08 ועד ליום התשלום בפועל ' ג.סך של 6,000 ₪ ברוטו, בגין שכר עבודה חודש 2/08, בצירוף פיצויי הלנת שכר בשיעור 5% מן הפיצוי המירבי הקבוע בחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, מיום 10/3/08 ועד ליום התשלום בפועל. ד.הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 39.זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום. הלנת שכרעצמאים