1. בפנינו תביעת התובעת כנגד הנתבעת לתשלום השלמת פיצויי פיטורים, הפרשי דמי הבראה וחופשה בגוד והלנת שכר. הנתבעת טענה כי התביעה כנגדה מופרכת שכן שילמה לתובעת את כל הסכומים אשר הגיעו לה עפ"י דין ואף סכומים לפנים משורת הדין וכן תובעת היא תשלומים אשר התיישנו עפ"י הדין. 2. ואלו הן העובדות כפי שהן עולות מתצהירי ועדויות הצדדים, כמו גם מכתבי הטענות של הצדדים: א. התובעת הינה עיתונאית בתחום הצרכנות אשר כתבה בהתקשרות לא רצופה לנתבעת. ב. הנתבעת הינה מוציאה לאור של עתונים מקומיים שבועיים, לרבות מקומון ירושלים. ג. התובעת התקשרה לשמש ככתבת עפ"י כתבות (פרילנס) לתקופה קצרה של חודשיים שלושה בשנת 91 ולאחריו היה נתק ארוך בין הצדדים עד נובמבר 93. על כן הוסכם עובר לנובמבר 93 , לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. ד. התובעת התקשרה עם הנתבעת שוב בנובמבר 93 וכתבה לנתבעת כתבות כנגדן לא קיבלה שכר חודשי אלא קיבלה שכר עפ"י כתובות וזאת עד ל-31.12.95. ה. התובעת התקשרה בהסכם העסקה עם הנתבעת החל מיום 1.1.96 עד פיטוריה בדצמבר והעסקתה הסתיימה ב-4.1.01. ו. התובעת קיבלה את תשלום שכר חודשים 12/00 וינואר רק ב-15.3.01. ז. הנתבעת התנתה את תשלום פיצויי הפיטורים והשכר בחתימת התובעת על כתב ויתור וסילוק. ח. שכרה הקבוע של התובעת בנתבעת במועד פיטוריה עמד על סך של 3,802 ש”ח. ט. התובעת קיבלה מהנתבעת פיצויי פיטורים בסך של 19,010 ש”ח ובנוסף מענק סיום קשרים לתקופה הפרילנס 4,748 ש”ח ברוטו שהם נטו 3,323 ש”ח. 3. בדיון שהתקיים בפני ביה"ד העידו, התובעת ומטעם הנתבעת מר פיין והגב' מלי שריקר. הצדדים הגישו סיכומיהם ואף סיכומי תשובות זה כנגד השני לבית הדין אשר אחרון הסיכומים הוגש ב-30.11.03. בית הדין מצר כי פסק הדין נשלח בעיכוב ניכר לצדדים בשל כשל בביה"ד, כאשר תיק זה לא הובא בפני המותב לכתיבת פסק דין אלא לקראת סיום שנת המשפט, ועם הצדדים הסליחה. דיון והכרעה 4. תקופת העסקה - 12/95-11/93: השאלה הראשונה העומדת בפני מותב זה בטרם יוכרעו שאר תביעותיה הכספיות של התובעת היא, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבעת בתקופת העסקתה הראשונה בין נובמבר 93 ועד דצמבר 95 או היתה משום משתתף חופשי והנתבעת אינה חבה לתובעת דבר על תקופת העסקה זו. התובעת טענה בפנינו ולא נסתרה אף בחקירתה כי עבדה תחת פיקוחה של הנתבעת, השתמשה בציוד העבודה שהנתבעת העמידה לרשותה והשתלבה בעבודה בנתבעת כשאר העובדים. בין היתר, התובעת היתה אחראית על כתיבת מדורים קבועים, אותם מדורים שאף המשיכה להיות אחראית עליהם גם בתקופת העסקתה השניה. כמו כן התובעת השתתפה בישיבות המערכת והוטלו עליה משימות וברשותה היו כרטיסי ביקור ואיתורית ואף בתא בתאי הכתבים הקבועים בנתבעת. בנוסף על האמור, התובעת דיווחה על ימי מחלה וחופשה וקיבלה שי לחג ומתנות יום הולדת. הנתבעת טענה מנגד, כי ראשית התובעת הסכימה כי משמשת היא כפרילנסרית עבור הנתבעת ולא טענה מעולם כי יש לראותה בסטטוס של עובדת אלא רק עם תביעתה. כן טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה תמורה על פי כתבות עם תלושי "שכר סופרים" בשונה מעובדי הנתבעת האחרים ואף הנתבעת שילמה בגינה מע"מ. כמו כן לתובעת הותר לעבוד במקומות עבודה אחרים ואף עשתה כן. 5. שאלת המשתתף החופשי ומהם המבחנים לקביעת יחסי עובד ומעביד נדונו בשורה ארוכה של פסקי דין הבוחנים הן את הפן החיובי והפן השלילי שבמערכת היחסים שבין הצדדים. בפס"ד צדקא נ. רשות השידור פד"ע טו' 625 הוספו מבחנים נוספים לבחינת היות העובד, עובד או משתתף חופשי במיוחד בענף העיתונאות בנוסף לקבוע בפס"ד (דב"ע לג/9-3 רשות השידור נ. ראובן סיוון, פד"ע ד' 520). וקבעה כב' השופטת ארד בענין צדקא: " לא זו אף זו, במהלך תקופת ההתקשרות בין צדקא לגל"צ נוצר בין היתר גם קשר אישי ולצידו התפתחה תלות כלכלית וצפיה הדדית מחד גיסא-למשלוח כתבות ולשידורן בהיקף קבוע ומאידך גיסא-לקבלת תשלום בעבורן שהתגבש לכדי שיעור קבוע" (ר' פס"ד צדקא עמ' 668). ודברים אלו יפים ותואמים אף לעניננו כאשר התובעת במשך תקופה של שנתיים רצופות נתנה מספר כתבות קבועות בנושא צרכנות בעמוד קבוע בעיתון כנגד תמורה קבועה ולא משתנה ואף השתלבה בפעילות הקבועה של המערכת לרבות תא כתבים, ושיחות צוות וכו'. ויפים לקביעתנו זו גם דברי כב' השופט אדלר, בפס"ד צדקא לעיל, עמ' 643): ""הכתב" "העובד" נדרש לספק את פרי עמלו באופן סדיר; לרוב מוקצית לכתב "העובד", פינת עבודה בתחום מבנה התחנה או העתון, תכנית או "פינה" קבועה ברדיו...". 6. התובעת אף העידה בפנינו בחקירתה הנגדית באופן מפורש ביותר כי מבחינתה לא היה כל שינוי בעבודתה בין 31.12.95 ל-1.1.96 ואף לא בדרישות המערכת והעורך ממנה והיא המשיכה לכתוב במדורים קבועים. בבג"צ מור אף הוכרעה שאלת "המשתתף החופשי" ונקבע כי: "כשסדירות הקשר ורציפותו נוספות לאורך תקופת ההעסקה, יכולים סממנים אלה, במצטבר, להעיד על מידת המחויבות והתלות הקיימת בין המועסק למעסיק. ממד הסדירות נבחן לפי מידת הקביעות של היקף ההעסקה...הסדירות אינה נמדדת בהכרח ביחידות זמן, ויכול שתימדד ביחידות תפוקה, בתאם לענין". (בג"צ 5168/93 מור נ. ביה"ד הארצי לעבודה ואח'). הנתבעת בהתנהגותה כלפי התובעת, בדרישותיה לכתיבה למדורים קבועים וכתיבת כתבות קבועות אף היא נתנה את תשובתה כי הנתבעת לתובעת התייחסו יחסי עובד ומעביד ולא יחסי משתתף חופשי. 7. לא זו אף זו, הנתבעת העידה מטעמה את הגב' שריקר ומר דורוןנ פיין, שניהם אנשי כספים, אך נמנעה מליתן תצהיר של אלו ממנהליה של התובעת או עורכים מהעיתון אשר יתמכו בטענותיה לאי קיומם של יחסי מעביד. למצער לא הצליחה הנתבעת בחקירתה הנגדית לקעקע את גרסתה של התובעת שנפרסה בפנינו כי בתקופה הראשונה להעסקתה אמנם נקבעו היחסים כיחסי פרילנס (משתתף חופשי) אך היו בפועל יחסי עובד ומעביד. חיזוק לכך כי גם הנתבעת חשבה כי אכן אף תקופה זו היתה חלק מתקופת העסקתה של התובעת אף ניתן ללמוד מ"רצונם הטוב" להעניק לתובעת "מענק סיום הקשרים לתקופת הפרילנס" בשיעור של פיצויי פיטורים לפי ממוצע השכר וכך הנתבעת בעצמה מצביעה על כך כי אף היא חשבה כי בינה לבין התובעת היו יחסי עובד ומעביד המצדיקים מתן המענק כהגדרת הנתבעת. 8. לאור כל האמור לעיל, הגעתי לידי מסקנה בלתי נמנעת כי ממכלול העדויות שהוצגו בפני ומאמינות עדותה של התובעת ועפ"י המבחנים שבפסיקה שהוצגו לעיל, יחסי העסקה שבין התובעת לנתבעת בתקופה שמנובמבר 93 ועד דצמבר 95 היו אף הם יחסי עובד ומעביד. 9. פיצויי פיטורים: התובעת טענה כי באם ביה"ד יקבע תקופת העסקה רצופה לתובעת, אזי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים לכל תקופת העסקתה לפי שכרה האחרון אשר עומד על 3,802 ש”ח. טענה הנתבעת כי השכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים צריך היה להיות שכר כבסיס בלבד הינו 3,421 ש”ח ולא 3,802 ש”ח (הכולל רכיב תוספת של 400 ש”ח אשר שולמה באופן סדיר בגין תגמול לשעות נוספות גלובלי). לפי הפסיקה, המבחן הקובע להגדת חלק מהשכר כתוספת או כחלק משכר היסוד הוא מהות התשלום ולא הגדרתו וכאשר מהות התשלום היא פיקטיבית יש לראות ברכיב זה כחלק מהשכר הקובע לחישוב הפיצויים. אף הגב' שריקר בעדותה אמרה כי חישוב פיצויי הפיטורים נערך על מלוא השכר מבלי שנערכה אבחנה בין שכר היסוד והתוספת שכן אף הנתבעת בעת עריכת החשבון ראתה ברכיב התוספת כחלק בלתי נפרד מהשכר. על כן, קבעתי כבר בסעיף 2 ז' לפס"ד זה כי השכר הקובע של התובעת עמד על סך 3,802 ש”ח ואופן חישוב פיצויי הפיטורים שנערך ע"י הנתבעת לתובעת במועד פיטוריה על תקופת העסקתה השניה (1.1.96-4.1.01) חושב על פי הדין ועל כן אף לענין זה נדחית טענת הנתבעת. 10. לאור קביעתי דלעיל בדבר תקופת העסקה רצופה מנובמבר 93 ועד ינואר 01, וכן קביעתי לשיעור השכר הקובע לפיצויים זכאית היתה התובעת לפיצויי פיטורים בסך כולל של 27,247 ש”ח מאחר והנתבעת שילמה לתובעת סך של 19,010 ש”ח פיצויי פיטורים לתקופת העסקתה השניה ובנוסף מענק סיום קשרים כפרילנס בסך של 3,323 ש”ח נטו, נותר לנתבעת לשלם לתובעת הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 4,281 ש”ח. התובעת תבעה כי בנוסף לסך הנ"ל ישולמו ע"י הנתבעת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים הן על סכום זה והן בשל האיחור בתשלום הפיצויים בשאלת פיצויי ההלנה, ידון ביה"ד בפרק נפרד בהמשכו של פס"ד זה ביחד עם פיצויי הלנת שכר. 11. חלות ההסכם הקיבוצי: התובעת טענה כי חל עליה ההסכם הקיבוצי הכללי על תנאי העבודה ודירוג העיתונאים בעיתונות היומית (מס' 7053/86) ובשל כך טענת התובעת לזכויות נוספות לאלו ששולמו לה בגין חופשה, הבראה, ביגוד וקופת גמל. התובעת לא הביאה שמץ של ראיה להוכיח טענתה זו וכשנשאלה בחקירתה הנגדית אם משתייכת היא לארגון העובדים החתום על ההסכם הודתה כי אינה משתייכת לארגון זה ואף לא נוכו משכרה כספים לארגון. לא זו אף זו, מקריאת ההסכם הקיבוצי עולה כי הוא חל על עיתונים יומיים בלבד, בעוד שהנתבעת מוציאה מקומונים שבועיים. התובעת בסיכומיה לא הזכירה כלל את טענתה לענין חלות ההסכם הקיבוצי ואף בשל כך, יש לדחות טענתה ותביעותיה אשר נבעו מטיעון זה. על כן, נדחות תביעות התובעת לתשלום ביגוד וקופת גמל. באשר לתביעות התובעת להפרשי חופשה והבראה אשר מתבססות הן על רציפות עבודתה בנתבעת והן על ההסכם ידון ביה"ד בסעיף 12 להלן. 12. הפרש פדיון חופשה: התובעת טענה כי לא קיבלה חופשה שנתית בהיקף הקבוע בדין ואף לא שולמו לה דמי פדיון החופשה כדין שכן התובעת ניצלה בכל תקופת העסקתה בשנת 1996 רק 13.33 ימי עבודה. עיקר טענת התובעת לתשלום הפרשי דמי החופשה נסמכת הן על מספר ימי חופשה רבים יותר בשל תלות ההסכם הקיבוצי והן ימי חופשה שהיה על הנתבעת לצבור לטובת התובעת אף בתקופת עבודתה כפרילנסרית. משקבעתי לעיל, כי על יחסי העבודה לא חל ההסכם הקיבוצי, אזי כל חישובי התובעת לתשלום הפרש דמי חופשה נדחים ועל יחסי התובעת והנתבעת חל אך ורק חוק חופשה שנתית התשי"א-1951. סע' 31 לחוק חופשה שנתית קובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה על פי החוק היא בת 3 שנים. בפסיקה אף נקבע כי על פי סע' 31 ניתן לתבוע חופשה בגין השנה הרביעית שלפני הגשת התביעה. טענה התובעת כי הנתבעת נהגה כלפי התובעת כמי שצוברת את ימי חופשת התובעת אף מעבר ל-3 שנים, אך התובעת לא הרימה את הנטל לענין הנוהג או התנהגות הנתבעת לענין צבירת חופשה ואף טענה זו של התובעת נדחית. לאור האמור, ובשל רציפות עבודתה של התובעת בנתבעת, כפי שקבעתי לעיל, צברה התובעת לאחר ניכוי ימי החופשה אותם ניצלה בפועל עבור 4 שנות עבודתה האחרונות סה"כ 76 ימי חופשה. על פי רישומי הנתבעת בעת פיטורי התובעת היו צבורים לזכותה רק 38 ימי חופשה אשר שולמו לה עם סיום העסקתה. על הנתבעת לשלם לתובע הפרש פדיון חופשה ל-38 ימי חופשה אשר לא נרשמו לטובת התובעת אך מגיעים לה עפ"י הדין בסך של 6567 ש”ח אשר ישולמו לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. 13. דמי הבראה: מאחר וקבענו כי ההסכם הקיבוצי בעתונות היומית לא חל אזי כל טענת התובעת בקשר להפרש דמי הבראה המגיעים לה בשל טענה זו נדחית. סעיף 7א' לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש קובע: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל דמי הבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו" היות ואין מחלוקת כי התובעת קיבלה דמי הבראה בשנתיים האחרונות שלפני תום תקופת העסקתה הרי שתביעת התובעת לדמי הבראה לתקופה הקודמת לתקופה זו התיישנה ותביעתה ברכיב זה נדחית. 14. פיצויי הלנה: התובעת תבעה בפרק זה בגין שני רכיבי פיצויי הלנה, האחד פיצויי הלנה על איחור בתשלום פיצויי הפיטורים וכן על ההפרש תביעה להפרשי פיצויי פיטורים, והשני פיצויי הלנה בשל הלנת שכר חודש דצמבר אשר שולם לה רק ב-15.23.01 במקום לכל המאוחר ב-9.1.01. הסכום שהוכן ע"י הנתבעת לגמר חשבון עם התובעת לתקופת העסקתה חישב את פיצויי הפיטורים לתקופה שמינואר 96 ועד הפיטורים, ובנוסף המענק על התקופה הקודמת והוא היה צריך להיות משולם לתובעת בתוך 15 יום ממועד פיטוריה הינו לכל המאוחר עד 19.1.01. ברם, הסכום היה מוכן לתשלום כבר ב-3.1.01, כמו גם שכרה של התובעת לחודש דצמבר אשר נכלל בשיק הכולל. אולם הנתבעת התנתה מתן התשלום בחתימה על כתב הויתור. כאן החל בין התובעת לעובדי הנתבעת דין ודברים אשר ניתן יותר לכנותו "דו-שיח של חרשים" ועל כל זאת חוסר העירנות של חשבת הנתבעת אשר לא הקפידה לשלם לתובעת את הסכומים אשר לא היתה מחלוקת בתשלומם במועדם. הגב' שריקר אשר העידה בפנינו, בכנותה הרבה הודתה, כי אכן היו מספר שיחות שסבו סביב כתב הויתור והתשלום וכן התובעת ביררה מספר פעמים, בשל הדרישה לחתימה על כתב הויתור, כיצד חושבו הסכומים המשולמים לה. 15. עמידת התובעת על זכויותיה לא נותנת לנתבעת את הזכות להלין את זכויותיה של התובעת אשר נקבעו בדין ובמיוחד שהדין היה ידוע לגב' שריקר. לא זו אף זו, עד למועד תשלום זה מדי חודש בחודשו העבירה הנתבעת לתובעת את שכרה בהעברה בנקאית ורק גמר החשבון בחרה הנתבעת להכינו בצ'ק וזאת ע"מ לאלץ את התובעת לחתום על כתב הויתור כנגד התשלום, שכן זהו הנוהג בנתבעת לכל עובד המסיים את עבודתו. התובעת שיכנעה את בית הדין בעדותה כי התקשרה אין ספור פעמים לנתבעת ע"מ לקבל את המגיע לה ואילו עובדי הנתבעת השיבו את פניה ריקם. אף הגב' שריקר הודתה בחקירתה כי התובעת היתה זו אשר התקשרה רבות לעובדי הנתבעת ע"מ לקבל את התשובות שדרשה כמו גם את הכספים שהגיעו לה. בסופו של יום שולם לה השיק שהוכן רק לאחר פניות ב"כ התובעת אל הנתבעת בהפקדה בנקאית לחשבונה. התנהלות הנתבעת ובמיוחד של הגב' שריקר בעיכוב התשלום לתובעת לא היה בשל טעות כנה של הנתבעת או בשל ויכוח של ממש אלא אך ורק בשל רצון הנתבעת לקבל לידיה את כתב הויתור בטרם התשלום ומניעיה עמה. הגב' שריקר אף הודתה בפני ביה"ד כי היה ידוע לה כי אין זה חוקי לעכב את שכרה ופיצויי הפיטורים של התובעת. 16. משפט העבודה האינדבידואלי בחוקי המגן מטרתו להגן על נורמות בסיסיות מינימליות של התנהגות בין עובד למעביד ואת מחויבות המעביד לתשלום השכר במועד שנקבע לו בחוק. על כן נקבע בחוק הגנת השכר העקרון להבטחת תשלום השכר במועד, קנס ניכר הנקרא פיצויי הלנה אשר בא להרתיע מעביד מהלנת שכר של עובד כמו גם פיצויי הפיטורים המגיעים לו. סעיף 18 לחוק הגנת השכר התשי"ם-1958 קובע כי ביה"ד רשאי להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה במקרים הבאים: א. הסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועד. ב. השכר המולן לא שולם במועדו בשל "טעות כנה" או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי או נסובה שלמעביד לא היתה שליטה עליה". על פי ההלכה הפסוקה, המחלוקת בעניין הזכאות לשכר צריך שתהיה אובייקטיבית (דב"ע לה/4-2 רז-הרשות לניירות ערך, פד"ע ו 327, 330, דב"ע מט/104-3 נתור פרט, פד"ע כא 394,387), ואולם "טעות כנה" ו"חילוקי דעות שיש בהם ממש"יש בהם גם דרישה סובייקטיבית, שכן אלו צריכים להיות בתום לב וב"אמת" היינו מי שפעל מתוך אותה טעות האמין בה והיה משוכנע שאינו חב בתשלום. (דב"ע לז/114-3 אולמי חן - סולטיס, פד"ע ט 188, 195דב"ע לא/5-2 כהן - עיריית ירושלים, פד"ע ג' 169). באשר לשיקול הדעת לענין הפחתת פיצויי הלנה , נוקטת פסיקת בית הדין הארצי בשתי גישות - גישה מקלה וגישה מחמירה. על פי הגישה המקלה, מאחר ומדיניות המחוקק היתה להפוך עיכוב מכוון בתשלום לעובד לבלתי כדאית למעביד ומכיוון שפיצויי ההלנה הוא גבוה במיוחד "החליט המחוקק להעניק לבית הדין לעבודה את האפשרות להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה... בתי הדין לעבודה גיבשו מדיניות לגבי יישום לשונו ומטרתו של החוק, וזאת בחיפוש אחר האיזון שבין זכויות העובדים לקבל שכר עבודה ופיצויי פיטורים במועד שנקבע בחוק, לבין העונש הקיצוני המוטל על המעביד... גישת בית הדין הארצי בפירוש המונח "טעות כנה" היתה רחבה וליברלית, משום הסמכות הרחבה שנקבעה להפחתת פיצויי הלנה.. " (דב"ע נג/225-3 פלמ"ע בע"מ נ, עאצי) על פי הגישה המחמירה - " המחוקק החמיר במתכוון עם מעבידים שאינם משלמים את השכר במועד וקבע פיצוי הלנה בשיעור דרקוני, על מנת להפוך אי תשלום שכר לבלתי כדאי. יתרה מזו רוב התיקונים בחוק הגנת השכר החמירו את העונש המוטל על מעביד בגין אי תשלום שכר, על כן ראוי שבתי הדין לעבודה יישמו את גישתו המחמירה של המחוקק" (ס. אדלר " פיצויי הלנה: חוק ופסיקה, עמ' 44) "טעות כנה" כאמור , היא טעות "באמת", וב"תום לב", היינו שגם אדם אחר ישוכנע כי מי שפעל מתוך אותה טעות האמין במצב הדברים כפי שנראה לו ופעל על פיו. אולם פעולה רשלנית יכולה להתפרש כחוסר תום לב ועל כן המבחן הוא מבחן מעורב הכולל ציפיות סבירה כאמור בפס"ד אחמד אבו רומי נ' חברת החשמל מחוז ירושלים. 17. לאור כל האמור, ולאחר ששקלתי את העקרונות שבפסיקה כפי שקבעתי לעיל אל מול העובדות שנפרסו בפנינו ע"י הגב' שריקר והתובעת הנני קובעת כי הנתבעת הלינה את שכרה של התובעת לחודש דצמבר שלא כדין וללא כל סיבה של ממש ואף לא מתוך טעות כנה ועל כן על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר במלואם לתקופה שמ-1.1.01 ועד ל-15.3.01, כאשר פיצויי ההלנה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים על הסך של 19,010 ש”ח שלא היה שנוי במחלוקת לתקופה שמיום 19.1.01 ועד ל-15.3.03 ופיצויי הלנה אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד תשלומם בפועל באשר לפיצויי ההלנה בגין המענק והפרש פיצויי פיטורים שפסקתי לעיל אין ביה"ד סבור כי יש לפסוק על סכומים אלו פיצויי הלנה ועל כן על הסך של 4,281 ישא אך ורק הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. 18. סוף דבר: א. התקבלה תביעת התובעת ליחסי עובד ומעביד לתקופה מנובמבר 1993 ועד דצמבר 1995. ב. הנתבעת תשלם לתובעת הפרש פיצויי פיטורים בסך של 4281 ש”ח. ג. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעורם המלא על הסך של 19,010 לתקופה שמיום 19.1.01 ועד ל - 15.3.01. ד. התקבלה תביעת התובעת לפיצויי הלנת שכר חודש דצמבר והנתבעת תשלם פיצויי הלנת שכר מלאים על עיכוב בתשלום שכר חודש דצמבר מיום 1.1.01 ועד 15.3.01. ה. נדחתה תביעת התובעת לביגוד והפרשה לקופת גמל. ו. התקבלה בחלקה תביעת התובעת לפדיון ימי חופשה והנתבעת תשלם לתובעת בגין רכיב זה סך של 6567 ש”ח. ז. נדחתה תביעת התובעת לתשלום דמי הבראה. ח. כל הסכומים הנקובים לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלומם המלא בפועל. ט. הוצאות - בנסיבות תוצאות פסק דין זה תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5000 ש”ח אשר ישולמו ע"י הנתבעת בתוך 30 יום מהמצאת פסק דין זה לצדדים. הלנת שכר