1. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בתל-אביב (תיק מס' לא/11 - 6) תבעה המערערת (להלן - "מבטחים) מהמשיבה (להלן - הגמנסיה) סכום של 533.40 ל"י, בצירוף ריבית, כחוב המגיע מהגמנסיה מכוח הסכם קיבוצי בין הגמנסיה ובין מועצת פועלי רמת-גן, בתור דמי ביטוח עובדי הגמנסיה ב"מבטחים", וסכום של 611.90 ל"י, בצירוף ריבית ופיצויי הלנת שכר, בתור ניכויים משכר העבודה, כחלקם של העובדים בדמי הביטוח ב"מבטחים". 2. הסעיף הרלבנטי של ההסכם הקיבוצי קובע: "ההנהלה תפריש מצידה מדי חודש בחדשו 3,5% משכרם הכולל של העובדים ותנכה 4% משכרם הכולל של העובדים לקופת תגמולין ופנסיה ב'מבטחים'. הכספים יועברו ל'מבטחים' עם תשלום המשכורת". 3. בית-הדין האזורי חייב את הגמנסיה להגיש כתב-הגנה, אך כתב-הגנה לא הוגש. 4. לפי בקשת בא-כוח "מבטחים" פסק בית-הדין על-סמך כתב-התביעה, אך סירב לפסוק פיצויי הלנה. בסרבו לפסוק פיצויי הלנה אמר בית-הדין האזורי: "אמנם סכומים שנוכו משכרו של העובד לטובת קופת גמל הם בגדר "שכר" כמשמעותו בחוק הגנת השכר, אולם אינם בגדר שכר מולן כמשמעותו בחוק האמור". 5. בא-כוח "מבטחים" עירער בפני בית-דין זה על סירובו של בית-הדין האזורי לפסוק פיצויי הלנה על הסכום שנוכה משכר העבודה, ולא הועבר ל"מבטחים". הטענה העיקרית בכתב-הערעור היתה כי שגה בית-הדין האזורי "בקבעו כי הסכום שנוכה על-ידי המשיבה משכבר העובדים לשם העברתו למערערת ולא הועבר הוא 'שכר' אך אינו שכר מולן, באשר הסכום האמור הוא שכר לכל דבר ועניין", כולל הלנת שכר, כל זמן שלא הועבר למערערת, ובהיותו שכר מולן זכאית המערערת לקבל פיצויי הלנה". בעל-פה טען בא-כוח "מבטחים" כי אין כל הצדקה, מבחינת מטרתו של חוק הגנת השכר, להבדיל בין שכר המשתלם ישירות לעובד ובין הסכום שמנכים מהשכר וחייבים להעבירו ל"מבטחים", לשם קיום זכויות העובד. 6. בנוסף לכתב-הערעור הגיש בא-כוח "מבטחים" "בקשה בדרך המרצה", ובה נתבקש בית-הדין "לצוות על הוספת עובדי המשיבה, באמצעות מועצת פועלי רמת-גן, כתובעים מערערים". בשולי אותה בקשה כתוב: "אנו מסכימים לצירוף העובדים, מועצת פועלי רמת-גן, בשם עובדי גמנסיה דביר בע"מ", ובאה חותמת מועצת הפועלים. 7. לעניין הבקשה האמורה בסעיף הקודם סמך בא-כוח "מבטחים" על סעיף 34 לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, ועל התקנה 14 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969. 8. בא-כוח הגמנסיה לא הופיע בפני בית-הדין ביום שנקבע לדיון בערעור, והוחלט לדון בהעדרו. עם גמר הדיון הודע על דחיית הערעור, ועל כך שפסק-דין מנומק יינתן במועד מאוחר יותר. 11. פסק-דין 1. בית-הדין נדרש לפסוק בתי שאלות, השאלה האחת - צירוף הגמנסיה "באמצעות מועצת פועלי רמת-גן, כתובעים-מערערים", והשאלה השניה - זכותה של "מבטחים" לפיצויי הלנת שכר מכוח חוק הגנת השכר, על סכומים שניכו משכר העבודה של עובדי הגמנסיה, ולא הועברו לתעודתם. 2. לשאלת צירוף עובדי הגמנסיה כצד להליך, בשלב זה. יש להניח שבקשה זאת באה בשל חשש של בא-כוח "מבטחים", כי לא "מבטחים" היא הזכאית לתבוע פיצויי הלנת שכר, אלא העובדים עצמם. החשש שמא אין "מבטחים" רשאית כלל לתבוע מכוח הסכם שאין היא צד לו, לא צריך היה להתעורר לאור ההוראה בסעיף 28 לחוק הגנת השכר. 3. בא-כוח "מבטחים" סמך על סעיף 34 לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, ועל תקנה 14 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי הדין), תשכ"ט- 1969, ובשניהם אין כדי לעמוד לו. בסעיף 34 לחוק בית-הדין לעבודה יש משום חידוש לעניין ייצוג בפני בתי-משפט, והוא הוא לעניין הבקשה שהוגשה, וגם לא עשו ולא כלום כנדרש לשם הזדקקות לאותו סעיף. הסעיף בא לאפשר את ייצוגו של מי שכבר צד להליך, במקרה זה - עובד, על-ידי אדם שקבע לכך ארגון העובדים. אין לו ולא כלום עם בקשה מהסוג שלפנינו כי ב"הסכמת" ארגון עובדים יבקשו לצרף ציבור עובדים כצד להליך - דבר שיש בו שיבוש סדרי דין רגילים ללא כל צורך והצדקה. אף הסתמכות על תקנה 14 לתקנות האמורות, אין בה להועיל. טען אמנם בא-כוח "מבטחים" כי מכוח תקנה 77 לתקנות בדבר סדר הדין ניתן להפעיל תקנה 14, שעניינה שינוי בעלי-דין, גם בשלב של ערעור. מתקנה מפורשת בתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, תקנה 382, עולה ברורות שאפשר לצרף משיב לערעור שלא היה בעל-דין. אף מתקנה 383, שתקנה 77 בדבר סדר הדין בית-הדין הארצי לעבודה הועתקה ממנה, אפשר ללמוד על צירוף משיב לערעור (ראה ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שלישית, סעיף 166), אך לא הרי ההגיון שבצירוף משיב, כהגיון שבצירוף המערער. יהא הפירוש של אותה תקנה 77 אשר יהא, ברור שאין בעזרתה לצרף כמערערים (ובלשון הבקשה "כתובעים-מערערים") אנשים שבשמותיהם אין נוקבים, שלא היו צד להליך בבית-הדין האזורי, שאינם מבקשים להיות צד לערעור, ורק מועצת הפועלים "מסכימה" לצירופם, וכל זה רק מפני שכנראה עלה במחשבתו של מאן דהוא, כי לכתחילה לא נפתחו ההליכים על-ידי הצד הראוי. 4. ועתה לשאלה אם זכאית "מבטחים" לפיצויי הלנת שכר על הסכום של 611.90 ל"י, הוא סכום שנוכה על-ידי הגמנסיה משכר העבודה של עובדים, ולא הועבר ל"מבטחים". 5. מנוסח ההסכם הקיבוצי עצמו (סעיף 48 להסכם כמובא בסעיף 2 שבחלק 1 דלעיל) עולה ברורות שהלירות בהן מדובר, מקורן בשכר הכולל של עובדי הגמנסיה, והן היוו, לכל הדעות, חלק משכר העבודה של כל עובד, להבדיל מהסכום שהגמנסיה עצמה חייבת "להפריש" ל"מבטחים", כחלק מ"יציאות העבודה" (LABOUR COST), אך לא כחלק מ"שכר העבודה". 6. משנקבע שסכום הכסף שבו מדובר מקורו בשכר העבודה, לא נקבע שהוא מהווה "שכר עבודה" גם לאחר שכבר נוכה משכרו של העובד, מה שניתן לראות, כהמחאת זכות, וכי נשמר אופיו של אותו תשלום כל עוד לא הועבר לתעודתו. 7. אין גם משמעות לקביעה כי הסכום הוא "בגדר שכר" כמשמעותו בחוק הגנת השכר, לו גם קביעה כזאת היתה נכונה. הסכום שבו מדובר היה אמנם חלק משכר עבודתו של העובד, אך מכוח ההסכם הקיבוצי אין יותר לעובד כל שליטה עליו, ואין המעביד רשאי לשלמו ישירות לעובד. עיון בסעיפי חוק הגנת השכר מעלה ברורות שקביעה כי הסכום שבו מדובר הוא שכר עבודה לעניין החוק הוא חסר משמעות. ניתוח כל אחד מהסעיפים האופרטיביים שבחוק הגנת השכר מלמד ברורות שאין ליישמם על הסכומים שנוכו כבר משכר העבודה למען קופת גמל, ולא הועברו לקופה. גם מטרת החוק ועצם מהוו מלמדים שאין מקום ליישום כזה. 8. במידה והמדובר הוא בפיצוי הלנת שכר, עולה הרי מהסעיף שבחוק המנהיג את האמצעי המיוחד במינו של דירבון לתשלום שכר עבודה בעיתו (סעיף 17), כי פיצוי הלנה משתלם רק על "שכר מולן", ו"שכר מולן" מוגדר בסעיף 1 לחוק כשכר עבודה שלא שולם במועד הנקוב בסעיפים המפורטים באותה הגדרה. למיותר לציין שהמועד אשר בו יש להעביר לקופת גמל סכומים שנוכו משכר עבודה, אינו מפורט באחד הסעיפים, אלא בסעיף 27 לחוק. 9. אין לחפש בחוק הגנת השכר את אשר אין בו, ואת אשר אין ולא היה מקום להסדירו במסגרת של חוק שעניינו הגנת השכר במשמעות הרגילה של המונח בתולדות משפט העבודה (TRUCK ACTS), ומניעת הלנתו. 10. באין חוק לענייני קופות גמל מצאה הכנסת לנכון לכלול בחוק הגנת השכר הוראות מספר המתייחסות במיוחד ובמפורש לקופות גמל ובהוראות אלה יש לחפש, ואם אפשר, למצוא את התשובה לשאלה העומדת לדיון בערעור זה. עיון בסעיפים אלה מלמד כי דין טענת בא-כוח "מבטחים" להידחות, לא בשל ליקוי בחוק, אלא מתוך הוראותיו והגיונו של החוק, הנותן תשובה מלאה וממצה לבעיה המתעוררת, במידה וניתן להשיב עליה במסגרת חוק שאינו חוק מקיף לעניין קופות גמל. 11. מן הראוי לסקור את ההוראות שבחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שעניינן תשלום לקופות הגמל, על-מנת ללמוד מהן על גישתו של המחוקק לנושא, ועל הפתרון שמצא לטוב. סעיף 25 לחוק הגנת השכר, סעיף-קטן (א) פסיקה (5), מאפשר ניכוי "תשלומים שוטפים לקופת גמל", ומשנקבעה בהסכם הקיבוצי חובת ניכוי, לפנינו מקרה שבמשפט הכללי היינו רואים אותו כהמחאת חוב. סעיף 26 לחוק קובע מועד להעברת הסכום שנוכה "למי שלו מיועד הסכום", ובצידה של הוראה זאת - הוראה הקובעת כי אי-העברת הסכום מהווה עבירה הגוררת קנס אלף לירות. הוראה זאת מתיישבת עם הלכות כלליות של המשפט בדבר "גניבה על-ידי סוכן", כי, משנוכה הסכום משכר העבודה למען קופת הגמל, מחזיק בו המעביד כנאמנה של קופת הקמל, בדומה לניכוי מס הכנסה משכרו של העובד ואי-העברתו לאוצר המדינה (סעיף 219 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]). סעיף 27 לחוק קובע מועד לתשלום חלקו של המעביד עצמו לקופת הגמל, וסעיף 28 מקנה לקופת הגמל זכות לתבוע בשמה במישרין מהמעביד הן את הסכום שנוכה ולא הועבר, והן את הסכום המגיע מהמעביד עצמו. סעיף 19א, סעיף-קטן (ב) הורה גם לעניין זכאות לבקש צו תשלום, אך אותו סעיף בצדק בוטל, כי עם הקמת בתי-הדין לעבודה, אין יותר לדבר על צווי "תשלום" שהיו נותנים הממונים על גביית השכר. מהאמור עד כאן, עולה שהמחוקק הסדיר את דבר הסכומים שנוכו משכרו של העובד והמיועדים לקופת גמל, הסדר מיוחד הן לעניין הסנקציה, עבירה שקנס בצידה, והן לעניין זכות התביעה הישירה; ולא הזדקק המחוקק, לעניין זה, לפיצויי הלנת שכר, וטעמו ודאי עמו. 12. עניין פיצוי הלנת שכר בהקשר לתשלומים לקופת גמל, היה לעיני המחוקק והוסדר בסעיף 19א. לא נאמוד כאן על השאלה אם אותו סעיף מתייחס רק לתשלומים שהמעביד חייב בהם, או גם לתשלומים שנוכו משכרו של העובד, ולא הוערו לתעודתם, באשר שאלה זאת לא הועלתה בדיון בפנינו. במוסגר ייאמר, שסביר להניח כי המדובר הוא רק בתשלומים המגיעים מהמעביד עצמו, באשר הקשור בסכומים שנוכו משכרו של העובד ולא הועברו, מוסדר כבר בסעיף 2 לחוק. 13. על כל פנים, בסעיף 19א לחוק הגנת השכר הוענקו לקופות גמל, וביניהן זכות לפיצויי הלנת שכר, אך זכות זאת חובות בצידה. רק בהתקיים התנאים הנקובים בסעיף 19א לחוק, רואים את החוב לקופת הגמל כשכר מולן, אך גם אז משתלמים פיצויי הגנת שכר בשיעור מופחת ביותר, היינו 2% לחודש במקום 10% לשבוע. שמענו מפי בא-כוח "מבטחים" כי בתקנונה של "מבטחים" לא הובטח הנדרש בסעיף 19א, פיסקה 1, סעיף-קטן (א), לעניין זכויות העובד, כתנאי לזכאות בפיצויי הלנה, באשר, כך נאמר לנו, "לא כדאי להבטיח זאת", ולכן לא טען בא-כוח 'מבטחים' לזכות לפיצויי הלנת שכר מכוח אותו סעיף. יהיה מכך משום הפיכת "העקוב למישור" אם החוק יתפרש כך, שבהתקיים תנאים להגנת המבוטחים, יחוייב המעביד רק בפיצויי הלנה קטנים ביותר, ובמקרים שבהם לא קויימו התנאים, יזכו בפיצויי הלנה מלאים. 14. ולבסוף לטענת בא-כוח "מבטחים", כי אין כל הצדקה, מבחינת מטרתו של חוק הגנת השכר, להבדיל בין שכר המשתלם לעובד ישירות, ובין הסכום שמנכים מהשכר וחייבים להעבירו ל"מבטחים", לשם קיום זכויות העובד. ראשית, חוק הגנת השכר כשמו כן הוא היקפו הטבעי הוא זה שב-TRUCK ACTS, ובאמנת העבודה הבין-לאומית להגנת השכר משנת 1949, שאושרה על-ידי ישראל. אין יותר חוק מיועד ואין הוא מסוגל להשיב על כל הבעיות הנובעות מפעולתן של קופות גמל. שנית, והוא העיקר, המחוקק העניק הגנה לכל זכות, כראוי לה. בעוד שלעניין הלנת השכר ראה המחוקק אמצעי אכיפה נאות בפיצויי הלנת שכר, הוא ראה, לעניין העברת סכומים שנוכו משכרו של עובד, לתעודתם, אמצעי אכיפה נאות את הסנקציה הפלילית, הנחשבת בדרך כלל לחמורה ביותר. יש להניח שאלה שתפקידם הוא אכיפת החוק ושמירת זכויות שהמחוקק רצה לשמור עליהן, מודעים לאמצעי שהמחוקק העמיד לרשותם, והם פועלים בהתאם לכך. כאמור, הערעור נדחה. אין צו להוצאות באשר המשיבה לא התייצבה לדין. הלנת שכרקופות גמל