הנשיא ס' אדלר 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (ע"ב נו/181 - 3; השופט א' אברהמי ונציג ציבור שילת) ובו התקבלה תביעת המשיבה לקבלת פדיון ימי חופשה, פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, פיצויים בגין אי-תשלום לקופת הגמל "תמר" והעברת פיצוי הלנה לקרן ההשתלמות "תמר". הערעור שכנגד הוא על החלטת בית-דין קמא לדחות את תביעת המשיבה לפיצוי בגין הפרת חוזה עבודה והכללת דמי ביגוד והבראה בחישוב שכרה של המשיבה לצורך פיצויי פיטורים. הדיון התקיים על-פי סיכומים בכתב. העובדות העיקריות 2. להלן עובדות המקרה כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי: "התובעת [המשיבה] עבדה כמנהלת כוח אדם וכחשבת שכר, אצל הנתבעת [המערערת], החל מיום 01.07.85, וכלה בשלהי שנת 95, עת פוטרה. הנתבעת נקלעה למצב כספי קשה ונאלצה להקפיא את כל פעילותה ולהקפיא את יחסי העובד מעביד עם עובדיה, והושארו רק שישה עובדים [ללא המשיבה] במטרה לנסות ולשקמה ולהימנע מפירוקה מה שעלה בסופו של דבר בידם. הצדדים נחלקו באשר למועד סיום עבודתה... אנו קובעים איפוא, כי התובעת עבדה עד ה-18.10.95". ביום 6.12.1996 העבירה המערערת לקרן ההשתלמות "תמר" את הסכומים עבור התקופה מחודש דצמבר 1994 ועד לחודש אוקטובר 1995. ביום 20.5.1997 שולם למשיבה סכום של 80,000 ש"ח על חשבון פיצויי הפיטורים. הכרעת בית-הדין האזורי 3. בית-הדין האזורי פסק לטובת המשיבה: (א) פדיון דמי חופשה עבור 15 ימי חופשה. חישובו של בית-הדין הסתמך על הצהרת המשיבה לעניין 23 ימי החופשה המגיעים לה והפחית מזה 8 ימי חופשה אשר המערערת טענה כי המשיבה ניצלה; (ב) פיצוי הלנת פיצויי פיטורים ביחס לתקופה שמיום 19.10.1995 (יום לאחר פיטורי המשיבה) ועד ליום 20.5.1997 (יום תשלום 80,000 ש"ח על חשבון פיצויי הפיטורים). מסכום פיצוי ההלנה הפחית בית-הדין את סכום ההפרש בין הסכום שכבר שולם בפועל לבין סכום הקרן של פיצויי הפיטורים המגיעים למשיבה; (ג) פיצוי בגין אי-תשלום לקופת הגמל "תמר" בסך הסכומים שלא שולמו לקופה מחודש דצמבר 1994 עד לחודש אוקטובר 1995. נוסף על-כן, פסק בית-הדין לטובת קרן ההשתלמות "תמר" פיצויי הלנה בהתאם לסעיף 19א(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 ביחס לסכומים שלא שולמו לקרן לטובת חשבון המשיבה מחודש דצמבר 1994 עד לחודש אוקטובר 1995. טענות עובדתיות שהועלו על-ידי המערערת 4. המערערת העלתה בשלב הערעור טענה עובדתית חדשה לעניין קיומו של מעסיק שקדם לה במשך התקופה שמיום 1.7.1985 ועד ליום 1.9.1990, יום היווסדה של המערערת. טענה עובדתית זו לא הובאה ולא נדונה בבית-הדין האזורי ואין מקום להתייחס אליה כאן. נוסיף, כי קיומו של מעסיק קודם אינו, כשלעצמו, הגנה למערערת. עוד ביקשה המערערת מבית-דין זה להתערב בעניין תאריך פיטורי המערערת. הכלל הוא כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעה עובדתית מנומקת של הערכאה הדיונית אשר התרשמה מהוכחות ומעדויות הצדדים. אין מקום לחרוג מן הכלל במקרה זה. מה גם, כי חשב המערערת, מר יצחק זרחיה, חתם על מכתב על נייר פירמה של המערערת מיום 31.7.1996 כי המשיבה עבדה אצל המערערת מ1.7.1985- עד 18.10.1995. פדיון ימי חופשה 5. גם טענת המערערת בנושא זה נוגעת לקביעות העובדתיות של בית-דין קמא. לטענתה, אין לקבל את קביעת בית-דין קמא המסתמכת על הצהרת המשיבה בעניין ימי החופשה המגיעים לה, שכן עדות המשיבה אינה מהימנה, והמשיבה, כאחראית כוח אדם וחשבת שכר, ניצלה את הסתמכותה של המערערת על רישומיה. בית-דין קמא לא קיבל את טענת המערערת לעניין חוסר אמינותה של המשיבה, וזה לאחר ששמע את עדותה והתרשם ממנה. בהתחשב בכך שהמשיבה הייתה מנהלת כוח אדם וחשבת שכר עלינו לשקול היטב את גירסאות בעלי-הדין, אולם המערערת לא העלתה גירסה מעוגנת בראיות המצדיקה התערבות במסקנת בית-דין קמא. נוסף על כן, בית-דין קמא הביא בחשבון את עדותה של נציגת המערערת, כי המשיבה ניצלה 8 ימי חופש מעבר ל-23 ימים שהצהירה עליהם. אין לקבל את טענת המערערת לעניין פדיון ימי חופשה, כאילו לפי חוזה העבודה בין הצדדים המשיבה לא זכאית לפדיונם. זכאותה של המשיבה היא מכוח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, ובחוזה עבודה בין המעביד לעובד לא ניתן להתנות על הזכות לפדיון שמקורה בחוק. כמו כן המערערת לא הציגה גירסה עובדתית המפרטת את ימי החופשה של המשיבה מכוח ההסכם ביניהן לעומת ימי החופשה המגיעים לה על- פי חוק. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים 6. המערערת טוענת כי יש להפחית את פיצוי ההלנה או לבטלו, מאחר שכמה חודשים לאחר פיטורי המשיבה התגלה כי התנהגותה גרמה לקריסתה הכלכלית של המערערת, ועקב כך היא לא הייתה מסוגלת לשלם למשיבה את פיצוייה. לטענתה, דובר על טעות כנה, נסיבות שלמעביד לא הייתה שליטה עליהן או חילוקי דעות של ממש. טענה זו נדחתה על-ידי בית-דין קמא, משום שהצהרות בעניין התנהגות המשיבה לאחר הפיטורים, ובעיקר שנטלה מסמכים הנוגעים להכנת משכורות, נמחקו מתצהירי הנתבעת (המערערת בבית-הדין זה) בהסכמתה, ועל-כן לא היה מקום להעלות שוב טענות בעניין הסיכומים. לא שמענו נימוק המצדיק התערבות במסקנה זו. עוד טוענת המערערת, כי לא שילמה את פיצויי הפיטורים למשיבה מאחר שהיה בכוונתה להחזירה לעבודה אצלה בעתיד הקרוב. יש לציין כי טענה זו לא הועלתה בפני בית-דין קמא ונטענה לראשונה בסיכומי המערערת לפנינו. טענה זו עומדת בסתירה למכתב מאת מנכ"ל המערערת מיום 18.10.1995, כי עליה להפסיק ולפקוד את משרדי המערערת, ושתהיה נכונה למסור את משרדה למחליף בשעת הצורך. במכתב צוין גם כי מנכ"ל המערערת יפעל לכך שהמשיבה תקבל את פיצויי הפיטורים המגיעים לה. מכתב זה פוסל את טענתה של המערערת על-פי סעיף 18 לחוק הגנת השכר כאילו הייתה מחלוקת ממשית בין המערערת למשיבה בעניין זכאותה לפיצויי פיטורים. טענה נוספת של המערערת הייתה כי מצבה הכלכלי הצדיק את השהיית תשלום פיצויי הפיטורים למשיבה. טענה זו נדחתה בבית-הדין האזורי. הכלל הוא שקשיים כספיים גרידא אינם מהווים הצדקה לביטול פיצויי הלנה או הפחתתם (ראה ס' אדלר "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה" [7], בעמ' 33). די בכך כדי לדחות טענה זו. חישוב השכר לצורך פיצויי פיטורים 7. המערערת מעלה בערעור טענה חדשה לעניין חישוב גובה השכר לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. לטענתה, בחישוב גובה שכרה של המשיבה לצורך פיצויי הפיטורים לא היה צריך בית-דין קמא להתחשב בתוספות השונות למשכורתה של המשיבה, כגון תוספת איזון, תוספת מיוחדת ותוספת פיצול. לעומת מדיניות בית-דין זה כי לא יתקבלו טענות עובדתיות שלא נטענו בבית-דין קמא, בית-דין זה כן מאפשר העלאת טענות משפטיות המבוססות על חומר הראיות שהיה בפני בית-הדין האזורי (ראה דב"ע נא/158 - 3 תחנת דלק בת-ים - מגלאשווילי [1]). המבחן לצורך הקביעה אם תוספת הינה חלק מהמשכורת לצורך חישוב פיצויי פיטורים הוא לבחון אם אותה תוספת מותנית בתנאי, כך שאם אין מתקיים התנאי או הוא משתנה, מתבטל התשלום (דב"ע מב/44 - 3 גולדברג - עיריית בת-ים [2]). רכיב שכר שאינו מותנה בהתקיימות תנאי או גורם מיוחד הוא חלק אינטגרלי של השכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים. נטל השכנוע כי התוספת אינה חלק מגובה השכר מוטל על המעביד (דב"ע תשן/160 - 3 מימון - מתכת סדום בע"מ [3], בעמ' 157). במקרה דנן המערערת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה על-ידי בחינת מהותן של התוספות האמורות אלא ניסתה להשלים את חובתה על-ידי טענה סתמית וכללית כי "בית הדין שגה בכך שלא קבע את רכיבי השכר הקובעים לעניין גובה פיצויי הפיטורים בהתאם לאמור בסעיף 13 לחוק פיצויי הפיטורים ובהתאם לפסיקה". לא כותרתו של התוספת תקבע אם תוספת שכר מהווה חלק משכר היסוד לעניין פיצויי פיטורים, אלא מהות התוספת (ראה דב"ע לה/8 - 3 "מקורות" חברת המים בע"מ צמרקוביץ [4], בעמ' 136). ללא העלאת טענות מהותיות המוכיחות ומסבירות את מהות התוספות האמורות אין לקבל את הטענה. קרן ההשתלמות 8. לטענת המערערת, קרן ההשתלמות איננה קופת גמל לפי סעיף 19א(ב) לחוק הגנת השכר, ולכן אין לזכות את הקרן בפיצוי הלנה במקרה של אי-תשלום על-ידיה. אין לקבל טענה זו. נקבע בפסיקה כי המחוקק לא הבחין בין מטרות קופת השתלמות לבין מטרות קופות הגמל האחרות בקובעו פיצוי הלנה על אי-העברת תשלומים לאותה קופה במועד (דב"ע נו/5 - 62 תע"ש - תעשיות לישראל בע"מ - קרן השתלמות למהנדסים בע"מ [5], בעמ' 459). על-כן ניתן לתבוע פיצויי הלנה בגין אי-תשלום תשלומים לקרן השתלמות. צודקת המערערת בטענתה כי רק לקופת הגמל זכות תביעה במישרין נגד המעביד לגבי פיצויי הלנת שכר, ולא לעובד. עם זאת נקבע בפסיקה כי העובד יכול לבקש פסק- דין המחייב את המעביד לשלם את התשלום המגיע לקופה. בדב"ע מז/103 - 3 הטלויזיה המסחרית הישראלית בע"מ - פתאל [6], בפיסקה 13 נאמר: "ואם תאמר כי המחוקק לא כיוון לאפשר למעביד להתחמק מתשלום פיצויי ההלנה מקום שתשלומים לקופה לא שולמו, והקופה לא תבעה אותם, הרי התשובה מצויה באפשרות אשר לעובד לבקש פסק דין המחייב את המעביד לשלם את התשלום המגיע לקופה" (הדגשה במקור). הערעור שכנגד 9. את הערעור שכנגד יש לדחות מהטעם שהוא אינו נוגע לנושאים של הערעור. אולם למעלה מן הצורך נדון בשני הנושאים שהועלו על-ידי המשיבה בערעור שכנגד. הפרת חוזה עבודה 10. במסמך ללא ציון תאריך שכותרתו "הודעה על המשך העסקה לתקופה נוספת" נמסר למשיבה כי תוארך העסקתה מיום 1.2.1995 עד ליום 31.12.1995. עוד נאמר שם, כי: "הארכת תוקף העסקתך הינה זמנית ואין צורך במשלוח הודעה מוקדמת בקשר להפסקת עבודתך". לטענת המשיבה, מדובר בחוזה עבודה לתקופה קצובה, ועל-כן פיטוריה ביום 18.10.1995 נעשו תוך הפרה של החוזה. לטענתה, היא זכאית לתשלום בגובה השתכרותה עד תום התקופה הקצובה (2.5 משכורות). בית-דין קמא דחה טענה זו על סמך סעיף 6(ב) לחוזה העבודה בין הצדדים. נאמר שם, כי: "...הצדדים רשאים להביא חוזה זה לקיצו מסיבה כל שהיא בכל עת, אף בתוך תקופת העבודה ובלבד שהצד המבקש להביא החוזה לקיצו מסר לצד השני, הודעה מוקדמת, בכתב, של 30 יום לפחות..." (ההדגשות שלי - ס' א'). לפיכך היה מותר לכל צד לחוזה העבודה להביא לסיומו אפילו נקבעה תקופה קצובה לחוזה העבודה. בית-דין קמא קבע כי ניתנה הודעה מוקדמת ברורה על הפסקת עבודת המשיבה במכתבה מיום 31.5.1995 המודיע על הפסקת עבודתה ביום 31.8.1995 (למעשה עבודתה נמשכה עד לתאריך 18.10.1995 כפי שנקבע בבית-הדין האזורי). על-כן אין מקום להתערב בקביעת בית-דין קמא. הכללת רכיבי דמי ביגוד והבראה בחישוב פיצויי פיטורים 11. זכאות המשיבה להטבות הללו התבססה על טענת המשיבה כי המערערת הינה חברה עירונית, ועל-כן שכרה של המשיבה מוסדר על-פי ההסכמים הקיבוציים שחלים על הרשויות המקומיות. לטענתה, ברשויות מקומיות התשלומים בגין הבראה וביגוד הינם חלק מן השכר לכל דבר ועניין, אולם המשיבה לא הוכיחה כי המערערת הינה אכן חברה עירונית או שחלים עליה ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. סוף דבר 12. אנו דוחים את הערעור והערעור שכנגד ולשם כך אין צו להוצאות. הלנת שכרקרן השתלמותהשתלמות