I. ההליך 1. בפני בית-הדין האזורי בירושלים (דיון מס' ל/25 - 2), התבררה תביעתו של המערער (להלן - העובד) נגד המשיבה (להלן - רשות השידור), לשכר עבודה מולן ולפיצויי הלנת שכר. בית-הדין האזורי חייב את רשות השידור לשלם את השכר המולן, בהתאם לעתירה שבכתב-התביעה, אך דחה את התביעה לפיצויי הלנת שכר. 2. בפני בית-דין זה ערעורו של העובד על כך שבית-הדין לא פסק לו פיצויי הלנת שכר, ולא ריבית על הסכום שנפסק. 3. העובדות הצריכות לערעור זה הן: (א) העובד היה נגן בתזמורת רשות השידור, עד לצאתו לגמלאות ביום 1.3.1970; (ב) ממשכורתו האחרונה של העובד, משכורת חודש פברואר 1970, נוכה סכום של 1,054.86 תמורת 22.5 ימי חופשה, שלטענת רשות השידור ניתנו לתובע מעבר למגיע לו. 4. בית-הדין האזורי פסק, כי לא ניתנה לעובד חופשה מעבר למגיע לו; על-כן הניכוי לא היה כדין, והסכום של 1,054.86 ל"י הגיע לעובד, ומשלא שולם במועדו - היווה שכר מולן. יחד עם זאת פסק בית-הדין האזורי כי השכר לא שולם במועדו עקב חילוקי דעות של ממש בין הצדדים במובן סעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן - החוק), וכי הנתבעת סברה כי פעלה כדין, ועל-כן לא פסק בית-הדין פיצויי הלנת שכר. 6. בבואו לנמק את ערעורו, טען בא-כוח העובד, כי טעה בית-הדין האזורי בקבעו שהיו חילוקי דעות של ממש בין רשות השידור ובין העובד, באשר כלל לא היו חילוקי דעות בעניין החבות לשלם שכר עבודה בעד חודש פברואר 1970; חילוקי הדעות, אם היו, כך טען, היו רק בעניין חופשה שנתית עודפת. לטענת בא-כוח המערער, מחייב סעיף 18 לחוק, כתנאי לשלילת פיצויי השכר או הפחתתם, שחילוקי הדעות יהיו בדבר "עצם החוב של שכר עבודה מולן, ולא בדבר חוב אחר". כן טען בא-כוח העובד כי משלא פסק בית-הדין פיצוי הלנת שכר, חייב היה לפסוק ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית. 7. לעניין פירוש סעיף 18 לחוק, טען בא-כוח רשות השידור נגד הפירוש שהוצע על-ידי בא-כוח העובד, ולעניין הריבית טען כי העובד לא ביקש בשלב משלבי הדיון בבית-הדין האזורי כי יפסקו לו ריבית, וכי פסיקת ריבית היא עניין לשיקול דעתו של בית-הדין האזורי, ומשזה לא פסק - לא יתערב בית-הדין של ערעור. I. פסק-דין 1. בסעיף 18 לחוק מדובר באי-תשלום שכר עבודה במועדו "עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב". פירוש ענייני של הסעיף מחייב מסקנה, ששכר העבודה שבו מדובר באותו סעיף הוא הסכום שמגיע לעובד, לאחר שניכו ממנו בפועל כל סכום המותר בניכוי משכר העבודה מכוח החוק. לעניין העומד לדיון, יש ליתן את הדעת גם להוראות שבסעיף 25 (ב) לחוק המתיר לנכות משכרו האחרון, של העובד, כל יתרה של חוב שהעובד חייב למעביד. מהאמור עולה שדין טענתו של בא-כוח העובד לעניין פיצויי הלנת שכר להידחות. 2. לעניין הריבית, נכון אמנם שהעובד לא העלה את עניין הריבית בפני בית-הדין האזורי, אך ממהות התביעות עקב הלנת שכר עולה, כי אין זה סביר לדרוש מהתובע פיצויי הלנה שיעלה בפרשת התביעה גם תביעה לריבית. ברור הרי מההוראות שבחוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961 (פיסקה 2 שבסעיף 6), כי אין לפסוק ריבית עת ניתן לפסוק פיצויי הלנת שכר, "כל עוד ניתן" לפסוק כך, ואין לדרוש מהתובע פיצויי הלנת שכר שיעלה כתביעה חילופית תביעה לריבית. יחול כאן הכלל שהמרובה כולל את המועט. 3. פסיקת הריבית היא בשיקול-דעתו של בית-הדין, אך מפסק-הדין העומד לערעור אינו עולה כלל כי בית-הדין נתן דעתו לעניין הריבית. באין נסיבות מיוחדות נוהגים בתי-המשפט לפסוק ריבית, ויש להניח כי לו נתן בית-הדין דעתו לכך, היה עושה כך. לעניין הריבית מתקבל אפוא הערעור, כך שרשות השידור תשלם לעובד ריבית בשיעור של 11% לשנה על הסכום של 1,055 ל"י, מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום. 6. מאחר ועיקר הערעור נדחה ולא היה כל יסוד להגשתו, אין צו להוצאות בערעור זה. הלנת שכרריבית