1. התביעה שבפניי הינה תביעה לשכר ולפיצויי הלנת שכר. 2. התובע מקבל קצבה מהנתבעת, באשר הוא שימש כיושב ראש המועצה מחודש 11/93 עד חודש 11/98 וזאת לאחר שעבד במשך 26 שנים כמזכיר המועצה. לטענת התובע, אחרה הנתבעת לשלם לו קצבתו וזאת מחודש 9/01 ועד חודש 7/02 ושבכל הקשור לקיצבת החודשים 8/02 ו-9/02, לא שילמה לו הנתבעת דבר, עובר למועד הגשת התביעה. התביעה הוגשה ביום 1/12/02. הצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן לדין על סמך החומר המצוי בתיק ולאחר שהצדדים יגישו סיכומים. לאחר החלטות שונות שניתנו בתיק ולנוכח הודעת המועצה מיום 31/8/04, ניתן בזאת פסק הדין לדין בהתאם להסכמת הצדדים. 3. לטענת הנתבעת, בכתב הגנתה, התביעה התיישנה כולה או מקצתה. לחילופין ביקשה הנתבעת מבית הדין לבטל ו/או להפחית את פיצויי הלנת השכר בשל הסיבות שפורטו בכתב ההגנה. 4. להלן עיקר טענות ב"כ התובע בסיכומיו א. להתדיינות זו קדמו תיקים אחרים של התובע ואף ניתן בעניינו פסק דין אשר חייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בשיעור של 5% - פסק דין שהפך לחלוט. ב. במקרה שלפנינו יש לפסוק פיצויי הלנה מלאים וזאת בשל המשך הלנת גמלתו של התובע. ג. יש לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבעת שנראה כי נטענה מתוך הרגל. ד. הנתבעת הלינה את גמלת התובע וממשיכה לעשות כן. ה. מאז הגשת התביעה, שילמה הנתבעת לתובע את גימלת החודשים 8/02 ו-9/02, ומשכך מתייחסת התביעה לפיצויי הלנת שכר בגין האיחור בתשלום גמלת החודשים 9/01 עד 9/02. ו. לביה"ד סמכות עניינית לדון בתביעה. 5. להלן עיקר טענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו א. התביעה קנטרנית, התובע קיבל שכרו דרך ועד העובדים. ב. התובע לא צירף מסמכים מהותיים ובכך חיבל ביכולת הנתבעת להתגונן כראוי. ג. הסכומים הנתבעים מנופחים. ד. אין סמכות לביה"ד לדון בתביעה. ה. לחילופין, לא מדובר בשכר עבודה כמשמעותו בחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, אלא בגמלת פנסיה ועל כן אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר. ו. בכל מקרה אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה מהטעמים שפורטו בכתב ההגנה, כמו גם בשל הטעמים הבאים: 1. המועצה הינה רשות הממומנת על ידי המועצה ומרבית כספיה משולמים ע"י הציבור והתושבים ואין זה צודק להפריש סכום עתק לפיצויי הלנה לראש רשות מקומית לשעבר. 2. לאור המיתון במשק הכנסות המועצה מאזרחים פחתו. 3. הקצבות המדינה לא שולמו במועד. 4. בתקופה הרלוונטית לתביעה הוטלו על חשבונות המועצה עיקולים, דבר שמנע מהמועצה לשלם משכורות במועד. 5. הנתבעת הופלתה לרעה ביחס למועצות מהמגזר היהודי טענה זו לא הוכחה ועל כן לא אדון בה. 6. הנתבעת לא הפיקה כל תועלת כתוצאה מהמצב נשוא התביע הואין להענישה על המצב העגום אליו נקלעה. 7. יש להתחשב במצב הקשה שנקלעו אליו הרשויות המקומיות במדינה. 8. לאור המצב הכלכלי הקשה אין זה הוגן לחייב את המועצה בפיצויי הלנת שכר, דבר שידרדר עוד יותר את מצבה הקשה של הנתבעת ומנגד יגרום להתעשרות שלא כדין לתובע. ז. ראוי לאמץ את הפסיקה העדכנית ולהפחית את שעור פיצויי הלנת השכר עד לאפס ובכל מקרה בשעור שלא יעלה על 3.5%. 6. העדר סמכות עניינית טענה זו לא העלתה הנתבעת בכתב הגנתה ועל כן הוספתה בשלב הסיכומים הינה בבחינת הרחבת חזית. בנסיבות אלו אין מקום לדון בטענה הנ"ל יחד עם זאת ולמעלה מן הדרוש אציין כי דעתי בעניין, זהה לדעתה של כבוד השופטת עידית איצקוביץ כפי שזו באה לידי ביטוי בפסק הדין שניתן על ידה בתיק ע"ב 1211/02. 7. גימלה אינה נחשבת שכר עבודה - האמנם? אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה קצבת התובע אינה נחשבת כשכר עבודה המזכה בפיצויי הלנת שכר וזאת לנוכח לשונו המפורשת של סעיף 16 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958. 8. טענת התיישנות לגבי התיישנות של פיצויי הלנת השכר קובע ס' 17 א' לחוק הגנת השכר, "(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן בית הדין האזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 ימים. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת התיישנות שלוש השנים האמורות. (ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)". התובע הגיש תביעתו ביום 1/12/02, כאמור. בעניינינו, מדובר בהלנה חוזרת של יותר מ-3 פעמים בתקופה של 12 חודשים כפי שנדרש בסעיף 17 א' (ב) סיפא לחוק הגנת השכר ועל כן תקופת ההתיישנות היא שלוש שנים. בעת הגשת התביעה גימלת החודשים 8/02 ו-9/02 טרם שולמו. מכאן שיש לקבוע שלא חלפה תקופת ההתיישנות ביחס לכל החודשים הנתבעים. 9. הפחתה או ביטול של פיצויי הלנת שכר סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". על פי ההלכה הפסוקה שנקבעה בעבר (הרחוק), נהוג היה לחייב נתבעים, כדוגמת הנתבעת בפיצויי הלנה מירביים, שכן, על פי אותה הלכה שיקול דעתו של בית בית הדין בנסיבות שכאלה מוגבל היה וסמכותו להפחית את פיצויי הלנה היתה מצומצמת רק לאותם המקרים בהם הוכח בפניו קיומו של אחד מן התנאים הנקובים בסעיף 18 לחוק. כלומר- על פי ההלכה הנ"ל סעיף 18 לחוק, הינו בבחינת הסדר שלילי (ר' ע"א 17/66 וירה וודק נגד זלמן צבעוני פסקי דין כ (3) 383 בעמ' 391 (להלן: "הלכת צבעוני" או "עניין צבעוני") וכן דב"ע מח/1-1 אגברייה אחמד טהה ואח' - עירית אום אל פאחם פד"ע כ' 136 להלן: "הלכת טהה" או "עניין טהה" ). בפסיקה מאוחרת שיצאה תחת ידו של בית הדין ארצי לעבודה, חלה תפנית ביחס להלכת צבעוני ולהלכת טהה, הלכה אליה הופנו חיצי ביקורת מצד מלומדים שונים. יתכן שיש להבין תפנית זו על רקע חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, (להלן: "חוק היסוד" או "חוק יסוד: כבוד האדם") המחייב הגדרה מחודשת של התכלית הטמונה בחוק הגנת השכר ושל אופן הגשמתה, דרך הפריזמה של חוק היסוד ולאור מכלול הערכים המוגנים על פיו. על פי הבנתי, הפסיקה מהעת שלאחר חקיקת חוק היסוד, הרחיבה את שיקול הדעת של בית הדין בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם ונראה, כי היא מעוררת את השאלה האם ההתייחסות לסעיף 18 לחוק הגנת השכר כאל הסדר שלילי עדיין עומדת במלוא התוקף. כך למשל נפסק, כי לצורך הפחתתם של פיצויי ההלנה רשאי בית הדין לשקול שיקולים החורגים למעשה מדלת אמותיהם של התנאים המופיעים בסעיף 18 לחוק לרבות שיקולים שאינם קשורים לתום ליבו, לכנותו או לדרך הילוכו של המעביד, אלא גם לדרך הילוכו ולתום ליבו של העובד. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 30029/98 מכון בית יעקוב למורות ירושלים נ' גאולה חסן עבודה ארצי כרך ל"ג (36), 25 (להלן: "עניין בית יעקוב") שם נפסק לאמור: "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי הלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת לבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין..." (ההדגשה אינה במקור. א.י.). מהאמור לעיל, עולה כי בית הדין הארצי לעבודה אינו רואה עוד בסעיף 18 לחוק הגנת השכר משום הסדר שלילי המגביל בצורה קשיחה את שיקול דעתו ומצמצם את מתחם השיקולים שהוא רשאי לשוות לנגד עיניו לצורך הפחתתם של פיצויי ההלנה. בכדי להבין, לעומק את ההלכה "החדשה" יש להבין את תכלית ה"סנקציה" המכונה "פיצויי הלנה". על תכלית זו, כתב כבוד נשיא בית הדין לעבודה, השופט ס. אדלר את מאמרו - "פיצויי הלנה: חוק ופסיקה", שפורסם בשנתון משפט העבודה, תשנ"ו - 1996), את הדברים הבאים: "פיצויי הלנה, במתכונת הישראלית אינו מצוי במדינות אחרות, וכנראה שהיא המצאה מקורית של המחוקק הישראלי, המחוקק קבע כלי, פיצויי הלנה, ששיעורו היום הוא הגבוה מבין 515% לשנה לבין הפרשי הצמדה בתוספת 20% לחודש בגין שכר מולן והפרשי הצמדה בתוספת 240% לשנה בגין פיצויי פיטורים מולנים. מדוע בחר המחוקק באמצעי קיצוני כגון פיצויי הלנה להבטחת תשלום ע"י מעבידים? המחוקק הושפע ממוסר התשלומים הירוד, הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ומן העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם ע"י הלנת שכר עבודה ופיצויי פיטורים. לפיכך, נקבע מנגנון של פיצויי הלנה, המיועד לשרש את תופעת השכר המולן ופיצויי הפטורים המולנים. פיצוי ההלנה באו להרתיע מעביד מלהלין שכר, פיצויי פיטורים או תשלום הנוגע לקופת גמל. מנגנון זה הוגדר ע"י בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה כ- 'סנקציה מעין עונשית', 'סנקציה דרקונית', 'כדור שלג' ו- 'פיצויים in terrorem .' מטרתם של פיצויי ההלנה אינה לשמור על ערך הקרן שעל המעביד לשלם לעובד, אלא ליצור מצב לפיו לא יהיה כדאי למעביד מבחינה כלכלית לעכב תשלום שכר העבודה, פיצויי פיטורים או ההפרשות לקופת הגמל." (ההדגשה שלי, א.י.). כאמור, בספרות המשפטית נמתחה ביקורת קשה על הגבלת שיקול הדעת של בית הדין בכל הנוגע להפחתתם של פיצויי ההלנה, כפי שמצאה ביטויה בענין טהה ובעניין צבעוני. ביקורת נוקבת על הוראות חוק הגנת השכר העוסקות בפסיקת פיצויי הלנה ויותר מכך, על האופן בו פורשו בפסיקה, הועלתה גם במאמרם של פסטרנק ובן טובים "פיצויי הלנת שכר - הצורך ברפורמה" (פרקליט כרך מ"ד, עמוד 483), שכן לדעתם החוק פגום באופן משמעותי בכך שהוא אינו מגשים את הטעמים העומדים ביסודו. לנוכח האמור לעיל, מסקנתי היא שבהתאם להלכה הפסוקה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לגבי קיום נסיבות המצדיקות ביטולם ו/או הפחתתם של פיצויי הלנה. 10. האם קיימות במקרה זה נסיבות אשר מצדיקות להפחית או לבטל פיצויי הלנת שכר בהתאם לפסיקה האחרונה, מן הראוי לערוך איזון אופקי בין זכויות העובד מחד לבין זכויות המעביד מאידך וזאת בעזרת שלושת המבחנים הבאים: א. "מבחן האמצעי המתאים": נדרשת התאמה בין הסנקציה הננקטת למטרה אותה מבקשים להגיש. ב. "מבחן הפגיעה הפחותה": נדרש שהסנקציה תפגע בזכות יסוד במידה הפחותה ביותר. ג. "מבחן ההתאמה לתכלית": נדרש יחס ראוי בין תרומתה של הסנקציה להגשמת התכלית הראויה של החוק מכוחו הסנקציה מופעלת. ולעניין זה ראה ע"ב 6992/00 ביטש יצחק נ. אצריקי ואח' (טרם פורסם). בנסיבות המקרה שלנו, מדובר במעביד שהוא רשות מקומית. המציאות כפי שהיא אף עולה מכתבי הטענות, מוכיחה כי ככל שמדובר במעביד שהוא רשות מקומית, הטלת פיצויי ההלנה פוגעת פגיעה ממשית ביכולת תפקודה של הרשות המקומית, באופן שהעונש המוטל על המעביד אינו אלא עונש שנגזר על הציבור. מה גם שבנסיבות של הלנות שכר חוזרות ונשנות עקב מצוקה תקציבית אמיתית, ספק רב אם הטלת פיצויי הלנה מקדמת את התכלית של הרתעה ומניעת הישנות המקרים של הלנות, אלא להיפך, היא מהווה הכבדה נוספת אשר עלולה לתרום להישנות התופעה. יתרה מזאת, הטלת פיצויי הלנה מהווה סנקציה המופעלת שלא כנגד נגורם המעוול אשר הלין את שכר העובד, אלא מופעלת, למעשה, כנגד הקופה הציבורית. הפעלת הסנקציה כנגד הקופה הציבורית, בנסיבות של הלנות חוזרות ונשנות כתוצאה מקשים תקציביים אמיתיים, לא רק שאינה משיגה את המטרה לשמה נועדה - הרתעת המעביד מהלנת שכר עובדיו, אלא מטילה נטל כבד על הציבור כולו ופוגעת בשירותים חיוניים הניתנים על ידי המועצה המקומית, וכן פוגעת היא, כאמור, בתיפקודה היומיומי של המועצה. לא זו אף זו, העמסת הקופה הציבורית בפיצויי הלנה עלולה לפגוע בביטחונם התעסוקתי של עובדים אחרים במועצה המקומית. מהאמור לעיל עולה כי כאשר מדובר ברשויות מקומיות אשר שרויות במצוקה כלכלית קשה, המטרה ההרתעתית של פיצויי ההלנה אינה באה לידי מימוש, ויעילות הסנקציה מוטלת בספק והיא אף עשויה שלא להיות צודקת כלפי הציבור. לפיכך, הטלת פיצויי הלנה בשיעורים גבוהים היא סנקציה שאינה מידתית. מכיוון שהתמונה שהצטיירה בפניי היא של רשות מקומית המצויה בגרעון מכביד אשר בעטיו היא אינה מסוגלת לפרוע במועד התחייבויותיה, בהתחשב בכך שמלוא הגימלה הנתבעת שולמה זה מכבר (לעניין גימלת חודשים 8/02 ו-9/02, עולה הדבר מסיכומי התובע ומאישורי הבנקים שצורפו לסיכומים) ובהתחשב בכך שהתביעה הוגשה ביחס לשלוש עשר גימלות במרוכז, אני סבורה שיש מקום להפחית את פיצויי הלנת השכר גם אם לא לבטלם לחלוטין. 11. שיעור ההפחתה כפי שנאמר לעיל, יש לבית הדין שיקול דעת להחליט האם יש מקום להפחית את פיצויי הלנת השכר ואף לבטלם. בקביעת שיעור ההפחתה, ולמרות שמדובר בפיצויים עונשיים כפי שנאמר לעיל, אני רואה צורך להכניס את האלמנט של פיצוי עבור הנזק שנגרם לעובד כתוצאה מאי תשלום השכר וכן, את האלמנט ההרתעתי (אלמנט זה יש לחשב לדעתי, במינון נכון, בשל העובדה שממילא כאמור לעיל, אין בכוחו להרתיע את הנתבעת והוא יוצר נטל על הקופה הציבורית) על מנת להגיע לאיזון הנדרש בין הפגיעות בזכות הקניין של שני הצדדים ולמען שמירה על זכויות היסוד. בנסיבות הענין, אני רואה לנכון לקבוע פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 3.5% לחודש, אשר נותנים פיצוי הוגן תוך פגיעה סבירה בקניין המעביד. 12. מועדים לתשלום השכר בהעדר הוכחות לגבי המועדים לתשלום גימלה לתובע, אשר יכולות לסתור טעות התובע בעניין, יש לקבל את התאריכים הנקובים בכתב התביעה, בצירוף אלו המתייחסים לגימלת חודש 8/02 ו-9/02 כפי שהם עולים מהמסמכים שצורפו לסיכומי התובע. 13. רכיבים עליהם יש לחייב בפיצויי הלנת שכר יש לחייב בפיצויי הלנת שכר אך ורק על הגימלה נטו של התובע ולא על רכיבים אחרים שאינם שכר אלא החזרי הוצאות או תשלום בעד זכויות סוציאליות. 14. לסיכום לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בשיעור 3.5% מהגימלה נטו (או חלק יחסי) בגין החודשים 9/01 ועד 9/02, החל מ-1 לחודש שלאחר החודש אליו מתייחסת הגימלה, ועד לתאריך תשלום הגימלה כפי שמופיע בטבלה המופיעה בכתב התביעה על הסכומים של פיצויי הלנת השכר יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מהמועד בו שולמה הגימלה ועד לתשלום של פיצויי הלנת השכר, בפועל. לרכיבים שאינם שכר יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין אותם תאריכים. הסכומים יחושבו ע"י ב"כ הנתבעת תוך 21 יום מיום קבלת פסק הדין, התחשיב יישלח ישירות לב"כ התובע תוך מתן אפשרות לבדוק אותו. אם לא תהיה התנגדות מטעם ב"כ התובע בתוך 21 ימים מקבלת התחשיב, תשלם הנתבעת לתובע, תוך 15 ימים מאז את הסכום כאמור, כשהוא משוערך ליום התשלום. היה ותתעורר מחלוקת לגבי התחשיב, יוכלו הצדדים לשוב ולפנות לבית הדין בעניין זה בלבד, לא יאוחר מ-60 יום מקבלת פסק הדין. כמו-כן, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט ובגין שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מהיום, אם לא ישולמו בתוך 30 יום. 15. הצדדים רשאים לערער על פסק דין זה בפני מותב של בית הדין, תוך 15 יום מתאריך המצאת פסק הדין. הלנת שכררשויות מקומיות