השופט אילן סופר 1. לפנינו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית הדין האזורי בירושלים (הנשיאה השופטת דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר עלי בלום ומר לואי ליפסקי; תע"א 3491-08), בו חויבה המבקשת לשלם למשיבות את מלוא שכרן מחודש ספטמבר 2008 ואילך, בצירוף פיצוי הלנת שכר בשיעור של 25% ריבית שנתית. הרקע לבקשה 2. רשת גני הילדים של אגודת ישראל (להלן- המבקשת) היא עמותה רשומה המעניקה שירותי חינוך לגיל הרך במגזר החרדי. מזה שנים מצויה המבקשת בקשיים כלכליים, ומשנת 2000 החלה המבקשת לנקוט צעדי הבראה שונים כדי לצמצם את גרעונה השוטף, לחזור לאיזון תקציבי, ולכסות את הגרעון אשר נאמד בכ-130,000,000 ש"ח. במסגרת צעדי הבראה נערך בחודש אפריל 2003 קיצוץ בשכרם של עובדי הרשות בשיעור של 10%, וננקטו צעדים נוספים, ובהם קיזוז רוחב של הוצאות המבקשת, הקפאת גמולי השתלמות ועוד. חרף כל האמור לא עלה בידי המבקשת לצאת מן המשבר הכלכלי אליו נקלעה ועל כן מונה לה חשב מלווה בחודש מרץ 2006. ביום 26.11.08 נחתם הסכם הבראה בין המבקשת לבין משרד החינוך, בתוקף לשלוש שנים (להלן- הסכם ההבראה). בהסכם ההבראה נקבע, בין היתר, כי כל הטבות השכר שהיו לעובדים יבוטלו, וכי שכרם יועמד על שכר מינימום. עוד נקבע כי תנאי לכניסתו לתוקף של ההסכם הינה קבלת הסכמת העובדים להפחתה בשכר בכתב. הסכם ההבראה אושר על ידי ההנהלה, ואולם בשל טענת המדינה כי המבקשת כשלה במילוי התחייבויותיה, ובעקבות בקשת ארגון הגננות החרדיות, בוטל ההסכם. 3. בבית הדין האזורי בירושלים התבררה תביעה שהגישו 29 גננות, המשיבות, נגד המבקשת לתשלום שכר עבודה מלא מחודש ספטמבר 2008 ועד למועד מתן פסק הדין, וכן לפיצויי הלנת שכר מלאים עד למועד התשלום בפועל. המשיבות טענו כי מחודש ספטמבר 2008 שולם להן שכר בגובה שכר המינימום, אף כי היה מדובר בעובדות ותיקות, ששכרן היה גבוה בהרבה קודם לכן. עוד טענו המשיבות כי לא הסכימו להפחתה בשכרן וכי המעסיק אינו רשאי לפגוע בשכרם של עובדיו באופן חד צדדי. מנגד טענה המבקשת כי המשיבות חתמו על חוזי העסקה מידי שנה, ובהם צויין כי המשכורת והשכר ייקבעו על פי הנהוג ברשת הגנים בלבד. כן נטען כי במהלך חודש מאי 2008 נשלחו לכלל העובדים, וביניהן למשיבות, הודעות בהן נרשם וכי תנאי השכר בשנת הלימודים הבאה יהיו בהתאם לתוכנית ההבראה, וכי העובדים נדרשים להגיע לחתום על הסכם ההעסקה. כמו כן, נרשם בהודעה כי בידי העובדים האפשרות לתיאום מועד שימוע וסיום חוזה ההעסקה עקב ההרעה בתנאי העבודה. המבקשת הוסיפה וטענה כי אין לפסוק לחובתה פיצויי הלנה, שכן היא מצויה בקשיים כלכליים, וכי המשיבות לא הוכיחו את טענתן לפיה ניתנה עדיפות לקיצוץ בשכר על פני צעדים אחרים. כן טענה המבקשת לחילופין, כי יש שלא לחייב בפיצויי הלנה, מאחר שאי תשלום השכר נבע ממשבר כלכלי קשה אליו נקלעה . 4. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיבות וחייב את המבקשת לשלם להן את הפרשי השכר החל מחודש ספטמבר 2008 ואילך. בית הדין קבע כי המבקשת לא מילאה אחר תנאי יסודי בהסכם ההבראה לפיה היה עליה לקבל את הסכמת העובדים להפחתה בשכר. בקשר לכך נקבע כי ההודעות שנשלחו לעובדים לא עסקו בהפחתת שכר, כטענת המבקשת, אלא בפיטורים בלבד ואף מכתב נוסף שנשלח לא העיד על כך שהמשיבות הסכימו להפחתה בשכרן. בית הדין קבע, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, כי המבקשת לא יכלה להפחית שכרן של המשיבות באופן חד צדדי, ללא הסכמתן, וכי התרופה היחידה שעמדה להן הינה בהתפטרות בדין פיטורים, כפי שטענה המבקשת. עוד נקבע כי הפחתת שכר העובדים באופן חד צדדי, גם אם מצוי המעביד בקשיים כלכליים, אינה כלולה בסמכויות הנתונות למעביד במסגרת הפררוגטיבה הניהולית. כפועל יוצא מקביעות אלה, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיבות את ההפרש בין השכר ששולם להן לבין השכר שהיה צריך להשתלם בפועל החל מחודש ספטמבר 2008 ואילך. 5. אשר לפיצויי הלנת השכר - בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על פרשת עיריית לוד (ע"ע 1242/04 (ארצי) עיריית לוד- דהן, נייתן ביום 28.7.05; להלן: "פרשת לוד"), כי אין הצדקה, בנסיבות העניין, לפטור את המבקשת מתשלום פיצויי הלנת שכר וכי יש להתחשב במשבר כלכלי הקשה בו המבקשת מצויה. בנסיבות אלה, קבע בית הדין כי יש להעמיד את פיצוי הלנת שכרן של המשיבות על 25% ריבית שנתית. לאור התוצאה אליה הגיע חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיבות הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח. הבקשה וטענות הצדדים: 6. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית דין זה ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 24.11.12 דחה בית הדין האזורי את הבקשה ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע שלפנינו. 7. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן נפלו בפסק הדין שגגות משפטיות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי לא היה מקום להחיל את פרשת לוד ולחייב המבקשת בפיצויי הלנה בשיעור כה גבוה, זאת בהתחשב במערך השיקולים ובכללם סוג הגוף המלין, המקור למצב הכלכלי הקשה, ניסיונות הגוף להתגבר על הקשיים ושאלת תום הלב. עוד טוענת המבקשת כי תשלום מיידי של הסכום הפסוק, ובכלל זה פיצויי ההלנה, עלול להשליך על מצבה הכלכלי ולגרום להפרת התחייבותה במסגרת תוכנית ההבראה להתנהל בצורה של איזון שוטף. עוד נטען כי תשלום מיידי עשוי גם לסכן מקור פרנסתם של כ- 100 עובדים ולגרום הגשת תביעות נוספות דומות. המבקשת טוענת כי נוכח מצבה הכלכלי הקשה נוהלו ומתנהלים נגדה 600 תיקים ברחבי הארץ ובאחד מתיקים אלה הורה בית הדין האזורי בתל-אביב על עיכוב ביצועו של פסק הדין (השופטת הדס יהלום; דמ"ש 5819/08 ואח', החלטה מיום 10.11.11). המבקשת מוסיפה וטוענת כי למעלה ממחצית מהמשיבות אינן עובדות עוד אצלה ובהתאם לעדותן לפיה הן אינן עובדות, קיים חשש כי יקשה על המבקשת להיפרע מהן אם יתקבל הערעור. לעומת זאת, למשיבות לא יגרם נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין. 8. המשיבות מתנגדות לבקשה וטוענות כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצועו של פסק הדין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי. המשיבות טוענות כי חובות המבקשת, אשר עומדים על סך 140 מיליון ש"ח, גדולים בהרבה מן החיוב בפיצוי ההלנה - העניין היחיד שלגביו הוגש ערעור - עומד על כ- 90,000 ש"ח (מתוך הסכום הכולל בסך 222,650 ש"ח). בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבות, חיוב בפיצוי ההלנה הוא בבחינת גרגר בחול לעומת סכומים אלה. המשיבות טוענות כי הן זכאיות לקבל את הכספים שנגזלו מהן, שכן המבקשת שללה שכר עבודתן שלא כדין תוך הלנת שכר שיטתית ותוך פגיעה קשה בהן ובמשפחותיהן. עוד נטען כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן פיצויי הלנה בשיעור שנתי של 25% הינם נמוכים באופן משמעותי משיעור פיצויי ההלנה שנקבעו בחוק. המשיבות מוסיפות וטוענות כי לא יהיה כל קושי להחזיר את המצב לקדמותו, שכן הן גננות עובדות ובעלות משפחות אשר מכבדות את החוק. הכרעה: 9. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק דין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. הסעד של עיכוב ביצוע פסק דין יוענק בכפוף לכך שיתקיימו שני תנאים מצטברים- סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובת מבקש העיכוב (ראו: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תקדין, תק-על 2000(3), 2459; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית 1995 עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם). כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח כי המבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור (ע"א 9296/03 (ארצי) עזרא אהרוני -יוסף מנשה ואח', פ"ד נח(2) 301, 304-305). 10. לאחר שנתנו דעתנו לבקשה ולתגובה לה לרבות לפסק הדין של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, באופן שבו יעוכב ביצוע תשלום פיצויי הלנת שכר שמעבר להפרשי הצמדה וריבית כחוק. אומנם, המבקשת לא הביאה כל ראיה המצביעה על מצבן הכלכלי של המשיבות, מלבד טענה אשר לא נתמכה בכל מסמך שהמשיבות אינן עובדות. עם זאת, אנו נותנים את הדעת לכך שהחיוב בפיצויי הלנה בשיעור 25% בריבית שנתית הוא בעל אופי עונשי הנגזר בין השאר ממדיניות משפטית ויכול לעמוד במבחן הביקורת של ערכאת הערעור. בענייננו- בהתחשב בסכום קרן מרכיב השכר - מדובר בסכום גבוה. כמו כן, יש לתת את הדעת גם לכך שמדובר בתקופת הלנה ממושכת (למעלה משלוש שנים) שעיקר מקורה בהתמשכות ההליך בבית הדין האזורי. בנוסף, מדובר בזכות מכח חוקי המגן שהמשיבות היו זכאיות לקבלו לפני למעלה משלוש שנים, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומו לאחר שנקבע בפסק הדין שהן זכאיות לו. מנגד, מהבקשה עולה כי מצבה הכלכלי של המבקשת עדיין קשה ושאלה זו יכולה להשפיע על פסיקת פיצויי ההלנה ושיעורם. בנסיבות אלה, נראה לנו, כי האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים בשלב זה הינו לעכב את ביצוע תשלום פיצויי הלנת שכר שמעבר לגובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק על בסיס מרכיב השכר בפסק הדין של בית הדין האזורי. 11. סוף דבר- הבקשה מתקבלת כאמור בסעיף 10 לעיל. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בערעור. הלנת שכר