1. חברת רז שרותי שמירה בע"מ (להלן - "רז"), סיפקה לחברת אליאנס, מפעלי צמיגים וגומי בע"מ שירותי שמירה, שירותי ניהול מטבח ושירותי חצרנות ומשק, במשך 4 שנים עובר לפירוקה של אליאנס, על פי החלטת בית המשפט מיום 4.5.88. על יתרת חובה של אליאנס, בטרם פירוקה, בגין שירותים אלה, הגישה רז הוכחת חוב למפרק והיא איננה לענייננו. 2. בתביעה דנן, תובעת רז פיצויים מכונס הנכסים הרשמי בתוקף תפקידו כמפרק זמני של אליאנס, מפעלי צמיגים וגומי בע"מ (להלן: "אליאנס"), בגין הפרת חוזה לאספקת שירותי שמירה, שנכרת עמו, לטענת רז, ביום 4.5.88, וכן בגין גרם הפרת חוזה בין רז לבין בניטל בטחון בינלאומי בע"מ (להלן - "בניטל"), פיצויים בגין הפסקת שירותי שמירה של רז על פי חוזים קודמים בין רז לבין חברת אליאנס, בטרם פירוקה, ללא הודעה מוקדמת, ופיצויים בגין הפסקת מתן שירותי מטבח בשל אי זכיה במכרז. בסיכומיה, ייחדה רז תביעתה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, עקב הפרת חוזה שנכרת, לטענתה, בינה לבין אליאנס, ביום 4.5.88, לאחר שאליאנס נכנסה להליכי פירוק, ולפיצוי בגין גרם הפרת חוזה ע"י אליאנס והכוונה, לגרם הפרת החוזה בין רז לבין בניטל, שנכרת לצורך ביצוע החוזה הנטען בין רז לבין אליאנס, ואשר, לטענת רז הופר ע"י אליאנס. רז נטשה את עילות התביעה האחרות, ועל כן לא נתייחס אליהן. 3. בכתב הגנתה כפרה אליאנס בטענה שנכרת החוזה הנטען, ביום 4.5.88, בינה לבין רז לאספקת שירותי שמירה, ובטענה שהיא גרמה להפרת חוזה בין רז לבין בניטל. כן כפרה אליאנס בנזקים הנטענים ע"י רז ובמיוחד, בסכומיהם (סעיף 25.3 לכתב ההגנה). יחד עם כתב הגנתה, שלחה אליאנס הודעת צד ג' לבניטל, ובניטל, מצידה, שלחה הודעת צד ד' לדב איפנברג (להלן - "איפנברג"), מנהלה ובעליה של רז. כריתת חוזה בין רז לבין אליאנס: 4. החוזה הנטען, אשר בגין הפרתו הוגש כתב התביעה, הוא חוזה בעל-פה, שנכרת, על פי טענת רז, בשיחות טלפון שקיים איפנברג, עם מירון נאמן מאליאנס (להלן: "נאמן"), ביום 4.7.88, ואשר הוקלטו ע"י איפנברג (להלן: "החוזה"). 5. בשנת 1985 נכרת הסכם בין אליאנס, טרם פירוקה, לבין רז, לאספקת שירותי שמירה בהיקף מצומצם, כמו שומרים בשער, ולאספקת כח אדם בלתי מיומן לביצוע עבודות פשוטות, כגון עבודות נקיון והפעלת חדר אוכל, עבודות סבלות וכיו"ב. תוקפו של הסכם זה היה לשנה אחת, אך גם לאחר תום תקופת ההסכם, המשיכה אליאנס להיזקק לרז לצורך אספקת כח אדם לעבודות בלתי מקצועיות. 6. ביום 4.7.88 צפוי היה בית המשפט המחוזי לתת צו קבוע לפירוקה של אליאנס. בבוקרו של אותו יום, עוד בטרם ניתן צו הפירוק, "נתעורר חשש לתגובות אלימות מצד עובדי אליאנס" (סיפא לסעיף 9 לתצהיר אינפברג). על כן, "התעורר הצורך, ביום 4.7.88, לגייס כוחות גדולים של אבטחה אזרחית על מנת לשמור על רכוש אליאנס והמפעל וזאת מחשש שכשינתן צו פירוק קבוע לאליאנס, יתפרעו העובדים בשטח המפעל ויגרמו לנזקים כבדים לרכוש אליאנס" (סעיף 9 לנ/3, תצהיר עדותו הראשית של נאמן, ראש אגף כח אדם באליאנס, בתקופה הרלוונטית). בשעות הבוקר המוקדמות של יום 4.5.88 התקשר נאמן טלפונית לאיפנברג, בנושא גיוס כח האבטחה הנדרש. לטענת איפנברג (סעיף 9 לתצהירו ת/1), "פנה אלי נאמן בטלפון וביקש כי התובעת (רז - ה' ש') תעמיד בדחיפות מירבית מספר גדול של שומרים שיוצבו במשרדי אליאנס" וכי בשיחה זו ובשיחות נוספות שניהל עם נאמן באותו יום, נכרת בעל- פה החוזה בין רז לבין אליאנס לאספקת שירותי השמירה הנדרשים. לטענת נאמן (סעיף 11 לתצהירו), הוא ביקש מאיפנברג שיסייע בידו "לאתר חברה ארצית בעלת מיומנות הולמת ויכולת מוכחת לאספקת שירותי אבטחה בהיקף וברמה הנדרשים". מחקירתו הנגדית של נאמן עולה, כי הניסוח בסעיף 11 לתצהירו, כאילו ביקש מאיפנברג לסייע באיתור חברה, אינו מדוייק. מה שנוסח על-ידי עורכי הדין של אליאנס בתצהירו של נאמן כבקשה לסיוע באיתור חברה ארצית, שתעמיד שומרים חמושים בהיקף הנדרש, לא היה אלא בקשה, כי רז היא שתגייס מטעמה את השומרים הנדרשים מחברות המעסיקות שומרים מסוג זה, אשר, מוסכם על כל הצדדים, לא הועסקו על-ידי רז. רז החל לבדוק עם חברות שמירה, כמו חב' מודיעין אזרחי וחב' בניטל, אם ניתן לגייס באמצעותם את השומרים הנדרשים. עוד הוא פונה כה וכה, ואליאנס התקשרה, ישירות, בחוזה, עם חב' בניטל לאספקת שירותי השמירה הנדרשים. 7. לטעמה של רז, בשיחותיו של איפנברג עם נאמן, בבוקר 4.5.88, נכרת החוזה בין אליאנס לבין רז. מיד לאחר כריתת חוזה זה, התקשרה רז בהסכם עם בניטל לצורך ביצוע החוזה שלה עם אליאנס. עם התקשרותה של אליאנס, ישירות, בהסכם עם בניטל לביצוע שירותי השמירה, והזדקקות אליאנס לשירותים אלה ישירות מבניטל, הפרה אליאנס את החוזה בע"מ שנכרת בינה לבין רז וגרמה להפרתו של ההסכם בע"פ שנכרת בין רז לבין בניטל. 8. השאלה הראשונה, הצריכה הכרעה, היא, האם ממכלול השיחות בין נאמן לבין איפנברג, ביום 4.5.88 - המועד בו, לטענת רז, נכרת החוזה בין הצדדים - אכן השתכלל חוזה בין הצדדים. דהיינו, האם היו הצעה וקיבול, שהביאו לכריתת חוזה. 9. מאחר וחוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול: "על ההצעה להיות מלאה ומדוייקת במידה מספקת, עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר-ביצוע, ללא צורך במשא ומתן משלים נוסף" (ההדגשה שלי - ה' ש') (פסק-דינו של השופט (כתארו אז) שמגר, בע"א 440/75 אשר זנדבנק ואח' נ' מלכה (מלי) דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 269). לגירסת איפנברג (עמ' 78 שורות 5 ו-9 לפרוטוקול), החוזה הנטען נכרת ביום 4.5.88: "ש. מתי נסגרה העיסקה בינך לבין אליאנס. ת. ביום 4.5 כשמרון ביקש שאכין 30 עובדים בסטנד-ביי עד שעה 11, וכך עשיתי והוא שילם לי עבור זה, היה הסכם". 10. אין מחלוקת, כי מחיר האבטחה והשמירה לא סוכם בין הצדדים ביום 4.5.88, כאשר, לשיטתו של איפנברג, נכרת החוזה בין הצדדים. לטענתו של עו"ד וינראוך (עמ' 18 לסיכומיו), המחיר אושר מאוחר יותר ואישור זה חל בדיעבד והכשיר את כריתת החוזה ביום 4.5.88. 11. האם הוסכם ואושר בין רז לבין אליאנס מחיר האבטחה והשמירה? איפנברג דרש מנאמן 30 דולר לשעת עבודת מאבטח (עמ' 105 להקלטה), בטענה, כי זה הסכום שדורשת בניטל, שהוא מתכוון להיעזר בשירותיה. נאמן דחה דרישה זו בטענה, שהמחיר יקר ביותר. גם ההצעה של איפנברג להוריד את המחיר ל-25 דולר לשעה (עמ' 106 לתמליל), נדחתה על-ידי נאמן, שהיפנה את איפנברג לאון חוטר-ישי, מנהל באליאנס, לקבל ממנו הערכה סבירה של מחיר. עד כאן, אין ספק כי לא הוסכם על כל מחיר. איפנברג, שלדידו המחיר הוא ענין משני לגמרי (כפי שטען בסעיף 24.2 לסיכומיו), לא פעל על-פי הנחייתו של נאמן - אשר ההתקשרויות בענייני כח אדם הן במסגרת תפקידו - אלא, פנה אל יואל חורב, ראש אגף רכש ואספקה, אשר העסקת השומרים אינה במסגרת תפקידו ואחריותו. מבלי לספר ליואל חורב על עמדתו של נאמן ועל סירובו לאשר מחיר של 30 דולר לשעת מאבטח, הציג איפנברג בפניו את נסיונותיו הנמרצים לגייס כח אדם ואת המחיר הנדרש, כמובן מאליו, ויואל חורב אישרו כלאחר-יד. האם בכך הושגה הסכמה על המחיר ונכרת חוזה? בענין זה אומר נאמן (עמ' 101 לפרוטוקול): "ש. מר יואל חורב אישר לדובי ליטול חלק מהתמורה שאתם תשלמו עבור השמירה. האם ידוע לך על-כך? ת. הדבר נמסר לי בשלב מסויים, שכאילו יואל חורב אמנם אישר. יואל חורב היה מנהל את הרכש והמחסנים באליאנס. הוא היה באותה דרגה היררכית כמוני. אבל, יחד עם זאת, אני הייתי המעסיק של התובע בתוקף תפקידי במפעל ולא יואל חורב. כאשר אמרו לי על אישורו של יואל חורב, אני אמרתי שאישור זה צריך לקבל אישור נוסף של המנהל המיוחד. האישור הסופי". הנה-כי-כן, בתחומי אליאנס - ובהתעלם מענין הצורך באישור המנהל המיוחד, אשר לא נטען בכתב ההגנה - לא יואל חורב הוא המוסמך לאשר תנאי העסקת עובדים, אלא נאמן. למה דומה הדבר? בהנחה כי שר הבטחון מאשר הענקת דרגת אלוף בצה"ל, האם יעלה על הדעת, שכאשר שר הבטחון סירב, או טרם הסכים, להעניק לפלוני דרגת אלוף, יעקוף אותו שר החוץ, המקביל לו בהיררכיה הממשלתית, ויעניק דרגת אלוף לאותו פלוני? 12. בסעיף 2.6 לסיכומי התובעת, נאמר כי: "התובעת סומכת את תביעתה בעיקר על גילוי הלב וכנותו של מנהל התובעת ולאו דווקא על אותן הקלטות לגביהם התנהלו דיונים רבים...". כאשר מתגלה התנהגותו בתחבולה של מנהל התובעת, איפנברג, בנסותו לעקוף את התנגדות נאמן למחיר של 30 דולר, ולקבל אישור למחיר זה ממי שהנושא והאישור אינו בתחום אחריותו, ומבלי לגלות לו את כל הצריך גילוי, ובמיוחד את עמדתו של נאמן, הממונה על הנושא, קשה ביותר לסמוך על כנותו של איפנברג ולקבוע עובדות על פי עדותו, בלבד. 13. לענין המחיר "שאישר" יואל חורב, אומר נאמן (עמ' 101 לפרוטוקול): "כאשר אמרו לי על אישורו של יואל חורב, אני אמרתי שאישור זה צריך לקבל אישור נוסף של המנהל המיוחד. האישור הסופי. הסכום הזה לא היה מקובל עלי. 30 דולר שנגמרו ב-20 ש"ח. בתקופה ההיא שער החליפין היה, דולר 1.6 ש"ח או 1.7 ש"ח." טוען עו"ד וינראוך, ב"כ התובעת, כי האמירה "30 דולר שנגמרו ב-20 ש"ח" מוכיחה, כי הגם שרז ביקשה 30 דולר, המחיר שסוכם עימה היה 20 ש"ח. ולא היא. אמירתו של נאמן, עליה סומך עו"ד וינראוך כראיה לסיכום מחיר עם רז, אינה מהווה ראיה לכך. דבריו אלה של נאמן מאששים את התנגדותו של נאמן למחיר שדרשה רז. להדגשת ההפרזה בתשלום, הוסיף נאמן והעיד (שם), על שער החליפין באותה עת, ממנו עולה כי המחיר ששילמה אליאנס לבניטל עבור שעת מאבטח, היה כרבע מהמחיר שדרשה רז. בעדותו זו של נאמן אין כל אמירה על כך שסוכם עם רז על מחיר של 20 ש"ח לשעת מאבטח. 14. בסעיפים 14 - 15 לתצהירו (ת/1), מתאר איפנברג בפרוטרוט, כיצד דרש מאליאנס מחיר של 30 דולר וכיצד נאמן ויואל חורב אישרו מחיר זה. בשום מקום בתצהירו לא טוען איפנברג כי בסופו של דבר אושר לו מחיר של 20 ש"ח לשעת מאבטח. ומדוע? פשיטא, מאחר ולא סוכם איתו על מחיר כזה. "פירוש רש"י", שמנסה עו"ד וינראוך לתת לעדותו של נאמן, כראיה על כך שסוכם בין אליאנס לבין איפנברג על מחיר שעת מאבטח של 20 ש"ח, אינו ראיה כי היה סיכום כזה. 15. ממשיך עו"ד וינראוך לפרש מתוך הרהורי ליבו את האמור בפרוטוקול. לטענתו (בעמ' 18 לסיכומים, הקטע השלישי בסעיף 24.4): "לאחר דין ודברים מודה נאמן בעדותו, בעמ' 108 לפרטיכל שורה 29, כי היה ויכוח בינו לבין חורב לגבי המחיר, אך המחיר של 20 ש"ח לשעה לשומר אושר גם לתובעת". ההתייחסות היחידה בחקירתו הנגדית של נאמן על-ידי עו"ד וינראוך, לשאלה האם סוכם מחיר של 20 ש"ח לשעת מאבטח עם רז (בעמ' 108 לפרוטוקול, בשורות 26 - 29), היא: "ש. אני אומר לך שמסרת לאיפנברג, שיותר מ-20 ש"ח לשעה לא ניתן יהיה לאשר. ת. איני זוכר מספרים במדוייק. היה ויכוח ביני לבין חורב על המחיר. ידוע לי שהוא אישר סכום יותר גבוה, כי אני דרשתי להוריד". מכאן ועד למסקנה כי בכך אישר נאמן כי אליאנס סיכמה עם רז על מחיר של 20 ש"ח לשעת מאבטח, כפי שקורא עו"ד וינראוך לתוך הפרוטוקול, רב המרחק. היכן עולה מדברים אלה בפרוטוקול ראיה להצעה וקיבול של מחיר 20 ש"ח לשעת מאבטח? היכן אישור מחיר זה על-ידי אליאנס לרז? על-פי כל מרחב פרשנות, שניתן לנקוט בו, לא מצאתי כי כך אישר נאמן, שם. 16. לסיכום - לא הוכח כי רז ואליאנס סיכמו על מחיר העיסקה, לא ביום 4.5.88 ולא לאחר-מכן. כל שהוכח, שרז ואליאנס היו בעיצומו של מו"מ על המחיר. מו"מ ולא הסכם. 17. עוד טוען עו"ד וינראוך, כי אף אם לא סוכם מחיר האבטחה בין רז לבין אליאנס, אין בכך כדי לשלול את כריתת ההסכם בין הצדדים. שכן, ניתן להשלים את המחיר החסר על-ידי פניה לחוק ולנוהג. בטענה זו, סומך עו"ד וינראוך על פסק הדין ע"א 3102/95 יגאל כהן נ' שמואל כהן ואח', פ"ד מט(5) 739, הדן בתוקפו החוזי המחייב של זכרון-דברים, בו סוכמה ההלכה לענין השלמת פרטים חסרים בהתקשרות בין הצדדים. כך פסקה השופטת שטרסברג-כהן (שם, בעמ' 744): "על התנאים הדרושים ליצירת התקשרות מחייבת נמנים שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העיסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומיסים וכיו"ב, אם אין הוראה אחרת עליהם בחוק (ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291 בעמ' 296; ע"א 651/72 פסטרנק נ' חברת יוסי לוי, פ"ד כח(1) 617 בעמ' 620; וכן ע"א 868/75 לנדמן נ' קפלן, פ"ד לב(1) בעמ' 150). עם זאת, ניתן להשלים - לצורך השתכללות זכרון דברים לכדי חוזה מחייב - פרטים חסרים, על-ידי פניה לחוק או לנוהג, אם הנתונים והתנאים ההכרחיים שלא פורטו בו, הינם מן הסוג הניתן להשלמה "נורמטיבית" על-פי החוק או הנוהג (ע"א 579/83 הרי זוננשטיין ואח' נ' האחים גבסו בע"מ ואח', פ"ד מב(2) עמ' 278, 285). ההנחה המובלעת בהסדר השלמה זה, היא, שאילו היה מתקיים משא ומתן בין הצדדים, היו הם מגיעים להסדר הקבוע בחוק או בנוהג. ברוח זו נפסק בפסק-דין רכסים, בו הסתפק בית- משפט זה במידה מינימלית של פירוט וראה בחלק מהקבלות הסכם מחייב". 18. בענייננו, כמתואר בהקלטות שהוצגו, וכמבואר לעיל, ניהלו הצדדים משא ומתן לענין המחיר, ולא הובאה כל ראיה כי מו"מ זה הבשיל לכלל הסכמה. 19. מוסיפה השופטת שטרסברג-כהן, שם, בעמ' 745: "דרישת פירוטם של התנאים העיקריים - מחד גיסא, והאפשרות להשלים פרטים חסרים - מאידך גיסא, בעייתיות הן. מצד אחד - מהווה הקביעה שחוזה חסר הוא תקף תוך השלמת פרטים, פגיעה בחופש החוזים, שכן, כופים על הצדדים את שלא הסכימו לו מפורשות. מצד שני, אם מגבש המסמך נתונים מספיקים, חל העקרון כי חוזים יש לקיים. לפיכך, שומה על בית המשפט להיזהר מפני התערבות מופרזת בתוכן העיסקה, כדי לא 'ליצור' חוזה במקום הצדדים, כפי שחובה עליו לחייב את הצדדים לקיים חוזה שהשתכלל, אם אכן השתכלל כזה. '... אין להפריז ... בהשלמה מצטברת רחבת היקף שמא יופר האיזון בין החופש מעיצוב לחופש ההתקשרות. על היקף ההשלמה להיות, אם כן, סביר, המתחשב בשני הערכים המעורבים.' (מ' דויטש, 'על מסויימות החוזה העסקי', עיוני משפט טז(2) עמ' 337 בעמ' 358)". 20. עו"ד וינראוך, ב"כ רז, לא הפנה אותי להוראת חוק כלשהי, על פיה ניתן להשלים את מחיר העסקת שומרים ומאבטחים, שהוא העיסקה לגביה ניהלו רז ואליאנס מו"מ ואשר לטענת רז, הבשיל לכלל חוזה מחייב. גם אני לא מצאתי כל הוראת חוק כזו. על כן, לא ניתן להשלים את המחיר שלא הוסכם, על פי הוראות חוק כלשהן. אין גם אפשרות להשלים את החוזה הנטען על פי נוהג, שכן, לא הוכח כל נוהג לגבי חוזים מסוג זה או כל נוהג שהיה קיים בין רז לבין אליאנס, לגבי קביעת מחיר לשעת מאבטח, מסוג המאבטחים נשוא ההסכם הנטען. 21. עוד טוען עו"ד וינראוך, כי הראיה לכך שנכרת חוזה בין הצדדים היא בכך, שרז העמידה לרשות אליאנס, בעקבות שיחת הבוקר עם נאמן, 30 מאבטחים, וזאת - בטרם סוכם מחיר העסקתם בין הצדדים, ולמרות זאת שילמה אליאנס עבור העסקת מאבטחים אלה. ההגיון המונח בשורש טענה זו הוא, כי לא היה על אליאנס לשלם עבור עבודת 30 מאבטחים שהועסקו עבורה, בטרם נקבע מחיר להעסקתם. טענה זו מופרכת מעיקרה. העובדה שאליאנס שילמה עבור עבודת 30 מאבטחים שסופקו ע"י רז, אינה מצביעה על כי השתכלל חוזה בין הצדדים, על פיו תספק רז לאליאנס את האבטחה הנדרשת. התשלום ששילמה אליאנס עבור מאבטחים אלה, שסופקו לה ע"י רז, בטרם נכרת הסכם בין הצדדים, אינה מוכיחה על כריתת חוזה, אלא על תשלום עבור אבטחה מסויימת ונקודתית שסופקה ע"י רז. מסקנה זו נתמכת בעובדה כי מיד סמוך לאחר העמדת 30 המאבטחים ע"י רז, הורה לה נאמן שלא לספק מאבטחים נוספים. 22. העולה מכל האמור, כי לא הוכח שסוכם בין רז לבין אליאנס מחיר האבטחה, לא בעת שנכרת ההסכם, לטעמה של רז, ביום 4.5.88, ולא לאחר-מכן. עוד עולה כי לא ניתן להשלים חסר זה בהשלמת נורמטיבית, בהעדר כל הוראת דין או נוהג מוכח, על פיו ניתן יהיה להשלים את המחיר החסר, שלא הוסכם בין הצדדים. 23. העולה מהמקובץ, כי לא השתכלל כל חוזה בין הצדדים. התוצאה היא, כי דין התביעה בגין הפרת חוזה להידחות. הנזק 24. דינה של התביעה להידחות, גם מן הטעם, שרז לא הוכיחה את גובה הפיצוי הנתבע, בהנחה שאכן נכרת חוזה בינה לבין אליאנס, והופר. 25. על-פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"ה - 1970, זכאי הנפגע לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב הפרת חוזה ותוצאותיה. על-כך אומר השופט מלץ בע"א 3666/90, 4012 מלון צוקים בע"מ נ' עירית נתניה; עירית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ, פ"ד מו(4) 45, בעמ' 56: "סעיף 10 לחוק התרופות דן באינטרס הקיום בלבד, שהרי הוא בא לפצות את הנפגע על נזק שנגרם לו עקב ההפרה; כלומר, שואף להחזיר את הנפגע למצב בו היה אילו קויים החוזה". ומרחיב בענין זה השופט חשין ומסביר, שם, בעמ' 73 - 74: "15. מקובל לומר, כי מטרת הפיצויים בדיני חוזים, היא להעמיד את הנפגע באותו מקום שהיה עומד בו אילו קויים החוזה כהילכתו ('אינטרס הקיום' או 'אינטרס הציפייה') (EXPECTATION INTEREST). בצידו של אינטרס הקיום מכירים אנו ב'אינטרס ההסתמכות' (RELIANCE INTEREST), הפיצוי הניתן בגין אינטרס זה אומר לזכות את הנפגע ב'פיצויים שליליים', דהיינו - בפיצויים שנועדו לשפות את הנפגע, כעקרון, על ההוצאות שהוציא ועל נזקים שנגרמו לו מפאת קיום החוזה: להעמיד את הנפגע באותו מקום שהיה עומד בו לולא נכרת החוזה. אינטרס הקיום כמו צופה פני עתיד, ואילו אינטרס ההסתמכות כמו צופה פני עבר ו 16. עד כאן המסגרת התיאורטית הכללית, ומכאן לדין הנוהג. זכותו של נפגע לפיצויים בגין הפרת חוזה נקבעה בסעיף 10 לחוק התרופות ... לא ימצאו חולקים על-כך, כי נפגע זכאי הן לפיצוי (סעיף 10 לחוק התרופות) והן להשבה (סעיף 9 לחוק התרופות), ובלבד שלא יזכה בפיצויי-כפל בגין אותו אינטרס (ראה, למשל, ג' שלו, דיני חוזים (תש"ן) 568). ואולם נשאלת שאלה, אותו פיצוי שלפי סעיף 10 לחוק מה טיבו? האם הוראת סעיף 10 לחוק עניינה באינטרס הקיום, באינטרס ההסתמכות או בשניהם יחדיו? ושוב: לא ימצאו חולקים על-כך, כי הוראת סעיף 10 עניינה באינטרס הקיום - זו נישמתו היתירה של משפט החוזים, ולדבר אחיזה בחזקה בלשון סעיף 10: הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו 'עקב ההפרה ותוצאותיה', ופשוט שנזק זה ממקם עצמו (למיצער) באינטרס הקיום". 26. הנזק הנתבע ע"י רז, הוא הנזק על פי אינטרס הקיום. דהיינו, התשלום שהיה משתלם לרז, אילו היה מקויים החוזה הנטען שנכרת איתה. במקרה כזה, על-פי הטענה, הסכום שאליאנס היתה משלמת היה מתחלק בין רז לבין בניטל ביחס של 5 חלקים לרז ו-15 חלקים לבניטל, דהיינו - רבע לרז ו-3 רבעים לבניטל. חישוביה של רז, בסיכומיה, נזק זה מבוסס על ההנחה כי מגיע לרז רבע מהתשלום ששולם ע"י אליאנס לבניטל על פי ההסכם שבין אליאנס לבניטל (נספח לתצהירו של מירון נאמן, נ/3). מתוך הנחה כי אליאנס שילמה לבניטל 20 ש"ח לכל שעת מאבטח, הנזק שנגרם לרז הוא בשיעור 5 ש"ח מתוך סכום זה לכל שעת מאבטח. על-פי הנחות יסוד אלה, חישבה רז את הפיצוי המגיע לה בגין הפרת חוזה, דלקמן: לטעמה של רז, היא הוכיחה כי היקף השמירה הדרושה עמד על 100 - 150 שומרים, ל-24 שעות. על-פי חישוב של 150 שומרים X 20 ש"ח לשעת מאבטח ‎24 X שעות, המחיר ששילמה אליאנס לשעת אבטחה במשך יממה הוא 72,000 ש"ח. מחיר אבטחה זו במשך חודש ימים מסתכם בסך 000,061,2 ש"ח, ללא מע"מ וללא תוספת בגין שמירה בשבתות. מאחר, ולטענת רז, סכום השמירה היה מתחלק בינה לבין בניטל בשיעור של רבע לרז ושלושה רבעים לבניטל, סכום הנזק שנגרם לרז הוא סך 540,000 ש"ח. סכומים אלה נכונים לחודש יולי 1988. רז העמידה את תביעתה, שהוגשה ב-1990, לנזק בסך 258,000 ש"ח בלבד. 27. חישובה התיאורטי של רז אינו יכול לשמש כהוכחת נזק, במקום ראיות שהיתה צריכה להביא ולא הביאה. לא הוכח מספר המאבטחים שהזמינה אליאנס מבניטל, וממילא לא הוכח מספר המאבטחים שהיתה אליאנס מזמינה מבניטל אילולא הופר החוזה (בהנחה שנכרת חוזה). נאמן העיד (בעמ' 95 לפרוטוקול): "אני לא יכולתי לדעת מידיעה אישית לאיזה היקף האבטחה המיוחדת יכול להגיע. דובר על 40 - 50 איש בהתחלה. זה מה שנאמר לי על-ידי המנהל המיוחד". ובעמ' 101 לתצהיר: "כאשר הסתובבו 100-150 בריונים לאבטחה בשטח המפעל..." מעדותו של נאמן בעמ' 101 לפרוטוקול, למדה רז, כי הוכח הצורך ב-150 מאבטחים במשך כל תקופת החוזה. איני רואה בעדותו של נאמן בעמ' 101 לפרוטוקול את הראיה לכך. נאמן נקב בעדותו בצורך בהיקף שונה של מאבטחים, מפעם לפעם. על כן, אין ללמוד מעדותו כמה מאבטחים הועסקו, ולאורך איזו תקופה. 28. אשר בולט בחקירתו הנגדית של נאמן ע"י עו"ד וינראוך, בא-כוחה של רז, הוא, כי עו"ד וינראוך נמנע מלשאול את נאמן את השאלה הפשוטה, שתשובה לה היתה יכולה להוות ראיה להיקף המאבטחים שסופקו ע"י בני טל והיא: כמה מאבטחים הוזמנו על-ידי אליאנס וסופקו לה בפועל על-ידי בניטל, ולכמה זמן. 29. רז הגישה שאלון ארוך לאליאנס, (המשתרע על 21 עמודים), המיועד "למר מירון נאמן - ראש אגף כח אדם ומנהל באליאנס, מפעל צמיגים וגומי בע"מ בתקופה הרלוואנטית לכתב התביעה." בתשובה לשאלה 36.ב. נאמר: "בניטל הגישה דרישה לתשלום התמורה באמצעות חשבונית, אשר בה מפורטים רשימת שומרים ושעות השמירה, מחיר לשעה וחישוב המגיע לבניטל בהתאם לכך." הנה כי כן, יכולה היתה רז להוכיח את מספר השומרים, את משך השמירה ואת התשלומים ששולמו לבניטל, ואשר על פי הטענה אלה התשלומים שהיו משולמים לה על פי החוזה. זאת, ע"י הצגת החשבונית כראיה. אמנם, החשבונית היתה בידי הנתבעת ולא בידי התובעת, אולם, תקנות סדר הדין האזרחי מעמידים לרשות תובע כלים המאפשרים לו להציג ראיה, המוחזקת בידי הנתבע, כמו, ע"י בקשה לגילוי ועיון במסמך ספציפי (החשבונית, בענייננו), ודרישה לנתבעת להציג בשעת הדיון את החשבונית האמורה (תקנה 170 לתסד"א). רז לא נקטה בכל הליך מסוג זה. 30. כמבואר לעיל, נמנעה התובעת מלשאול את השאלות ולהציג את הראיות הרלוואנטיות להוכחת נזקה. ומדוע? בע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, סיכם השופט גולדברג את ההלכה, לענין מסקנה שמעלה אי-הבאת ראיה, שעמדה לרשותו של בעל הדין והוא לא הביאה: "אי-הבאתו של עד רלבנטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד. בע"א 240/77 (כרמל נ' פרופורי, פ"ד לד(1) 301, 305), אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת כי 'אי- הזמנה להעיד (של עדים רלבנטים - א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גירסת המשיבה' (ההדגשה לא במקור). וכי 'על הכלל שאי-הבאתו עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה בע"פ 112/52 (פ"ד ז', 251 בעמ' 254 מול האותיות ב' - ג', מפי השופט זוסמן (כתוארו אז) ובע"א 373/54 (פ"ד ז' 1121) גם הוא מפי השופט זוסמן'. וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 (אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 97 - 98) כי: 'הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה אשר, לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה' (ראה גם דברי השופט ד' לוין בע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 369, 386)". הלכה זו יפה אף לאי-הצגת שאלה לעד, או אי הצגת מסמך או כל ראיה אחרת, שהיה מקום להציגם. וכי למה לא הוצגה השאלה? האם לא משום שבעל הדין, שנמנע מהצגתה, חשש שהתשובה לא תועיל לו, אלא לצד שכנגד? המסקנה המתבקשת, שרז חששה לשאול את נאמן את השאלה הרלבנטית להוכחת תביעתה, שמא תשובה זו לא תעלה בקנה אחד עם החישוב התיאורטי, שהניחה רז בסיכומיה, ונמנעה, מאותה סיבה, להציג את החשבונית של בניטל, על פיה שולם מחיר האבטחה. 31. משנשבתה רז בחששה למוטט את חישוביה התאורטים בדבר הפסדים אפשריים, על פי אינטרס הקיום, בשיעור של למעלה מחצי מיליון ש"ח (רבע מסכום העולה על 2 מיליון ש"ח, עלות האבטחה במשך חודש, על-פי החישוב התיאורטי דלעיל), ונמנעה מלשאול את נאמן על היקף האבטחה שהוזמנה בפועל על-ידי אליאנס וסופקה על-ידי בניטל, היא כשלה בהבאת הראיה הרלבנטית להוכחת ניזקה. 32. טוען עו"ד וינראוך, כי הוכיח שהתשלום שבניטל קיבלה מאליאנס היה למעלה מ-2 מיליון ש"ח (סעיף 50 לסיכומים בעמ' 31). ההוכחה, על פי הטענה, היא, כי בני טל, מנכ"ל בניטל, אשר העיד בבית המשפט "לא הכחיש גירסה שהוצגה לו במפורש בעמ' 122 לפרטיכל שורה 3, כי קיבל 2 - 2.5 מיליון ש"ח מאליאנס". לא מצאתי בעדותו של בני טל ולו קצה קציהו של אישור כי הסכום שקיבלה בניטל מאליאנס היה כ-2.5 - 2 מיליון ש"ח. זו עדותו של בני טל: "אני לא זוכר כמה כסף קיבלתי מאליאנס. אם אתה אומר לי שפדיתי מאליאנס בגין מבצע השמירה כ-2 - 2.5 מיליון ש"ח, אני אומר שאני לא זוכר". במקום שרז תוכיח בראיות, שהיה ביכולתה, כמבואר לעיל, להציג בפני בית המשפט, כמה שילמה אליאנס לבניטל, מנסה היא ביצירתיות מפליגה, אך חסרת תועלת, לבנות בנין ראייתי על-כך שבני טל אינו זוכר כמה קיבל מאליאנס, כאילו אי-זכרונו מהווה הוכחה כי הגירסה שהוצגה לו בשאלה - גירסה שלא הובאה כל ראייה לנכונותה - כי קיבל מאליאנס סכום של 2 - 2.5 מיליון ש"ח, נכונה. 33. טוען עו"ד וינראוך, כי אין מוטלת עליו החובה להוכיח את שיעור הנזק לפרטיו, וכי די בהצגת תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הפיצויים במידת וודאות סבירה, כפי שמתבקש בנסיבות הענין (ע"א 277/89 צ'אם מוצרי מזון ישראל בע"מ נ' טעמיקו בע"מ, פ"ד מו(3) 288), וכי רז עמדה בנטל זה. אני דוחה טענה זאת על שני חלקיה. 34. ההלכה, שנפסקה ע"י השופט דב לוין, במלואה, בפס"ד טעמיקו, לענין הוכחת הנזק היא (שם, בעמ' 300): "אשר לדרך הוכחת הנזק, אכן ההלכה היא שעל נפגע המבקש פיצויים, במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, מוטל הנטל להציב תשתית עובדתית, שתאפשר לבית-משפט להעריך, הן את מידת הנזק והן את שיעור הפיצויים. מידת הוודאות הנדרשת ממנו היא מידת וודאות סבירה, כפי שמתבקש מנסיבות הענין. 'על-כן, באותם מקרים בהם, לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע לעשות כן, ומשנכשל לא יפסקו לו פיצויים. לעומת זאת, במקרים בהם קשה להוכיח בדייקנות את מידת הנזק, די לו שיביא אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית-משפט לעריכת אומדן להשלמת החסר' (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת-שבע, פ"ד לה(2) עמ' 800, דברי השופט רק בעמ' 809)". בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת-שבע בע"מ, הנ"ל, פסק השופט (כתארו אז) ברק, שם, עמ' 808: "על-פי גישתנו, מוטל על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית עובדתית שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים זה. כשם שמידת הנזק אינו ענין שנקבע על-פי אומדנא דדינא, כן ענין הפיצוי אינו נקבע על-פי אומדנא דדינא. שאלה אחרת היא, מהי מידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי. האם עליו להוכיח את הנתונים העובדתיים מהם ניתן לקבוע את מידת הנזק ואת שיעור הפיצוי במידת וודאות ודיוק מוחלטים, או שמא ניתן להקל עליו בענין זה? ידועים מקרים שבהם אין כל אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במידת וודאות מרובה. האם יש בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע? הגישה המקובלת היא, "כי מקום שהוכח קיומו של נזק אין באי אפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים" (ע"א 575/74, פ"ד ל(3) 281, 285). 'מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה שאין אפשרות לחשב שיעורו במדוייק אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק' (ע"א 525/74, פ"ד ל(3), 281, 285). תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדוייקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי ואינה נדרשת וודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא כי הנפגע - התובע את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת וודאות סבירה...מנסיבות הענין". 35. משמבססת רז את טענתה לנזק שנגרם לה על פי אינטרס הקיום, על המחיר ששולם ע"י אליאנס לבניטל בגין אותה משימה שהיה על רז לבצע על פי החוזה המופר, אין עוד מדובר בנזק שעל פי טיבו אינו ניתן להוכחה מדוייקת. ניתן היה להוכיח את נזקה של רז בהוכחת התשלומים ששולמו לבניטל, על פי החוזה שכרתה אליאנס איתו במקום החוזה שהיה לה, על פי הטענה, עם רז. 36. אף אם נלך לשיטתה של רז, כי די היה לה להציב תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט, במידת וודאות סבירה, להעריך את שיעור הפיצויים, כשלה רז בהצגת תשתית ראייתית מופחתת זו. כל שהוכיחה רז הוא, כי בביצוע העבודה נשוא החוזה, שילמה אליאנס לבניטל 20 ש"ח לשעת אבטחה של שומר. רז לא הוכיחה את מספר השומרים שהוזמנו על-ידי אליאנס וסופקו ע"י בניטל, לכמה זמן שמירה נדרשו השומרים, על-כן, לא ניתן לאמוד את ניזקה של רז. לא הוכח, ולו בקירוב, היקף העבודה על פי החוזה, אשר ניתן לחשב תמורתה על פי מחיר של 20 ש"ח לשעת מאבטח. 37. לא זאת אף זאת. על פי טענתה של רז, קיבלה בניטל מאליאנס בגין עבודות השמירה סכום של בין 2 - 2.5 מיליון ש"ח. טענה זו אף עולה מהחישובים התאורטים שעשתה רז, בסיכומיה. מכאן, כי חלקה של רז על פי החוזה, היה כחצי מיליון ש"ח. רז התפשרה עם בניטל (נספח לתצהירו של איפנברג) בסכום של 71,220 ש"ח בגין תביעותיה לחלקה בשירותי השמירה. סכום זה הוא 15% מכפי שהגיע לרז, על פי טענתה וחישוביה. רז לא הסבירה מדוע התפשרה בשיעור כה נמוך, כ-15% מהסכום המגיע לה. במיוחד, כאשר, לשיטתה, היו לה הוכחות מוצקות, בתמלילים, להסכם בינה לבין בניטל לחלוקה בתשלומים, שתשלם אליאנס עבור עבודת השמירה. 38. בנסיבות אלה, ובהעדר כל הסבר, נוטה הדעת לכך, כי חישובי רז מוגזמים ומופרכים מכל וכל. אם כך - כיצד יאמוד בית המשפט את סכום הפיצויים, על-סמך העובדה היחידה שהונחה בפניו - מחיר ששולם לשעת שמירה. 39. על-פי חישוביה התיאורטיים של רז, שילמה אליאנס לבניטל 72,000 ש"ח עבור שמירה במשך יממה. חלקה של רז בסכום זה הוא 18,000 ש"ח. משקיבלה רז, בהסכם פשרה, סך של 71,220 ש"ח, נמצא כי קיבלה חלקה עבור שירותי שמירה של 150 שומרים במשך כ-4 יממות. מאחר ולא הוכח משך הזמן בו נזקקה אליאנס למאבטחים, ואשר בו סופקו לה מאבטחים על-ידי בניטל, ולא הונחה כל תשתית עובדתית, ממנה ניתן להניח בוודאות סבירה כי תקופה זו עלתה על כ-4 יממות, לא ניתן לקבוע כי הנזק שנגרם לרז, על-ידי מסירת העבודה ישירות לבניטל, לא הוטב במלואו על-ידי תשלומי בניטל לרז, על-פי הסכם הפשרה. 40. אשר-על-כן, גם מהטעם שרז לא הוכיחה את נזקה (ומבלי שישתמע מקביעתי זו, כי נכרת חוזה בין רז לבין אליאנס), מן הדין לדחות את התביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה. גרם הפרת חוזה 41. לטענת רז, היא התקשרה בהסכם עם בניטל לביצוע משימות השמירה והאבטחה באליאנס, סמוך לאחר מתן צו פירוק (4.5.88), וכי על-פי הסכם זה, זכאית היתה רז לרבע מהתמורה שתשלם אליאנס עבור ביצוע עבודת השמירה על-ידי בניטל. משהתקשרה אליאנס ישירות בהסכם עם בניטל לביצוע עבודות אלה, ושילמה לה ישירות את תמורת העבודה, נושלה רז, לטענתה, מחלקה בתמורה. על-פי הטענה, על-ידי התקשרות אליאנס בחוזה ישירות עם בניטל, היא גרמה להפרת ההסכם בין רז לבניטל ע"י בני טל, הפרה שגרמה לרז נזק הנתבע מאליאנס. עילת התביעה בגין גרם הפרת חוזה מבוססת על סעיף 62 לפקודת הנזיקין, שהוראתו, לענייננו היא: "(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו, אלא אם סבל על-ידי כך סבל ממון". 42. איני מוצאת צורך להיזקק לכל הטענות המעניינות שהעלו ב"כ הצדדים בשאלות, אם היה הסכם מחייב בין רז לבין בניטל, אם ידעה אליאנס על הסכם כזה וכו'. זאת, מאחר, וכמבואר לעיל, אף בהנחה כי אליאנס גרמה להפרת ההסכם בין רז לבין בניטל, לא הוכיחה רז כי נגרם לה נזק כתוצאה מכך. במיוחד, כאשר בניטל שילמה לרז סך של 71,220 ש"ח (ת/7) לסילוק הסכסוך שנתגלע בין רז לבין בניטל בקשר לזכויות רז בתמורה ששולמה לבניטל על-ידי אליאנס. רז לא הוכיחה כי הגיע לה סכום גבוה יותר. 43. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ואת הודעת צד ג'. רז תשלום לאליאנס הוצאות, לרבות שכר טירחת עורך-דין, בסך 25,000 ש"ח ולבניטל סך 15,000 ש"ח. לא מצאתי לפסוק הוצאות לדב איפנברג, בהודעת צד ג' ששלחה אליו בניטל, לאור היחסים שבין רז לבין דב איפנברג. הפרת חוזהחוזהאבטחה