1. תביעה זו עניינה עתירה להכיר בפגיעה הנטענת ברגלה השמאלית ובבטנה של התובעת בגין תאונת דרכים שאירעה לה ביום 31/3/11, כ"פגיעה בעבודה". 2. לטענת התובעת, ביום 31/3/11, בעת שהייתה בדרכה מעבודתה לביתה, הייתה מעורבת בתאונת דרכים אשר התרחשה בשוק העירוני בבאר שבע. התובעת טוענת כי עבדה כסייעת בגן בישוב חורה שבנגב. אליבא דגרסתה, מסלול נסיעתה לעבודה הינו מביתה ברח' השלום בשכונה ג' בבאר שבע אל השוק העירוני בבאר שבע, ומשם קיימת הסעה המיועדת להסיע עובדים לישובים הבדואים. עוד מציינת התובעת, כי גם בדרך חזרה מהעבודה בישוב חורה לביתה ברח' השלום, עוצרת ההסעה בשוק העירוני בבאר שבע ומשם לוקחת התובעת אוטובוס פנימי עד לביתה. 3. לגרסת התובעת, ביום 31/3/11, הגיעה לעבודתה בגן בשעה 07:30 בבוקר, באותו הבוקר לא הרגישה טוב, התקשרה למרפאה בה היא מטופלת וביקשה אישור מחלה לאותו היום ואף קיבלה אישור מחלה, מבלי להיבדק במרפאה ועל יסוד שיחה טלפונית בלבד. לגרסת התובעת הודיעה לגננת הגב' אלסייד מרים, שהיא אינה חשה בטוב, הגננת בדקה אפשרות שיחרורה מהעבודה באותו היום, אך לא מצאה מחליפה. התובעת נאלצה לעבוד עד השעה 13:20 (עשר דקות לפני זמן סיום עבודתה הרגיל - 13:30), נסעה ברכב ההסעות בחזרה לביתה, עד השוק העירוני בבאר שבע. משירדה מרכב ההסעה בשוק,עצרה לידה מונית, כאשר לטענתה הנוסע במונית פתח את הדלת בצורה מפתיעה ופגע בה וגרם לנפילתה ולהתעלפותה. אליבא דתובעת, הגיעה לבית החולים סורוקה מיד לאחר קרות התאונה, שם קיבלה טיפול רפואי. 4. ביום 28/4/11, פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה (נ/1). תביעתה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי ביום 27/6/11, בטענה כי לא הוכח שבתאריך 31/3/11 נגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודת התובעת. על דחייה זו נסובה תביעה זו שלפנינו. 5. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה וכן תצהיר עדות של הגננת - הגב' אלסייד מרים. מטעם הנתבע העידה גב' נאווה אורן - חשבת שכר במועצה המקומית אבו באסמה. 6. הנתבע טען בכתב הגנתו, כי לא הוכח כי ביום 31/3/11 אירעה בעבודת התובעת תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). לא הוכח כי פגיעתה של התובע בתאונת דרכים ביום 31/3/11, אירעה תוך כדי ובמסגרת חזרתה ממקום עבודתה למעונה ואין היא בגדר פגיעה בעבודה על פי סעיף 80 ו/או סעיף 79 לחוק. עוד טען הנתבע, כי על פי מסמך רפואי מיום האירוע הנטען, התובעת שהתה בחופשת מחלה, בנוסף טען הנתבע כי גרסת התובעת לעניין שעות עבודתה ביום האירוע, אם בכלל, אינה נתמכת במכתב המעסיק. המצב המשפטי 7. הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 קובעות - " 'תאונת עבודה' - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..." הלכה פסוקה היא, כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא. ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות הצריכות לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת המהווה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיח אותה. (ראה לעניין זה דב"ע נג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' - המוסד פד"ע כ"ז 50, דב"ע נב/88-0 כאמל קופטי - המוסד פד"ע כ"ט 169, דב"ע שם/0-96 המוסד - אל מנון וייל פד"ע יב 225, דב"ע נו/251-0 בצלאל ישינובסקי - המוסד פד"ע ל"א 241). 8. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ושקלנו את מכלול טענותיהם, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה, ועל כן מצאנו כי יש לדחות את התביעה. בגרסאות התובעת כפי שנמסרו לחוקר הנתבע, בתצהירה,במסמכים הרפואיים ובעדותה לפנינו, קיימות סתירות מהותיות באשר לאירוע הנטען. א. מעיון במכתב השחרור מאשפוזה של התובעת בבית החולים "סורוקה" מיום 4/4/11 (נ/3) ובמכתב השחרור מחדר המיון בבית החולים "סורוקה" מיום 31/3/11 (נ/4) אין כל זכר לטענה כי התאונה אירעה בדרכה של התובעת מהעבודה לביתה. ב. במהלך עדותה בפנינו נשאלה התובעת האם סיפרה בעת קבלתה בבית החולים מה קרה לה ועל כך שהתאונה התרחשה בדרך מהעבודה לביתה, וכך השיבה: "ת. כן. סיפרתי שאני בחזרה מהגן לבית ופגעה בי מונית. ש. בבית החולים אמרת את זה? ת. כן." (ראה פרוטוקול מיום 27/2/12, עמ' 7, ש' 9-12). 9. הלכה פסוקה היא, כי בית הדין בבואו לקבוע את עצם קיומו של האירוע, ייתן משקל יתר לאנמנזה כפי שנרשמה על ידי הרופאים. הלכה זו נומקה על ידי בית הדין הארצי בדב"ע מט/0-23 המל"ל - שמעון הירשהורן: "יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון". וכן - "ההזקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, קרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים". (דב"ע מט/0-23 המל"ל - הירשהורן, פד"ע כ' 349). 10. במקרה דנן, לא מצאנו ברישומים הרפואיים תיעוד אודות אופן קרות התאונה מיום 31/3/11, ולא ברור מדוע אם אכן סיפרה התובעת כפי שטענה בפנינו כי התאונה אירעה בחזרתה מהעבודה, כיצד זה שהדבר לא נרשם בתיעוד הרפואי. די בכך, כדי לחזק את הרושם בדבר אי מהימנות גרסת התובעת. יתר על כן, בהודעתה לחוקר הנתבע, פירטה התובעת גרסתה כדלקמן: "...לא לקחו אותי באמבולנס מישהו מהשוק לקח אותי, לא יודעת מי זה, אני התעלפתי באותו רגע" (נ/9, עמ' 3, שורות 10-12). לעומת זאת, בעדותה בפנינו חזרה בה התובעת מגרסה זו וסיפרה סיפור שונה בתכלית, וכך העידה: "ש. מה קרה לך? ת. הרגשתי סחרחורת. אחותי התקשרה לבעלה ובעלה בא לקחת אותי, אחותי רשמה את מספר המונית, ואחר כך בעלי לקח אותי למיון. ... ש. את יודעת כמה זמן לקח עד שאחותך התקשרה לבעלך ועד שהגעת לבית החולים? ת. אני לא יודעת. ש. ומאיפה בעלך הגיע? ת. הוא היה עובד בשוק. ש. באיזה רכב הוא לקח אותך? ת. ברכב שלו." (פרוטוקול מיום 27/2/12, עמ' 6, ש' 23-25; עמ' 7, ש' 1-6). 11. כאן המקום להדגיש כי מעבר לסתירות שבגרסאותיה של התובעת, העלימה התובעת מתצהירה, מתביעתה ואף בהודעתה בפני החוקר את העובדה כי בעלה היה עובד בשוק העירוני בבאר שבע והוא זה שהסיע אותה לחדר המיון, עובדה זו אשר התגלתה רק במהלך עדותה, מעלה ספק גדול לגבי גרסת התובעת, לפיה היתה בדרכה לביתה מעבודתה. 12. קושי נוסף בגרסתה של התובעת מצאנו בנוגע לשעת הגעת התובעת למיון בבית החולים "סורוקה". מעיון במסמך הרפואי מחדר המיון, עולה כי שעת הגעתה למיון נרשמה בשעה 15:10, עובדה זו אינה מתיישבת עם גרסתה לעניין שעת האירוע, שכן לחוקר אמרה כי הגיעה לשוק בסביבות השעה 13:40 והאירוע התרחש בשעה 13:45. בתצהירה טענה התובעת, כי לא ידוע לה מדוע נרשם במכתב השחרור ששעת הקבלה הייתה 15:10, שכן לטענתה הגיעה מוקדם יותר לחדר המיון. לא ברור כיצד זכרה התובעת כי הגיעה לחדר המיון בשעה מוקדמת יותר מהשעה הנקובה במכתב השחרור, כאשר לטענתה בעקבות האירוע "נפלתי התעלפתי, התעוררתי ומצאתי את עצמי בסורוקה מהמכה" (ראה נ/9). 13. בחקירתה בפני החוקר ציינה התובעת כי אחותה חולוד הייתה נוכחת בעת התאונה, שכן באה עימה מחורה אחרי העבודה בגן והן נסעו יחד לבאר-שבע (ראה נ/9). התובעת לא הזמינה לעדות את אחותה אשר הייתה יכולה להעיד על נסיבות האירוע. הלכה היא כי הימנעות מהבאת ראיה או עדות רלוונטית, מקימה לחובתו של הנמנע מלהביא את הראיה, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים; לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה הראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ראה: ע"א 641/87 קלוגר - החברה הישראלית לטרקטורים וציוד, פ"ד מד (1) 239, 245). הימנעות התובעת מהבאת ראיות ו/או עדים שיתמכו בגרסתה פועלת לחובה. 14. זאת ועוד, מעיון ברישום הרפואי מקופ"ח אשר נושא תאריך מיום האירוע הנטען - 31/3/11 (נ/7), עולה כי בשעה 08:33 התקשרה התובעת והתלוננה על כאבי בטן וביקשה אישור מחלה, ולתובעת אכן אושרה חופשת מחלה לאותו היום. 15. כאן המקום לציין כי בכתב התביעה לתשלום דמי פגיעה ציינה התובעת כי סיימה עבודתה ביום האירוע בשעה 13:30 (ראה נ/1 עמ' 2, סעיף 3). לעומת זאת, בתצהירה (סעיף 8) ובעדותה (עמ' 4, ש' 31, עמ' 5, ש' 25-26), ציינה כי עבדה ביום האירוע עד השעה 13:20. מדובר בסתירה נוספת בגרסת התובעת, היורדת לשורשו של עניין בכל הנוגע לנוכחותה של התובעת, אם בכלל, בעבודתה ביום האירוע. אנו קובעים כי אין לקבל כמהימנה את עדות התובעת. עדות התובעת רצופה סתירות ואינה מתיישבת עם כתב התביעה שהגישה למל"ל (נ/1), עם הודעתה בפני החוקר (נ/9) ועם התיעוד הרפואי (נ/3, נ/4). זאת ועוד, אנו מעדיפים את גרסת העדה מטעם הנתבע - הגב' נאווה אורן, חשבת שכר וכ"א במועצה האזורית אבו בסמה. יש להדגיש כי העדה מטעם התובעת - הגננת אלסייד מרים, הינה עובדת משרד החינוך (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 15), ואילו התובעת הינה עובדת של המועצה האזורית אבו בסמה. גב' אורן העידה כי שעות עבודתה של התובעת הם משעה 07:30 עד 14:00, אולם בפועל "הן כל הזמן רושמות שהן יוצאות ב-13:30, כולם יוצאים, יושבים עם הילדים, אנחנו מקבלים את זה כי תנאי השטח אינם מאפשרים, הן מסיימות לנקות ויוצאות. השעות הרשמיות הן עד 14:00 ואני מעדיפה שירשמו את האמת ולא משהו פיקטיבי". (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 7-10). מקובלת עלינו יותר גרסת הגב' אורן בנושא שעות העבודה, שכן התובעת הייתה עובדת של המועצה האזורית אבו באסמה. 16. עיון ברישומים הרפואיים לא מסייע בידי התובעת, הן בשל התלונות שהובאו בפני הרופאים, אשר לא מאזכרות כלל את העובדה כי האירוע התרחש בדרכה של התובעת מעבודתה לביתה; הן בשל התרשמותנו מהסתירות הרבות בגרסאותיה של התובעת אשר מחלחלות לתוך התביעה ומכרסמות בגרסתה. עובדה זו בהצטרפה לעובדה, כי האירוע לו טוענת התובעת לא נתמך בכל ראיה ממשית נוספת, מביאה לתוצאה - שאיננו יכולים לקבל את טענת התובעת כי האירוע התרחש בעת חזרתה מהעבודה לביתה. 17. אשר על כן, דין תביעת התובעת להידחות. 18. משמדובר בחוק סוציאלי - אין צו להוצאות. 19. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. הכרה בתאונת עבודה