בפני תביעה כספית בסך 353,969 ש"ח שעילתה פיצויי בשל נזקים שנגרמו על פי הנטען לתובעות עקב הפרת חוזה הפצה בלעדי, שנכרת בין סולל להשקעות בע"מ (להלן: "התובעת 1") וסולל יבוא בע"מ (להלן: "התובעת 2") לבין א.ד.י מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ (להלן: "הנתבעת"). ואלה העובדות הצריכות לענייננו ביום 07.03.90 נכרת הסכם בין התובעת 1 לבין הנתבעת, שעניינו מינויה של הנתבעת, למפיצה בלעדית בישראל של מערכות סטריאו לרכב מתוצרת חברת "‎."CLARION בישראל (להלן: "קלריון"). תקופת הסכם ההפצה נקבעה לשלוש שנים, עם אופציה להארכה לשלוש שנים נוספות, והכל כמפורט בהסכם (להלן: "ההסכם"). לביצועו של ההסכם, היו ערבים אישית, מר אברהם זינו (להלן: "הנתבע 2") ומר יצחק זינו (להלן: "הנתבע 3"), אשר במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, היו בעלי מניות ומנהלים בנתבעת. ביום 21.12.90 נכרת הסכם (להלן: "ההסכם הנוסף") בין התובעות לבין הנתבעת, אשר מהותו הייתה, כי הנתבעת תבצע את הזמנותיה עפ"י ההסכם מיום 07.03.90, מהתובעת 2 ולא מהתובעת 1. יתר תנאי ההסכם נשארו בעינם. ביום 30.09.92, הפעילה הנתבעת את זכות האופציה עפ"י ההסכם והאריכה את תקופת ההתקשרות עם התובעות, לשלוש שנים נוספות. ביום 29.04.93, שלח ב"כ התובעת לב"כ הנתבעת הודעת ביטול ההסכמים, לטענתו, עקב הפרת חוזה יסודית מצד הנתבעת. הודעת הביטול נכנסה לתוקף ביום 01.06.93. בעקבות ביטול ההסכמים, הגישה הנתבעת ביום 12.04.94, בבית משפט השלום בת"א, תביעה נגד התובעות, בת.א 28639/94, שעילתה פיצוי בשל נזקים, כביכול, שנגרמו לנתבעת, עקב הפרת ההסכם (להלן: "תביעתה של הנתבעת"). ביום 30.3.99 ניתן פסק דין, ע"י כב' הש' אחיטוב, לפיו נדחתה תביעתה של הנתבעת ונפסק, כי ביטול ההסכם על ידי התובעות כדין היה, הואיל והנתבעת הפרה את ההסכם בכך שחרגה ממסגרת האובליגו ובכך שלא ביצעה הזמנות במשך זמן ניכר. כב' הש' אחיטוב, אף הורתה לנתבעת דכאן, לשלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח + מע"מ (להלן: "פסק הדין"). ביום 23.06.99, הגישו התובעות את התביעה שבפני, בהליך של סדר דין מקוצר. ביום 06.02.00, נעתר ביהמ"ש לבקשת הנתבעים למחיקת כותרת התובענה והעבירה ל"פסים רגילים". טענות התובעות 1. התובעות טוענות, כי בשנת 1993, הנתבעת לא רכשה כלל מוצרים מהתובעות וזאת בניגוד להתחייבותה בסעיף 5 ג' להסכם, בו התחייבה, כי בשנת 1993 היקף רכישותיה מהתובעות יהא גבוה, לכל הפחות, ב-5% מהיקף רכישותיה בשנת 1992. 2. לטענת התובעות, היקף רכישותיה של הנתבעת מהתובעות, אמור היה לעמוד על סך השווה בש"ח ל-$500,000 וכי אמורות היו התובעות בשנת 1993, ליהנות מעמלות מהנתבעת, בסך השווה בש"ח ל-$75,000. 3. התובעות טוענות עוד, כי לשם הקטנת הנזק, לאחר ביטול ההסכמים, התקשרו התובעות ו/או מי מהן, בהסכם עם מפיץ צד ג', להפצת מוצרי קלריון, וכך נהנו התובעות מעמלה בסך 64,130 ש"ח בגין מכירות שנעשו בשנת 1993. לפיכך, טוענות התובעות, כי בגין אבדן עמלות עבור שנת 1993, חבה הנתבעת לתובעות, נכון ליום 31.12.1993, סך של 310,078 ש"ח. 4. מוסיפות וטוענות התובעות, כי הנתבעת חבה לתובעות סך של 43,891 ש"ח, עבור הוצאות משפט (בתביעתה של הנתבעת) לפי החישוב כדלקמן: לשם התגוננות בפני התביעה וניהולה, שכרו התובעות שירותיהם של עורכי דין ושלמו שכרם בסך 63,891 ש"ח. מסכום זה ניכו סך 20,000 ש"ח, אשר נדרשה הנתבעת לשלם לתובעות עפ"י פסק הדין, בעבור שכ"ט עו"ד. 5. עוד ובנוסף טוענות התובעות, כי הנתבעים 2 ו-3, ערבים ביחד ולחוד לחובות ו/או התחייבויות הנתבעת לתובעות, הן מכוח ההסכמים והן מכוח כתב התחייבות לשיפוי מטעם הנתבע 2, המצורף לכתב התביעה ומסומן ה' (להלן: "כתב השיפוי"). טענות הנתבעים 1. לטענת הנתבעים, ביטול ההסכמים על ידי התובעות, הסב לנתבעים נזקים של ממש. 2. הנתבעים טוענים, כי הנתבעת, אכן ביצעה הזמנה מהתובעות במהלך שנת 1993. 3. עוד טוענים הנתבעים כי לאור ביטול ההסכמים, כל ההוראות על פיהן מבוטלות, לרבות ההוראות בדבר היקף הרכישות בשנת 1993 ושיעור העמלות. 4. לטענת הנתבעים, התובעות לא צרפו אסמכתא כלשהי בקשר עם סכום העמלה שנתקבל מצד ג', לרבות מועד קבלת העמלה. 5. עוד מוסיפים וטוענים הנתבעים, כי התובעות אינן זכאיות לקבל כל תשלום מהנתבעת בגין שכר טרחה ששילמו לעורכי דינם בתביעתה של הנתבעת ודין טענה זו להימחק ו/או להידחות על הסף, מאחר ואין לטענה זו כל בסיס חוקי ו/או משפטי. לחלופין, פסיקת ההוצאות בפסק דינה של כב' השופטת אחיטוב, מהווה מעשה בית דין בסוגייה זו, משמקום טענה זו, היה בערעור על פסק הדין. משפסק הדין הפך חלוט, הרי שהתובעות איבדו את זכותן. 6. כן טוענים הנתבעים 2 ו-3, כי הם ערבו לקיום התחייבויותיה של הנתבעת על פי ההסכמים בלבד, המדובר בערבות הסכמית בלבד ואינה חלה על דרישות נזיקיות, ו/או אחרות של התובעות. 7. עוד טוענים הנתבעים 2 ו-3, כי הם אינם ערבים לתשלום סכום שכר טרחה לתובעות, על כן, דין טענה זו להימחק על הסף, בהעדר עילה. 8. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי כתב השיפוי נחתם בתאריך 01.02.89 היינו, למעלה משנה לפני חתימת ההסכם מיום 07.03.90, על כן, אין בינו לבין ההסכמים ולא כלום, יתרה מזאת, הנתבעת כלל אינה מוזכרת בכתב השיפוי, לפיכך, צירוף כתב שיפוי זה לכתב התביעה נעשה שלא בתום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי המשפט. דיון סלע המחלוקת בין הצדדים מצטמצם הלכה למעשה, לשתי שאלות: האם התובעות זכאיות לפיצוי בשיעור הנזקים הנטענים בעקבות הפרת הסכם ההפצה ע"י הנתבעת, והאם זכאיות הן להחזר שכר הטרחה, אותו שילמו לעורכי דינן, בגין ניהול הגנתן בת.א. 28639/94. רק אם התשובה לשתי השאלות האלה, תיענה בחיוב, יהיה מקום לדון בשאלת גובה הנזק ושאלת ערבותם של נתבעים 2 ו-3. התביעה לפיצויים לצורך הדיון עלינו להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים באשר לסעדים המוקנים למי מהם במקרה של ביטול ההסכם כתוצאה מהפרתו. נאמר ראשית, כי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970(להלן: "חוק החוזים תרופות") קובע כי במקרה של הפרת חוזה, זכאי הצד הנפגע לתבוע, בנוסף לביטול החוזה, גם את הנזקים שנגרמו לו עקב ההפרה. אלא, שהלכה פסוקה היא כי הוראות חוק החוזים תרופות הינן דיספוזיטיביות וכי הצדדים רשאים להתנות על הוראותיו. ההסכם הרלבנטי הינו ההסכם שבין התובעת 1 לבין הנתבעת מיום 07.03.90. אין מחלוקת שהסכם זה נוסח ע"י התובעת 1 באמצעות עורך דינה. סעיף 12 להסכם הנ"ל, שכותרתו "הפרות", דן בסעדים המוקנים לתובעת 1 במקרה של הפרת ההסכם על ידי הנתבעת. סעיף 12 א' להסכם, קובע את הסעד העיקרי שעמד נגד עיני התובעת 1 בעת כריתת ההסכם. סעד זה הינו סעד הביטול. יש לזכור כי התובעת עשתה שימוש בסעד זה וביטלה את ההסכם עם הנתבעת עוד בשנת 1993. ההסכם ממשיך וקובע סעד נוסף של פיצוי כספי לתובעת 1 והוא ההפרש שבין התמורה הכספית שהייתה אמורה לצפות לה ממכירת מוצרים שהוזמנו, ובין התמורה הכספית שתתקבל כתוצאה ממכירת אותם מוצרים ע"י התובעת 1. פיצוי זה אמור להשתלם על פי ההסכם, כל אימת שהנתבעת תפר את הוראות ההסכם. בהסכם אין הוראה כלשהי או איזכור של חוק החוזים תרופות. על פי ההלכה הנוהגת ושנקבעה בע.א. 4628/93 מ.י. נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מט (2) 265, 311 "חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו. שני המקורות - לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו - הם "קבילים". בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים". ועוד קובעת ההלכה שם כי: "התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים - המטרות, האינטרסים והתכליות שהצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם (בית המשפט יפנה אל נתונים אמינים שקיבלו גילוי חיוני בכתב, בעל - פה או בכל התנהגות אחרת להבדיל מצפונות בטן ורחשי לב)". בנסיבות העניין שבפני , נחה דעתי כי הצדדים הסכימו ביניהם כי הסעדים היחידים שיעמדו לתובעות במקרה של הפרה הינם ביטול ההסכם ותשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו עקב הזמנות שבוצעו טרם ביטול ההסכם. ואלה הם הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו: א. ההסכם נוסח ע"י עו"ד מטעם התובעת 1, אשר כלל בהסכם את הסעדים בהם הייתה מעונינת התובעת. יש לשים לב כי בהסכם אין התייחסות לכל סעד המגיע לנתבעת כתוצאה מהפרת ההסכם ע"י התובעת, ומכאן ברור שההסכם נוסח באופן שיגן על התובעת. ב. בהסכם אף חסרה הוראה, המופיעה ברגיל בסעיפי ההפרה בחוזים, על פיה הסעדים המוענקים לצד בחוזה הספציפי אינם גורעים מהסעדים על פי חוק החוזים תרופות. אינני קובעת כי בכל מקרה בו נעדרת הוראה כזו מחוזה, לא תעמודנה לצד הנפגע, התרופות על פי החוק הנ"ל, אך בנסיבות הסכם זה, נראה לי כי קביעת הסעדים הספציפיים, להם זכאית התובעת, ייתרה את הסעדים על פי חוק החוזים תרופות. ג. מהות העסקה שבין הצדדים מלמדת כי בידי התובעת 1 היה נכס רב ערך והוא הזיכיון להפצת מוצרי קלריון בישראל. התובעת ידעה כיצד לשווק בעצמה את המוצרים וכמובן שידעה, שבכל מקרה של ביטול ההסכם, היא תוכל, על נקלה, למצוא מחליף לנתבעת. לכן, בראש מעייניה, עמדה הבעיה של ביטול ההסכם במקרה של הפרתו ע"י הנתבעת, כאשר ענין הפיצוי הכספי של ההפרה, במובן מניעת רווח, לא היה רלוונטי במסגרת שיקוליה, בעת כריתת ההסכם. ד. להתנהגות הצדדים, לאחר שבוצעו כבר הפרות ההסכם על ידי הנתבעת, יש לייחס חשיבות גדולה. וכך, כאשר פונה ב"כ התובעות לנתבעת, לאחר הפרת ההסכם, כל שמודיעה התובעת לנתבעת הוא על ביטול ההסכם (ראה מכתבו של ב"כ התובעת דאז לב"כ הנתבעת דאז מיום 29.04.93 - סומן ת/1). במכתב זה, למרות שנמנים בו כל הנזקים שנגרמו לטענת התובעות וכן ניצפים נזקים נוספים, אין התובעת מבקשת פיצוי על נזקים אלו (אשר בכתב תביעה שבפני) ואף אינה שומרת על זכותה לתבעם. גם בת/3, למרות שהתובעת חוזרת על הודעת הביטול, אין היא מאזכרת ולו במילה אחת, את עניין פיצויה בגין נזקים כביכול. אין ביכולתי לפרש את ת/1 ואת ת/3 אלא באופן שאומד דעתה של התובעת עצמה היה, כי ההסכם מקנה לה את הסעדים הקבועים בו ואין בלתם. ה. גם משהוגשה כבר תביעה ע"י הנתבעת, במסגרת ת.א. 28639/94, לא פעלה התובעת כפי שצפוי היה שתנהג, לו הייתה סבורה כי ההסכם בינה לבין הנתבעת מקנה לה זכות לפיצויים. דהיינו, התובעת כאן, לא הגישה תביעה נגדית אלא רק התגוננה נגד תביעתה של הנתבעת. ו. התובעת אף לא הגישה תביעה בעת שהתגבש נזקה עקב הפרת ההסכם, לאחר חתימת החוזה עם המפיץ החלופי. הדעת נותנת, כי צד הסבור שנפגע כתוצאה מהפרת חוזה על ידי הצד שכנגד, ועקב ההפרה נגרמו לו נזקים בסכומים לא מבוטלים ושהוא זכאי לפיצויים בעטיים, לא ישן על זכויותיו במשך כשתי שנים, אלא יתבע את נזקיו בסמוך למועד התגבשות הנזק, ולאחר שניסיונות להטיב את הנזק, שלא באמצעות ביהמ"ש, לא צלחו. ז. במקרה שבפנינו, לא נדרשו מעולם הנתבעים לשלם פיצויים בשל אובדן רווחים, זולת בעת הגשת תביעה זו. התביעה להחזר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בת.א. 28639/94 בפסק דינה של כב' הש' אחיטוב, נפסקו לתובעות כאן, הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסכום של 20,000 ש"ח ובתוספת מע"מ. על פסיקה זו לא הוגש ערעור מטעם התובעות. לא ניתן להגיש תביעה בגין הוצאות משפט, כאשר אלו נפסקו כבר. את הראיות באשר להוצאות המשפט, לרבות שכר טרחת עורך הדין, יש להביא בפני בית המשפט הדן בתיק ולא ניתן לתבען בתביעה אחרת, לאחר מתן פסק הדין. יש בכך גם כדי לתקוף פסקי דין חלוטים בדרך שאינה ראויה וגם לגרום להתדיינות כפולה (ואולי לעיתים אף משולשת), באותו עניין עצמו. סיכומו של דבר משקבעתי כאמור לעיל, כי בהתאם להוראות ההסכם, כפי שיש לפרשן בהתאם לאומד דעת הצדדים, לא זכאיות התובעות לפיצוי בגין הפסד רווחים, וכן כי התובעות אינן זכאיות להחזר הוצאות ושכ"ט עו"ד מעבר לאלו שנפסקו ע"י ביהמ"ש שדן בת.א. 28639/94, אינני מוצאת לנחוץ להתייחס לעניין הנזק, הקטנתו וכיוצא בזה. כמו כן אינני מוצאת לנכון להתייחס לטענת נתבעים 2 ו-3, כי משבוטל ההסכם עקב הפרתו, שוב אינם ערבים להתחייבויות הנתבעת על פיו, טענה שמוטב היה שלא תטען. בנסיבות העניין ולאור סיכומי ב"כ הנתבעים, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות. הפרת חוזהחוזהחוזה הפצההפצה