בפני תביעה לתשלום סך של 7,020 ₪ בטענה להתחייבויות הנובעות מהסכם שכירות. תמצית העובדות הרלוונטיות הנתבעת הינה בעלת הזכויות בדירה ברח' ערבי נחל 16 בתל אביב (להלן: "הדירה"). במהלך 2007 התגורר בדירה אדם בשם קונסטנטין בלוז (להלן: "קונסטנטין"), בהתאם לחוזה שכירות אשר נכרת בינו לבין הנתבעת. חוזה שכירות זה קבע, בין היתר, כי תקופת השכירות תסתיים ביום 31.07.08. בשלהי שנת 2007, בסמוך לחודש נובמבר, נוצר קשר בין התובע לבין קונסטנטין והם נדברו ביניהם לגבי האפשרות שהתובע יבוא בנעלי קונסטנטין ויעבור להתגורר בדירה כשוכר. בעניין זה שוחח התובע עם הנתבעת ונתקיימה פגישה בדירה ביום 20.10.07, בנוכחות התובע, קונסטנטין, הנתבעת וביתה של הנתבעת, גב' זהבה אברט. ביום 1.11.07 עבר התובע להתגורר בדירה, לאחר שזו פונתה על ידי קונסטנטין. בין התובע לבין הנתבעת לא נכרת חוזה שכירות כתוב וטיוטות שהוחלפו בניסיון להגיע לכדי חוזה כזה לא הגיעו לכלל חתימה. התובע הוסיף להתגורר בדירה אולם הנתבעת הגישה כנגדו תביעת פינוי אשר נתבררה בנפרד מבירור תביעה זו (ת.א. 50191/08). בעקבות הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ניתן פסק דין בתביעת הפינוי הקובע הן את גובה דמי השכירות החודשיים בהם מחויב התובע והן כי התובע יפנה את הדירה ביום 30.09.09. התובע פינה את הדירה ומקביל נמשך בירורה של תביעה זו. טענות הצדדים לטענת התובע, בטרם עבר להתגורר בדירה הוא קיים עם הנתבעת שיחות טלפון במהלכן הוסכם שיחליף את קונסטנטין כשוכר הדירה, כי תקופת השכירות תוארך וכן כי התובע יבצע שיפוצים בדירה כנגד קיזוז סך של 3,750 ₪ מדמי השכירות. מוסיף התובע וטוען, כי לאחר שיחות אלו, ביום 20.10.07, התקיימה פגישה בין התובע לנתבעת ובנוכחות קונסטנטין ובתה של הנתבעת. בפגישה זו הובהרו התחייבויות הנתבעת לגבי דמי השכירות והוסכם כי ייחתם חוזה הזהה לזה שנחתם בין הנתבעת לבין קונסטנטין. בהמשך, כך ממשיך וטוען התובע, לא נחתם כל חוזה ורק במהלך יולי 2008 הועברה אליו טיוטה של חוזה, כאשר לפני כן התקיימו שיחות באשר לגובה דמי השכירות. התובע סירב לחתום על החוזה, באשר לשיטתו הטיוטה אשר נשלחה לו הייתה חד צדדית, חסרת תום לב ומנוגדת להסכמות המקוריות. בעקבות אי הסכמה זו הודיעה הנתבעת לתובע שעליו לפנות את הדירה מיידית ובעקבות זאת הוגשה תביעה זו ולאחריה, כאמור לעיל, גם תביעת הפינוי. על רקע זה טוען התובע כי בינו לבין הנתבעת נכרת חוזה שכירות בעל פה אשר לפיו עבר להתגורר בדירה וחוזה זה כלל התחייבות של הנתבעת לשלם לו סך של 3,750 ₪ לצורך ביצוע תיקונים בדירה. בפועל ביצע התובע בדירה, לטענתו, תיקון נוסף של ניאגרה בסך 270 ₪. כיוון שהנתבעת סירבה להכיר בזכויותיו של התובע בהתאם לאותו חוזה, דרשה כי יפנה את הדירה וממילא סירבה לקזז מדמי השכירות את עלות השיפוצים כמוסכם, עותר התובע לחיוב התובעת בתשלום 3,750 ₪, כמוסכם, 270 ₪ נוספים בגין תיקון הניאגרה ו-3,000 ₪ בגין הפרת חוזה ועוגמת נפש. במקור עתר התובע גם לצו הצהרתי המורה על אכיפת החוזה והימנעות מתביעה כנגד קונסטנטין, אולם חלק זה בתביעה מתייתר לנוכח ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בתביעת הפינוי הנפרדת. הנתבעת מצידה מכחישה את טענות התובע מכל וכל. לגרסת הנתבעת, מעולם לא הגיעה להסכמה כלשהי עם התובע ומעולם לא התחייבה כלפיו לדבר. לשיטתה, היא כלל לא ידעה כי התובע עבר להתגורר בדירה במקום קונסטנטין ומבחינתה, קונסטנטין, הוא ולא אחר, היה אחראי על בסיס חוזה השכירות אשר נכרת עמו, ואף היה זה אשר שילם את דמי השכירות באמצעות שיקים שנמסרו על ידו מראש. כאשר התברר לנתבעת כי התובע מתגורר בדירה, הייתה נכונה להגיע עמו לכדי חתימת חוזה שכירות, אך כאשר סירב התובע לחתום על הטיוטה שקיבל, החליטה שאין היא מעוניינת להתקשר עמו ודרשה ממנו לפנות את הדירה. טוענת אפוא הנתבעת, כי לא התחייבה כלפי התובע לדבר ואין בסיס לתביעה. ההליך המשפטי בדיון אשר התקיים ביום 25.11.10 נחקר התובע על תצהירו וכן נחקרו הנתבעת עצמה ובתה, גב' זהבה אברט. בתום החקירות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. ראוי לציין כי הנתבעת הינה קשישה באה בימים, ניצולת שואה והתקשתה בהליכה ובעמידה. על אף זאת, העידה הנתבעת באופן חד וברור, השיבה לשאלות התובע וגילתה בקיאות בעובדות הרלוונטיות. הנתבעת העידה כי באותה פגישה ביום 20.10.07 בקשה מקונסטנטין לחתום על מסמך לפיו קונסטנטין נותר אחראי גם כאשר התובע עובר לגור במקומו בדירה אולם הן התובע והן קונסטנטין סירבו לחתום על מסמך זה. הנתבעת חזרה והכחישה את טענת התובע לפיה הסכימה שיתגורר בדירה. אף בתה של הנתבעת, גב' זהבה אברט, תמכה בגרסת הנתבעת על אירועי אותה פגישה. דיון למעשה, לנוכח האמור בכתב התביעה, לא עותר התובע לפיצוי עבור הוצאות אותן הוציא, אלא לאכיפת הסכם אשר לטענתו נכרת בינו לבין הנתבעת. התובע טוען כי הנתבעת התחייבה כלפיו לקזז מדמי השכירות סך של 3,750 ₪ לצורך תיקונים במושכר וסכום זה עותר התובע לחייבה. המחלוקת הנה אפוא בשאלה אם אכן הוכח כי נכרת הסכם שכזה. כלל יסוד במשפט האזרחי הינו כי המוציא מחברו עליו הראיה. התובע, הוא זה אשר מבקש לחייב הנתבעת בתשלום ועליו הנטל להוכיח קיומו של הסכם זה. מאחר ואין הסכם כתוב שכזה, אין מנוס מבחינת גרסאות הצדדים על רקע הנסיבות ובכדי לבחון אם עמד התובע בנטל השכנוע. כראיה לביסוס טענתו מציג התובע מסמך אשר כותרתו "סיכום פגישה" מיום 20.10.07 (נספח 1 לכתב התביעה). התובע טוען כי מסמך זה נערך על ידו במהלך אותה פגישה שקיים עם הנתבעת. דא עקא, שהתובע כלל לא טוען כי הנתבעת אי פעם ראתה את אותו מסמך וודאי שהתובע אינו טוען כי הנתבעת אישרה בחתימתה את האמור באותו מסמך. התובע מסביר את העדר חתימת הנתבעת בדבריה היא, כי הוא יכול להסתמך על דיברתה בע''פ, אך מסכים כי הלכה למעשה, חתימה של הנתבעת איין. כאשר הנתבעת מכחישה כל קשר לאותו מסמך, אינני יכול לראות במסמך, אשר ערך התובע לבדו, אסמכתא לקיומה של התחייבות כזו אשר לה טוען התובע. ראוי לציין בנוסף, כי אפילו היה למסמך זה ערך ראייתי המחייב את הנתבעת, הנה מתברר שגם באותו מסמך אין כל זכר לאותה התחייבות לה טוען התובע, התחייבות לתשלום סך של 3,750 ₪ בגין שיפוץ הדירה. ראיה חיצונית איפה איין. נסיבות רלוונטיות דווקא יש ויש. ראשית, טוען התובע כי עבר להתגורר בדירה ב-1.11.07. הגיון הדברים מחייב אפוא, כי שיפוצים כלשהם בדירה, ככל שנעשו, נעשו על ידי התובע בסמוך לאחר שעבר להתגורר בדירה. אם אכן סבר התובע שזכותו לשיפוי עבור אותם שיפוצים בקיזוז דמי השכירות, ניתן היה לצפות כי התובע יפנה בדרישה לכך בסמוך לכניסתו לדירה. אך הנה מתברר, שדרישה שכזו איין. אף התובע איננו טוען כלל כי פנה לנתבעת בשלב כלשהו, בדרישה לקיזוז סכום זה. הפעם הראשונה בה מעלה התובע עצמו את הדרישה הינה בהערותיו לטיוטת החוזה ואשר נשלחו ביום 18.07.08. תשעה חודשים לאחר תחילת מגורי התובע בדירה. התנהגות התובע בסמוך לאחר כניסתו לדירה איננה תומכת אם כן בגרסתו. שנית, התובע טוען כי לסיכומים אליהם הגיע עם הנתבעת היה שותף ונוכח גם קונסטנטין עצמו. בדיון המקדמי אשר התקיים ביום 16.06.10 הודיע התובע כי הוא מבקש לזמן את קונסטנטין למתן עדות ובתגובה הובהר לו כי עליו להגיש בקשה בכתב בעניין זה. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 19.09.10, אכן הגיש התובע בקשה שכזו לזימון קונסטנטין לעדות, ובו ביום ניתנה החלטה המאשרת את זימונו של קונסטנטין, בכפוף להפקדת 300 ₪ להבטחת שכר העד. אך הנה מתברר, כי למועד הדיון לא זומן קונסטנטין, והסכום אשר נקבע שעל התובע להפקיד בקופת בית המשפט לא הופקד. הלכה היא עוד מקדמת דנא, כי הימנעותו של בעל דין מהצגת ראיה אשר עשויה לתמוך בגרסתו, מקימה חזקה שלפיה אותה הימנעות נובעת מכך שהראיה, לו הוצגה, הייתה פועלת לחובתו של אותו בעל דין. כאשר כל טענותיו של התובע מתבססות על טענות בדבר הסכמים בעל פה, הרי שעדותו של קונסטנטין, אותו אדם אשר לכאורה נטל חלק ישיר במגעים להם טוען התובע, אמורה הייתה להיות קריטית להוכחת טענות התובע. אין אפוא ספק, כי הימנעות התובע מזימונו של קונסטנטין בפועל, מקימה חזקה כי הדבר נובע מחשש לתוכנה של עדות קונסטנטין. שלישית, עובר למועד כניסת התובע לדירה התגורר בה קונסטנטין על פי חוזה שכירות חתום וכתוב. התובע לא הוכיח כי קונסטנטין, לו המשיך להתגורר בדירה, היה זכאי לתשלום סכום שכזה מהתובעת. אם כן, טוען התובע כי בהסכמתה לכניסתו לדירה שינתה הנתבעת מצבה לרעה וסכום לא מבוטל. קשה להבין אי מדוע תסכים הנתבעת לכך וההיגיון הצרוף תומך בגרסתה שכלל לא הסכימה לכך. ורביעית, עדותה של הנתבעת בפני הייתה ברורה וחדה ולמיטב התרשמותי - כנה. הנתבעת הציגה גרסה הגיונית בעליל לפיה הסכימה למגורי התובע בכפוף לקבלת התחייבות כתובה של קונסטנטין, אשר לא ניתנה, ומעולם לא הסכימה לשאת בעלויות שיפוץ. כך גם עדותה של ביתה, יפה אברט, ועדותן מקובלת עלי. די בכל האמור לעיל, כדי לקבוע כי התובע לא הוכיח את גרסתו ולא הוכיח כי ניתנה התחייבות כלשהי של הנתבעת לתשלום עבור שיפוץ הדירה. אכן, כפי שטוען התובע, הסכם שכירות לתקופה קצרה יכולים צדדים לכרות גם בעל פה, ולא כל שכן, שיכולים צדדים להסכים בעל פה לקיזוז תשלומים כנגד שיפוץ. האפשרות להגיע להסכמות שכאלו בעל פה איננה גורעת מחובתו של התובע להוכיח קיומן של הסכמות שכאלו, ובחובה זו לא עמד התובע. לא מצאתי ממש גם ביתר טענות התובע ובפרט לא בטענה כי הוא זכאי לתשלום עבור תיקון הניאגרה, טענה שנטענה בעלמא ובלא כל אסמכתא. ודאי שלא מצאתי ממש בטענה לפיצויים בגין הפרת חוזה ועוגמת נפש. לא ברור לאיזה הפרה מתכוון התובע כאשר הוא זה שהתגורר בדירה עד למתן פסק דין ולהסכמה בדבר הפינוי. ודאי שלא ברור לאיזו הפרה מתכוון התובע כאשר טענתו להתחייבות לתשלום עבור שיפוצים נדחתה. התובע עבר להתגורר בדירה בלי הסכם כתוב המוודא ומסדיר את זכותו לעשות כן ולבסוף אף הגיש תביעה המנסה לכפות התחייבות שלא ניתנה ולמצער - לא הוכחה. נראה, כי דווקא הנתבעת, אישה באה בימים, היא זו לה נגרמה עוגמת נפש כאשר נקלעה למסכת של תביעות עם התובע. לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ובשים לב להתמשכות ההליכים אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪.הפרת חוזהחוזה