I. ההליך 1. בפני בית-הדין האזורי בחיפה (אב"ד: השופט ב' רוזנויין; נציגי ציבור: נ' רוזנטל וב' שישינסקי; דיון מס' ל/86 - 3) התבררה תביעתו של המערער (להלן - העובד) נגד המשיבה (להלן - המעבידה) לפיצויי פיטורים ולפיצויים על "נזקים" בשל הפרת חוזה העבודה שבין השניים. בית-הדין האזורי פסק לעובד פיצויי פיטורים, אך דחה את התביעה לפיצויים בשל הפרת החוזה; מכאן ערעורו של העובד בפני בית-דין זה. 2. העובדות הצריכות לערעור זה הן: א) ביום 20.10.1968 נערך חוזה עבודה בין העובד לבין המעבידה; החוזה היה לתקופה בלתי-מסוימת, וכל אחד מהצדדים היה רשאי להביאו לידי גמר, בהודעה של חודשיים מראש; ב) העובד נתקבל לעבודה "בתפקיד מהנדס סטטיקאי במפעל (של המעבידה) בכרמיאל; ג) במבוא לחוזה הצהיר העובד, כי ידוע לו שהמעבידה "עלולה לבקש ממנו להעתיק מקום מגורים לכרמיאל... וכל הוצאות העברה לא יחולו על חשבון החברה (המעבידה)", ובסעיף 5 לחוזה נאמר, כי "העובד יודע כי יהיה עליו להעתיק את מקום מגוריו לכרמיאל לאחר תקופת הניסיון"; ד) הוסכם בין הצדדים, תחילה בעל-פה ולאחר מכן בכתב, שהעובד יצא לחוץ-לארץ, על חשבון החברה, על מנת להשתלם במקצועו; ה) העובד עבר לגור בכרמיאל, שם שכר דירה; את דירתו בחיפה השכיר העובד וקיבל שכר דירה שעלה על שכר הדירה ששילם בכרמיאל. כן נהנה העובד מהקלות במס הכנסה, עקב היותו תושב כרמיאל; ו) בעבודתו בכרמיאל היה העובד בבחינת "יחידה עצמאית", היה כפוף בעבודתו, מבחינה מינהלית, ישירות למנהל האדמיניסטרטיבי, ואילו מבחינה מקצועית - היה כפוף ישירות לעוזר של מנכ"ל החברה המעבידה, או למנהל המפעל בכרמיאל; ז) בחודשים האחרונים של שנת 1969, עקב שינויים בבעלות ועקב ריאורגניזציה בחברה המעבידה ובסדרי העבודה, התרוקן מתוכנו תפקידו של העובד במפעל אשר בכרמיאל, ולמעשה לא הוצעה לו עבודה אחרת שאין בה פגיעה במעמדו של העובד; ח) במכתב מיום 4.1.1970 הודיע העובד על התפטרותו בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, וביקש להעביר לבוררות את תביעתו עקב "הפסדים כספיים" שלהם ראה את המעבידה כאחראית. 3. בכתב התביעה שהוגש לבית-הדין האזורי, באמצעות עורך-דין, תבע העובד סכום של 21,917 ל"י, לפי הפירוט שלהלן: 11,80 ל"י - "הוצאות שנגרמו כתוצאה מהעתקת מקום המגורים מחיפה לכרמיאל ומכרמיאל לחיפה"; 1,000 ל"י - "הפסד ערך מכונית"; 7,237 ל"י - "הפסד בגין ביטול נסיעת ההתמחות"; 2,500 ל"י - "זכויות התובע לפי פוליסת ביטוח למנהלים או לחלופין פיצויי פיטורים". 4. בית-הדין האזורי מצא שהתפטרותו של העובד באה "מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה", כאמור בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, ועל בסיס השכר הקובע של העובד חייב את המעבידה בתשלום פיצויי פיטורים בסך 1,400 ל"י. את תביעתו של העובד לפיצויים על כל הקשור בהעתקת מקום המגורים ובביטול הנסיעה לחוץ-לארץ, דחה בית-הדין האזורי, מהטעם שלא הוכח על-ידי העובד כל הצריך הוכחה, ומהטעם שהנזקים שלהם טענו "אינם נובעים באופן טבעי מהפרת ההסכם, שניתן היה לראותם באופן הגיוני בעת עריכת ההסכם כי ייגרמו במקרה של הפרה". 5. עיקר טענותיו של בא-כוח העובד, בערעורו, היו כי: א) בהרעת תנאי העבודה של העובד אשר הצדיקה חיוב בפיצויי פיטורים, היה גם משום הפרת חוזה העבודה בין השניים; ב) הפרת חוזה העבודה, היה בה כדי לחייב "בתשלום הנזק הנובע מכך, ושהיה או צריך היה להיות צפוי בעת כריתת החוזה"; ג) בית-הדין האזורי טעה בכך שקבע, כי לא היו בפניו ראיות לטיב פוליסת המנהלים; המערער היה זכאי "להסבת פוליסת המנהלים, בנוסף לפיצויי פיטורים, ולפחות חלקו הוא בתשלומים שנעשו". II. פסק-דין 1. ביסודו של הערעור הטענה, כי העילה להתפטרות המזכה בפיצויים - הרעה מוחשית של תנאי העבודה - היא גם עילה לתביעת פיצויים בשל הפרת חוזה העבודה (סעיף 5, פסקה א', שבחלק I דלעיל). אף אם נכונה הטענה שהרעת תנאי העבודה, שיש בה כדי להקנות זכות לפיצויי פיטורים, מהווה גם הפרת חוזה העבודה - ולרוב כך יהיה הדבר, עדיין עומדת השאלה, אם אותה הפרה של חוזה העבודה מזכה בפיצויים, ומהם הפיצויים. 2. משנדרש בית-משפט לפסוק פיצויים בשל הפרת חוזה, חייב הוא, ראשית לכל, לעמוד על מהות החוזה ועל ההפרות שבגינן תובעים פיצויים. משיעשה כי בית-הדין בערעור זה - מן ההכרח שהערעור יידחה. 3. ראשית למהות החוזה. החוזה - חוזה עבודה - בין השניים היה לתקופה בלתי-מסוימת. כל אחד מהצדדים היה רשאי להביא את החוזה לידי גמר בכל עת, בהודעה מוקדמת של שני חודשים (סעיף 2, פסקה א', שבחלק I דלעיל). גם חוזה עבודה לתקופה בלתי-מסוימת מקנה, כמובן, לצדדים זכויות ומטיל עליהם חובות, למשך הזמן שהחוזה קיים. החוזה שבו מדובר הקנה לעובד זכות לעבודה כמהנדס סטטיקאי, במעמד ובתנאים שנקבעו בחוזה, אך לא הקנה לו זכות ל"מקום העבודה", על העולה מכך. 4. מכאן להפרות החוזה שבגינן תובעים פיצויים. הזכות החוזית של העובד אשר הופרה, היא זכותו לעבוד, כל עוד החוזה בתוקף, בתפקיד, במעמד ובתנאים שנקבעו בחוזה. משפגעה המעבידה באלה - הפרה את חוזה העבודה, והעובד היה רשאי לראות את ההפרה כיסודית ולבטל את החוזה. עם ביטול החוזה זכה העובד בפיצויי פיטורים, מכוח החוק. 5. הפיצויים האחרים אשר אותם תבע העובד, אינם עולים מהפרת החוזה על-ידי המעבידה, אף אם נגרם לעובד "נזק" כתוצאה מכך שפגעו במעמדו בעבודה ושינו מתפקידו. הנזק שנגרם לעובד - כל הקשור בהעתקת המגורים לכרמיאל, ואף ביציאה המובטחת לחוץ-לארץ לשם השתלמות - לא בא עקב ההפרה ותוצאותיה. אף לו התאפשר לעובד, בראשית שנת 1970, להמשיך לעבוד בתפקידו ובמסגרת הארגונית שהובטחו לו, רשאית היתה המעבידה להביא את החוזה לידי גמר בכל תאריך שהוא באותה שנה, ו"הנזק" אשר בגינו תובע העובד פיצויים, היה נגרם גם אז. לשון אחר - הנזק שלו טען העובד אינו נזק עקב הפרת החוזה, כי גם לו קויים החוזה, יכולים להגיע לאותה תוצאה. בחוזה העבודה נאמר במפורש שעל העובד להעתיק מקום מגוריו לכרמיאל "וכל הוצאות העברה לא יחולו על חשבון החברה" (סעיף 2, פסקה ג', שבחלק I דלעיל). משהסכים העובד הנ"ל, במסגרת חוזה עבודה שלא הבטיח לו תקופה קצובה שבה יעבוד - אין מקום לטענה שמגיעים לו פיצויים בשל כך שתקופת העבודה היתה פרק זמן קצר יותר משהוא הביא, אולי, בחשבון. 6. לעניין הפיצויים בשל "ביטול נסיעת ההתמחות", ייאמר רק זה: לא נקבע כלל מועד לאותה נסיעה. הפירוש הסביר של ההתחייבות הוא, כי במסגרת עבודתו של העובד במפעלה של המעבידה היתה מתאפשרת לו נסיעה לחוץ-לארץ לשם השתלמות. השתלמות כזאת היא לטובת המפעל והעובד כאחד, ואם בא החוזה לידי גמר לפני הנסיעה, אין לדבר על נזק שבא עקב הפרת החוזה, או על נזק שהיה לראותו תוצאה מסתברת של ההפרה. 7. נותרה העתירה בהקשר ל"פוליסת המנהלים" (סעיף 3, שבחלק I דלעיל). בית-הדין האזורי קבע כעובדה, שלא היו בפניו נתונים מספיק כדי לפסוק באותה העתירה. בקביעה זאת לא יוכל, כמובן, בית-דין זה להתערב. במהלך הדיון בערעור הועלתה על-ידי בית-הדין הצעה, שאף עתה ניתן למנוע עוול אפשרי לעובד על-ידי "העברת" הפוליסה, כפי ערכה ביום ההתפטרות, לעובד. בא-כוח המעבידה הבטיח כי יבחן אפשרות זאת ויעשה למימושה, ויש להניח כי יעמוד בדיבורו. ברור שסכומים שנוכו משכרו של העובד בגין הפוליסה האמורה, חייבת המעבידה להחזירם לעובד, כי במידה והפוליסה לא "תועבר" לעובד בהתאם לאמור בפסקה הקודמת, ומהפוליסה תמשיך ליהנות המעבידה, יישארו הסכומים שנוכו כאמור בידי המעבידה, כסכומים "מעשיית עושר ולא במשפט". על כן יתוקן פסק-הדין שבערעור כך, שבית-דין זה מצווה על המעבידה להחזיר לעובד כל סכום שנוכה משכרו ושולם כדמי ביטוח על חשבון "פוליס מנהלים", בצירוף ריבית בשיעור של 11% מיום 1.2.1970. 8. בכפוף לאמור בפסקה הקודמת - דין הערעור להידחות. המערער ישלם למשיבה סך של 300 ל"י הוצאות ערעור זה. הפרת חוזהחוזה