עסקינן בענייננו בתביעתו של מר דוד אבנעים (להלן - התובע) כנגד מעסיקתו לשעבר חברת בן בטחון 1989 בע"מ (להלן - הנתבעת), לתשלום הפרשי גמול עבודה במנוחה שבועית וחג ולתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם לתקופה קצובה. לציין, כי בכל הנוגע לתביעה לתשלום הפרשי גמול עבודה במנוחה שבועית, הרי שבהמלצת בית הדין הגיעו הצדדים, במהלך הדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה, להסכם פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין חלקי ביום 2/9/09. משכך, נותרה להכרעתנו במסגרת פסק דין זה, עתירת התובע לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם לתקופה קצובה. העובדות 1. הנתבעת הינה חברה שעיסוקה במתן שירותי שמירה. 2. התובע הועסק על ידי הנתבעת בהיקף משרה חלקי, כשומר באתר מדרשת נועם בפרדס חנה, החל מיום 26/8/08 ועד ליום 14/11/08, כפוף למחלוקת בין הצדדים בשאלה מי מהצדדים הביא את יחסי העבודה לכלל סיום. 3. אין חולק בין הצדדים כי בסמוך לקבלתו לעבודה, נחתם בין התובע לנתבעת ביום 20/8/08 "חוזה העסקה אישי - לשומרים" (ראה: נספח א לתצהיר העד מטעם הנתבעת). בסעיף 5 לחוזה העבודה שבין הצדדים, נקבע: "ההסכם הינו הסכם לתקופה קצובה שהינה תקופת נסיון ושלא תעלה על 10 חודשים ובכפוף לאמור בנספח לחוזה זה, עם זאת העובד מתחייב שלא להתפטר/לגרום לפיטוריו ב-10 החודשים הראשונים לעבודתו. היה ועשה זאת יחזיר ו/או ישלם העובד העובד לקבלן, בנוסף לכל סכום האמור להסכם זה מבלי לגרוע מכל סעד העומד לקבלן עפ"י דין, את עלות הכשרתו, עלות הביגוד שניתן לו כאמור בנספח שמצורף לחוזה זה בתוספת הוצאות קליטתו ופיצוי מוסכם בסך 700 ₪, והכל צמוד למדד מיום חתימת הסכם זה. העובד מצהיר בזאת כי הוא מייפה את הקבלן לנכות את חובותיו לו על פי הנאמר בחוזה זה בלבד מכל יתרה העומדת לזכותו באותה עת בקבלן". ובסעיף 16 לחוזה העבודה, נקבע: "על האמור לעיל (כך במקור - א.ר.ק.) מוסכם בין הצדדים כי הקבלן יהיה רשאי לבטל הסכם זה, ולפטר את העובד לאלתר ללא כל הודעה מוקדמת בכל אחד מן המקרים הבאים: א.מעילה באמון ע"י העובד. ב.גרימת נזק לרכוש הקבלן ו/או ע"י העובד (כך במקור - א.ר.ק.). ג.רשלנות חמורה מצד העובד במילוי תפקידו. ד.חריגה מנוהלי אחזקת נשק נספח ה' להסכם זה ומנוהלי האבטחה במיתקן השמירה. ה.נטישת מתקן השמירה מכל סיבה שהיא או אי התייצבות למשמרת. ו.שינה בעת מילוי תפקידו. ז.במידה ויחרוג מנוהלי העבודה הקיימים במקום ושהובאו לידיעתו." 4. להשלמת התמונה יצוין, כי אף אין חולק בין הצדדים, שבסמוך לאחר תחילת עבודתו, נמסר לתובע טופס "הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה" מיום 4/9/09 ערוך על ידי הנתבעת, ובו ציון עיקרי תנאי העבודה, שכרו של התובע ומועדי תחילת העבודה והחוזה. בסעיף 2 לטופס שעניינו בתאריך תחילת העבודה ותקופת החוזה, נאמר: 2".תאריך תחילת העבודה: 26/8/08 . תקופת החוזה: מיום 26/8/08 עד יום 25/6/09 / תקופת החוזה הינה קצובה" 5. אין חולק בין הצדדים, כי ביום 9/11/08 אושפז אביו של התובע באופן פתאומי בבית חולים. אף אין חולק בין הצדדים כי התובע הודיע טלפונית לאחראי עליו מטעם הנתבעת על דבר האשפוז, וכי בעטיו ייאלץ להעדר מן העבודה עקב הצורך לסעוד את אביו. לא זו ואף זו, אלא שאף אין חולק בין הצדדים כי הממונה על התובע אישר לתובע את ההיעדרות וגילה הבנה לגבי המצב. 6. גדר המחלוקת בין הצדדים בנקודה זו, נסוב על השאלה האם כטענת התובע ביום 14/11/08 עם שחרורו של האב מבית החולים, הוא התקשר לממונה עליו והודיע כי הוא יכול לחזור לעבודה, אך הממונה הודיעו כי אין לו מה לחזור שכן בינתיים הכניסו שומר אחר לעבודה, או שמא כטענת הנתבעת, היה זה הממונה על התובע שהתקשר אליו כעבור שבוע ימים כדי לשבצו לעבודה, אך התובע סירב לחזור לעבודה ועל כן לא היה מנוס אלא למצוא לו מחליף. 7. לאור גרסתו זו טוען התובע כי הוא פוטר מעבודתו לאלתר על ידי הנתבעת, בחוסר תום לב ובניגוד למוסכם בין הצדדים. הואיל ולטענתו נחתם בין הצדדים חוזה לתקופה קצובה, עותר הוא לפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה לתקופה קצובה בסך של 14,568 ₪ מחושב לפי 1,821 ₪ לחודש - שווי שכרו הממוצע לחודש בגין שעות עבודה רגילות X 8 חודשים שהם לטענתו, יתרת התקופה הקצובה נשוא החוזה. מנגד, לטענת הנתבעת לא מניה ולא מקצתיה, לטענתה כאמור, היה זה התובע שהפסיק את עבודתו לאלתר ועל כן חוה העבודה הופר על ידי התובע. לא זו ואף זו. לטענתה, גם אלמלא כן היא היתה רשאית לפטר את התובע בהתאם לסעיף 16 לחוזה העבודה, שכן התובע התרשל וחרג מנוהלי העבודה, עת החליף משמרות על דעת עצמו וללא אישור, התקשר לממונה עליו בשעות הקטנות של הלילה וסידר לעצמו את סידור העבודה בניגוד לסידור שערך הממונה ותוך מעילה באמונו. מכל מקום לטענת הנתבעת, הסכומים כנתבע על ידי התובע הינם מופרזים וחורגים מכל אמת מידה סבירה. דיון והכרעה 8. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע ושל אחיינו מר רועי אבנעים, אשר לטענתו נכח ושמע את שיחת הטלפון שהתקיימה בדיבורית של הטלפון הנייד בין התובע לבין הממונה עליו מטעם הנתבעת. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אלון בולדו - סמנכ"ל התפעול בנתבעת ושל מר אבי חולי - מפקח בנתבעת והממונה על התובע. התובע ומצהירים מטעם הצדדים נחקרו בחקירה נגדית בפנינו על תצהיריהם ולאחר מכן סיכמו טענותיהם בעל פה. 9. ככל שהדברים נוגעים לחוזה שנערך לתקופה קצובה, נקבע זה מכבר על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי: "בישראל נמצא כי מרבית חוזי העבודה האישיים בין אם הם נגזרים מהסכמים קיבוציים ובין אם לאו, הם חוזים לתקופה בלתי קצובה, המאפשרים לכל צד לחוזה העבודה לסיימו בכל עת, כאשר ויש ולעתים המעביד מקבל על עצמו מגבלה או סייג לשימוש בזכותו לפטר עובד המועסק לתקופה בלתי קצובה. חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה אשר אין בו הוראה המתירה לצד לו לסיימו בכל עת לפני תום תוקפו, מבלי להפר את החוזה, הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור יהיה חד משמעי וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כל ספק בענין זה יטה איפוא את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה" [ראה: דב"ע מט/123-3 פנקס - ישקר בע"מ, פד"ע כ"א 343 בעמ' 346]. במקרה של הפרת הסכם לתקופה קצובה שאין בו סעיף מפורש בדבר פיצוי קבוע ומוסכם, קובעת ההלכה הפסוקה כי פיצוי הנפגע יהיה: "בחוזים לתקופה קצובה ניתן פיצוי מלא בגין ההפרה. חישוב הפיצוי מבוסס על ההפסד שנגרם לצד המקיים על ידי הצד המפר, דהיינו שכר ונלווים, בניכוי הסכום (לרבות הנלווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר, בשקידה סבירה". [ראה: דב"ע מח/22-3, מח/ 27-3 טלמון אלקטרוניקה בע"מ - יפה, פד"ע כ 107]. עוד נקבע כי בין הסכומים אותם מנכים במסגרת החובה להקטנת הנזק נכללים גם דמי האבטלה. [ראה: דב"ע מז/154-3 תמר מדמוני - המועצה המקומית נתיבות פד"ע כ 144]. כאמור, הבסיס לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה הינו יתרת השכר עד לסוף תקופת החוזה, ועל הטוען אחרת לשכנע את בית הדין כי העובד לא עשה להפחתת הנזק. [ראה: דב"ע לח/84-3 עיריית רמלה - מיכאל בן דוד פד"ע י 169; דב"ע נב/101-3 צבי אבנשפנגר - עוף ירושלים בע"מ, פד"ע כה 499]. כך, משהוכיח העובד את ההפרש בשכרו בין מקום העבודה שהפר את החוזה עימו לבין מקום העבודה החדש, ומשלא הוכיח המעביד כי נזקו של העובד היה פחות מן ההפרש בין השניים כפול מספר החודשים שבהם לא קיים המעביד את החוזה, יש לקבוע פיצויים על פי חישוב ולא על פי אומדן [ראה: דב"ע מד/67-3 גדסי אהרון - עזריאל, מושב עובדים, לא פורסם]. 10. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, קובע סעיף 5 לחוזה העבודה שבין הצדדים, כי: "ההסכם הינו הסכם לתקופה קצובה", ומוסיף וקובע כי מדובר ב: "... תקופת ניסיון שלא תעלה על 10 חודשים". ואם נותר ספק ספיקא בדבר תקופת תוקפו של החוזה, הרי שסעיף 2 לטופס ה"הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה" של התובע, שהוא מסמך שנערך על ידי הנתבעת עצמה, קובע בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי: "תקופת החוזה: מיום 26/8/08 עד יום 25/6/09 / תקופת החוזה הינה קצובה" לא זו אף זו. עיון בשאר הוראות סעיף 5 לחוזה העבודה מעלה כי, עובד שמתפטר מן העבודה בטרם חלפו עשרת חודשי החוזה לתקופה קצובה, ותהיה הסיבה לכך אשר תהיה, יהא חייב לנתבעת, מבלי לגרוע מכל סעד העומד לה עפ"י דין, את שווי עלות הכשרתו, עלות הביגוד שניתן לו, הוצאות קליטתו, וכן פיצוי מוסכם בסך 700 ₪. מנגד, ההסכם אינו נוקב בכל פיצוי מוסכם שיחול על הנתבעת למקרה שתפר את החוזה לתקופה קצובה שבין הצדדים. יתרה מכך, כעולה מסעיף 16 לחוזה, הוא מאפשר לנתבעת לסיים את החוזה לתקופה קצובה, ולפטר את העובד לאלתר ללא כל הודעה מוקדמת, אך זאת בהתקיים אחד המקרים הנקובים במפורש בסעיפים קטנים א-ז לאותו סעיף, ואשר עניינם בנסיבות של הפרת החוזה והפרת משמעת על ידי העובד. 11. הנה כי כן, עד כאן שוכנענו כי הגם שעסקינן בחריג לכלל, התקיים בחוזה שבין הצדדים שבנדון, תנאי הודאות וכי הוא משקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. ודוק, הנתבעת לא הכחישה כי עסקינן בענייננו בחוזה לתקופה קצובה וראה לעניין זה גם את הסבריו של סמנכ"ל התפעול בנתבעת, בעדותו בפנינו באשר לסיבות לעריכת החוזה לתקופה קצובה (בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 7-15). מכל מקום וכמבואר לעיל, ההסכם אינו נוקב בפיצוי מוסכם למקרה של הפרת החוזה לתקופה קצובה מצד הנתבעת, וזאת במובחן מן ההוראות החלות על מקרה של הפרת החוזה לתקופה קצובה מצד העובד, שאז בנוסף לפיצוי המגיע מכח דין, הוסכם גם על פיצוי מוסכם. 12. משזו קביעתנו נפנה להלן למחלוקת הנטושה בין הצדדים בתיק זה באשר לנסיבות סיום עבודתו של התובע בנתבעת. וכך, במסגרת תצהיר עדותו הראשית, פירט התובע את השתלשלות האירועים שהובילה לסיום עבודתו ועיקריה: -ביום 9/11/08 אושפז אביו באופן פתאומי בבית חולים (העתק אישור על האשפוז ומסמכים רפואיים המתייחסים לאשפוז - צורפו כנספחים ג1 ו-ד' לתצהיר התובע). -באותו יום בשעות הבוקר המוקדמות התקשר התובע לממונה עליו מר אבי חולי, והודיע כי אביו אושפז והוא ייאלץ להעדר מן העבודה עקב הצורך לסעוד את אביו. -לטענת התובע מר חולי אמר שאין בעיה ורק שיתקשר אליו להודיע מתי יחזור לעבודה. -ביום 11/11/08 במהלך האשפוז שלח לטענתו למר חולי פקס עם אישור על האשפוז ואף הוסיף בכתב יד: "שלחתי לך אישור שאבא עדיין נמצא באישפוז. יכול עוד הוא מאושפז. אני לא אוכל להגיע לעבודה". העתק האישור על האישפוז ואישור משלוח הפקס למספר 09-8844546 (שהוא מספר הפקס של משרדי הנתבעת) - צורפו כנספחים ג1-ג2 לתצהיר התובע). -ביום 14/11/08 שוחרר האב מבית החולים, ומיד עם שחרורו, באותו יום פנה טלפונית למר חולי בבקשה כי ישבצו לעבודה. לטענתו, להפתעתו, השיב לו מר חולי, בניגוד למוסכם איתו, שהוא הציב לעבודה במקומו מאבטח אחר. כמו כן צירף התובע את תצהיר עדותו הראשית של אחיינו - רועי אבנעים, אשר העיד במסגרת תצהיר זה, כי ביום 14/11/08 בעת שיצא עם התובע מבית החולים, שוחח התובע עם המפקח הממונה עליו בטלפון הנייד באמצעות דיבורית וביקש ממנו כי ישבצו חזרה לעבודה. לדבריו, הוא שמע את המפקח מודיע לתובע בטלפון כי לא יחזיר את התובע לעבודה וכי שיבץ במקומו עובד אחר. 13. מנגד, הנתבעת הסתפקה במסגרת תצהירו של מר חולי באזכור קצר וכוללני, של השתלשלות העניינים שהובילה לסיום עבודתו של התובע. לעניין זה העיד מר חולי בסעיפים 8-9 לתצהירו כי "תחילה נתתי לו האפשרות לסעוד את אביו בבית החולים וגיליתי סבלנות ושיתוף פעולה עם צרכיו של התובע מעל ומעבר. ברם, לאחר שעבר שבוע ימים, פניתי לתובע וביקשתי ממנו כי יחזור לעבודתו, אשר ממילא היתה אך ורק 4 שעות ביום במהלך השבוע, אך התובע סירב לעבדו, ולכן, נאלצתי למצוא לו שומר מחליף. על דברים אלו חזר המצהיר מר בולדו מטעם הנתבעת, הגם שאין חולק כי הוא עצמו לא היה נוכח בחילופי הדברים שבין התובע לבין מר חולי. 14. נטל ההוכחה להוכיח את תביעתו שבנדון לפיה פוטר מעבודתו מוטל על התובע, בבחינת ה"מוציא מחברו". ובענייננו, העיד התובע עצמו הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית בפנינו על נסיבות אלו. כמו כן לביסוס גרסתו הובאה בפנינו עדותו של אחיינו של התובע, שהיה עד שמיעה ישיר לשיחה שהתקיימה בין התובע לבין מר חולי. לציין, כי בניגוד לסברת הנתבעת בסיכומיה, גרסתו של התובע ואף גרסתו של אחיינו, לא נסתרו בחקירתם הנגדית, אלא נהפוך הוא הנכון. כך, התובע עמד על גרסתו כי היה זה הוא שהתקשר אל מר חולי ביום 14/11/08 וכי בשיחה זו הודיע לו מר חולי שאין צורך בשירותיו וכי הביא עובד אחר שיחליף אותו (ראה עדותו: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 23-25). גם הניסיון לגרום לתובע להעיד כי אותה שיחה התנהלה בעקבות כך שמר חולי התקשר אליו, לא צלח, עת עמד התובע על גרסתו כי ביום שישי ה-14/11/09 היה זה הוא שהתקשר אל מר חולי (ראה עדותו: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 28-29). ודוק, גם העד מר רועי אבנעים, עמד על גרסתו והשיב, יש לומר בכנות, כי לא ידע מי הדובר מן הצד השני של השיחה וכי נודע על כך מהתובע (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 26-29), אך העיד על תוכן השיחה לאשורה (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 6-9), וגם כאשר נעשה ניסיון להוציא ממנו כי השיחה התנהלה באמצע השבוע, אישר, מבלי דעת, את גרסת התובע, כי השיחה התקיימה ביום שישי כאשר יצאו מבית החולים (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 21-22), הגם שבמסגרת תצהירו לא התייחס ליום בשבוע שבה התקיימה השיחה אלא רק לתאריכה. מנגד, ובניגוד לסברת הנתבעת בסיכומיה, העד רועי אבנעים מטעם התובע לא טען כי השיחה בין התובע לבין הממונה עליו התקיימה במהלך אשפוזו של אביו של התובע, אלא כל שטען הוא שאביו של התובע לא נכח ברכב באותו זמן (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 17-19), ובכל מקרה, העיד כאמור באופן ספונטאני כי השיחה התקיימה ביום שישי, שהוא מועד שחרורו של האב מביה"ח לפי המסמכים הרפואיים שהוצגו. לא למותר יהיה לציין, כי טענות הנתבעת לגבי "סתירות" בגרסת התובע המתייחסות לאי נקיבת תאריך תחילת עבודתו המדויק בתצהירו, אין בהן כדי ללמד דבר לעניין המחלוקת הטעונה הכרעה בענייננו, בפרט ובמיוחד כך שעה שממילא המסמכים מצויים בפנינו והיו מצויים בפני התובע ושעה שהתובע עצמו אישר בעדותו, כי המדובר בטעות בנקיבת התאריך (ראה עדותו: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 20). לא למותר יהיה לציין, כי אי דרישת מכתב פיטורים לאלתר, אין בה, בניגוד לסברת הנתבעת, כדי ללמד על כך שהיה זה התובע שהתפטר מעבודתו. 15. ובאשר לגרסת הנתבעת, הרי שזו מלכתחילה היתה כוללנית וגורפת, ובמסגרת חקירתו הנגדית, לא ידע מר חולי להוסיף פרטים על גרסתו הכללית בתצהירו (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 10-12). יתרה מכך, הנתבעת אשר גורסת כי בניגוד לגרסת התובע, היה זה מר חולי שהתקשר אל התובע בדרישה לחזור לעבודה, לא רק שלא נקבה במועד שבו נעשה הדבר (למעט הציון "לאחר שעבר שבוע..") אלא שאף לא טרחה להציג בפנינו ראיות שהיה בכוחה להציג, ובכלל זה פלט שיחות ממנו ניתן יהיה ללמוד כי, למצער, היה זה מר חולי שיזם את השיחה הנטענת עם התובע ובמועד אחר מזה הנטען על ידי התובע. כאשר נשאל מר בולדו מטעם הנתבעת, בחקירתו הנגדית בפנינו, האם הנתבעת הוציאה פלט שיחות של אותה שיחה שיזם מר חולי לשיטתה, השיב באלו המילים: "זה לא תיק רצח ולא הלכנו להוציא פלט שיחות" (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 20). ובכן, אין חולק כי לא בתיק רצח עסקינן, אלא שעל הנתבעת לקחת בחשבון כי אין בפני בית הדין אלא את שעיניו רואות, והצגת פלט שיחות לתקופה הרלוונטית, הינה בהחלט ראיה משמעותית שהיה בה כדי להפריך את גרסת התובע, בנסיבות בהן העד המרכזי מטעמה אינו יכול לנקוב בתאריך מדויק של השיחה מתוך זכרונו. לעניין זה, כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו [ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651 , 658; ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה( 1) 736; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595, 603- 602 ]. לא זו אף זו, אלא שהנתבעת, אשר לשיטתה הביאה עובד מחליף לתובע רק לאחר שהתובע הודיע על הפסקת עבודתו, לא טרחה לזמן את אותו עובד לעדות ולא טרחה לצרף מסמכים על מועד קליטתו של אותו עובד או אף לנקוב בשמו, על מנת להוכיח מתי שובץ אותו עובד לעבוד במקום התובע. 16. בנסיבות אלו, בהעדר הסבר סביר למחדלה של הנתבעת, להציג ראיות/עדויות שהן בהישג ידה, ושהיה בהן כדי לבסס את גרסתה ואף להפריך את גרסת התובע בנקודה כה מהותית למחלוקת שבנדון - מוצאים אנו קושי ליתן אמון בגרסתה של הנתבעת, ואין בידינו לקבוע כי הנתבעת הפריכה את החזקה לפיה אילו הובאו אותן ראיות/עדויות, היו הן פועלות לרעת הנתבעת. 17. על האמור לעיל מן הראוי להוסיף כי, הכלל הוא ש"בבואנו לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלונטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע מהדברים, אלא מהתמונה כולה" [ראה: דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ - אתא בע"מ פד"ע ב 41]. בענייננו, בנסיבות בהן אין חולק כי הנתבעת גילתה בתחילה הבנה ואורך רוח כלפי היעדרות התובע, הסבירות שיהיה זה התובע שיחליט אחר כל אלה להודיע באופן חד צדדי כי הוא מפסיק את עבודתו, היא נמוכה יותר מאשר הסבירות כי הנתבעת, תודיע לו על הפסקת עבודתו, אם התובע האריך את היעדרותו מעבר לסביר לשיטתה, מה גם שלנוכח הטענות המועלות כלפי תפקודו של התובע במסגרת תצהירי הנתבעת, ברי כי בשלב זה לנתבעת לשיטתה שלה עצמה, היה מניע לסיים את עבודתו של התובע עקב אי שביעות רצון מתפקודו. 18. לאור האמון שרחשנו לעדות התובע והעד מטעמו, שלא נסתרו בחקירתם בפנינו, ובהינתן גרסתה הכוללנית של הנתבעת מלכתחילה, אי הבאת ראיות/עדויות שהיה ביכולתה להביא, ללא הסבר מניח את הדעת, ובהינתן כי מכלול נסיבות העניין מתיישבות יותר עם הסברה שלנתבעת היה מניע בשלב זה להביא לסיום היחסים בין הצדדים - נחה דעתנו כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהיתה זו הנתבעת שהביאה את יחסי העבודה בין הצדדים, לכלל סיום, ולא להיפך. 19. ובאשר לטענת הנתבעת, לפיה היתה רשאית לפטר את התובע לאור הוראות סעיף 16 לחוזה, שכן התובע התרשל וחרג מנוהלי העבודה, עת החליף משמרות על דעת עצמו וללא אישור, התקשר לממונה עליו בשעות הקטנות של הלילה וסידר לעצמו את סידור העבודה בניגוד לסידור שערך הממונה ותוך מעילה באמונו - הרי שטענה זו היתה רלוונטית אילו היתה הנתבעת טוענת כי היא אמנם הפסיקה את עבודתו של התובע, אך זאת מכח הוראות סעיף 16 לחוזה העבודה. דא עקא, משדבקה הנתבעת בגרסתה לפיה היה זה התובע שבחר לסיים את עבודתו באופן חד צדדי, אין כל נפקות לשאלה, באילו נסיבות יכלה הנתבעת לפטר את התובע, אילו אמנם לשיטתה היתה מפטרת אותו. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את טענתה זו של הנתבעת. למעלה מן הצריך, ובשולי הדברים מצאנו להוסיף, כי ממילא לא הוכיחה הנתבעת ולא החלה להוכיח את טענותיה כלפי התובע לפיהן התרשל וחרג מנוהלי העבודה, או כי מעל באמונו של הממונה עליו. 20. סיכומם של דברים עד כה. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, משעמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח שהיתה זו הנתבעת שהביאה את יחסי העבודה בין הצדדים לכלל סיום, אנו קובעים כי הוכח להנחת דעתנו שהתובע פוטר על ידי הנתבעת ביום 14/11/08. כאמור, וכפי שאף לא היה חולק בין הצדדים, עסקינן בענייננו בחוזה לתקופה קצובה שמועד סיומו נקבע ליום 25/6/09. משהביאה הנתבעת חוזה זה לתקופה קצובה לכלל סיום, בטרם עת ובטרם הגיע מועד סיומו, אין זאת אלא שהנתבעת הפרה את חוזה העבודה לתקופה קצובה שבין הצדדים. משזו קביעתנו, נפנה להלן לתוצאותיה של אותה הפרה. 21. כמבואר לעיל, במקרה של הפרת חוזה לתקופה קצובה שאין בו סעיף מפורש בדבר פיצוי קבוע ומוסכם, כמו בענייננו, נקבע בפסיקה כי חישוב הפיצוי בשל אותה הפרה מבוסס על ההפסד שנגרם לצד המקיים על ידי הצד המפר, דהיינו שכר ונלווים, בניכוי הסכום (לרבות הנלווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר, בשקידה סבירה, לרבות דמי אבטלה. עוד נקבע, כי על הטוען כי לא מגיעה צלוא יתרת שכר עד לסוף תקופת החוזה, לשכנע את בית הדין כי העובד לא עשה להפחתת הנזק. 22. בענייננו, טען התובע בתצהירו מיום 13/9/09 (ראה: סעיף 16 לתצהיר) כי בהעדר מכתב פיטורים הוא אף לא יכל למצות את זכותו לדמי אבטלה, חרף העובדה שנותר מובטל מאז מועד הפיטורים. הנתבעת לא התייחסה כלל לטענה זו של התובע, לא כפרה בה ואף לא סתרה אותה. יתרה מכך, בענייננו, לא רק שהנתבעת לא הוכיחה כי התובע לא עשה או לא עשה די להפחתת הנזק, אלא שהנתבעת אף לא טענה כי התובע לא עשה, או לא עשה די, להפחתת הנזק. 23. משכך הם פני הדברים, אין מנוס אלא לקבוע כי התובע זכאי למלוא השכר והנלווים, עד לסוף תקופת ההתקשרות, על פי החוזה שבין הצדדים. ובאשר לשווים של אלו, הרי שבענייננו העמיד התובע את תביעתו שבנדון על הסך הכולל של 14,568 ₪ כשהם מבוססים על שווי עבודתו בשעות רגילות בלבד. התובע לא טען ולא כל שכן שלא הוכיח, אלו נילווים, אם בכלל, מגיעים לו בנוסף לשכר היסוד. 24. להזכיר, בענייננו לא היה חולק כי התובע הועסק במשרה חלקית במשך תקופת עבודתו. וכך, עיון בתלושי השכר של התובע למשך תקופת ההתקשרות שבין הצדדים, מעלה כי בחודש 8/08 החל מיום 26/8/08 הועסק התובע בהיקף של 19 שעות רגילות בתעריף של 20.7 ₪ לשעה. בחודש 9/08 הועסק התובע בהיקף של 91 שעות רגילות בתעריף של 20.7 ₪ לשעה. בחודש 10/08 הועסק התובע בהיקף של 82 שעות רגילות בתעריף של 20.7 ₪ לשעה, ובחודש 11/08 עד ליום 6/11/08, הועסק התובע בהיקף של 20 שעות רגילות בתעריף של 20.7 ₪ לשעה, ובסה"כ למשך התקופה של 73 ימים קלנדאריים שהחל מיום 26/8/08 ועד ליום 6/11/09 ועד בכלל, הועסק התובע בהיקף כולל של 212 שעות רגילות בתעריף של 20.7 ₪ לשעה, ובממוצע לחודש קלנדארי 88.3 שעות, כך שסה"כ השתכר התובע סך של 1,828 ₪ בממוצע, בגין שכר רגיל לחודש קלנדארי. 25. כאמור, התובע לא עתר ומקל וחומר שלא הוכיח את זכאותו לתנאים נלווים נוספים מעבר לשכר עבודתו, ועל כן אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בגובה של 13,417 ₪ ברוטו בגין יתרת התקופה שהחל מיום 15/11/09 ועד ליום 25/6/09 ועד בכלל - מועד סיומו של החוזה לתקופה קצובה שבין הצדדים, על פי החישוב שלהלן: 1,828 ₪ ברוטו לחודש קלנדארי X 7.34 חודשים קלנדאריים עד לתום תקופת החוזה (25/6/09) = 13,417 ₪ ברוטו. 26. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי בגין הפרת החוזה לתקופה קצובה שבין הצדדים בסך כולל של 13,417 ₪ ברוטו. הסכום הנ"ל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/6/09 ועד לתשלום המלא בפעל. כמו כן ולאחר שנתנו דעתנו לכך שהתובע היה מיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי ולתוצאת פסק הדין החלקי - אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום הוצאות התובע בסך כולל של 750 ₪ בתוספת מע"מ, בלבד, לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל. הפרת חוזהחוזה