בפניי תובענה כספית מיום 11.1.2010 . יובהר , כי על פי הסכמת הצדדים (ראה : הודעת הצדדים מיום 22.11.2010) הוסמך בית-המשפט לפסוק את פסוקו בתיק זה על יסוד סיכומים בכתב מטעם הצדדים אך ורק בעניין סוגיית תניית פיצוי מוסכם הנזכרת בחוזה מכר אותו כרתו הצדדים . רקע עובדתי וטענות הצדדים : התובע הינו נכה צה"ל , אשר מפאת מצבו הרפואי הקשה , מונה לו בשנת 2008 על ידי בית-המשפט לענייני משפחה בקרית-שמונה אפוטרופוס לדין לגוף ולרכוש . הנתבע הינו תושב הקיבוץ חולתה , אשר מכר לתובע משק ונחלה שמספרה 104 הנמצאת במושב "שדה -אליעזר" (להלן : "הנחלה") . בתאריך 8.4.2002 נכרת בין הצדדים הסכם חוזי למכירת נחלה במושב "שדה-אליעזר" תמורת סכום כולל של 235,000 $ . בתאריך 17.1.2010 הגיש הנתבע תובענה כספית כנגד התובע בעילה של הפרה יסודית של תנאי חוזה ההתקשרות , אולם בסופו של יום הצדדים הגיעו לכלל הסכמה דיונית , אשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית , לפיה אותה תובענה כספית תידחה על הסף , וכי המחלוקת היחידה בה יהא על בית-המשפט לפסוק הינה סוגיית הפיצוי המוסכם בלבד . יובהר , כי בכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבע בסכום כולל של 154,954 ₪ , אולם נוכח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים עותר התובע בסיכומיו לחיוב הנתבע בסכום של 56,000 ₪ בלבד . לטענת התובע , הנתבע הפר מספר סעיפים מהותיים מתוך חוזה ההתקשרות , ולפיכך יש לשפותו בפיצוי מוסכם כאמור בסעיף 39 לחוזה ההתקשרות הקובע, כי צד לחוזה המפר תנאים עיקריים מתוך חוזה ההתקשרות יפצה את הצד שכנגד בסכום מוסכם בסך של 15,000$ ארה"ב . לשיטת התובע , הנתבע הפר באופן יסודי את הוראות סעיפים 7א' ו - 4ג' הקובעים , כי כל דרישת תשלום מצד הרשויות הממלכתיות (הסוכנות היהודית , מינהל מקרקעי ישראל , המינהלה להסדרים וכו') ביחס לחובות עבר של הנתבע טרם מסירת החזקה בנחלה , וכן בעניינים אחרים לרבות בעלות הנתבע במשק ו/או חברותו באגודה השיתופית , תשולם לאותם גופים באופן בלעדי על ידי הנתבע . עוד הוסכם במסגרת ההסכם דנן , כי ככל שייגבו מהתובע סכומי כסף על ידי מי מאותן רשויות ממלכתיות , אזי יהא על הנתבע לשפות את התובע בדמי פיצוי מוסכמים (ראה : סעיפים 7א ו - ב' לחוזה המכר) . עוד טוען התובע , כי הנתבע אף הפר באופן יסודי את הוראות סעיפים 4 ו - 6 לחוזה המכר שעניינם תשלומי חובות עבר והתחייבות עקרונית מצד הנתבע לפעול להסרתם של שעבודים , משכונות על הנחלה וזכויות של צדדים שלישיים עד ליום העברת הזכויות על שם התובע . התובע אף מוסיף ומפנה את ביהמ"ש להוראות סעיפים 23ד' לחוזה המכר , הקובע, כי על הנתבע לשאת בתשלומים מוסכמים שונים , ובכלל זאת גם בתשלומי "דמי הסכמה" למינהל מקרקעי ישראל , וזאת ככל שיהא צורך בתשלום מס זה . בנוסף לכך , מפנה התובע את תשומת לב ביהמ"ש להוראות סעיף 43 לחוזה המכר , הקובעות כי הפרת סעיפים 4 א' - ג' לחוזה ההתקשרות (חובות עבר) , וכן הצהרותיו של המוכר כאמור בסעיפים 5 , 6 , 7 , 10 , 11 ו - 12 לחוזה , מהווים תנאי יסודי לצורך קיומו של החוזה . התובע אף מציין בסיכומיו , כי הנתבע הפר את תניות ההסכם הפרה יסודית בכך שנמנע מלשלם למינהל מקרקעי ישראל מספר תשלומי מס מהותיים (דמי הסכמה ודמי חכירה) בסכומים גבוהים ביותר , וכי בשל מצב דברים זה שילם התובע את הסכומים הללו מכספיו הפרטיים על מנת שלא לסכל את העברת הנחלה לחזקתו . עוד טוען התובע , כי הנתבע התחמק מקיום חיוביו החוזיים חרף התראות בכתב אותן שלח אליו בתאריכים 15.5.2009 ו - 22.12.2009 , וכי הנתבע לא פעל לרישום זכויותיו של התובע בנחלה בהתאם להוראות סעיף 30 לחוזה ההתקשרות . אליבא דגרסת התובע, בשל מצב דברים זה נאלץ האחרון בעל כורחו, לפעול לרישום זכויותיו הקנייניות בחלקה באמצעות בא-כוחו הנוכחי . לטענת הנתבע , יש לדחות את תביעת התובע ממספר עילות . ראשית טוען הנתבע, כי יש לדחות את התובענה בתיק זה מחמת התיישנות , שכן התובענה הוגשה לביהמ"ש לאחר כשבע שנים ותשעה חודשים מיום כריתת חוזה המכר . שנית , גורס הנתבע כי יש לדחות את התובענה מחמת היעדר יריבות , שכן לדידו ההפרות נבעו כתוצאה מהתנהלותו הנפסדת של עו"ד בשם עידן רייס , אשר נשכר על ידי שני הצדדים על מנת לפעול לרישום זכויות הנחלה על שמו של התובע . לטענת הנתבע , לצורך ביצוע ההעברה העביר התובע לידיו של עו"ד רייס סך של 221,102 ₪ כאשר מתוך סכום זה היה על עו"ד רייס להעביר לידי מינהל מקרקעי ישראל סך של 205,379 ₪ לצורך תשלום מס "דמי ההסכמה" . לגרסת הנתבע , עו"ד רייס הוא זה אשר גרם להפרת חוזה ההתקשרות לאחר שמעל בתפקידו כעו"ד ועשה שימוש פרטי בכספים המיועדים לצורך השלמת עסקת המכר ותו לא . לדידו של הנתבע , עצם ביצוע מעשה המירמה על ידי עו"ד רייס מהווה אירוע מסכל כאמור בסעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) , תשל"א - 1971 , ולפיכך לנתבע עצמו לא הייתה כל שליטה על הליך תשלום מס "דמי ההסכמה" למינהל מקרקעי ישראל , שכן סכום הועבר ישירות מהתובע לידיו של עו"ד רייס . הנתבע אף מציין כי כתוצאה מהתנהלותו של עו"ד רייס נאלץ להגיש תובענה כספית נפרדת כנגד עו"ד רייס , אשר תלויה ועומדת בפני בית-משפט . הנתבע אף צירף לסיכומיו מכתב התנצלות מטעם עו"ד רייס משנת 2011 בו הודה בכך שפעל במרמה וכחש , בין היתר , גם כלפי הצדדים לתיק זה . לחילופין , עותר הנתבע בסיכומיו להפחתת סכום הפיצוי המוסכם על פי שיקול דעתו של ביהמ"ש . דיון והכרעה : תניית פיצוי מוסכם משקפת את רצון הצדדים כאשר לשונו המפורשת של סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובעת, כי הזכאות לפיצויים מוסכמים אינה מותנית בהוכחת נזק. בפסיקה נאמר, כי לא זו בלבד שאין צורך להוכיח את שיעור הנזק , אלא שהתובע לא נדרש להוכיח כי נגרם לו נזק כלל (ע"א 795/86 לודאית חברה לבניין בע"מ נ' השקעות שירליב בע"מ, פ"ד מא(3) 645, 652) . זאת ועוד , הנטייה בפסיקה היא לאכוף תניית פיצוי מוסכם ולפרש בצמצום את הסמכות לקבוע , כי תניית פיצויים מוסכמים היא בלתי סבירה (ראה : ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופיתוח בע"מ, פ"ד לב(3) 682, 686) . פס"ד זה אף קובע , כי הפחתת הפיצוי המוסכם רלוונטית אך ורק למקרים חריגים , בהם מצא בית-המשפט העדר 'כל יחס סביר' בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש . ביסודה של תניית פיצוי מוסכם, עומדת התכלית של הגשמת רצון הצדדים , אך אם רצון זה אינו מסוים דיו, מתרופפת אחיזתה של התניה. אחת הדוגמאות לכך הוא ניסוחה של תניית פיצוי מוסכם כוללנית וגורפת . תניה כזו, החלה על כל הפרה והפרה, בלא להבחין בין הפרה קלה לבין הפרה חמורה היא תניה חשודה. היא תחשוף את שעור הפיצויים לביקורת בית המשפט (ראה : ע"א 126/84 יצחקי נ' שור , פ"ד לח (3) 620) . פס"ד זה מדגיש , כי על בתי-המשפט להפחית את שיעור הפיצויים שבהן , בהיותה תנייה בה נקבע שיעור פיצויים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה . במקרה דנן , הנתבע אמנם טען בסיכומיו בעלמא, כי יש להורות על הפחתת הסכום המוסכם מכח שיקול דעתו של ביהמ"ש , ברם עיון בלשון ההסכם מעלה כי ההסכם מתייחס באופן פרטני ביותר לשורה ארוכה של מקרים המגדירים בפרוטרוט אימתי עלולה להתרחש הפרה יסודית ועל מי מהצדדים למחלוקת לשאת בפיצוי לטובת הצד שכנגד . אשר על כן , לא מצאתי לנכון להורות על הפחתת הפיצוי המוסכם , ובפרט משום שהנתבע לא השכיל להבהיר בסיכומיו מדוע התנייה הינה בלתי סבירה . לפיכך , כל שנותר לבחון הוא את טענת ההגנה של הנתבע כפי שפורטו בסיכומיו . בעניין ע"א 4162/02 רנדור בע"מ נ' דרור מהנדסים (1990) בע"מ ואח' מיום 29.3.2004 קבע ביהמ"ש העליון , כי יש טעם רב בהחלת תניית הפיצוי המוסכם בגין איחור בביצוע החיוב גם כאשר החוזה מבוטל והמפר לא משלים את המוטל עליו (ראה : ע"א 539/92 זקן נ' זיזה , פ"ד מ"ח (4) 89) . עוד קבע ביהמ"ש העליון בפס"ד זה , כי תניית הפיצוי המוסכם , ככל תנייה חוזית אחרת , נתונה לפרשנות לפי אומד דעת הצדדים , ולפיכך, בקביעת התקופה שבגינה יחוב המפר בפיצוי המוסכם על ביהמ"ש להתחשב בסבירות התנהגותו של הנפגע . טענתו העיקרית של הנתבע בסיכומיו הינה , כי יש להחיל במקרה דנן את תורת הסיכול מכח הוראת סעיף 18 לחוק החוזים (תרופת בשל הפרת חוזה, תשל"א - 1971 , שכן התובע העביר ישירות לעו"ד רייס סכום כספי בסך של 221,102 ₪ , כאשר מתוכם 205,379 ₪ יועדו לצורך תשלום "דמי ההסכמה" למינהל מקרקעי ישראל , אולם הלכה למעשה ,עו"ד רייס מעל באמונם של הצדדים ובחר לעשות את הדין פלסתר באמצעות שימוש באותם כספים לצרכיו הפרטיים . לא זו אף זו שהנתבע לא השכיל להוכיח כי את טענת הקיזוז הנ"ל כמי שנושא בנטל הראיה להוכחת טענת הקיזוז האמורה , אלא שמראיות התובע עולה בבירור , כי "דמי ההסכמה" שולמו על ידי התובע עצמו בתאריך 25.5.2009 באמצעות הפקדה אישית שלו ב"בנק דיסקונט" בסניף קרית-שמונה . עוד עולה מראיות התובע , כי מס דמי החכירה השנתיים שולם על ידי התובע בתאריך 1.6.2009 באמצעות הפקדה אישית שלו בסניף הבנק "דיסקונט" שבקרית-שמונה . יתירה מזאת , כוונת הצדדים לתחולת הפיצוי המוסכם עולה בבירור מהוראת סעיף 23 (ד) לחוזה המכר , הקובעת במפורש, כי על המוכר (הנתבע) לשאת בעול תשלום "דמי ההסכמה" במועדים הנקובים בחוזה , ובלשון ההסכם עצמו : "א. מועדי התשלומים , שעריהם וסכומיהם , הינם תנאים יסודיים להסכם זה . ... ד. -דמי הסכמה לממ"י אם יחולו , יחולו על המוכר" . עיון בסעיפים 24 ו - 25 לחוזה המכר אף מעלה , כי עו"ד רייס קיבל לידיו בנאמנות אך ורק כספים אותם היה על הקונה/תובע לשלם בעוד שסעיף 23 (ד) לחוזה קובע, כי "דמי הסכמה" חלים על המוכר/נתבע בלבד . מכאן , הוכחה על ידי התובע טענתו ,לפיה שילם את מיסי "דמי ההסכמה" מכספיו שלו רק בשנת 2009 לאחר שהתרה בנתבע לשלם סכומים אלו , וזאת חרף העובדה שהיה על הנתבע לשלם סכום זה מלכתחילה באופן אישי . אשר על כן , הגעתי לכלל מסקנה כי התובע פעל למעלה מן הנדרש בכך ששילם למינהל מקרקעי ישראל סכומי כסף ניכרים ביותר לצורך השלמת הליכי רישום הנחלה על שמו . מעבר לאמור מעלה , ככל שהיו לנתבע השגות כלפי תפקודו המקצועי של עו"ד רייס שומה היה על הנתבע להגיש הודעה צד ג' בתיק זה או לחילופין להגיש לביהמ"ש בקשה לצירופו כנתבע נוסף . כידוע , לצורך הוכחת טענת מרמה והונאה בהליך אזרחי , אזי על הטוען המעלה טענה זו מוטל העול להציג בפני ביהמ"ש ראיות שהינן בין מאזן ההסתברויות לבין מידת ההוכחה במשפט הפלילי , דהיינו , הוכחה למעלה מכל ספק סביר (ראה : ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן מיום 20.7.1995) . אלא מאי , על אף שהנתבע מייחס לעו"ד רייס מעשי מרמה חמורים ביותר המחייבים מידת הוכחה ברמת ראייתית גבוהה מן המקובל בדין האזרחי , הרי שהלכה למעשה, הנתבע בחר שלא להציג בפני ביהמ"ש אסמכתאות מהותיות (כגון : פס"ד מרשיע בפלילים ו/או של ערכאה משמעתית בלשכת עוה"ד) , המלמדות על כך שאכן עו"ד רייס קיבל לידיו מהתובע בנאמנות סכומי כסף המיועדים לצורך תשלום מיסי החכירה ומיסי "דמי ההעברה" . בענייננו , אין זה סביר כי התובע היה משלם סכומי מס כה גבוהים פעמיים, כאשר אותם היה על הנתבע לשלמם מלכתחילה כאמור בחוזה המכר , ואין זה סביר, כי התובע היה בוחר להגיש את התובענה כלפי הנתבע בלבד ולא גם כלפי עו"ד רייס , וזאת ככל שאכן העביר לעו"ד רייס בפועל, במסגרת פקדון ה"נאמנות", תשלומים המיועדים לצורך כיסוי מיסי "דמי החכירה" ו"דמי ההעברה" למינהל מקרקעי ישראל . באשר לטענת ההתיישנות המועלית בסיכומי הנתבע , הרי שעיון בכתב ההגנה מעלה , כי טענה זו לא נטענה על ידי הנתבע ב"הזדמנות הראשונה" במסגרת כתב ההגנה ו/או בבקשה נלווית עובר להגשתו כאמור בהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות , תשי"ח - 1958 . מעבר לכך , חרף הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אזי הנתבע כלל לא השכיל לפרט בסיכומיו את המועדים בהם לשיטתו, ידע התובע על מעשי המרמה של עו"ד רייס , ומכאן נשמטת טענת ההתיישנות מאליה . אשר על כן , הנני מקבל את התביעה במלואה . הנתבע ישלם לתובע בתוך 30 יום סך של 56,000 ₪ ולא יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כדין . בנוסף לכך , יישא התובע בהוצאות משפט בסך של 2000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 4000 ₪ . הפרת חוזהחוזהפיצויים מוסכמיםפיצויים