מבוא בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 1,000,000 ₪. עילת התביעה עניינה באי קידומו של התובע, רב-סרן בחיל הקשר, לדרגת סגן-אלוף, כמו גם בדירוג המקצועי הנמוך שנקבע לו על ידי מפקדו, מה שהפך אותו מועמד לשחרור מצה"ל בטרם גיל הפרישה. לטענת התובע, הדירוג הנמוך שניתן לו ואי קידומו לדרגת סגן- אלוף היו תולדה של התעללות, התנכלות והתנהלות מחפירה של שני קצינים בכירים בחיל הקשר: האחד הוא הנתבע 2, תת-אלוף ארנון זו-ארץ (להלן: "זו-ארץ"), מי שכיהן כקצין קשר ראשי בין השנים 2002- 2005; השני הוא הנתבע 3, תת-אלוף נחום בסלו (להלן: "בסלו"), מי ששימש החל מחודש ינואר 2002 וכלה בחודש אוגוסט 2004 כקצין קשר פיקודי בפיקוד מרכז, בהיות אלוף- משנה, ומאז חודש אוגוסט 2008 הוא משמש כקצין קשר ראשי. התובע טוען כי מעשיהם של זו- ארץ ובסלו כלפיו מהווים הפרת חוזה, התנהגות רשלנית, גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה, ואף עולים כדי תרמית, שקר מפגיע ופרסום לשון הרע. לטענתו, בגין מעשים אלה של זו- ארץ ובסלו נגרמו לו הפסדי שכר בסכום כולל של 615,290 ₪ וכן עגמת נפש, פגיעה במוניטין, כאב וסבל בסכום כולל של 284,710 ₪. לטענת הנתבעים, מדובר בתביעת סרק טרדנית, שמונעת על ידי יצר נקם, אימפולסיביות ורצון להטרידם. הנתבעים טוענים כי דרוגו המקצועי הנמוך של התובע היה נכון, מדוייק וענייני בשל העדר פוטנציאל לקידום בדרגה, וההחלטה שלא לקדמו לדרגת סגן- אלוף התקבלה ממניעים עניינים, ללא כל שיקולים זרים, על יסוד הערכה נמוכה שניתנה לתובע במסגרת מרכז הערכה לסא"לים. רקע עובדתי התובע התגייס לצה"ל בשנת 1984 במסלול קצונה יעודי בחיל הקשר. לאחר שסיים את קורס קציני הקשר הוא שירת בתפקיד קצין קשר גדודי בחטיבת גבעתי. בין השנים 1986- 1988 שירת התובע בתפקיד מפקד צוות בהשלמה החילית של קורס קציני חיל הקשר. בחודש יוני 1988 הוא נפצע בתאונת דרכים במהלך מילוי תפקידו. לאחר תקופת שיקום חזר התובע לשרת בתפקידי הדרכה בבסיס ההדרכה של חיל הקשר. באותה תקופה נשלח ללימודים מטעם הצבא. לאחר מכן, בשנת 1991, שובץ התובע לתפקיד מ"פ הפעלה בגדוד הקשר של אוגדה 162. כאן פגש לראשונה את זו-ארץ, ששימש בתפקיד מפקד הגדוד. בין התובע לבין זו- ארץ וסגן מפקד הגדוד התגלע סכסוך על רקע מקצועי, שהביא בחודש אפריל 1992 לבקשות הדדיות של התובע מחד ושל זו- ארץ מאידך, שהתובע יסיים את תפקידו בגדוד (ראה מוצגים ת/64 וכן ת/65). בסיכום ראיון מיום 5.4.1992 כתב קצין הקשר הפיקודי, אלוף- משנה אמנון מידן, כי לתובע יש בעיות בתחום לויאליות למפקדיו וחוסר רצון לשיתוף פעולה עם המערכת הפיקודית הגדודית (מוצג ת/64). התובע ביקש להשתחרר מצה"ל, אך חזר בו מכוונה זו בעקבות פנייתו של מפקד בסיס ההדרכה החילי, אלוף- משנה אילן חורש. בין השנים 1993- 1994 שירת התובע כסגן ראש ענף בבסיס ההדרכה החילי. בשנים 1995- 1997 הוא שירת כסמג"ד ביחידת קשר בפיקוד צפון. בשנת 1997 קודם התובע לתפקיד קצין קשר חטיבתי באוגדת רמת הגולן. בסוף שנת 1999 נשלח ללימודים מטעם הצבא, אותם סיים בשנת 2001. באותה שנה מונה התובע לתפקיד סמג"ד בגדוד קשר באוגדה 720 ושימש בתפקיד זה עד להגשת התביעה בשנת 2004. ההחלטה בדבר קידומו של קצין מדרגת רב- סרן לדרגת סגן- אלוף בחיל הקשר מתקבלת על ידי סגל הפיקוד הבכיר של חיל הקשר (מה שמכונה ספ"כ- חי"ק), בראשותו של קצין קשר ראשי. בפורום זה משתתפים אלופי משנה מחיל הקשר וכן קצינים בכירים מתחומים אחרים של משאבי אנוש, יועצים ארגוניים וכו'. הדיון בענינו של מועמד לקידום נעשה על יסוד מצבור של נתונים, ובהם ציון שקיבל כל מועמד מאת המרכז להערכת סא"לים, נתונים סוציומטריים וחוות דעת מפקדים. בחודש אוגוסט 2001 נדונה לראשונה מועמדותו של התובע לדרגת סגן- אלוף, בפני פורום ספ"כ- חי"ק, בראשותו של תת- אלוף משה מרקוביץ, שכיהן באותה עת בתפקיד קצין קשר ראשי. בתום דיון זה הוחלט שעניינו של התובע ידון בעוד שנה (מה שמכונה "ד"ש"), משום שהתובע אינו נמצא בפוטנציאל הקידום של החיל (ראה סיכום ראיון מיום 24.6.2002 מוצג ת/30 וכן עדותו של התובע בע' 76 לפרוטוקול). בחודש ינואר 2002 מונה בסלו לתפקיד קצין קשר פיקודי בפיקוד המרכז, תפקיד אותו מילא עד חודש אוגוסט 2004. במסגרת זו, הצטלבו דרכיהם של התובע ושל בסלו, שכן בסלו היה מפקדו המקצועי של התובע. עם מינויו של בסלו, ביקש ממנו התובע את תמיכתו בקידומו לדרגת סגן- אלוף. בסלו נעתר לבקשה והמליץ להציג פעם נוספת את מועמדותו של התובע בפני ספ"כ- חי"ק בשנת 2002. בחודש דצמבר 2002 נערכה ישיבת ספ"כ חי"ק בה נדון פעם נוספת ענינו של התובע. בפני משתתפי הדיון הוצגה התוצאה הנמוכה שקיבל התובע במבחנים שעבר במרכז ההערכה לסא"לים- ציון 2 מתוך 6. על כן, הוחלט שלא לקדם באותה שנה את התובע לדרגת סגן- אלוף, ונקבע שהדיון בעניינו ייערך פעם נוספת בעוד שנה (סיווג ד"ש). בסלו עדכן את התובע בתוצאות הדיון והבהיר לו כי לנוכח כך, סיכוייו להתקדם לדרגת סגן- אלוף הם נמוכים. חרף זאת, התובע ביקש ממנו כי ישוב ויציג את מועמדותו בדיון הבא (ראה סיכום ראיון מיום 18.3.2003, מוצג ת/25). בשנת 2003 נדרש צה"ל לבצע תוכנית פיטורים למטרת חסכון והתייעלות, במסגרת תוכנית "קלע 2008". לצורך כך בוצע דירוג מקצועי של משרתי הקבע, על מנת לקבוע מי מביניהם יהיה מועמד לפיטורים, ובלבד שלא הגיע עדיין לגיל 38 (מי שהגיע לגיל זה לא שוחרר משרות). הקריטריונים לדרוג התייחסו למאפייני כל קצין מבחינת דרגתו, אפשרויות קידומו וכו'. נקבעו שלוש קטגוריות: קטגוריה א', הכוללת את 30% משרתי הקבע הבולטים באותה קבוצה, בעלי אופק קידום מובהק; קבוצה ב', הכוללת 40% מחברי הקבוצה שיש להם אופק שירות ארוך בצה"ל וקבוצה ג', הכוללת 30% מחברי הקבוצה, שאופק הקידום שלהם נמוך ולכן הם מהווים פוטנציאל לשחרור. בחודש אוגוסט 2003 דירג בסלו את התובע בדירוג ג', קרי, בעל פוטנציאל לשחרור מוקדם משרות הקבע, והודיע לו על כך. חרף הדרוג, המליץ בסלו לקצין קשר ראשי, זו-ארץ, שלא לשחרר את התובע משרותו הצבאי, שכן העריך כי התובע ביצע את תפקידו בצורה טובה. בעקבות המלצה זו, החליט זו-ארץ שלא לשחרר את התובע מן השרות, והוא אכן לא שוחרר. ביום 8.1.2004 נערך דיון נוסף ושלישי בענינו של התובע במסגרת ספ"כ חי"ק, וזו הפעם הוחלט לדרג אותו בדירוג ד', שמשמעותו היא שהתובע לא יועלה לדרגת סגן- אלוף. הטעם לכך היה שהתובע נמצא פחות מתאים מהמועמדים האחרים וכן שהיתה זו הפעם השלישית בה התמודד ללא הצלחה על תפקיד סגן- אלוף. בחודש מרץ 2004 מונה התובע לתפקיד קצין קשר באגד לוגיסטי מרחבי. בחודש יוני 2004 ביקש התובע כי יבוטל הדרוג ג' שניתן לו במסגרת תוכנית קלע 2008. מדובר היה בענין סמלי גרידא, שכן התובע כבר הגיע בחודש פברואר 2004 לגיל 38 (התובע הוא יליד 3.2.1966) שמעבר אליו לא ניתן היה לשחררו מצה"ל, ולכן לא היה מועמד לשחרור מצה"ל חרף הדרוג הנמוך. למרות שבסלו תמך בבקשה זו, החליט זו-ארץ לדחות את הבקשה ולהותיר את הדרוג על כנו, בנימוק שהדרוג ביטא את מיקומו הריאלי של התובע בהתחשב בכך שאיננו צפוי לקידום בחיל הקשר ביחס לקצינים אחרים. יצויין כי במכתבה של אל"מ אורנה ברביבאי לתובע מיום 19.10.2004, הובהר כי הפנייה לקצין קשר ראשי בענין זה נעשתה "בעקרה מטעמים הומאניים". בחודש אוקטובר 2004 הוגשה התביעה הנוכחית. בקיץ 2009 סיים התובע את שרותו והשתחרר מצה"ל. דיון התובע ניהל משפט ממושך, שארך כשבע שנים. התובע העיד עדים רבים מטעמו, רובם קציני מילואים ששירתו עימו או שהוא שירת תחת פיקודם החל משנת 1992, הגיש 206 מוצגים עבי כרס המחזיקים מאות עמודים, חקר חקירות ממושכות את עדי ההגנה, לרבות את בסלו וזו-ארץ, והגיש סיכומים בהיקף של 65 עמודים, תוך הסתמכות על ראיות רבות שאינן קבילות. התובע התעקש לנהל תביעה אישית נגד זו-ארץ ובסלו, למרות שיכול היה להסתפק בתביעה נגד משרד הבטחון, שקיבל אחריות למעשיהם של השניים. התובע הטיח האשמות מרחיקות לכת בנתבעים, ייחס להם מעשים חמורים, האשימם בשקרים ובטיוח והקליט באופן שיטתי קציני צבא עימם שוחח, בלא ידיעתם. התובע עשה כל זאת על מנת לנסות ולהוכיח כי דרוגו המקצועי בידי בסלו, כמו גם ההחלטה שלא לקדמו לדרגת סגן-אלוף, נבעו מתוך שיקולים זרים וייצר נקמנות של זו- ארץ. זוהי איפוא השאלה הטעונה הכרעה בתיק זה, כאשר אל מול טענותיו של התובע, טוענים הנתבעים כי ההחלטות בענינו התקבלו משיקולים ענייניים בלבד ובהתבסס על הערכות מקצועיות נמוכות שקיבל התובע. בטרם נבחן שאלה זו, נזכיר כי כאשר עסקינן באיוש תפקידים צבאיים, קידום בדרגה או התרת חוזה השרות של איש קבע בצה"ל, הביקורת השיפוטית מתאפיינת במידת ריסון מיוחדת. עמד על כך בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין. כך למשל, נפסק בבג"צ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי- צבא ההגנה לישראל (פורסם באתר משפטי) כי: "הצבא הוא מסגרת שירות מיוחדת, שעליה מוטלת משימה כבדה ביותר של הגנה על בטחון המדינה. חיילי הצבא הם המשאב האנושי העיקרי והחיוני שעליו בנויה המערכת הצבאית, ואין גורם חשוב ממנו לקביעת רמתו ואיכותו של הצבא. כך הוא באשר לכשירותו המבצעית של הצבא, וכך הוא באשר לרמתו הערכית-מוסרית. משכך, הביקורת השיפוטית על מדיניות הצבא באיוש תפקידים צבאיים, ובכלל זה בהתרת התחייבויות אנשי קבע לשרת בצה"ל בשל אי התאמה, מתאפיינת במידת ריסון מיוחדת." ובבג"ץ 7139/09 רס"ל ואדים גילר נ' שר הביטחון (2010) (פורסם באתר משפטי) נפסק אך לאחרונה כי: "מערכת יחסי השירות בצה"ל אינה חסינה מביקורת שיפוטית, בהיותה פונקציה מינהלית המתבצעת במסגרת המשפט הציבורי. בגדרו של הפיקוח השיפוטי על מעשי המינהל, יש לבחון האם נהגה הרשות הציבורית בעניינו של החייל בגדרי סמכותה, ועל פי כללי המשפט המינהלי הקובעים את דרכי הפעלת שיקול הדעת, ואמות המידה המחייבות גורם מוסמך בהפעלת סמכותו, ובהן - תום לב, הגינות, ענייניות, וסבירות. דרך כלל, בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקולו הוא, אלא בוחן את פעולת הרשות על פי אמות המידה של המשפט הציבורי. עם זאת, בית המשפט נוקט מידת ריסון מיוחדת בהפעילו פיקוח שיפוטי על מדיניות הצבא בנושאי כח אדם ומסגרות השירות של חייליו ... התערבות בית משפט זה בהחלטות רשויות הצבא הנוגעות לשירותם של חיילים מתמקדת, ככלל, במקרים בהם החלטה נתקבלה בחריגה מסמכות, או תוך הפרת כללי הפעלת שיקול הדעת המינהלי, או בסטייה מחובות ההגינות החלות על הרשות הציבורית. ככל שעולה כי החלטה ניתנה תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, בחוסר תום לב, בשרירות, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורש העניין, קמה עילת התערבות בהחלטת רשויות הצבא, על אף מתחם ההתערבות הצר בתחום זה". וראה גם בג"צ 5708/10 מויאל נפתלי נ' מפכ"ל המשטרה (2011) (פורסם באתר משפטי): "כפי שנפסק לא אחת 'ענייני כוח אדם בגופים היררכיים ומיוחדים, כגון הצבא והמשטרה, מסורים לשיקול-דעת הרשויות המוסמכות ומידת התערבותו של בית-משפט זה בעניינים אלה, מועטה' " אקדים ואומר כי במקרה דנן, לאחר ששמעתי חקירות נגדיות ממושכות של עדים רבים ועיינתי בחומר הראיות הרב שהונח בפניי, כמו גם בסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לא נפל דופי בהחלטותיהם של זו- ארץ ובסלו בכל הנוגע לדרוגו המקצועי של התובע ולאי העלאתו לדרגת סגן-אלוף, והכל, מן הנימוקים שיפורטו להלן. ראשית לכל, עומדת לו לתובע לרועץ ההערכה המאוד נמוכה שקיבל בחודש יוני 2000 מאת מרכז הערכה לסא"לים, הפועל במסגרת מערך מדעי ההתנהגות של צה"ל, גוף המכונה בראשי תיבות "ממד"ה". כעולה מעדותו של סגן- אלוף יותם אמיתי, ראש ענף הערכה בממד"ה, המעבר מדרגת רב- סרן לדרגת סגן-אלוף נתפס בצה"ל כחשוב ביותר, שכן מדובר בכרטיס הכניסה למשפחת הקצונה הבכירה. על מנת לסייע בתהליכי הקידום לדרגת סגן-אלוף, הוקם בצה"ל מרכז הערכה שהינו כלי מקצועי אובייקטיבי, הבוחן את פוטנציאל המועמד להתקדם בדרגה ולתפקידים חדשים. בשונה מכלי הערכה נוספים המשמשים לצורך בחינת קידומו האפשרי של מועמד, היתרון של מרכז הערכה הוא בהיותו כלי אובייקטיבי ובלתי תלוי בהיכרות קודמת של המעריכים עם המועמד. כמו כן, הדגש מוסב על בחינת התאמה לתפקידים בהם טרם התנסה המועמד, להבדיל מכלי הערכה אחרים, המבוססים על התרשמות מתפקידים שהמועמד כבר ביצע בעבר. במסגרת הערכתו של מועמד במרכז ההערכה, הוא נבחן במשך יומיים בשורה של מבחנים שונים, קוגנטיביים, קבוצתיים ועוד, ושישה מעריכים בוחנים את התנהגותו לאורך היום. שלושה מתוכם הם פסיכולוגיים ארגונים או תעסוקתיים ושלושה הם קצינים בדרגת אלוף- משנה בחיל ממנו הגיע המועמד. בענייננו, התובע זכה במרכז ההערכה לציון 2 מתוך 6. על פי סולם הציונים, הציון 1 מיועד למי שאין לו התאמה לקידום והציון 6 מיועד למי שיש לו התאמה רבה מאוד לקידום. לעומת זאת, הציון 2 מיועד למי שיש לו התאמה נמוכה לקידום. במסגרת ההערכה המקצועית שניתנה לתובע, נכתב עליו כי הוא "קצין מוחצן, בעל נוכחות בולטת ונסיון להציג תדמית דומיננטית ובוטחת. הסגנון משימתי ומכוון לפתרונות מהירים, שלא תמיד נלקחים בראייה כוללת ותוך הקפדה על איכות. רגישות יתר לכבודו פוגעת במיומנויות הבינאישיות ומובילה לעמדה אגוצנטרית, שתלטנית ועימות. בלחץ ואי ודאות מתקשה להתארגן ולקבה"ח עצמאיות, ונוטה לאימפולסיביות, "עיגולי פינות" ואי לקיחת אחריות". יצויין כי התובע הגיש ערעור על הציון הנמוך שקיבל במרכז הערכה, אך לאחר שהערעור נבחן על ידי פסיכולוג בכיר המומחה למרכזי הערכה, הוחלט לדחותו (ראה הודעה מיום 13.5.2004, נספח לתצהירו של יותם אמיתי). התובע מקשה בסיכומיו כיצד זה ייתכן שלמרות הציון הנמוך שקיבל (אותו הוא מגדיר משום מה בסיכומיו כציון "בינוני"), לא נפסלה מועמדותו לקידום עוד בשנים 2001- 2002. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת ההתנכלות, שהרי העובדה שלמרות הציון הנמוך שקיבל, הביא בסלו את שאלת קידומו של התובע לדיון במסגרת ספ"כ חי"ק, גם בחודש דצמבר 2002 וגם בחודש ינואר 2004, היא הנותנת שלא היתה כל התנכלות מצידו ביחס לתובע. התובע מבסס את טענותיו בדבר היותו ראוי לקידום מקצועי, על שורה של סיכומי ראיון שקיבל בעבר מאת מפקדיו הישירים, בהם נכתב כי מדובר בקצין מקצועי, מצטיין ומי שממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר (לרבות המלצתו של בסלו עצמו, בסיכום ראיון מיום 23.6.2002- מוצג ת/31). דא עקא, אל מול הערכות חיוביות אלה, ניצבת ההערכה המקצועית והאישית המאוד נמוכה לה זכה התובע במסגרת הדרוג החילי שעבר במסגרת מרכז הערכה. יש לייחס משקל מוגבר להערכה המקצועית של התובע במסגרת מרכז הערכה, ולהעדיפה על פני הערכה אישית של מפקדי היחידות בהן שירת התובע, שכן ישנה חשיבות רבה לבחינת יכולתו וכישוריו של התובע ביחס לקצינים אחרים בחיל הקשר, נתון שאיננו בידיעתם של מפקדי היחידות בהן שירת התובע לאורך השנים, אך מאידך, מהווה את הבסיס להערכה החילית. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת בגץ 7139/09 רס"ל ואדים גילר נ' שר הביטחון (2010) (פורסם באתר משפטי): "ההערכה לצורך הדירוג החילי מתבצעת בשילוב הגורמים הפיקודיים והמקצועיים. משרת הקבע נבחן אל מול בעלי תפקידים זהים בדרגות זהות בחיל כולו. במסגרת הדירוג החילי, ניתן משקל להערכת המפקד האישי, אך זה אינו המרכיב הבלעדי לצורך כך. מלבד ההערכה המקצועית של משרת הקבע, הדירוג החילי מביא בחשבון גם את הנתון הסוציומטרי של משרת הקבע, הרקע המשמעתי שלו, הצטיינות מיוחדת, ונתונים נוספים. לחוות דעת המפקד הישיר ניתן משקל כמרכיב אחד בין מכלול שיקולים במסגרת הדירוג החילי. אין יסוד להתערב בהליך זה של דירוג חילי, התואם את התכליות הארגוניות של הצבא, ועומד במבחני הענייניות והסבירות, על פי צרכיו המיוחדים של הצבא." יצויין בהקשר זה כי חלק מהעדים עליהם התבסס התובע בענין רמתו המקצועית היו קציני מילואים, שאינם נמנים על חיל הקשר, כך שמטבע הדברים מידת היכולת שלהם להעריך באמת ובתמים את כישוריו של התובע, מוגבלת, ובודאי שאין להם יכולת לקיים בחינה השוואתית בין יכולותיו של התובע לבין יכולות של קצינים אחרים בחיל הקשר. כאשר עסקינן בקידום, ההשוואה היא לעולם בין מספר מועמדים שכולם נמנים על חיל הקשר וכולם בדרגתו של התובע. מפקדיו הישירים של התובע לאורך השנים, שאינם נמנים על חיל הקשר, נעדרו כל יכולת להשוות את כישוריו של התובע עם כישוריהם של קצינים אחרים בחיל הקשר. זאת ועוד, בכל הנוגע לסיכומי ראיון מחמיאים שהתובע צבר במרוצת שנות שרותו, צריך לזכור כי מטבע הדברים, ישנה נטיה אנושית ברורה ומובנת לייפות את המציאות ולהפליג בשבחי המרואיין כאשר מדובר בסיכום ראיון שתוכנו נמסר למרואיין, נטיה שאינה קיימת כאשר מדובר בהערכה אנונימית או הערכה שתוכנה אינו נמסר למועמד. על כן, אין להפריז במתן משקל ייתר לאותם סיכומי ראיון לרוב שהציג התובע ואשר נערכו עימו לכל אורך שרותו הצבאי (אגב, ישנם גם שני סיכומי ראיון שליליים מבחינתו של התובע- ראה סיכום ראיון מיום 5.4.1992 מוצג ת/64 וכן מיום 4.9.1994 מוצג ת/56א'). לסיכום נקודה זו, ההערכה המקצועית הנמוכה שקיבל התובע במרכז הערכה לסא"לים, בהחלט יכולה היתה להצדיק את ההחלטה שלא לקדמו לדרגת סגן- אלוף, כמו גם את ההחלטה לדרגו בדרוג ג'. הטענה בדבר התנכלות אישית של זו- ארץ ובסלו כלפי התובע אינה מתיישבת עם העובדה שלמרות שניתן היה להורות על שחרורו של התובע מצה"ל עוד בחודש אוגוסט 2003, לנוכח דרוגו בדרגה ג' במסגרת תוכנית הקיצוצים "קלע 2008", הרי שבסלו עצמו היה זה שהמליץ לזו- ארץ שלא לשחרר את התובע, וזו- ארץ קיבל המלצה זו. אם אכן חפצו ברעתו של התובע, מה פשוט היה יותר, מבחינתם של השניים, מאשר להורות על שחרורו של התובע מצה"ל לנוכח דרוגו הנמוך? העובדה שלא עשו כן, משמיטה מניה וביה את הבסיס מתחת לטענת ההתנכלות שמעלה התובע כלפיהם. זאת ועוד, הטענה כאילו זו- ארץ התנכל לתובע על יסוד הסכסוך ביניהם משנת 1992 אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שזו- ארץ היה זה שקידם את התובע לתפקיד סמג"ד בשנת 2001. אין כל הגיון לייחס לזו- ארץ רצון להתנכל לתובע בשנת 2002, כאשר ביקש לקבל דרגת סגן-אלוף, על יסוד הכרות שלילית משנת 1992, אם בין שנת 1992 ושנת 2002 היה זה דווקא זו- ארץ שקידם את הקריירה הצבאית של התובע. כמו כן, לו באמת ובתמים ביקש זו- ארץ להתנכל לתובע, ולו באמת יכול היה לקבוע לבדו ועל דעת עצמו את הדרוג של התובע, הרי שכבר במסגרת דיון ספ"כ חי"ק שנערך בחודש דצמבר 2002 יכול היה לסווג את התובע בדרוג ד', קרי, להחליט שהתובע לא יועלה לדרגת סגן-אלוף, אך הוא לא עשה כן, והתובע סווג "ד"ש", מה שאיפשר לו התמודדות נוספת ושלישית על דרגת סגן-אלוף. באשר לבסלו, טענת ההתנכלות המופנית כלפיו אינה מתיישבת עם העובדה שבסלו הסכים להציג את מועמדותו של התובע לתפקיד סגן- אלוף בפני ספ"כ חי"ק, הן בחודש דצמבר 2002 והן בחודש ינואר 2004, למרות שלא היה חייב לעשות כן. בנוסף, ההחלטה בדבר קידומו או אי קידומו של קצין היא החלטה של פורום הכולל מספר קצינים, ולא מדובר בהחלטתו של קצין בודד, זה או אחר, גם אם מדובר בקצין קשר ראשי. מכאן שההחלטה לדרג את התובע בדרוג ד', קרי, שלא יועלה לדרגת סגן- אלוף, לא היתה החלטתו הבלעדית של זו- ארץ, אלא החלטה של כלל הפורום ספ"כ- חי"ק, על יסוד הנתונים שהוצגו בפניהם. אינדיקציה נוספת לכך שלא היתה התנכלות לתובע היא העובדה שבסלו וזו-ארץ איפשרו לתובע לצאת ללימודי תואר שני במינהל עסקים במהלך השרות בשנת 2002, פריביליגיה שאינה ניתנת לכלל משרתי הקבע, כפי שהתובע עצמו טוען בסיכומיו (ס' 334- 339). יצויין כי ההחלטה הראשונה שלא לקדם את התובע לדרגת סגן-אלוף התקבלה עוד באוגוסט 2001, בעת כהונתו של תת- אלוף משה מרקוביץ בתפקיד קצין קשר ראשי, מה שמעיד כי לא בסלו וזו- ארץ היו הראשונים שמנעו את קידומו של התובע. יצויין כי אין בפיו של התובע כל טענות נגד תת- אלוף מרקוביץ, ומכאן שצדקת ההחלטה משנת 2001 כלל אינה שנויה במחלוקת. גם העובדה שלא נערכה לתובע הערכה חוזרת במרכז להערכת סא"לים, למרות שביקש הערכה כזו בחודש יולי 2004 (מוצג ת/136) אינה מעידה על התנכלות של זו-ארץ, שכן אין כל ראיה לכך שהפניה הועברה אליו ושהוא התעלם ממנה. זו- ארץ אמנם לא יכול היה לשלול אפשרות שהפניה הועברה אליו, אך גם לא זכר באופן פוזיטיבי כי אכן היתה אליו פניה כזו (ע' 37 לפרוטוקול). חשוב להדגיש כי לא כל הערכה שלילית של מפקד ביחס לפקודו המועמד לקידום היא בהכרח תולדה של התנכלות ממניעים זרים. התרשמותו של קצין מפקודו היא במידה רבה ענין סובייקטיבי, בלתי מדעי ובלתי מדיד. היא תולדה של התרשמות כללית, נסיון חיים, הכרות קודמת עם המועמד, הכרת אופיו של המועמד, האופן בו הוא מתפקד או מתנהל מול המפקד ומול אחרים, ועוד שורה ארוכה של גורמים, לרבות תחושה פנימית, שכל ישר ואינטואיציה, רובם ככולם בבחינת דק מן הדק עד אין נבדק. על כן, אף אם אניח כי דעתו השלילית של זו- ארץ בדבר מידת התאמתו של התובע לדרגת סגן- אלוף התבססה על ההיכרות המשותפת והלא מוצלחת של שניהם משנת 1992, עת זו- ארץ שימש כמג"ד הקשר והתובע שימש כמ"פ הפעלה תחת פיקודו, אין בכך דבר פסול, שכן אם התובע הותיר על זו- ארץ רושם שלילי מההיכרות עימו בעבר, היתה זו זכותו ואף חובתו של זו -ארץ להביא ענין זה בין יתר השיקולים הנדרשים לשאלה האם התובע ראוי לקידום אם לאו. התובע טען בסיכומיו כי זו- ארץ גיבש לגביו דעה קדומה, כאשר במסגרת ועדת קשר"חים סדירים, שדנה בענינו של התובע בחודש ינואר 1995, אמר כי התובע לא יכול להיות קשר"ח הואיל והוא קצין לא אמין (מוצג ת/54א'). דא עקא, זו- ארץ הסביר בעדותו (ע' 32 לפרוטוקול) כי הדברים לא נאמרו על רקע ההיכרות הקודמת ביניהם, אלא משום שנתגלו אצל התובע בעיות אמינות בשנת 1994, כעולה ממכתב נזיפה שכתב מפקד אחר של התובע לתיקו האישי, ביום 4.9.1994 (מוצג ת/56א'). לגופו של ענין, אין למצוא כל פסול בכך שמי שמעורב בקבלת ההחלטה האם קצין מסויים יקודם בדרגה אם לאו הוא קצין שיש לו היכרות אישית קודמת עם המועמד. מכל מקום, מי שמבקש להוכיח כי הרושם השלילי של מפקדו כלפיו הוא תולדה של התנכלות זדונית שמניעיה זרים, עליו הנטל להוכיח זאת, ולא מדובר בנטל קל להרמה. בנטל זה, התובע לא עמד. התובע טען בסיכומיו כי בסלו הפך את עורו כלפיו מרגע שזו- ארץ מונה לתפקיד קצין קשר ראשי, משום שרצה לשאת חן בעיני זו- ארץ. לראיה, התובע מצביע על כך שבסיכום ראיון של בסלו עימו בחודש דצמבר 2002, יצר בסלו את הרושם שהוא חושב עליו אך טובות, למרות שבשאלון הערכה שמילא עליו בחודש נובמבר 2002 הוא כתב עליו חוות דעת שלילית. אין ממש בטענה זו. עיון בדו"ח הערכה שמילאו קציני חיל הקשר על התובע בחודש נובמבר 2002, מוצג ת/26/א, מגלה כי שלושה קצינים בחיל סברו שהתובע איננו בשל לתפקיד סגן- אלוף, ואילו "הממונה", שאינו אלא בסלו, היה היחיד שרשם כי התובע בשל לתפקיד סגן- אלוף. דברי ההסבר שהתובע הקליט בשיחה עם היועצת הארגונית של החיל, בנוגע לשאלה מי היה זה שכתב הערכה מילולית לא מחמיאה על התובע, הם בבחינת עדות בלתי קבילה, שכן הקלטת לא הוגשה כראיה. כמו כן, מדובר בעדות שמיעה משום שהדוברת שהוקלטה לא הוזמנה לעדות. אין גם ראיה על כך שבסלו הוא שכתב את ההערכה הנמוכה בתחום מדדי התשומה והתפוקה במוצג ת/26/א. מכל מקום, גם אם אניח כי בסלו הוא שכתב הערכה לא מחמיאה על התובע, אין בכך כדי לבסס טענה של התנכלות מצידו, אלא לכל היותר הדבר רק יכול להוכיח שאת דעתו האמיתית על התובע, שמר בסלו בסוד מפני התובע ובראיון האישי לא נהג כלפיו בכנות. חוסר כנות איננו מצמיח עילת תביעה. התובע טוען בסיכומיו כי בסלו לא ייצג אותו נאמנה בעת הדיון בספ"כ- חי"ק ביום 8.1.2004. טענה זו לא הוכחה, שכן אין כל ראיה מה אמר או לא אמר בסלו באותו דיון בקשר לתובע. בנוסף, טענה זו מבוססת על השקפה מוטעית בעליל בענין התפקיד שבסלו אמור היה למלא בדיון. בסלו לא היה אמור לייצג את התובע באותו דיון, אלא רק להציג את מועמדותו בפני הפורום. בסלו איננו בא כוחו של התובע, איננו נציגו או שלוחו ולא היה אמור לקדם את מינויו, אלא רק להביע את דעתו בענין התאמתו של התובע לתפקיד סגן- אלוף, על פי מיטב שיפוטו והערכתו, גם אם אלה לא שירתו את האינטרס האישי של התובע. יש ממש בטענת הנתבעים בסיכומיהם, לפיה העובדה שהתובע מילא בהצלחה את תפקידיו עד לדרגת רב סרן, אין פירושה שהוא התאים גם לקבלת דרגה של סגן-אלוף, על הקידום המקצועי הנובע מכך, שכן קצין יכול להצטיין בתפקיד אחד, ולהכשל כשלון חרוץ בתפקיד שדרגתו גבוהה יותר. כדי להקטין את האפשרות לכשלונות מסוג זה, נועד ההליך של הערכה במסגרת מרכז הערכה לסא"לים. אכן, התובע השתייך למסלול הליבה של חיל הקשר, אך העובדה שנמצא מתאים למסלול כזה בגיל 18, בטרם גיוסו לצבא, אינה מעידה בהכרח על התאמתו לדרגת סגן-אלוף בגיל 35, בחלוף 17 שנה של שרות צבאי. בסופו של דבר, כמו בכל גוף היררכי, בתחילתו של המסלול נמצאים קצינים רבים, אך ככל שמטפסים במעלה פירמידת הפיקוד והדרגות, הולכים ומתמעטים הקצינים, ולא כל מי שהתחיל את הדרך בהצלחה, זוכה גם להגיע לראש הפירמידה. העובדה שהתובע היה קצין טוב, אינה שוללת את העובדה שנמצאו בחיל הקשר קצינים טובים ממנו ומתאימים ממנו לקידום. התובע מלין רבות על ההחלטה לדרגו בדרוג ג' במסגרת התוכנית "קלע 2008". הוא מכנה דרוג זה בכינוי "דרוג שקרי". נקדים ונאמר כי מדובר בטרמינולוגיה בלתי אפשרית, שכן אם אדם מסויים מעריך אדם אחר הערכה שלילית, לא ניתן לכנות זאת "הערכה שקרית", אלא לכל היותר הערכה שגויה. לגופו של ענין, לא נגרם לתובע כל נזק מחמת דרוגו זה. טעמו של דבר הוא שחרף הדרוג האמור, שנעשה בחודש אוגוסט 2003, החליטו בסלו וזו- ארץ שלא לשחרר את התובע משרותו הצבאי. כך למשל, כתב בסלו בדואר אלקטרוני לתובע ביום 17.11.2003: "אבי, אני מטפל. ההמלצה לקשרר שתמשיך. לא אאפשר אחרת." (מוצג ת/91). בחלוף זמן קצר, בחודש פברואר 2004, הגיע התובע לגיל 38, גיל שבו כבר לא היה ניתן בכל מקרה לשחררו מצה"ל חרף הדרוג שקיבל. התובע המשיך ושירת בצה"ל עד שחרורו בקיץ 2009, בגיל 43, שש שנים לאחר אותו דרוג, מה שממחיש יותר מכל את העובדה שבפועל לא נגרם לו נזק כלשהו מחמת אותה פרשה. הטענה כאילו ניתנה לתובע הודעה בדבר שחרורו מצה"ל, על יסוד דרוגו בקבוצה ג', אינה מבוססת. עיון בסיכום הראיון מיום 5.11.2003 מוצג ת/20, שערך אלוף- משנה דוד ביטון, רמ"ח מבצעים, מגלה כי אמנם ניתנה לתובע התראה מפני אפשרות שישוחרר, אך גם שנאמר לתובע מפורשות כי "מפקדיו מעוניינים כי הקצין ימשיך בשרותו ודרוגו הנמוך במדרג החילי אינו משקף את יכולותיו ... במקביל נבחן השארותו בשירות לאור חוו"ד מפקדיו וזאת לאחר בחינת כלל המועמדים." ראה גם מכתבו של בסלו לתובע מיום 17.11.2003, מוצג ת/91. לגופו של ענין, מעדותו של בסלו עולה כי הוא בחר לדרג את התובע בדרוג ג' על רקע שתי ההחלטות הקודמות של ספ"כ- חי"ק לדרג את התובע "ד"ש", קרי, לא לקדמו לדרגת סא"ל, כמו גם על רקע הציון הנמוך שקיבל במרכז הערכה לסא"לים. מדובר איפוא בהחלטה עניינית שלא נבעה ממניעים זרים. עדות זו נתמכת בסיכום ראיון שנערך עם התובע ביום 28.8.2003, בו הוסבר לו שהדרוג נובע בעיקר לאור חוסר פוטנציאל לקידום בדרגה, כמו גם שחרף הדרוג האמור, בסלו לא רואה בו מועמד לשחרור מוקדם, לנוכח היכולת הטובה שגילה בתפקידו (מוצג ת/21). נזכיר כי תוכנית "קלע 2008" לא היתה אהודה, לשון המעטה, על זו- ארץ ובסלו, אך הם היו אנוסים לפעול על פיה ולדרג את קציני החיל, בשל הצורץ לקצץ בתקציב. מכל מקום, במקרה של התובע, הם מזערו את הנזק שעלול היה להגרם לו שכן חרף דרוגו הנמוך, הם מנעו את שחרורו מצה"ל.יצויין כי התובע לא היה רב הסרן היחיד בחיל הקשר שדורג ג'. כמוהו היו עוד 30% מבעלי דרגות הרס"ן בחיל הקשר. חשוב גם להדגיש כי בניגוד לנטען בסיכומי התובע, דרוגו של קצין בקבוצה ג' אין פירושו של דבר שעסקינן בקצין גרוע, אלא רק שמדובר בקצין שאין לו פוטנציאל קידום לדרגת סגן-אלוף. לא כל מי שדורג בקבוצה ג' שוחרר מהשרות, והמקרה של התובע יוכיח, שכן חרף הדרוג האמור, הוא לא שוחרר מצה"ל והמשיך לשרת עוד שש שנים תמימות. בהחלט יתכן כי לנוכח רצונו של בסלו שלא לשחרר את התובע משרות, צריך היה לדרג אותו בדרוג ב', השמור למי שיש לו אופק שרות ארוך טווח, אך בודאי שאין מקום לקבוע כי הדרוג ג' שנעשה לתובע בוצע משיקולים זרים מתוך מטרה להתנכל לו. התובע טוען כי נגרם לו נזק ראייתי, שכן מסמכים שונים נעלמו מתיקו האישי בדרך לא דרך. אינני מקבל טענה זו. 206 המוצגים שהתובע צירף לתיק המוצגים שלו הם ראיה חותכת לכך שברשות התובע מצויים מסמכים רבים מאוד אותם השיג מרשויות הצבא ולא ברור כיצד היה עולה בידו להוכיח את תביעתו לו היה שם את ידו על מסמכים נוספים. כמו כן, לא שוכנעתי כי מי מהנתבעים היה מעורב בהעלמת מסמכים מתוך תיקו האישי של התובע. בהחלט ייתכן כי אם חסרו מסמכים בתיק האישי- הרי שהיה זה משום שמלכתחילה לא נשמרו במסגרתו, מסיבה זו או אחרת (ראה עדותו של סגן-אלוף אביב קשטן בענין שיטת התיוק המיושנת והלא יעילה, בע' 12- 14 לפרוטוקול). לתובע עצמו היתה גישה מלאה לתיק האישי שלו, כך שהיכולת להעלים מסמכים מתוך התיק, היתה נתונה לו בדיוק כמו שהיתה נתונה לנתבעים. מכל מקום, הכלל בדבר נזק ראייתי מביא לכל היותר להעברת נטל הראיה מכתפי התובע אל כתפי הנתבעים. במה דברים אמורים- דוקטרינת הנזק הראייתי פותחה בהקשר של תביעות בגין רשלנות רפואית. הדוקטרינה קובעת כי אם מחמת העדר רישומים רפואיים מטעם המוסד הרפואי הנתבע, נגרם נזק ראייתי לתובע, המתקשה להוכיח את הרשלנות הרפואית, עובר נטל השכנוע אל שכמו של המוסד הרפואי, ועליו להוכיח כי לא היתה התרשלות מצידו. הא ותו לא. ראה ע"א 9063/03 פלוני ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' פ"ד ס(1) 556, 572: "הכלל הוא, בפשטות, כי 'נזק ראייתי שנגרם לתובע, מקום שבו לא נערכים רישומים רפואיים כנדרש או שלא נשמרים רישומים אלה, עשוי להביא ... להעברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע אל שכמו של הנתבע' ...". ראה גם ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה ואח' נ' יעל פינטו (2002) (פורסם במאגר משפטי). בעניננו, הנתבעים עמדו בנטל זה, שכן עלה בידיהם להוכיח, באופן פוזיטיבי, כי לא נפל דופי בהתנהלותם בענינו של התובע. על כל אלה יש להוסיף את התרשמותי שלי מן התובע ומדרך הילוכו, התרשמות שלא היתה חיובית כלל ועיקר. הרושם הבולט מאוד לעין מהתנהלותו של התובע בכל הפרשה, הוא שהתובע פיתח גישה כפייתית, לא פחות מכך, בכל הנוגע לקידומו המקצועי. התובע עסק באיסוף אובססיבי של מסמכים כדי להוכיח את טענותיו. התובע הגדיל עשות, ובניגוד לכל נורמה ראויה ביחסים שבין קצינים בצה"ל ובאופן בלתי לויאלי בעליל, הקליט באופן שיטתי וסדרתי את מפקדיו וכן קצינים בכירים עימם שוחח, בלא ידיעתם, על מנת לאסוף חומר ראיות נגד הנתבעים. כך, התובע הקליט שיחות שניהל עם בסלו בחודש נובמבר 2003 (מוצג ת/153) ובחודש מרץ 2004 (מוצג ת/154), שיחה שניהל עם אלוף-משנה דני זורע בחודש אוקטובר 2004 (מוצג ת/159), שיחה עם רב-סרן לימור פינטו יועצת ארגונית של החיל מחודש פברואר 2004 (מוצג ת/155), שיחה עם רע"ן משאבי אנוש חי"ק, סגן- אלוף חנית אגמון מחודש נובמבר 2003 (מוצג ת/156), שיחה עם המג"ד בני יוסף, מפקדו הישיר של התובע, בחודש דצמבר 2003 (מוצג ת/157) ועוד. התובע שלח באמצעות אשתו מכתבים לרמטכ"ל במטרה למנוע את מינויו של בסלו לתפקיד קצין קשר ראשי (ע' 98 לפרוטוקול) ואף הטריד את בסלו בביתו, שבועות מספר לפני עדותו בחודש אוקטובר 2010 (ע' 72 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף כי מפרשיות אחרות שנחשפו במהלך המשפט, הקשורות להתנגחויות של התובע עם קצינים אחרים בענינים שאינם קשורים לקידומו, עולה כי התובע גילה חוסר לויאליות כלפי קצינים אחרים כמו גם כלפי מפקדיו, ובכך אימת למעשה במו ידיו את ההתרשמות השלילית שהותיר על המעריכים של מרכז ההערכה, ולפניהם, על זו- ארץ ואלוף-משנה אמנון מידן, שהתרשמו עוד בשנת 1992 כי מדובר בקצין בלתי לויאלי. כך למשל, בפרשת סרן יניב נמני, בעיצומה של לחימה במסגרת מבצע חומת מגן, התלונן התובע בפני בסלו על קצין הקשר בחטיבת יהודה ועל מפקד גדוד הקשר שנותן כביכול גיבוי לנמני, תוך מתן תפוצה רחבה לתלונתו, מה שגרם למג"ד, סא"ל בני יוסף, לבקש את הדחתו של התובע מתפקידו, מהלך שבסלו מנע. בעקבות אותו ארוע זומן התובע לשיחת נזיפה אצל בסלו, שציין בפניו כי מדובר בהתנהגות בלתי לויאלית כלפי המג"ד (מוצג 26 מיום 4.2.2003). בפרשה אחרת, שעניינה נגד בשם ויטאלי שוורץ, פנה התובע לראש אכ"א תוך עקיפתם של בסלו ושל מג"ד הקשר ולאחר מכן הטריד בהודעות דואר אלקטרוני את בסלו והאשים אותו בהאשמות שונות ומשונות. התנהגות זו של התובע רק מחזקת את המסקנה כי בדין הוחלט שלא לקדמו לדרגת סגן- אלוף. בשולי הדברים יש להתייחס לקריאת הביניים המיותרת של זו- ארץ, שממקום מושבו באולם הדיונים, אמר כי הוזמן שבועיים קודם לכן על ידי עו"ד אליעד שרגא, בא כוחו של התובע, לארוחה בביתו. דברים אלה הוכחו כבלתי נכונים, שכן השניים אמנם נפגשו ככל הנראה בארוחת ערב, אך היה זה בביתו של צד שלישי, ולא קיימת כל הכרות ביניהם. התובע מייחס בסיכומיו חשיבות רבה לאמירה זו שלדידו, יש בה כדי להעיד על חוסר אמינותו של זו ארץ. דא עקא, אינני סבור כי אמירה זו, שאכן אינה משקפת את האמת ולא ברור על מה ולמה נאמרה, נושאת חשיבות כה רבה, במיוחד כשאין היא קשורה כלל ועיקר לענינים שבמחלוקת במשפט זה. סיכומו של דבר, באתי לכלל מסקנה כי ההחלטות שנתקבלו בענינו של התובע, קרי, ההחלטה לדרג אותו בדירוג ג' במסגרת תוכנית "קלע 2008", וההחלטה שלא לקדם אותו לדרגת סגן-אלוף, היו החלטות שנתקבלו מטעמים עניינים, בתום לב ובסמכות, תוך הפעלת שיקול דעת לגופו של ענין, בלא שנשקלו שיקולים זרים ובלא שההחלטות היו בלתי סבירות. ניתן גם לקבוע כי מדובר בתביעת סרק שלא נמצא בה כל ממש. הרושם המתקבל הוא שהתובע, שלא השלים עם מה שנתפס בעיניו, בלא כל הצדקה, כעוול בל יסולח, ביקש לבוא חשבון עם צה"ל בכלל, ועם זו-ארץ ובסלו בפרט, על שמנעו את קידומו המקצועי. התובע עשה זאת תוך ניהול הליך ממושך, מיותר ונקמני, על גבול הטרדנות, בו השתלח נגד מפקדיו והאשים אותם בהאשמות חמורות, ללא הצדקה של ממש. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪. הפרת חוזהחוזה