1. התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה כספית בסך של 302,747 ₪, בגין הפרת הסכם מכר מקרקעין על ידי הנתבע מס' 1 ופעולות רשלניות שבוצעו, לטענתו, על ידי הנתבע מס' 2. 2. כפי שהדבר עולה מכתב התביעה, הרי שהתובע היה בכל הזמנים הרלוונטיים הבעלים של 2795/10554 חלקים בגוש 10397, חלקה 95 בג'סר א-זרקא (להלן "נכס המקרקעין"). הנתבע מס' 1 (להלן "מינצברג") רכש את נכס המקרקעין בהתאם להסכם מכר שנחתם בין הצדדים ביום 6.3.2001 ונרשמה לטובתה הערת אזהרה ביום 7.3.2001. הנתבע מס' 2 (להלן "עו"ד קלורין"), הינו עורך דין שייצג את מינצברג בעת עריכת הסכם המכר ובהליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים לאחר מכן בת"א 13300/02 ות"א 6080/02. 3. לטענת התובע, עסקת המכר הייתה עסקת נטו וכל המסים ותשלומי החובה בגין המכירה, לרבות מס שבח ומכירה, היו אמורים להיות משולמים על ידי מינצברג לא יאוחר מיום 6.7.2001. מינצברג לא עמד בהתחייבויותיו ולא שילם את מס השבח, תוך שהוא מעלה כנגד התובע טענות שונות. עקב אי תשלום מס השבח נוצר ברשויות המס חוב על שמו של התובע, כבעלים של המקרקעין, וננקטו כנגדו הליכי גבייה. בלית ברירה, שילם התובע את החוב, לאחר שהגיע להסדר עם רשויות המס. המחלוקת בין הצדדים התבררה בשתי תביעות שהגישו האחד כנגד השני, במסגרת ת"א 13300/02 ות"א 6080/02, אשר הדיון בהן אוחד. בהתאם לפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט רטנר ביום 7.4.2005 התקבלה תביעתו של התובע ואילו תביעתו של מינצברג נדחתה. פסק הדין קבע, כי מינצברג הפר באופן יסודי את הסכם המכר ולא שילם את מס השבח הנובע מהעסקה, למעט תשלום סכומים נמוכים המגיעים כדי סך של 20,000 ₪. לפיכך, חויב מינצברג לשלם לתובע סך של 154,772 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.8.2003 ועד למועד התשלום בפועל וכן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. לטענת התובע, מינצברג לא מילא אחר הוראות פסק הדין עד לרגע הגשת התביעה דנן וחובו עמד על סך של 301,202 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 150,000 ₪ ששולם על ידי הקונים החדשים ביום 10.9.2008. 4. במסגרת התכתבויות שהתנהלו בין הצדדים, הודיע עו"ד קלורין במכתבו מיום 28.4.2005, כי מינצברג העביר את זכויותיו במקרקעין לאחרים, שלטובתם נרשמה הערת אזהרה. בעקבות זאת, נערכה פנייה ללשכת רישום המקרקעין ואז התגלה כי נעשה שימוש בייפוי כוח בלתי חוזר עליו חתם התובע, בניגוד לסעיפים מפורשים בהסכם, ועל בסיס חתימתו נרשמה ביום 24.12.2002 הערת אזהרה נוספת לטובת הקונים החדשים. התובע טען, כי למינצברג ולעו"ד קלורין לא הייתה זכות להעביר זכויות כלשהן במקרקעין כל עוד לא שולמה מלוא התמורה, לרבות המסים, וכי הם ניצלו את התמשכות ההליכים המשפטיים על מנת לנסות ולהבריח את הנכס ולעשות שימוש שלא כדין בייפוי הכוח הבלתי חוזר של התובע. התובע טען, כי "הקונים החדשים" לא היו מוכרים לו והוא לא ערך עסקה כלשהי עמם. 5. התובע טען, כי הנתבעים חברו יחד כדי לרמות אותו, תוך עשיית שימוש שלא כדין בייפוי הכוח הבלתי חוזר, למרות שלא שולמה מלוא התמורה על פי הסכם המכר. עוד נטען, כי עו"ד קלורין הטעה את התובע וגרם לו להעביר לידיו את ייפוי הכוח הבלתי חוזר, שבאמצעותו רשם הערת אזהרה לטובת הקונים החדשים, בניגוד להוראות ההסכם. התובע טען, כי עו"ד קלורין הפר את חובתו והתנהג כלפיו באופן רשלני ולכן, הוא חייב לשלם לו את כל הנזקים שנגרמו לו. עוד נטען, כי השימוש בייפוי הכוח לטובת רישום הערת אזהרה לטובת הקונים החדשים, מהווה הפרה של השליחות ושל חובת הנאמנות והזהירות כלפי התובע. 6. התובע טען, כי טרם הגשת תביעתו התברר לו על דבר קיומו של הסכם נאמנות אשר נערך על ידי עו"ד קלורין ונחתם ביום 9.1.2001 במשרדו, בין מינצברג לבין הקונים החדשים. לטענת התובע יש בכך כדי להעיד על השתתפותו המלאה של עו"ד קלורין במהלכיו הפסולים של מינצברג ועל חוסר תום לבו. 7. התובע עתר לחייב את מינצברג ועו"ד קלורין, ביחד ולחוד, בגין נזקיו הישירים והעקיפים - סך של 151,202 ₪ נכון ליום 10.9.2008, בגין יתרת החוב, סך של 50,000 ₪ בגין ניהול ההליכים למול רשויות המס, סך של 20,000 ₪ (5,000 דולר) כפיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה, סך של 61,545 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וכן, סך של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש. 8. ראוי להבהיר, כי התביעה הוגשה במקור בבית המשפט המחוזי כנגד מינצברג, עו"ד קלורין, "הקונים החדשים", מדינת ישראל (רשויות המס) ולשכת רישום המקרקעין והוועדה המקומית לתכנון ובנייה, במסגרתה נתבקש סעד הצהרתי לפיו, הבעלות בנכס המקרקעין נותרה בידיו וכי יש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה ביום 24.12.2002 לטובת "הקונים החדשים", להצהיר כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתם התובע בטל, להורות לרשויות המס להמנע מלגבות את חוב המס מהתובע ולהורות לוועדה לתכנון ובנייה להמנע מליתן היתר בנייה ל"קונים החדשים". בהתאם להסכמת הצדדים מיום 30.12.2008, שניתן לה תוקף של פסק דין, נדחתה התביעה כנגד מדינת ישראל והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. בנוסף, נדחתה התביעה כנגד "הקונים החדשים", בהתאם להסכמת הצדדים מיום 22.9.2008, שקיבלה תוקף של פסק דין. משנדחתה התביעה כנגד כל הנתבעים למעט מינצברג ועו"ד קלורין, הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד הנ"ל והתיק הועבר לדיון בפני בית משפט השלום, בהתאם לסמכותו העניינית. 9. מינצברג לא התגונן מפני התביעה המקורית ואף לא מפני התביעה המתוקנת וביום 17.2.2011 ניתן כנגדו פסק דין בהעדר. 10. עו"ד קלורין התגונן מפני התביעה וכפר בטענות שהעלה כנגדו התובע. לטענתו, התביעה התיישנה וממילא הוא מנוע מלהגיש את תביעתו נוכח ההסדר שהושג בינו לבין הנתבעים 3 ו - 4 בתביעה המקורית ("הקונים החדשים", להלן "גרבאן וזאיט"), מהם קיבל את הסכום שנפסק לחובת מינצברג בפסק הדין שניתן בת"א 13300/02. עו"ד קלורין טען, כי פעל רק כבא כוחם של מינצברג והקונים החדשים ורק כלפיהם הוא חב בחובות של עו"ד כלפי לקוחותיו, כולל חיסיון ביחס לעניינים שבינו לבינם. לטענתו, על פי הסכם הנאמנות שנכרת בין מינצברג לבין גרבאן וזאיט, קנה מינצברג את זכויותיו של התובע עבורם כדין וככל שנרשמה הערת אזהרה, הדבר נעשה כדין, כאשר ייפוי הכוח שנתן התובע למינצברג נוסח על ידי ב"כ התובע בעצמו והוא אפשר רישום הערת אזהרה לטובת צד ג', להבדיל מהעברת זכויות. הנ"ל טען, כי על פי ייפוי הכוח הבלתי חוזר אשר נוסח על ידי בא כוח התובע ואשר נחתם בפניו, הוסמך עו"ד קלורין במפורש לרשום הערת אזהרה לטובת כל אדם שמינצברג התחייב להעביר לו את הזכויות אשר רכש מהתובע. רישום זה בייפוי הכוח שומט את הקרקע תחת טענותיו של התובע בנוגע לשימוש שעשה עו"ד קלורין בייפוי הכוח לצורך רישום הערת אזהרה לטובת גרבאן וזאיט. לטענתו, ייפוי הכוח נחתם על ידי התובע הן לצורך טיפול בשומה עצמית מול רשויות המס, והן לצורך רישום הערות אזהרה לטובת צדדי ג', כפי שמצוין במפורש בייפוי הכוח. מאידך, התובע קיבל ייפוי כוח בלתי חוזר ממינצברג, המאפשר לו למחוק את הערת האזהרה אם יופר החוזה. עו"ד קלורין טען, כי ככל שקיימת יתרת חוב עקב פסק הדין שניתן בת"א 13300/02 על התובע לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד החייב ולא להפוך את עו"ד קלורין אחראי לחוב. עוד נטען, כי על התובע לפנות בטענות לבא כוחו וכי הוא לא פעל להקטנת נזקיו. עו"ד קלורין טען, כי מינצברג היה רשאי להתקשר בהסכם נאמנות עם גרבאן וזאיט וכי רכישת הזכויות מהתובע נעשתה על פי הסכם נאמנות זה. עוד נטען, כי לא היה על עו"ד קלורין לגלות את דבר קיום הסכם נאמנות לתובע. 11. עו"ד קלורין כפר בנזקיו של התובע ובקשר הסיבתי בין הנזקים לבין פעולותיו כבא כוחו של מינצברג וטען כי לא יעלה על הדעת שהתובע יתבע נזקיו בהליך משפטי, יזכה בתביעתו ויפתח בהליך נוסף שבו יתבע עגמת נפש והוצאות משפט על ההליך הקודם. 12. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר צבי יוגל, חתנו. בשלב מאוחר יותר, הוגש גם תצהיר קצר מטעם התובע עצמו, ממנו עולה כי מי שפעל והיה מעורה באופן מלא מטעמו בעסקת המכר, היה מר יוגל וצורפו אליו קבלות בעניין תשלום מס השבח. מטעם עו"ד קלורין הוגש תצהיר שלו בלבד. על פי הסדר דיוני שנכרת בין הצדדים, הם ויתרו על חקירות המצהירים וסיכמו את טענותיהם. דיון והכרעה העובדות והשתלשלות העניינים 13. השתלשלות העניינים באה לידי ביטוי בתצהירי הצדדים ובמסמכים שצורפו אליהם. 14. כפי שעולה מתצהירו של עו"ד קלורין, הרי שביום 13.12.2000 הגיעו למשרדו בתיאום מראש גרבאן וזאיט עם שניים נוספים וכן, מינצברג. בפגישה זו הודיעו לו כי גרבאן וזאיט מעוניינים לרכוש במשותף את נכס המקרקעין לגביו התנהל מו"מ בין מינצברג והתובע. הנ"ל ביקשו מעו"ד קלורין לערוך ביניהם לבין מינצברג כתב נאמנות. בהתאם לכך, ערך עו"ד קלורין כתב נאמנות לפיו, גרבאן וזאיט מינו את מינצברג כנאמן מטעמם לרכישת המקרקעין והסמיכו אותו לחתום מתוקף מינוי זה על כל מסמך שיידרש לצורך ביצוע העסקה. בהמשך, נחתם בין הצדדים ביום 9.1.2001 הסכם נאמנות שפרט את מהות הנאמנות והיחסים בין הנהנים והנאמן. בין לבין, מסרו גרבאן וזאיט לעו"ד קלורין סכום כולל של 178,000 ₪ לצורך תשלום התמורה לתובע. לאחר שסוכמו עיקרי ההסכם נוהל מו"מ בין עו"ד קלורין לבין עו"ד מילר, בא כוח התובע, בנוגע לנוסח הסכם המכר. 15. ביום 6.3.2001 התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד מילר, במהלכה נחתם הסכם המכר. במעמד זה שולם לידי התובע סך של 178,000 ₪ בהמחאה בנקאית שהוצאה על ידי עו"ד קלורין וכן, נמסרו לידי התובע המחאה בנקאית על סך של 27,500 ₪ וסך של 500 ₪ במזומן, כהשלמה לתמורת הנכס. אין חולק, כי במועד חתימת ההסכם, ניתנה לתובע מלוא התמורה המוסכמת עבור נכס המקרקעין , לא כולל תשלומי המס (ראה נספח ט' לתצהירו של עו"ד קלורין). 16. במעמד חתימת החוזה נחתמו שני ייפויי כוח. האחד, ייפוי כוח בלתי חוזר אשר נערך על ידי עו"ד מילר ועליו חתם התובע, בנוגע לביצוע פעולות בשמו במקרקעין (להלן "ייפוי הכוח הראשון"). ייפוי כוח זה נמסר לידי עו"ד קלורין. השני, ייפוי כוח בלתי חוזר אשר נערך על ידי עו"ד מילר ועליו חתם מינצברג, המסמיך את עו"ד מילר, בין היתר, למחוק את הערת האזהרה שתירשם לטובת מינצברג. ייפוי כוח זה נמסר לידי עו"ד מילר (להלן "ייפוי הכוח השני"). בנוסף, נחתמה בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת מינצברג וכן, טופס מש"ח עליו חתמו התובע ומינצברג ואשר נמסר לעו"ד קלורין. כמו כן, חתם התובע על טופס ריק של שומה עצמית וסוכם כי לאחר שתוכן על ידי עו"ד קלורין שומה עצמית, יועבר העותק החתום לצורך מילויו והגשתו ביחד עם המש"ח למס שבח. 17. ביום 7.3.2001 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בחיפה הערת אזהרה לטובת מינצברג. 18. ביום 3.4.2001 הוגש למס שבח מכתב של עו"ד קלורין מיום 29.3.2001, אליו צורפו הצהרות רלוונטיות בדבר הנאמנות. 19. אין חולק, כי בהתאם להוראות ההסכם על מינצברג לשאת בתשלומי המסים החלים על המוכר, לרבות תשלום מסי שבח ומכירה. עוד נקבע, כי עו"ד קלורין הוא שיטפל בהכנה של השומה עצמית והגשתה בשם התובע למס שבח. לטענת עו"ד קלורין, טענה שלא נסתרה, בעת חתימת החוזה הוא קיבל נתונים חלקיים בלבד לצורך הכנת השומה ובאותו מעמד ביקש כי התובע יעביר אליו מסמכים משלימים, לרבות נתוני השתכרות, על מנת לבקש פריסת החיוב באופן שיהיה בו כדי להפחית את החיוב בגין מס שבח. 20. ביום 11.3.2001 שלח עו"ד מילר לעו"ד קלורין מכתב, אליו צורף תלוש שכר בודד של התובע ושטר מכר לפיו, נרשמה זכות המוכר במקרקעין. 21. ביום 25.3.2001 פנה עו"ד קלורין לעו"ד מילר וביקש ממנו לקבל נתונים נוספים לצורך הכנת השומה. לטענתו, בעת שהכין את המכתב הבחין, כי בניגוד לאמור בסעיף 5(א) להסכם, לא נכלל שמו כמיופה כוח בייפוי הכוח הראשון. לפיכך, כלל במכתבו זה גם דרישה לקבל לידיו ייפוי כוח בלתי חוזר בנוסח המוסכם על פי החוזה. 22. ביום 11.4.2001 נשלח לעו"ד קלורין מכתב מעו"ד מילר, אליו צורף ייפוי כוח בלתי חוזר מתוקן (להלן "ייפוי הכוח המתוקן"). 23. ביום 25.4.2001 שלח עו"ד קלורין לעו"ד מילר מכתב אליו צורפה טיוטת תחשיב של השומה העצמית. עוד באותו היום, הועבר עותק השומה העצמית החתום למשרדו של עו"ד קלורין, אשר מילא את פרטי השומה העצמית על פי התחשיב שהוכן מראש והוכן סט של מסמכים לצורך הגשתו לרשויות המס. 24. ביום 29.4.2001 הגיש מינצברג את המסמכים במשרדי מס שבח בחדרה. במקביל, הודיע עו"ד קלורין, לטענתו, למינצברג ולגרבאן וזאיט כי יש לשלם את חיובי המסים על פי השומה העצמית. אין חולק, כי המסים לא שולמו במועד. 25. בהמשך, שולמו על ידי גרבאן וזאיט תשלומים חלקיים בלבד בגין מס שבח (20,000 ₪) ומס מכירה (2,500 ₪)(ראה נספחים כג(1) - כג(7) לתצהירו של עו"ד קלורין). 26. עו"ד קלורין טען, כי רשויות המס הוציאו שומת מס שבח גבוהה מהשומה העצמית ולא הכירו בפריסה המבוקשת. משלא נתקבל שיתוף פעולה מצדו של התובע, הוגשה בשם מינצברג תביעה שנדונה כאמור במסגרת ת"א 6080/02. 27. לטענת עו"ד קלורין, מלכתחילה נרשמה הערת אזהרה לטובת מינצברג בלבד, תוך הערכה כי יש בכך כדי להגן על הנהנים - גרבאן וזאיט. מאחר והעסקה לא בוצעה תוך המועד הקבוע בהסכם עקב אי הסדרת חיובי המסים, על מנת להמנע מהמצב בו יוטלו עיקולים על זכויות הנאמן - מינצברג על ידי נושים שלו, פעל עו"ד קלורין ביום 24.12.2002 לרישום הערת אזהרה נוספת לטובת גרבאן וזאיט, באמצעות ייפוי הכוח המתוקן. בניגוד לטענת עו"ד קלורין, לא הוכח בפני כי לשכת רישום המקרקעין שלחה לתובע הודעה בדבר רישום הערת האזהרה הנ"ל, לאחר רישומה. 28. בשלב מסוים, אבד הקשר עם מינצברג והתברר לעו"ד קלורין כי הוא לקה באירוע מוחי וכי הוא אושפז בבית החולים. במקביל, פעל עו"ד קלורין להפחתת שומת מס שבח והגיע לידי הסכמות עם רשויות המס (ראה נספחים כו - כז לתצהירו של עו"ד קלורין). דא עקא, שגרבאן וזאיט לא שילמו את המסים על פי השומות המתוקנות. 29. ביום 7.4.2005 ניתן פסק הדין בתביעות המאוחדות בת"א 6080/02 ובת"א 13300/02, במסגרתו נקבע כי מינצברג הפר הפרה יסודית את הסכם המכר והוא חויב בסכומים המפורטים בסעיף 3 לעיל, הכוללים את המס לרשויות המס, עגמת נפש, הוצאות ושכ"ט עו"ד. לאחר פסק הדין, פנה עו"ד מילר לעו"ד קלורין בדרישה שמינצברג ישלם את סכום החוב. בתשובתו מיום 28.4.2005 הבהיר עו"ד קלורין כי אין לו קשר עם מינצברג וכי לא הוסמך לייצגו בעניינים נוספים מעבר להליכים בבית משפט השלום. בנוסף, ציין עו"ד קלורין באותו מכתב, כי לפי בקשתו של מינצברג נרשמה הערת אזהרה לטובת אחרים. עו"ד קלורין טען, כי עקב החיסיון החל בין גרבאן וזאיט לבינו, לא יכול היה למסור לעו"ד מילר פרטים באותה עת. 30. עקב אי תשלום המסים על ידי מינצברג נוצר חוב ברשויות המס על שמו של התובע, כבעלים של המקרקעין וננקטו כנגדו הליכי גבייה, לרבות עיקול כספים מתוך קצבת הפנסיה החודשית שלו. בלית ברירה, שילם התובע את החוב לאחר שהגיע להסדר עם רשויות המס. 31. כפי שפורט לעיל, ביום 15.7.2008 הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט המחוזי ועוד בטרם חלף המועד להגשת כתב ההגנה, נדחתה בהסכמה התביעה כנגד גרבאן וזאיט. אין חולק, כי כנגד דחיית התביעה כנגדם, שילמו גרבאן וזאיט לתובע סך של 150,000 ₪ בגין חיובי המסים וכי התובע חתם על שטרי מכר לצורך העברת הזכויות במקרקעין על שמם. לבקשת גרבאן וזאיט העביר לידיהם עו"ד קלורין כ - 4 חודשים לאחר מכן, את אישורי המסים שהיו בידיו בדבר העברה מהנאמן - מינצברג לנהנים. 32. בהמשך וכפי שפורט לעיל, תוקן כתב התביעה והועבר במתכונתו החדשה לדיון בפני בית משפט השלום. טענות מקדמיות 33. הנתבע העלה בכתב ההגנה שתי טענות מקדמיות. האחת, טענה לפיה התביעה התיישנה והשנייה, כי התובע מנוע מלהגיש את תביעתו נוכח ההסדר שהושג בינו לבין גרבאן וזאיט, מהם קיבל את הסכום שנפסק לחובת מינצברג בפסק הדין שניתן בת"א 13300/02. 34. באשר לטענת ההתיישנות, מעבר לאזכור הכללי של טענה זו, לא פרט עו"ד קלורין דבר בעניין זה בכתב ההגנה. בסיכומיו טען בא כוחו כי ההסכם בין התובע לבין מינצברג נחתם ביום 6.3.2001 ותוך 4 חודשים ממועד זה היה על מינצברג להסדיר את עניין תשלום המסים. לפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות מחודש יולי 2001 ואילך. לשיטתו, מאחר והתביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי ביום 15.7.2008, הרי שהיא התיישנה. 35. אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות (תשי"ח - 1958) קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התביעה הינה מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב הנתבע (ע"א 242/66 יעקובסון נגד גז, פ"ד כא(1) 85). היום בו נולדה עילת התביעה הינו היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע והחל מיום זה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות (ראה ע"א 115/52 ולירו נגד ליפשיץ, פ"ד ז 567, ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים, פ''ד נד(1) 529, ד"נ 32/84 עיזבון המנוח ולטר נתן וויליאמס ז"ל נגד (London) Israel British bank , פ"ד מד(2) 265, 271, ע"א 3319/94 יובב פפר נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581). 36. אמנם, מועד הפרת ההסכם על ידי מינצברג חל ארבעה חדשים לאחר חתימת ההסכם וממועד זה החל מניין תקופת ההתיישנות לגביו. אלא שבענייננו, לזכות התובע עומדות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" ואשר קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 8 נשען על הוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות. לפיכך, יש לראות את מירוץ ההתיישנות כמתחיל עם הולדתה של עילת התביעה, אלא אם מתקיימים ארבעה תנאים: א. נעלמו מן התובע עובדות. ב. מדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה. ג. היעלמן של העובדות נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע. ד. התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נגד עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485). לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר (ראה ע"א 244/81 פתאל נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נגד יצחקי (5.12.2006); ע"א 2387/06 פלונית נגד טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (31.8.2008), ע"א 393/08 אורי שגיא נגד כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח' (2.12.2009)). בענייננו, אין חולק, כי העובדות המרכזיות העומדות בבסיס תביעתו של התובע כנגד עו"ד קלורין, קרי - הסתרת הסכם הנאמנות שבין מינצברג לבין גרבאן וזאיט, כמו גם השימוש בייפוי הכוח הבלתי חוזר המתוקן לצורך רישום הערת אזהרה לטובת גרבאן וזאיט, נתגלו לתובע רק בעת שבא כוחו קיבל לידיו את מכתבו של עו"ד קלורין מיום 28.4.2005. עד לאותו מועד לא ידע ולא יכול היה לדעת התובע על דבר הסכם הנאמנות שבין מינצברג לבין גרבאן וזאיט או כי עו"ד קלורין עשה שימוש בייפוי הכוח הבלתי חוזר המתוקן, לצורך רישום הערת אזהרה לטובת גרבאן וזאיט. לפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום 28.4.2005. מאחר והתביעה המקורית הוגשה ביום 15.7.2008, הרי שהתביעה לא התיישנה. 37. טענה מקדמית נוספת שהועלתה על ידי עו"ד קלורין גורסת, כי התובע מנוע מלהגיש את תביעתו נוכח ההסדר שהושג בינו לבין גרבאן וזאיט, מהם קיבל את הסכום שנפסק לחובת מינצברג בפסק הדין שניתן בת"א 13300/02. טענה זו נשענת על הוראות סעיפים 77 ו - 83(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח - 1968. סעיף 77 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "(א) בכפוף להוראות סעיפים 83-85, אדם שנפרע פיצויים או סעד אחר בשל עוולה, ומי שתובע באמצעות אדם כאמור או מכוחו, לא ייפרעו פיצויים נוספים בשל אותה עוולה. (ב) לא ייפרע אדם פיצויים או סעד אחר בשל עוולה אם יש בה גם הפרת חוזה או הפרת חיוב הדומה לחיוב על פי חוזה, ובית משפט, בית דין או בורר כבר פסק פיצויים בעד הפרה זו לאותו אדם או למי שמכוחו הוא תובע. (ג) לא ייפרע אדם פיצויים בעד הפרת חוזה או בעד הפרת חיוב הדומה לחיוב על פי חוזה, אם אותה הפרה היא גם עוולה ובית משפט כבר פסק בשל אותה עוולה פיצויים או סעד אחר לאותו אדם או למי שבאמצעותו או מכוחו הוא תובע". סעיף 83(ב) הקובע כדלקמן: "הוגשו בשל נזק אחד על ידי האדם שסבל אותו או לטובת עזבונו, בן זוגו, הורו או ילדו, תובענות אחדות נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר - סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון ולא בוטל בערעור, או כפי ששונה בערעור, ובכל אחת מן התובענות, זולת זו שניתן בה פסק דין ראשון...". פסק דין הקובע אחריותו של מזיק כלפי ניזוק, אינו משמש מעשה בי דין בתביעת הניזוק נגד מזיקים אחרים, בין במשותף ובין שגרמו נזק אחד. מי שניזוק על ידי מספר מעוולים יחד, רשאי לתבוע את נזקו מכל אחד מהם בתביעה נפרדת, אולם פסק דין שינתן לטובתו של הניזוק נגד אחד מהמזיקים, יהווה מחסום בסוגיית גובה הנזק, קרי - הניזוק לא יוכל לזכות בשיעור פיצויים גבוה יותר מזה שנפסק לו כבר בפסק הדין הראשון. סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין מבטא את העיקרון של מיצוי זכות התביעה וקובע כי במתן פסק דין נגד אחד המעוולים, מוצתה עילת התביעה בסוגית גובה הנזק. סעיף 83(ב) על פי לשונו אינו חל רק על מעוולים במשותף, אלא, גם שעה שמדובר בתובענות אחדות על אותו נזק, המוגשות כנגד מעוולים במשותף או באופן אחר. משמע, גם במדה ואותו נזק נגרם לניזוק על ידי מספק גורמים, בעילות משפטיות שונות (מזיקים הגורמים לנזק אחד), לא יוכל הניזוק לזכות בשיעור פיצויים גבוה מזה שנפסק לו בפסק הדין הראשון כנגד אחד מהמעוולים (ראה בעניין זה ע"א 1595/07 (מחוזי - תל אביב) בית"ר שמשון תל אביב נגד בן אולד ארז (26.11.2008), סעיף 12 לפסק הדין, ת.א. (מחוזי - י-ם) 1240/99 טל גיא נגד ינון אלגולץ (24.7.2002) וכן, ת.א. 21455/04 (שלום - חיפה) שמעון שכטר נגד יצחק אליעזר, עו"ד ואח' (21.11.2007)). בע"א 236/76 אלוניה קואופרטיב לעבודות נגרות בע"מ נגד שלכט ואח', פ"ד לא(2) 44 נקבע, כי פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה הוא פסק דין לכל דבר ועניין, שאינו נופל במהותו או בכוחו מכל פסק דין אחר וכל עוד לא בוטל יש לראותו כסופי והוא מחייב גם לעניין סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין. לכן, משסכום הפיצויים שנקבע בהסכם הפשרה אושר ע"י הניזוק ונקבע בהסכמתו, הוא לא יוכל לגבות בתביעה נוספת סכום פיצויים העולה על הסכום הנ"ל שגבה במלואו. עוד נקבע, כי אין לערבב בין הכלל לפי סעיף 77(א) לפקודת הנזיקין שאדם אשר נפרע פיצויים בשל עוולה לא יפרע פיצויים נוספים בשל אותה עוולה, לבין הכלל שאין הסכם פשרה, שנערך בין הניזוק ואחד מכמה מעוולים משותפים מפקיע את חיובם של האחרים, שאחריותם כלפיו היא ביחד ולחוד, בכפוף לכך שהניזוק גבה בפועל את ניזקו (ע"א 532/77 ישרטו נגד קוקואשווילי, פ"ד לב(1) 645). סייג לכך הוא מצב שבו הסכם הפשרה קובע במפורש כי התובע אינו מוותר על יתר זכויותיו הכספיות כנגד המעוולים האחרים (ראה בעניין זה ע"א 30/72 פרידמן נגד סגל, פ"ד כז(2) 225 וכן, ע"א 132/86 אורנה נגד מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 555). 38. מן הכלל אל הפרט. במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי, הוגשה לבית המשפט בקשה משותפת על ידי התובע וגרבאן וזאיט, במסגרתה הודיעו כי הגיעו ביניהם להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט לפיה, תדחה התביעה כנגד גרבאן וזאיט ללא צו להוצאות. בהתאם להסכמת הצדדים, אכן נדחתה התביעה כנגד גרבאן וזאיט. אין חולק, כי מאחורי הבקשה לדחיית התביעה עמד הסכם פשרה שנחתם על ידי הצדדים ביום 10.9.2008 לפיו, שילמו גרבאן וזאיט לתובע סך של 150,000 ₪. כנגד תשלום זה וסילוק היטל השבחה, הועברו הזכויות בנכס המקרקעין על שמם ונדחתה התביעה כנגדם. בסעיף 7 להסכם הפשרה, נקבע כי אין בדחיית התביעה כנגד גרבאן וזאיט כדי לגרוע מזכות התובע לתבוע בתביעה כספית את מינצברג ועו"ד קלורין או להמשיך בהליכי ההוצל"פ כנגד מינצברג מכוח פסק הדין שניתן בעבר. 39. בהתאם להוראות סעיפים 77 ו - 83(ב) לפקודת הנזיקין והפסיקה שהוצאה מכוחם, כמפורט לעיל, פסק הדין שניתן בעניינם של גרבאן וזאיט הינו פסק הדין הראשון. הסכום שעומד מאחורי הסכם הפשרה שהוגש לבית המשפט, אשר אין חולק כי שולם לידיו של התובע, נועד לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו, על פי כתב התביעה נשוא תיק זה. עם זאת, מאחר ובסעיף 7 להסכם הפשרה שנכרת בין התובע לבין גרבאן וזאיט נקבע, כי התובע אינו מוותר על תביעותיו הכספיות כנגד מינצברג ועו"ד קלורין, הרי שהוא רשאי היה להמשיך בתביעתו כנגדם, בניכוי הסכומים ששולמו לידיו עד לאותו מועד בגין נזקיו, על ידי גרבאן וזאיט (למעט ההוצאות בגין ההליכים בתביעות המאוחדות בת"א 6080/02 ובת"א 13300/02, כפי שיפורט בהמשך). אני דוחה, אפוא, גם טענה מקדמית זו של עו"ד קלורין (כפי שיפורט בהמשך, עומדות לזכותו של עו"ד קלורין טענות נוספות לעניין ראשי הנזק הנתבעים ממנו ואין בדחיית הטענה המקדמית כדי לפגוע בטענות אלו). האם היה על עו"ד קלורין לגלות לתובע את דבר הנאמנות 40. התובע טען בסיכומיו, כי היה על עו"ד קלורין לגלות כבר בשלב המו"מ בין הצדדים, את דבר הסכם הנאמנות שנכרת בין מינצברג לבין גרבאן וזאיט. לטענתו, זהות הקונה היא יסוד מהותי וקריטי בהחלטה של מוכר, אם למכור את המקרקעין שלו ועסקת המכר מבוססת על אמון של המוכר בקיום התחייבויותיו של הקונה. נטען, כי זהות הקונה היא יסוד מהותי ועיקרי באילו תנאים למכור וככל שהמוכר יתרשם מפגישותיו עם הקונה שקיים סיכון כי הקונה לא יעמוד בהתחייבויותיו, הוא ידרוש מלכתחילה תנאים נוספים שיבטיחו אותו, כגון תשלום מקדמה גבוהה יותר, בטחונות טובים ובודאי שלא יעביר את החזקה במקרקעין לידי הקונה, טרם תשלום כל התמורה, כפי שארע לטענתו במקרה דנן. עוד טען התובע, כי החובה לגלות את דבר הנאמנות, קמה לאור העובדה שהתובע נדרש לחתום על יפוי כח בלתי חוזר ולמנות את עו"ד קלורין כנאמן שלו. נאמנות זו יוצרת לטענתו את החובה לגלות עובדה מהותית של רכישת המקרקעין בנאמנות. 41. ב"כ עו"ד קלורין טען מנגד, כי מוסד הנאמנות בעסקאות מקרקעין הינו מוסד מוכר וכי לא קיימת חובה על פי דין לגלות את דבר הנאמנות וזהות הנהנים. לטענתו, עו"ד קלורין ייצג את מינצברג ואת גרבאן וזאיט, הנהנים, הוא חב כלפיהם בחובת סודיות ולא היתה מוטלת עליו חובה לגלות עניין זה לתובע. עוד נטען, כי ממילא, לא הוכח שהתובע לא היה מתקשר בהסכם המכר, לו היה יודע על דבר הנאמנות. התובע קבל את מלוא התמורה בעת חתימת ההסכם והיה על ב"כ לדאוג לבטחונות מתאימים לצורך תשלום המיסים. 42. אקדים ואבהיר, כי לטעמי, בנסיבות העניין, היה על עו"ד קלורין לגלות את דבר הנאמנות לתובע, בשונה מזהות הנהנים על פיה. 43. סעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט - 1979 מגדיר את המונח נאמנות כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב הנאמן להחזיק או לפעול לטובת נהנה או למטרה אחרת". לשון אחרת - נאמנות היא החובה המוטלת על אדם שניתנה לו שליטה בנכס, כדי שיפעל להשגת מטרה מסויימת (ש. כרם, נאמנות, מהדורה רביעית, עמ' 5). הדגש מושם על אחריותו של הנאמן לפעול למען אחר ולא לטובתו הוא. לעיתים, מבקש יוצר הנאמנות שדבר הנאמנות לא יוודע, מסיבות השמורות עימו והדין אינו פוסל זאת. למעשה, חוק הנאמנות קובע כי הצדדים אף אינם חייבים לרשום את דבר הנאמנות אלא, רשאים לעשות זאת. לעיתים תכלית הנאמנות מתיישבת דווקא עם היעדר רישום (ע"א 5955/09 כונס הנכסים עוה"ד יעקב אמסטר ואח' נגד מרשה טאובר טוב ואח' (19.7.2011). 44. השאלה, האם היה על עו"ד קלורין לגלות לתובע על דבר הנאמנות, נוגעת למכלול החובות המוטלות עליו כעורך דין. מחד, הכלל הוא, כי עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות להגן על ענייניו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות כשאינטרס הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו. הפרת חובה זו מקימה אחריות כלפי הלקוח הן מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין והן מכוח דיני החוזים (ע"א 37/86 משה לוי נגד יצחק יחזקאל שרמן, פ"ד מד(2) 446, ע"א 2625/02 נחום נגד עורך דין דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 425). חובתו של עורך דין כלפי לקוחו הינה רחבת היקף לנוכח האמון הבלתי מסויג שהלקוח, ככלל, נותן בעורך הדין. על כן, מקובלת הגישה כי מעצם הגדרת התפקיד, דורש המחוקק מעורך הדין סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מההיבטים של נאמנות, זהירות ומיומנות (ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נגד שטיל יהודית (27.10.1997); ע"א 6645/00 ערד נגד אבן, פ"ד נו(5) 365, 379). חובת הזהירות והיקפה מושפעים גם ממיהות לקוחו של עורך הדין (ע"א 2008/07 נירה לוטן נגד דוד ירמייב ז"ל עזבונו (14.2.2011)). כחלק מחובת הנאמנות המוטלת על עורך דין כלפי לקוחו, קובע סעיף 48 לפקודת הראיות תשל"א - 1971 כי דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון. סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, הינו הוראה משלימה נפרדת, האוסרת על עו"ד לגלות בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, דברים ומסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם, והופך חשיפה בניגוד לאיסור לעבירה משמעתית. מטרת החיסיון הנתון ללקוח (ולא לעורך הדין) נובע מהצורך לאפשר ללקוח להיוועץ בעורך דינו בחופשיות ובאופן וגלוי מבלי לחשוש שהדברים שיוחלפו ביניהם, ובמיוחד דבריו שלו, יהיו לו לרועץ (י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת, תש"ע - 2009, עמ' 1070 - 1071). ההגנה על זכות זו של הלקוח עומדת במרכז יחסי האמון שבונים הלקוח ועורך דינו ויש ליתן לה חשיבות עליונה. עם זאת, החיסיון ממנו נהנה הלקוח אינו חיסיון מוחלט וקיימים לו חריגים. הפסיקה קבעה כי מעשיו של עורך הדין המבצע פעולות עבור הלקוח ותוצר סופי של אותן פעולות אינם חוסים תחת חיסיון. פעולות שעושה עו"ד עבור לקוחו, לרבות התוצר של עבודת עורך הדין, כגון - מסמכים משפטיים שערך או חוזה, אינם מהווים דברים שהוחלפו בין עורך דין ללקוחו בקשר לשירות מקצועי ואינם חסויים (ראה ב"ש (מחוזי - ת"א) 1529/83 ישראלי, ירושלמי, כהן ושות' נגד מדינת ישראל, פ"מ מ"ו (3) 265 וכן, י. קדמי, לעיל, עמ' 1096 - 1099). 45. מנגד, הפסיקה הכירה בקיומה של חובת זהירות של עורך דין גם כלפי מי שאינו לקוחו ואף כלפי הצד שכנגד (ע"א 1170/91 בכור נגד יחיאל, פ"ד מח(3) 207; ע"א 1227/91 יצחק יחיאל נגד אורה (17.8.1994), כאשר נקבע כי היקף החובה משתנה ממקרה למקרה על פי נסיבותיו. עו"ד חב חובות גם כלפי יריבו וגם כלפי הציבור ויכול שיישא באחריות לנזקיו של מי שאינו לקוח שלו, בשל נזק שהסב לו. מקור אחריות זו הינו בהוראות פקודת הנזיקין, אם מכוח עוולת הרשלנות ואם לפי עוולות אחרות כגון עוולת התרמית, הפרת חובה חקוקה וגם הפרת חוזה, במקרים מסוימים (ע"א 37/86 לעיל, בעמ' 470). 46. כפי שפורט לעיל, נאמנות מטבעה נועדה לעתים כדי להסתיר את זהות הבעלים האמיתי של נכס או מי אמור לקבל בעלות בנכס, וזאת מסיבות שונות. דיני הנאמנות מכירים בחובת סודיות העשויה להיות מוכתבת על ידי תנאי הנאמנות, ובכלל זה תנאי האוסר על הנאמן לגלות את זהותם של הנהנים (תנאי מפורש מעין זה לא מצוי בהסכם הנאמנות בענייננו). מאידך, בעת ניהול המו"מ לקראת חתימת הסכם המקרקעין, יש ליידע את המוכר ולגלות לו לפחות את דבר עצם קיומה הנאמנות (להבדיל מזהות הנהנים), על מנת שתהיה בידיו הברירה, האם להתקשר בהסכם עם הנאמן, אם לאו. חובה זו עולה גם בקנה אחד עם הסייג בעניין החיסיון ממנו נהנה הלקוח (ראה בעניין זה ה"פ 2163/96 ישעייהו פייראייזן נגד עו"ד רן גזית ואח' (6.1.1997)). במדה ומוכר מוכן להתקשר עם אדם, בידיעה שהוא נאמן עבור אחרים, לאחר שהודע לו דבר הנאמנות לא יוכל לבוא לאחר מכן בטענות בנוגע לזהות הנהנים. כלל זה לא יחול, במקרה של הטעיה. טול לדוגמא מצב בו מוכר מעמיד למכירה חלק מזכויותיו בחלקת המקרקעין שלו ומסרב למכור את זכויותיו בנכס לפלוני, על מנת שלא יהיה שותפו או שכנו באותה חלקה. כדי להתגבר על קושי זה, נרכש אותו נכס על ידי נאמן, עבור אותו פלוני, וזאת מבלי ליידע את המוכר על זהות הנהנה. כתוצאה מכך, מוצא עצמו המוכר כשותף במקרקעין או כשכנו של אותו פלוני, למרות שמלכתחילה לא רצה בקרבתו. במצב דברים זה, אין מקום להסתיר את דבר הנאמנות ולכן, יחשב הנאמן (והנהנה כשולחו), כמי שהפר את חובת תום הלב בניהול המו"מ עם המוכר, בהתאם לסעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 או כמי שהטעה את המוכר, לפי סעיף 15 לחוק החוזים. (מדובר בטעות בתכונותיו ובמעמדו של הרוכש, שאיננה שוללת את עצם קשירתו של הקשר מעיקרו, להבדיל מטעות בזהותו (IDENTITY), העשויה להביא לביטול ההסכם (ראה בעניין זה למשל, ע"א 273/78 גרוסמן נגד כספי, פ"ד לג(3) 300, דנ"א 3017/94 דוד ואלזה חזון נגד מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מט(2) 705 וכן, ד. פרידמן, נ. כהן, חוזים, חלק ב', עמ' 692). כפי שיפורט להלן, חלה בענייננו אמנם חובה לגלות את דבר הנאמנות לתובע כחלק מחובת תום הלב בניהול המו"מ עימו לקראת חתימת ההסכם אולם, אין לומר כי התובע התקשר בהסכם עם מינצברג עקב הטעיה. 47. עו"ד קלורין טען בתצהירו, כי גרבאן וזאיט - הנהנים ומינצברג - הנאמן, הורו לו כלקוחות שלו, לשמור את דבר הנאמנות בסודיות ולא לגלות פרט כלשהו אודותיה לאיש. במקביל, הם הורו לו לנהל מו"מ בשמם עם המוכר (התובע) וב"כ לצורך חתימה על הסכם מכר המקרקעין (סעיף 3 לתצהיר). משעה שקבל עליו עו"ד קלורין את ייצוגו של מינצברג (הנאמן) לצורך ניהול מו"מ עם התובע ועריכת הסכם מכר, חלות עליו חובות זהירות ונאמנות גם כלפי הצד שכנגד. עניין זה מקבל משנה תוקף, שעה שהתובע הפקיד בידי עו"ד קלורין את יפוי הכח הבלתי חוזר המתוקן. עו"ד קלורין נתון היה באותה עת לשתי מערכות של חובות - חובה אחת ללקוחותיו וחובה שניה לתובע. במצב דברים זה, לו סבר כי חל חיסיון על דבר הנאמנות, היה עליו לפנות ללקוחותיו ולבקש את רשותם לגלות את דבר הנאמנות לתובע. לו היו מסרבים, היה עליו לסלק ידיו מייצוגם בעסקת המקרקעין. משלא עשה, והמשיך בייצוגו של מינצברג בעסקה, מבלי לגלות את דבר הנאמנות, הפר עו"ד קלורין את חובת הזהירות שלו כלפי התובע. 48. אלא, שאין קשר סיבתי בין הפרת החובה לגלות את דבר הנאמנות לתובע והטעייתו, לבין התקשרותו של התובע בהסכם עם מינצברג. ראשית, התובע לא טען, אם בכתב התביעה ואם בתצהיריו, כי מינצברג, גרבאן וזאיט, כמו גם עו"ד קלורין, ידעו כי התובע לא ימכור את נכס המקרקעין לגרבאן וזאיט. הוא גם לא טען כי היו מגעים קודמים בינו לבין גדבאן וזאיט או מי מטעמם טרם עריכת הסכם הנאמנות. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומיו של ב"כ התובע, אין לה בסיס ראייתי כלשהו והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי סרב להתקשר עם זאיט וגרבאן בהסכם. בדומה, לא נטען על ידיו בשום שלב, כי לא היה מתקשר עם מינצברג בהסכם, לו היה יודע על דבר הנאמנות. יתירה מזאת, בהסכם הפשרה שנכרת בין התובע לבין גרבאן וזאיט, התחייבו הנ"ל לשתף פעולה עם התובע באופן מלא בכל הקשור להמשך ההליכים כנגד עו"ד קלורין ובין היתר, ליתן עדויותיהם בכתב ובעל פה ככל שיתבקשו על ידי התובע במסגרת הליכים משפטיים אלו על העובדות הידועות להם בקשר לפרשה. ברישא לאותו הסכם פשרה, "הסכימו" הצדדים כי מינצברג ועו"ד קלורין רימו והונו את התובע ואת גרבאן וזאיט בעסקאות שבצעו. מסיבה שאינה ברורה, למרות שלכאורה, היתה בידי התובע "ראיית זהב", בדמות עדותם של גרבאן וזאיט, אשר הסכימו להעיד בעניין מעשה הרמיה, כביכול שבצע עו"ד קלורין, לא הוגשו תצהירים מטעמם והם אף לא זומנו לעדות על ידי התובע לקראת דיון ההוכחות (שבסופו של דבר לא התקיים, לאור ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים ביום הדיון). אי זימונם של גרבאן וזאיט לעדות מטעמו, פועל לרעתו של התובע, ביתר שאת. 49. שנית, התובע גם לא טען וממילא לא הביא ראיה כלשהי לכך שלא היה מתקשר עם מינצברג בהסכם, לו ידע כי הוא משמש נאמן. הוא עצמו לא הגיש תצהיר שיבהיר את עמדתו בעניין זה ואילו חתנו, יוגב, טען בסיפא לתצהירו כי "אליו (צ"ל "אילו" - א.ר.) היו חושפים מינצברג ובא כוחו כמתחייב את העובדה המהותית בדבר מנגנון הנאמנות שיצרו מאורי (צ"ל "מאחורי" - א.ר.) גבו של שער וללא ידיעתו, אזי היתה ניתנת לשער האפשרות הלגיטימית לשקול את צעדיו ולעגן בהסכם המכר הוראות מתאימות להבטחת זכויותיו". משמע, גם כעת, שנים לאחר חתימת הסכם המכר ושנים לאחר שנודע לו על דבר הנאמנות, לא טען שער בעצמו או באמצעות חתנו, שלווה אותו במו"מ לקראת חתימת ההסכם והיה מעורב בכל המסכת העובדתית בפרשה, וממילא לא הוכיח בראיות כלשהן, כי לא היה מתקשר עם מינצברג בהסכם. הטענה כאילו "היה שוקל צעדיו ומעגן בהסכם המכר הוראות נוספות להבטחת זכויותיו", נותרה טענה סתומה ולא הובהר על ידי התובע, ולו באמצעות ב"כ, מהן אותן תניות נוספות שהיה מעגן בהסכם. עוד ראוי להבהיר, כי מבחינתו של התובע, עמד למולו רוכש - מינצברג, המקובל עליו ואשר אחראי כלפיו לכל ההתחייבויות הכלולות בהסכם. אין בעובדה שמינצברג שמש כנאמן עבור אחרים, כדי לפגום בהתחייבויותיו כלפי התובע. לכן, מוחזק התובע כמי שברר את כל הפרטים הנחוצים בנוגע ליכולתו של מינצברג לעמוד בהתחייבויותיו, ובפרט - בהתחייבויותיו הכספיות, עוד טרם חתימת ההסכם. בנוסף, כמי שיוצג על ידי עו"ד מטעמו בעסקת המכר, הוא מוחזק כמי שקבל ייעוץ משפטי וכלל בהסכם את כל המנגנונים הנחוצים לו לצורך הבטחת זכויותיו, בנוגע ליתרת התמורה, בדמות תשלום מס השבח. אם לא נעשה הדבר, עליו להלין על כך בפני עורך דינו. ראוי להדגיש, כי עו"ד קלורין לא שימש כעורך דינו של התובע בעסקה ולא הייתה מוטלת עליו חובה להבטיח את זכויותיו של הנ"ל (ע"א 2725/91 מרים היינוביץ נגד ישי גלעדי, פד מח(3) 93, עמ' 97 ואילך וע"א 554/87 מזור נגד אריאלי, פד מה(1) 370). 50. סיכומו של דבר, הגם שהיה על עו"ד קלורין לגלות לתובע את דבר הנאמנות, הרי שהפרת חובת הגילוי והטעייתו של התובע בעניין זה, לא היא שגרמה לו להתקשר עם מינצברג ולא הוכח כי לא היה מתקשר עימו בעסקת המכר, לו היה יודע על דבר הנאמנות ולכן, אין קשר סיבתי בינה לבין הנזקים שנגרמו לו. השימוש בייפוי הכוח המתוקן לצורך רישום הערת האזהרה 51. במעמד חתימת הסכם המכר ביום 6.3.2011 נחתמו שני ייפויי כוח, בהתאם לסעיף 5 להסכם. האחד, ייפוי כוח בלתי חוזר (ייפוי הכוח הראשון) אשר נערך על ידי עו"ד מילר ועליו חתם התובע, בנוגע לביצוע פעולות בשמו במקרקעין (סעיף 5(א) להסכם). ייפוי הכוח הראשון ייפה את כוחם של עורכי הדין לבצע בנכס המקרקעין שורה של פעולות ובכלל זה, מכירה של המקרקעין למינצברג וכן, רישום הערת אזהרה לטובת כל אדם אשר מינצברג התחייב להעביר לו את הזכויות אשר רכש מהתובע בנכס. אין חולק, כי עקב טעות לא נזכר שמו של עו"ד קלורין כמיופה כוח בייפוי הכוח הראשון. יפוי הכח הראשון הוחלף בהמשך ביפוי כח מתוקן, בנוסח זהה, אשר כלל את שמו של עו"ד קלורין ונמסר לידיו של האחרון (לנסיבות מסירתו של יפוי הכח המתוקן אתייחס בהמשך). ייפוי כוח בלתי חוזר שני, אשר נערך על ידי עו"ד מילר ועליו חתם מינצברג, הסמיך את עו"ד מילר, בין היתר, למחוק את הערת האזהרה שתירשם לטובת מינצברג (סעיף (ב) להסכם). ייפוי כוח זה נמסר לידי עו"ד מילר. 52. כפי שפורט לעיל, ביום 25.3.2001 פנה עו"ד קלורין לעו"ד מילר וביקש ממנו לקבל נתונים נוספים לצורך השומה. לטענתו, בעת שהכין את המכתב הבחין, כי בניגוד לאמור בסעיף 5(א) להסכם, לא נכלל שמו כמיופה כוח בייפוי הכוח הראשון. לפיכך, כלל במכתבו זה גם דרישה לקבל לידיו ייפוי כוח בלתי חוזר בנוסח המוסכם על פי החוזה. 53. ביום 11.4.2001 שלח עו"ד מילר מכתב לעו"ד קלורין, אליו צורף ייפוי הכוח הבלתי חוזר המתוקן. 54. לאחר שניתן פסק הדין בתביעות המאוחדות בת.א. 6080/02 ובת"א 13300/02, פנה עו"ד מילר לעו"ד קלורין בדרישה שמינצברג ישלם את סכום החוב. בתשובתו מיום 28.4.2005 ציין עו"ד קלורין לראשונה, כי לפי בקשתו של מינצברג נרשמה הערת אזהרה לטובת אחרים. ואכן, עיון בנסח רישום המקרקעין מעלה, כי ביום 24.12.2002 נרשמה הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין, על הבעלות של התובע, לטובת גרבאן וזאיט. 55. השאלה היא, האם היה רשאי עו"ד קלורין לרשום באותו מועד את הערת האזהרה לטובת הנהנים. לטעמי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. 56. יפוי כוח מהווה מכשיר לביצוע התחייבויות מכוח הסכם שליחות. יש לפרש את יפוי הכח בהתאם להסכם השליחות ולהיקפה, שכן יפוי הכח הינו אמצעי שנועד לאפשר לשלוח לבצע את שליחותו (ע"א 712/94 חיה פרומן נגד עיזבון אני פרומן ואח', פ"ד ל(3) 110). הזכות לביצוע האמור ביפוי הכוח, אינה זכות מהותית העומדת בפני עצמה, אלא, היא מהווה זכות לוואי למימושה של הזכות העיקרית, המהותית, שנותרה קיימת מחוץ ובנפרד מיפוי הכוח (ע"א 3812/97 ונידה כהן נגד שולה כהן ואח' (15.9.1999). עוד נפסק בעניין זה, כי אין לייפוי הכח חיים משלו ואין לפרשו כמעניק זכויות מעבר לאלה שניתנו בהתחייבות. לפיכך, יש לפרשו כך שיעלה בקנה אחד עם ההתחייבות (ע"א 2602/94 חיה אקראייזן נגד אביטל ישראלי, פ"ד מט(5) 704). 57. ההסכם בין הצדדים מגדיר את זכויותיהם והתחייבויותיהם, כמו גם את דרך השמוש ביפוי הכח, כדי לאפשר את ביצועו, על ידי עורכי הדין. בהתאם לסיפא לסעיף 5(א) להסכם, הנוגע ליפוי הכח הראשון, אשר תוקן, נקבע כי "עורכי הדין הנ"ל לא יפעלו על פי יפוי כוח זה להעברת הזכויות במקרקעין על שם הקונה אלא לאחר שהקונה ביצע את כל התשלומים החלים עליו על פי הסכם זה. יפוי כוח בלתי חוזר זה ישמר בידי ב"כ המוכר, עו"ד י. מילר, ויימסר על ידו לידי הקונה או בא-כוחו רק לאחר המצאת האישורים על ביצוע כל התשלומים החלים על הקונה על פי ההסכם". 58. סעיף 8(א) להסכם המכר קובע, כי כל המסים ותשלומי החובה בגין מס שבח, מס מכירה ומס רכישה, ישולמו על ידי הקונה וכך גם היטל השבחה וכל תשלום חובה אחר החל על המקרקעין. מינצברג התחייב לשלם את כל תשלומי הנ"ל במועדם על פי הדין, ולכל המאוחר תוך 4 חודשים מיום חתימת ההסכם. סעיף 8(ב) להסכם קובע, כי עו"ד קלורין הוא שיטפל בהכנת שומות עצמיות למס שבח ומס מכירה וכי התובע מתחייב להמציא לו כל מסמך המצוי בידיו ואשר יידרש על ידי עו"ד קלורין באופן מוצדק להכנת השומות. בנוסף, התחייב התובע לשתף פעולה עם עו"ד קלורין לצורך השגה ו/או ערר על שומות המס, אם יהיה צורך בכך. עוד נקבע בסעיף 8(ב) סיפא להסכם כי "לגבי כל מסמך ו/או נתון שאינו בידי המוכר ושהינו רלוונטי לשומות יפעל עו"ד קלורין להשיגם באמצעות ייפוי הכוח הבלתי-חוזר שעליו חותם המוכר כאמור בסעיף 5(א) לעיל, ולגבי כל חתימה שתדרש מטעם המוכר ישתמש עו"ד קלורין בייפוי הכוח הנ"ל והוא לא יטריח את המוכר שלא לצורך בעניינים אלו". עוד נקבע, כי עו"ד קלורין יעביר לעו"ד מילר כל מסמך שיוגש על ידו ו/או על ידי מינצברג מטעם התובע, וזאת מיד לאחר הגשתם ו/או משלוחם, לפי העניין. 59. הוראות הסיפא לסעיף 8(ב) להסכם, לפיהן עו"ד קלורין יפעל להשיג את המסמכים נחוצים לו לצורך הכנת שומה עצמית עבור המוכר באמצעות ייפוי הכוח הראשון, סותרות למעשה את הוראות סעיף 5(א) להסכם, הקובעות כי ייפוי כוח בלתי חוזר זה יישמר בידי ב"כ המוכר ויימסר על ידו לידי מינצברג או לידי עו"ד קלורין, רק לאחר המצאת האישורים על ביצוע כל התשלומים החלים על מינצברג לפי ההסכם. בעוד שעל פי הוראות סעיף 5(א) ייפוי הכוח היה אמור להשמר על ידי עו"ד מילר עד לאחר שיומצאו לידיו כל האישורים על התשלומים החלים על מינצברג, הרי שסעיף 8(ב) קובע כי ייפוי הכוח ישמש עוד לפני כן לצורך איסוף המסמכים הרלוונטיים. 60. אלא, שסתירה זו ניתן ליישב באמצעות כוונת הצדדים הברורה מתוך ההסכם, מתוך הנוהג הקיים בעסקאות מסוג זה ולאור הגדרת תפקידו של יפוי הכח וזיקתו להתחייבויות הצדדים על פי ההסכם. הכלל נקבע בסעיף 5(א) להסכם לפיו, ייפוי הכוח הבלתי חוזר יישמר בידיו של עו"ד מילר והוא יועבר לידי עו"ד קלורין רק לאחר שיוצגו כל האישורים המתאימים בדבר ביצוע התשלומים על ידי הקונה. תניה זו בהסכם, נועדה להגן על זכויותיו של התובע, למען לא יועברו הזכויות בנכס המקרקעין על שמו של מינצברג ולא תגרענה זכויותיו הקנייניות בנכס, טרם תשולם כל התמורה, הכוללת גם את המיסים. מאחר ומדובר ב"עסקת נטו", בה אמור היה מינצברג לשלם את כל המסים לרבות אלו החלים על התובע (המוכר) ומאחר ובא כוחו אמור היה לערוך שומה עצמית עבור התובע (ברור כי בנסיבות הסכם זה למינצברג אינטרס להקטין את השומה ככל שניתן ואילו התובע אדיש לכך), הרי שניתנה בידו הזכות לעשות שימוש בייפוי הכוח הבלתי חוזר לצורך איסוף מסמכים רלוונטיים וזאת כמובן עוד בטרם תשלום כל המסים. העברת ייפוי הכוח הבלתי חוזר לידיו של עו"ד קלורין טרם תשלום כל המסים, נעשתה למטרה מסוימת בלבד המוגדרת היטב בסעיף 8(ב) להסכם, ולא מעבר לכך. כפי שלא הוסמך עו"ד קלורין לפעול לרישום הזכויות באותה עת על שם מינצברג (ואין על כך חולק), הרי שהוא גם לא היה מוסמך לרשום הערת אזהרה כלשהי לטובת הנהנים, טרם תשלום כל התמורה, כולל המסים שהיוו חלק ממנה. רישום הערת אזהרה נוספת על שם הנהנים, גרעה מזכויותיו של התובע ומהבטוחה שניתנה לו, בדמות יפוי כח בלתי חוזר, המאפשר לו מחיקת הערת האזהרה על שם מינצברג בלבד, בשונה מהערת האזהרה הנוספת, שלא ניתן למוחקה באמצעות יפוי הכח הנ"ל. עצם העובדה שיפוי הכח המתוקן הוחזק בידיו, לא הקנתה לעו"ד קלורין את הזכות לעשות בו שמוש לצורך רישום הערת אזהרה לטובת הנהנים. רק לאחר תשלום מלוא התמורה, הכוללת גם תשלום המיסים החלים על פי חוק על התובע, ואשר מינצברג התחייב לשלמם, היה רשאי עו"ד קלורין לעשות שמוש ביפוי הכח המתוקן ולרשום הערת אזהרה לטובת הנהנים. 61. בעצם רישום הערת האזהרה לטובת הנהנים, טרם תשלום מלוא המיסים על ידי מינצברג (ולמעשה, על ידי הנהנים עצמם) חרג עו"ד קלורין מן ההרשאה שניתנה לו על ידי התובע, והפר את חובת הנאמנות כלפיו מכח יפוי הכח המתוקן שנמסר לידיו, כמו גם את חובת הזהירות בה הוא חב כלפי התובע. 62. התובע טען, כי פעולותיו של עו"ד קלורין היו מתוכננות מראש והוא מייחס לו פעולות של מרמה והטעיה, הבאות לידי ביטוי באופן בו גרם לעו"ד מילר להמציא לידיו את יפוי הכח. התובע מבקש לבסס טענותיו בעניין זה, על נוסח מכתבו של עו"ד קלורין מיום 25.3.2005, במסגרתו נדרש עו"ד מילר להעביר לידיו את יפוי הכח המתוקן, שיכלול את שמו כמיופה כח. אין בידי לקבל את טענותיו של התובע בעניין זה. ראשית, אין חולק, כי כבר במעמד חתימת ההסכם נמסר לידיו של עו"ד קלורין, בהסכמת הצדדים, יפוי הכח הראשון, המנוסח באופן זהה ליפוי הכח המתוקן. משמע, לא מדובר בדרישה חדשה של עו"ד קלורין, אלא, אך בקשה לתקן את יפוי הכח, שעה ששמו לא נזכר בו. שנית, נוסח המכתב אינו מעיד על כך שעו"ד קלורין בקש את יפוי הכח מתוקן באמתלה שהוא מתכוון להסתייע בו לשם השגת מסמכים וסיום הכנת השומה העצמית, כאשר לאמיתו של דבר, הוא בקש לעשות בו שמוש אחר מלכתחילה. סעיף 1 למכתב נוגע ליפוי הכח שממילא אמור היה להיות בידיו מלכתחילה על פי ההסכם ואילו סעיף 2 מפרט אחד לאחד את המסמכים להם נזקק לצורך עריכת השומה העצמית למס שבח, תוך שהוא מדריך את התובע כיצד ניתן השיג את המסמכים הנ"ל. מאחר ומינצברג היה נתון בידיו של התובע, בכל הנוגע למסמכים שיאפשרו לו לערוך שומת מס עצמית שתפחית את חוב המס ככל שניתן, דרישתו של עו"ד קלורין באותה עת לקבל לידיו את יפוי הכח המתוקן היתה סבירה והיא נועדה למצב בו יאלץ לאתר בעצמו את המסמכים הדרושים. שלישית, אם אכן תכנן עו"ד קלורין באותה עת לעשות שמוש ביפוי הכח המתוקן, לצורך רישום הערת אזהרה לטובת הנהנים, הרי שהיה עושה כן, מיד עם קבלתו, עוד בחודש אפריל 2001. אלא, שעיון באישור לשכת רישום המקרקעין בדבר ביצוע פעולת רישום הערת האזהרה לטובת גרבאן וזאיט (נספח כד' לתצהירו של קלורין), מעלה כי הערת האזהרה נרשמה רק ביום 24.12.2002, כשנה ושמונה חדשים לאחר שקבל לידיו עו"ד קלורין את ייפוי הכח המתוקן. חלוף הזמן בין דרישתו של עו"ד קלורין לקבל לידיו יפוי כח מתוקן לבין המועד בו עשה בו שמוש לצורך רישום הערת האזהרה, שומט את הבסיס לטענת התובע בדבר הטעיה מכוונת מראש מצידו של עו"ד קלורין. אין לומר, אפוא, כי עו"ד קלורין הוציא את יפוי הכח מידיו של עו"ד מילר בהטעיה. 63. התובע עתר לחייב את עו"ד קלורין, ביחד עם מיצברג, בגין נזקיו הישירים והעקיפים, במספר ראשי נזק. סך של 151,202 ₪ נכון ליום 10.9.2008, בגין יתרת החוב של מינצברג בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדו (סעיף 62.1 לכתב התביעה), סך של 50,000 ₪ בגין ניהול ההליכים למול רשויות המס (סעיף 62.2 לכתב התביעה), סך של 20,000 ₪ (5,000 דולר) כפיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה (סעיף 62.3 לכתב התביעה), סך של 61,545 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, סך של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש (סעיף 62.5 לכתב התביעה) וכן, עתר התובע לחייב את הנתבעים בגין הוצאות ושכ"ט בגין הצורך לנהל את ההליך דנן. 64. במסגרת סיכומיו, אשר ב"כ התובע, כי ראש הנזק הנזכר בסעיף 62.2 לכתב התביעה, חופף לראש הנזק הנזכר בסעיף 62.5 לכתב התביעה, בנוגע לעגמת נפש בגין ההליכים שנוהלו כנגד התובע על ידי רשויות המס ו\או ההליכים שנאלץ לנקוט במהלך השנים בעקבות הפרות הסכם המכר. בנוסף, חזר בו התובע מראש הנזק בעניין הפיצוי המוסכם בסך של 20,000 ₪ (5,000 דולר). 65. כפי שקבעתי לעיל, הפרת חובת הגילוי והטעייתו של התובע בעניין הסכם הנאמנות שנכרת בין מינצברג לבין גרבאן וזאיט, לא היא שגרמה לו להתקשר עם מינצברג ולא הוכח כי לא היה מתקשר עימו בעסקת המכר, לו היה יודע על דבר הנאמנות. לכן, אין קשר סיבתי בינה לבין הנזקים שנגרמו לו. 66. מאידך, רישום הערת האזהרה לטובת גרבאן וזאיט, הנהנים, טרם תשלום מלוא התמורה בעד נכס המקרקעין, הקשתה על התובע לגבות את חובו של מינצברג כלפיו והלכה למעשה, הכשילה אפשרות זאת. משעה שניתן פסק דינו של בית משפט השלום בת.א. 13300/02, נפתחה בידי התובע הדרך להפרע ממינצברג על ידי הטלת עיקול על זכויותיו האובליגטוריות בנכס המקרקעין, אף שהעסקה טרם הסתיימה ברישום. עיקול מעין זה הוא סעד דיוני אפשרי, גם בנוגע לזכויות אובליגטוריות של בעל דין בנכס, אשר טרם נרשמו, ואשר מהוות זכות שביושר המעניקות זכות מהותית בנכס, והוא בא למנוע את המחזיק בנכס או בעל הזכויות האובליגטוריות בו, מלסכל את פרעון החוב על ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד הסתדרות הרבנים, פ"ד מט(1) 177 וע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נגד מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199). עצם העובדה שעסקת המכר נעשתה עם התובע, אין בה כדי לאיין את זכותו לעקל את זכויותיו האובליגטוריות של מינצברג בנכס. עו"ד קלורין תרץ בתצהירו את רישום הערת האזהרה לטובת הנהנים בכך שבקש למנוע עיקולים על זכויותיו של מינצברג בנכס מצד נושיו. דא עקא, שלא הובאה ראיה כלשהי בדבר חובות אחרים של מינצברג מלבד החוב כלפי התובע. בטענתו זו הודה למעשה עו"ד קלורין, כי בקש למנוע מהתובע עצמו, שכבר באותה עת ניתן לראות בו נושה או לפחות נושה פוטנציאלי של מינצברג, את האפשרות להפרע ממינצברג באמצעות עיקול נכס המקרקעין. פעולה שזו בוצעה באמצעות יפוי כח בלתי חוזר שניתן לו על ידי התובע, ואשר הקנה לו זכות שמוש בו, רק לאחר שתשולם מלוא יתרת התמורה, הכוללת גם מיסים. לפיכך, מתקיים קשר סיבתי בין פעולותיו של עו"ד קלורין, לבין הנזקים שנגרמו לתובע, אשר היה מנוע מלהפרע ממינצברג באמצעות הנכס שמכר לו ואשר בלית ברירה, שלם את רב חוב מס השבח בעצמו. 67. אלא, שאין בכך כדי להפוך את עו"ד קלורין למעין ערב לחובותיו של לקוחו, מינצברג, בגין פסק הדין שניתן כנגד מינצברג בת.א. 13300/02. הפרת הסכם המקרקעין באי תשלום החוב לרשויות המס על ידי מינצברג והנהנים, אינה קשורה לפעולותיו של עו"ד קלורין והוא אינו אחראי להפרת ההסכם על ידי מינצברג. לפיכך, הוא אינו חייב לפצות את התובע בגין מלוא הסכום שנפסק לטובתו בפסק הדין שניתן בת.א. 13300/02, לרבות הוצאות המשפט או הוצאות בהן נשא התובע בהליכים למול רשויות המס, להבדיל מהסכומים ששלם בפועל לצורך סילוק החוב לרשויות המס. יתירה מזאת, התובע לא העלה בתצהירו טענות כלשהן בנוגע להוצאות משפט שהוציא בהליכים למול רשויות המס או בהליך בת.א. 13300/02 ולכן, ממילא לא הוכחו הוצאות אלו. בנוסף, הוצאותיו של התובע בגין ההליך הקודם נקבעו בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט השלום והוא אינו יכול לשוב ולתבוע מעבר לכך. סכום החוב בתיק ההוצל"פ שנפתח כנגד מינצברג, כשלעצמו, אינו רלבנטי. ראשית, לא הוצגה ראיה כלשהי בנוגע לגובה החוב בתיק ההוצל"פ והרכבו, לרבות תדפיס חוב של לשכת ההוצאה לפועל. שנית, מטבע הדברים כולל החוב בתיק ההוצל"פ ריביות, אגרות, שכ"ט עו"ד (א' ו - ב') וריביות חריגות על פי חוק ריבית והצמדה, לאחר מתן פסק דין, שעה שעו"ד קלורין כלל לא היה צד לאותו הליך כבעל דין. מאידך, מאחר ופעולותיו תרמו להכשלת האפשרות לגבות את התשלומים ששולמו על ידי התובע למס שבח, אחראי עו"ד קלורין ליתרת החוב שנוצר עקב אי תשלום מס השבח, לאחר ניכוי הסכומים ששולמו על ידי גרבאן וזאיט על פי הסכם הפשרה. 68. לא מצאתי ממש בטענות עו"ד קלורין לפיהן, התובע לא פעל להקטנת נזקיו. משעה שמינצברג הפר את הסכם המכר באי תשלום החוב לרשויות המס, היתה אמנם בידי התובע אפשרות לבטל את הסכם המכר. מאידך, עמדה בפניו האפשרות לעמוד על אכיפת ההסכם כפי שאכן עשה. יש לזכור, כי באותה עת שולמה לידיו זה מכבר תמורת הנכס, למעט חוב המס שלא שולם לרשויות וכי בנקודת זמן זו, הוא כלל לא ידע כי הנכס נרכש על ידי מינצברג בנאמנות. הפעולות שנקט התובע בפתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגד מינצברג, מהוות אף הן פעולות להקטנת הנזק. יתירה מזאת, חתימת הסכם הפשרה עם גרבאן וזאיט, בשלב שלאחר הגשת התובענה כנגדם, מהווה כשלעצמה פעולה קלאסית ברורה להקטנת הנזק ובודאי שלא ניתן לבוא אליו בטרוניה בעניין זה. אישורו של התובע להעברת הזכויות בנכס המקרקעין ע"ש גרבאן וזאיט, אין בה משום הכשרה בדיעבד של הפעולות שבצע עו"ד קלורין וממילא, אין בה כדי לאיין את זכותו של התובע לתבוע את יתרת הנזקים שנגרמו לו עקב תשלומים שנאלץ לבצע בעצמו לרשויות המס. 69. עיקר נזקיו של התובע נוגעים לתשלומים ששלם לרשות המיסים בגין מס שבח. מהראיות שהוצגו על ידי התובע, לרבות הקבלות שהציג ותדפיס תנועות התשלום שהונפק על ידי מס שבח עולה, כי בסך הכל שולם לסילוק חוב המס סך של 137,883 ₪. מתוך הסכום הנ"ל, שלם מינצברג, באמצעות הנהנים סך של 10,000 ₪ ביום 28.8.2001 ואילו היתרה, שולמה על ידי התובע. התובע הציג שלוש קבלות בגין שלושה תשלומים ששלם בגין חוב המס. הראשון - סך של 1,500 ₪ ששולם ביום 28.12.2004, השני - סך של 114,447 ₪ ששולם ביום 30.5.2005 והשלישי - סך של 235 ₪, ששולם ביום 30.5.2005. אמנם, התובע לא הציג קבלות נוספות אולם, תדפיס התנועות שהונפק על ידי מס שבח מוכיח כי אכן שולמו תשלומים נוספים, שהאחרון בהם ביום 20.6.2005, ואין חולק כי מינצברג והנהנים לא הם ששולמו אותם. הוכח בפני, אפוא, התובע שלם לרשויות המס סך כולל של 127,883 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עמד ביום 10.9.2008, מועד חתימת הסכם הפשרה עם גרבאן וזאיט, על סך של 158,007 ₪. אין חולק, כי הנהנים - גרבאן וזאיט, שלמו לתובע ביום 10.9.2008, סך של 150,000 ₪. לפיכך, יתרת חוב המס בו נשא התובע, עמדה באותו מועד על סך של 8,007 ₪. סכום זה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, על סך של 9,612 ₪. 70. פעולת רישום הערת האזהרה לטובת הנהנים, מנעה כאמור מהתובע לפעול כנגד מינצברג לגביית החוב, באמצעות עיקול זכויותיו במקרקעין נשוא ההסכם ולכן, על עו"ד קלורין לשלם את היתרה הבלתי מסולקת של חוב מס השבח, בסך של 9,612 ₪. 71. בנוסף, יש בפעולותיו של עו"ד קלורין ברישום הערת האזהרה, משום תרומה להתמשכות ההליכים שננקטו כנגד התובע על ידי רשויות המס, עקב חוסר יכולתו להפרע ממינצברג באמצעות מימוש המקרקעין. אני מעריך את הפיצוי המגיע לתובע בגין עגמת נפש, עקב פעולותיו של עו"ד קלורין, בסך של 5,000 ₪. 72. סיכומו של דבר, נזקיו של התובע עקב פעולותיו של עו"ד קלורין ברישום הערת האזהרה והפרת חובת הזהירות ולפיו, מגיעים כדי סך של 14,612 ₪ בלבד. סיכום 73. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה בלבד ומחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובע סך של 14,612 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הפרת חוזהחוזההערת אזהרה