אין חולק כי בתאריך 12.4.11, נחתם בין הצדדים הסכם על פיו שכרו התובעים מהנתבעת דירה למגוריהם, למשך שנה אחת, החל מיום 12.4.11 וכלה ביום 11.4.12 (להלן: "תקופת השכירות"), עם אופציה שניתנה לתובעים להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת. לטענת התובעים, כחודשיים לאחר שנכנסו להתגורר בדירה, נודע להם, באקראי ובמפתיע, ב"שיחת מדרגות", כי עומדות להתבצע בבניין המשותף בו מצויה הדירה עבודות שיפוץ נרחבות וזאת במסגרת תמ"א 38. כן נודע לתובעים, לגירסתם, כי חוזה עם קבלנים לצורך ביצוע העבודות עומד להיחתם בקרוב. בנסיבות אלה, במהלך חודש פברואר 2012, כאשר התובעים לא קיבלו, מחד, מהנתבעת תשובה חד משמעית לעניין זה, ומאידך ראו כי מגיעים לבניין מודדים וכאשר, כנראה, נחתם כבר הסכם לביצוע העבודות ואלה יתחילו תוך 6 חודשים - החליטו התובעים שלא להאריך את תקופת השכירות עפ"י האופציה שעמדה לרשותם ואף לקצר את תקופת השכירות טרם סיומה. התובעים עזבו את המושכר ביום 7.3.12. בכתב התביעה פורטו הנזקים שנגרמו לתובעים, לגירסתם, מחמת שנאלצו לעזוב את המושכר בשלב בו פינוהו וכאשר, לטעמם, לא ידעו מראש כי במקום תבוצענה עבודות בניין נרחבות והתובעים לא הסכימו להמשיך ולהתגורר בדירה, תוך כדי ביצוען של עבודות השיפוצים. בכתב הגנתה, הוכחשו על ידי הנתבעת כל טענות התובעים. לגירסתה, הודע לתובעים מראש כי וועד הבית המשותף הביע רצונו לבצע בעתיד עבודות שיפוצים בבניין במסגרת תמ"א 38. כן הוכחשו כל טענות התובעים בדבר נזקים שנגרמו להם, כאשר הנתבעת טוענת כי דווקא התובעים הם שהסבו נזק לדירתה. במהלך שמיעת הראיות, העיד התובע וכן העיד אביה של הנתבעת, מר שמואל מינצר, שאין חולק כי הוא זה שקיים את כל המגעים עם התובעים וכי לנתבעת לא היתה כל מעורבות אישית בהתנהלות שבין הצדדים. הנני מקבלת כמהימנים עליי לחלוטין את כל דברי עדותו של מינצר ומעדיפה אותם, ללא כל היסוס על פני גירסת התובעים. הנני מקבלת כי עוד בטרם שנחתם ההסכם בין הצדדים, סיפר מר מינצר לתובע כי עומדות להתבצע בעתיד עבודות שיפוצים בבניין, במסגרת תמ"א 38 ודבר זה לא הרתיע כלל את התובע. נהפוך הוא; כחודשיים לאחר תחילת מגורי התובעים במושכר, ביקש התובע מאבי הנתבעת שיפעל אצל כל דיירי הבית המשותף וישכנעם כי יישכרו את שירותיו שלו, של התובע, לביצוע העבודות, לכשיגיע מועדן. הנני דוחה, כאמור, את גירסת התובע כי דבר התוכניות לביצוע השיפוצים נודע לו, באקראי, כחודשיים לאחר שכבר התגורר במושכר. יתר על כן, גם אם הייתי מקבלת כמהימנה עליי את גירסת התובע כי לא ידע מראש על רצונם של הדיירים בבית המשותף לבצע בבניין עבודות שיפוצים במסגרת תמ"א, הייתי קובעת כי אין בכך משום הפרת חוזה או חוסר תום לב מצד הנתבעת ואביה כלפי התובעים וכי לא היה כל מקום שהתובע יפנה את המושכר טרם סיום תקופת השכירות או אף יהיה מנוע מלהמשיך את מגורי התובעים במושכר תקופה נוספת, של שנה אחת. כל זאת, כאשר מסתבר כי העבודות לא החלו עד למועד פינוי הדירה ואף לא עמדו בפני תחילתן. עד מועד שמיעת ההוכחות, 14.10.12, לא הוחל כלל בביצוע העבודות ואלה גם לא יתחילו להתבצע בשנה הקרובה, שנת 2013. משמע - לא היתה כל מניעה כי התובעים יסיימו את תקופת השנתיים של השכירות המוארכת - ללא מפריע. גם אם סברו התובעים כי במהלך תקופת השנה הנוספת של השכירות יתחיל ביצוען של העבודות, הרי שהיו יכולים שלא לממש את האופציה להארכת תקופת השכירות לשנה נוספת ולא היתה כל מניעה כי לא יעשו כן, כפי שאכן פעלו. מכל מקום, וכאשר היה ברור שהעבודות לא יתחילו לפני תום תקופת השכירות - לא היתה כל הצדקה לפנות את המושכר עוד בטרם שנגמרה תקופת השכירות, תקופה שעמדה להסתיים כחודש לאחר פינוי המושכר. יש לציין כי התובע לא עשה דבר כדי לברר באופן ממשי מהו הצפי האמיתי לתחילת ביצוען של העבודות וסמך על שברי דברים ששמע באקראי מהשכנים. לאחר קבלת עמדת אבי הנתבעת למייל ששלח לו, לא היה כל מקום כי התובע יסיק מסקנות נמהרות שיביאו אותו לפינוי בהול של המושכר והיה עליו לברר אם הוגשו תוכניות לעניין ביצוע העבודות או אם נערך הסכם מחייב בין דיירי הבית המשותף לחברה הקבלנית וזאת מעבר למכתב ששלחה החברה לדיירים ובו הינה מביעה את הסכמתה העקרונית לביצוע העבודות. על בסיס כל האמור לעיל, הנני קובעת כי לא הוכחה כל הפרת הסכם של הנתבעת כלפי התובעים ולא הוכחה כל עילה אחרת המזכה את התובעים בפיצוי בגין נזקים, גם אם נגרמו לתובעים. מעבר לנדרש, בכתב תביעתו פירט התובע את ההוצאות שנגרמו לו, לטענתו, עקב הפרת ההסכם של הנתבעת עמו. לכתב התביעה צורפה קבלה על סך של 400 ₪, הוא הסכום ששילמו התובעים ביום 13.11.11 בגין שחרור סתימה במקלחת + ניקוי צנרת. הנני קובעת כי לא הוכח שעל הנתבעת היתה מוטלת החובה לשאת בהוצאות שחרור הסתימה וניקוי הצנרת, כאשר לא הובאו בפני ביהמ"ש פרטים בדבר סיבת הסתימה והצורך בניקוי הצנרת, מה עוד שאירוע זה התרחש כ-7 חודשים לאחר שהתובעים כבר התגוררו בדירה. התובעים הגישו קבלה בגין הוצאות ההובלה של הרהיטים מבית הנתבעת לדירתם החדשה, אותה שכרו התובעים, ברם - בכל מקרה, הוצאות אלה היו חלות על התובעים, גם אם היו מפנים את הדירה בתום תקופת השכירות. לעניין ארונות המטבח - נראה הוא כי צודקת הנתבעת בטענתה כי הארונות שהיו במטבחה הוסרו על ידי התובעים ובמקומם לא נבנו ארונות חדשים, אלא מדף אחד בלבד. כל זאת, בניגוד לקביעות החוזה לעניין זה. לגבי כל יתר ההוצאות הנטענות בכתב התביעה - לא הוצגו כל קבלות ואף לא ניתן כל פירוט של הסכומים. על סמך כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את התביעה, על כל עתירותיה. לקביעתי, הוגשה התביעה ללא כל עילה ובסיס. הנני מחייבת את התובעים, במאוחד ובמיוחד, לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 300 ₪ בלבד, כאשר סכום זה נקבע בהתחשב בכך שהנתבעת לא התייצבה כלל בביהמ"ש ואביה הופיע מטעמה. יש זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזאת תוך 15 יום ממועד המצאת פסק דין זה. מזכירות ביהמ"ש תמציא עותק פסק הדין לצדדים. הפרת חוזהחוזהבניהתמ"א 38תמ"א