1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין הנמצאים ברח' זרח ברנט 18 בשכונת נווה צדק בתל אביב, והידועים כחלק מחלקות 1 ו- 2 בגוש 7112, וחלק מחלקות 9 ו- 10 בגוש 7004 [להלן: "המקרקעין" ו/או "הנכס"] כמסומן בתרשים (נספח ג' לת/3) בצבע אדום, ולהחזירם לידי התובע כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמם. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. מדינת ישראל הנה הבעלים הרשומים של חלקות 9 ו- 10 בגוש 7004, כמפורט בנסחים, נספחים א'1 ו- א'2 לת/3 (להלן: "נסחי חלקות 9 ו-10"). ב. רשות הפתוח הנה הבעלים הרשומים של חלקות 1 ו- 2 בגוש 7112, כמפורט בנסחים, נספחים ב'1 ו- ב'2 לת/3 (להלן: "נסחי חלקות 1 ו- 2"). ג. בהתאם לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך- 1960, וחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י- 1950, כל הנכסים דלא ניידי שבבעלות מדינת ישראל ורשות הפיתוח מנוהלים ע"י התובע. ד. הנתבעים מחזיקים במקרקעין נשוא התביעה דנן. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובע: א. ביום 22.01.98 נודע לתובע כי במועד הנ"ל או במועד מוקדם יותר, פלשו הנתבעים למקרקעין כדלקמן: חלקה 1 בגוש 7112- פלישה לחלק הצפון מערבי של הגוש, שטח הפלישה הוא 50 מ"ר. חלקה 2 בגוש 7112- פלישה לחלק הצפון מערבי של הגוש, שטח הפלישה הוא 105 מ"ר. חלקה 9 בגוש 7004- פלישה לחלק הצפון מזרחי של הגוש, שטח הפלישה הוא 620 מ"ר. חלקה 10 בגוש 7004- פלישה לחלק הצפון מזרחי של הגוש, שטח הפלישה הוא 60 מ"ר. ב. הנתבעים גידרו את המקרקעין ע"י גדר ושערים, וכן נסלל אספלט במקרקעין. ג. הפעולות והמעשים שבסעיפים א ו- ב' שלעיל, ביצעו הנתבעים ללא הסכמת התובע ו/או מי מטעמו, בלי קבלת רשות בכתב ו/או בכל צורה אחרת ממנו ובניגוד מפורש לרצונו. ד. מעשיהם של הנתבעים מהווים השגת גבול ועשיית עושר שלא במשפט. טיעוני הנתבעים: א. חלה התיישנות על התביעה. ב. נתבעת מס' 2 מתגוררת בבית שברחוב זרח ברנט 18 בתל אביב מאז שנת 1940 (להלן: "הבית"). ג. לטענת הנתבעים, המקרקעין נשוא התביעה דנן צמודים לבית. ד. נתבע מס' 1 מתגורר בבית מיום הולדתו בשנת 1951 ועד לימים אלו. ה. עיריית תל אביב היא זו שגידרה את המקרקעין נשוא התביעה. ו. החזקתם של הנתבעים במקרקעין הייתה בידיעת התובע, ולא רק בשתיקה. ז. יש לראות בנתבעים דיירים מוגנים במקרקעין נשוא התביעה . ח. לנתבעים זיקת הנאה במקרקעין. 4. המסגרת הדיונית: א. בתאריך 22.09.03, בית המשפט יחד עם ב"כ הצדדים יצא לביקור במקרקעין נשוא התביעה. בתיק נשמעו הראיות כדלקמן: ב. מטעם התובע: עת/1 מר אליהו נבעה, נחקר על תצהירו אשר סומן ת/1. עת/2 מר טל זילברמן, נחקר על תצהירו אשר סומן ת/3. עת/3 גב' מלכה עופרי, נחקרה על חוות דעתה שסומנה ת/4. הוגשו מסמכים כדלקמן: מסמך משנת 1953, סומן ת/2. ג. מטעם הנתבעים: עה/1 מר בן ציון יהודאי, נחקר על תצהירו אשר סומן נ/3. עה/2 נתבע מס' 1, מר חיים גבריאלי, נחקר על תצהירו שאר סומן נ/4. עה/3 מר בנימין אנקבה, נחקר על תצהירו אשר סומן נ/6. עה/4 מר אהוד לוטם, נחקר על חוות דעתו אשר סומנה נ/7. עה/5 גב' ג'וליה לוי, נחקרה על תצהירה אשר סומן נ/8. עה/6 מר עזרא גבריאלי, נחקר על תצהירו אשר סומן נ/9. עה/7 מר דוד כהן, נחקר על תצהירו אשר סומן נ/10. עה/8 מר רחמים מזמר טוב, נחקר על תצהירו אשר סומן נ/11. עה/9 מר אברהם פלומבו, נקר על תצהירו אשר סומן נ/12. הוגשו מסמכים כדלקמן: תצ"א, סומנו נ/1. שרטוט, סומן נ/2. תמונה, סומנה נ/5. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, ובחנתי את העדויות השונות ואת החומר המשפטי המצוי בתיק, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. 6. זכויות במקרקעין: מעיון נסחי חלקות 1 ו- 2, ונסחי חלקות 9 ו- 10, הוכחה לי בעלות התובע במקרקעין, המהווים מקרקעין מוסדרים. הנסח אינו מפרט זכות כלשהי לנתבעים במקרקעין נשוא כתב התביעה. מסקנה: הוכח לי כי התובע הנו הבעלים של המקרקעין, ולנתבעים אין זכויות רשומות במקרקעין. 7. התיישנות במקרקעין: לטענת ב"כ הנתבעים, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. אני דוחה טענה זו מהנימוקים להלן: א. הוכח לי, כי המקרקעין עברו הליכי הסדר. ב. סעיף 159[ב] לחוק המקרקעין תשנ"ט-1969, קובע כדלקמן: "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". ג. על מנת שתעמוד לנתבעים טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים לפי סעיף 159[ב] הנ"ל, צריך שיתקיימו שני התנאים המצטברים הבאים: 1. כי לפי הדין הקובע, לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היה הנתבע זכאי לטעון טענת התיישנות. 2. שתקופת ההתיישנות נסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היינו 01.01.70. ד. הדין שחל על התיישנות במקרקעין לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, הוא חוק ההתיישנות התשי"ח-1958. לפי סעיף 5[2] לחוק ההתיישנות, ביחד עם סעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני, תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא 25 שנה. מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום בו נרשמו החלקות על שם הבעלים מתוקף הליכי ההסדר [ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3) 624]. ה. על פי נסחי חלקות 9 ו- 10, חלקות 9 ו-10 בגוש 7004 נרשמו על שם מדינת ישראל ביום 23.02.88. ועפ"י נסחי חלקות 1 ו- 2, חלקות 1 ו- 2 בגוש 7112 נרשמו על שם רשות הפתוח ביום 17.03.66. הנתבעים טוענים שהם מחזיקים במקרקעין נשוא התביעה דנן משנות ה- 40, כך שבנוגע למקרקעין אלו התביעה התיישנה. לאור האמור לעיל על מנת שתחול במקרה דנן התיישנות, ולאור כך שהמקרקעין נשוא התביעה הנם מקרקעין מוסדרים, על הנתבעים להוכיח שהם מחזיקים במקרקעין משנת 1945 ואחורה. ודוק: הבחינה היא אך ורק לגבי המקרקעין נשוא התביעה, ולא מקרקעין סמוכים אחרים המוחזקים על ידי הנתבעים. בבוחני את עדויות ההגנה לעניין המקרקעין נשוא התביעה, נתקלתי באי דיוקים רבים בעדותם לגבי המקרקעין נשוא התביעה, ולגבי שטחים שאינם חלק מהמקרקעין נשוא תביעה זו, כגון: עדותו של עה/1 שנחקר על תצהירו שסומן נ/3: "ש. אם אומר לך כי לשלמה אהובה גבריאלי, הושכרו להם על ידי עמידר 25 מ"ר, לכל היותר? ת. כל פעם היה שטח יותר גדול אשר נבנה כל הזמן. לא זוכר את השטח שהיה לה בשנת 44 " [פרוטוקול עמ' 44] עדותה של עה/5 שנחקרה על תצהירה שסומן נ/8: "ת.... אני זוכרת לגבי שנות ה- 40 ולא לגבי שנות השבעים " [פרוטוקול עמ' 76, שורה 8] לפיכך, לאחר שבחנתי את העדויות השונות ואת החומר המשפטי המצוי בתיק לא הוכח לי כי הנתבעים אכן מחזיקים במקרקעין נשוא התביעה טרם שנת 1945. זהו מצב שבו תקופת ההתיישנות לא נסתיימה במועד תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, ועל כן, הסיפא לסעיף 159[ב] לחוק המקרקעין אינו חל, ונשארת הרישא לפיה חוק ההתיישנות אינו חל לגבי מקרקעין מוסדרים לסיכום: לאור כל האמור לעיל, דין טענת ההתיישנות להידחות. 8. זיקת הנאה: חקיקה סעיף 5 לחוק המקרקעין מגדיר את זכות "זיקת ההנאה" כדלקמן: "5. זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות להחזיק בהם." סעיף 92 לחוק המקרקעין קובע את הזכאים "לזיקת ההנאה" והם: "92. זיקת-הנאה יכול שתהא לטובת מקרקעין (להלן - מקרקעין זכאים) או לטובת אדם פלוני, לטובת סוג בני-אדם או לטובת הציבור." סעיף 94 לחוק המקרקעין מגדיר מה הם התנאים "לזיקת הנאה" מכוח שימוש של שנים בזכות הראויה להוות "זיקת הנאה": "94.(א)מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה. (ב) הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף-קטן (א) " 9. האם לנתבעים "זיקת הנאה" במקרקעין? במקרה דנן טוענים התובעים "לזיקת הנאה", מתוקף שימושם למעלה מ- 30 שנה במקרקעין נשוא התביעה דנן. אני דוחה טענה זו, מהנימוקים דלהלן: א. מביקורו של בית המשפט במקרקעין נשוא התביעה דנן, נוכחתי לראות כי המקרקעין אינם צמודים לבית המשפחה של הנתבעים. ב. הוכח לי כי על מנת להגיע לבית המשפחה של הנתבעים אין צורך לעבור במקרקעין נשוא התביעה. ג. הוכח לי כי לחלקות שעליהם נמצא בית המשפחה של הנתבעים, ולחלקות של המקרקעין נשוא כתב התביעה, אין גבול משותף. מסקנה: לאור כל האמור לעיל, לא הוכחה לי "זיקת הנאה" של הנתבעים למקרקעין נשוא התביעה דנן, וכן כל קשר בין המקרקעין נשוא התביעה לבין השטח שעליו נמצא בית משפחת הנתבעים, ולפיכך אני דוחה טענה זו. 10. דיירות מוגנת: לטענת הנתבעים יש לראות בהם דיירים מוגנים במקרקעין נשוא התביעה. דא עקא שהנתבעים לא טרחו להציג בפני בית המשפט הסכם לשכירות מוגנת או קבלה על תשלום דמי מפתח, אשר יעידו על כך לגבי המקרקעין נשוא התביעה דנן. חוזה הדיירות המוגנת היחיד (נספח א' לת/1) (להלן: "החוזה המוגן") הוא לגבי בית משפחת הנתבעים הנמצא בחלקה 24 בגוש 7041, ואין בו כל אזכור לגבי המקרקעין נשוא התביעה דנן. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים לעניין הדיירות המוגנת במקרקעין נשוא התביעה דנן. 11. הסגת גבול: א. מקור העילה: תביעה זו לסילוק ידם של הנתבעים, הנה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 16 לחוק המקרקעין, קובע כהאי לישנא: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". התובע, כאמור, הוכיח כי הוא בעל המקרקעין, אותם מחזיקים הנתבעים, לכן אף אם אינו מחזיק בפועל, רשאי הוא לתבוע מכוח זכות הבעלות. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין , היא כניסה למקרקעין שלא כדין". ב. נטל הראייה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כפי שנפסק: "...בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ...ואז על הנתבע להראות ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו, להראות זכות חוקית לישיבתו במקום ..." [ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח', פ"ד ל"א(3) 455]. כאמור, הוכיח התובע את המוטל עליו, לפיכך עבר הנטל לנתבעים, להראות, כי הם מחזיקים במקרקעין כדין. 12. זכויות הנתבעים במקרקעין: לא הוכח לי כי הנתבעים בעלי זכויות במקרקעין וזאת מאחר והנתבעים: א. לא הביאו כל ראיה, חוזה או אסמכתא חוקית לזכותם במקרקעין. "ש. האם יש לך חוזה חכירה עם המינהל? ת. אין חוזה חכירה עם המינהל. אני לא משלם דמי חכירה למינהל. אני משלם מים ארנונה. ש. האם אתה משלם דמי שימוש ראויים? ת. לא. ש. האם אתה משלם למישהו עבור השימוש בקרקע ? ת. לא. אני לא צריך לשלם לאף אחד, זה המקום שלי. [פרוטוקול עמ' 60, שורות 18- 23] ב. לא הביאו זכויות פוזיטיביות שיוכיחו את זכויותיהם במקרקעין. לפיכך אני קובע כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה להראות, כי הם מחזיקים במקרקעין כדין. 13. בר רשות במקרקעין- מבוא: הנתבעים טוענים, כי הם ברי רשות במקרקעין. בידוע הוא, כי גם ללא הסכם מפורש, ניתן להסיק בדיעבד, על קיומו של רשיון במקרקעין, מתוך התנהגות של בעל המקרקעין. פרופ' נ. זלצמן במאמרה "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב[1995], בעמ' 24, כותבת כך: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין... לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין , ללא כוונה ליצור התחייבות חוזרת כאקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס...". וכך נקבע בפסיקה: "לצורך היווצרותו של רשיון במקרקעין, די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין. ממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד לשימושו של אחר ברכושם והשלימו עמו, ואין צורך בהסכם מפורש". [ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד ל"א(3) 214,210]. כמו כן נקבע כי: "יצירתה של רשות ... אינה מותנית בהסכם מפורש, ודי אפילו בהתנהגותו של בעל המקרקעין, שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד...". [ע"א 463/79 חנא פרח ג'בארן נ' סימון ג'בראן, פ"ד ל"ו(4) 403, 438]. וכן הוסיפה פרופ' נינה זלצמן כי: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס ... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין, בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות". [לעיל, פרופ' זלצמן עמ' 57-63]. אולם, אין די בעבירת הזמן לבדה בכדי לקבוע, כי מסיג גבול הנו בר רשות ויש להתייחס אף לנסיבות אחרות (יפורטו להלן). [ראה לעניין זה ע"א 793/75 ישראל אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואח', פמ תשל"ז[ב], 466]. לסיכום: בנסיבות מסוימות בחלוף זמן רב, תוך שתיקת הבעלים יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייהפך לבר רשות. 14. האם הנתבעים ברי רשות מכללא? בכדי לזכות במעמד זה על הנתבעים להוכיח כי: א. שהו במקרקעין זמן ממושך. ב. התובע ידע על החזקתם של הנתבעים במקרקעין ולא עשה דבר. אדון בתנאים הנ"ל לפי סדרם. 1. שהייה ממושכת במקרקעין : שוכנעתי כי הנתבעים שהו שהייה ממושכת במקרקעין, וזאת לאחר בחינת השינויים שנערכו במקרקעין עפ"י תצלומי האוויר שצורפו לחוות דעתו של עה/4, ולאחר שבחנתי את העדויות השונות ואת החומר המשפטי המצוי בתיק. 2. האם התובע ידע על החזקתם של הנתבעים במקרקעין ולא עשה דבר? הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי התובע ידע על החזקתם של הנתבעים במקרקעין ולא עשה דבר. לפיכך, לא התקיימה הידיעה הדרושה לצורך יצירת רשות מכללא. 3. מסקנה: הנני קובע, כי הנתבעים אינם ברי רשות במקרקעין. וזאת מכיוון שלא עמדו בנטל ההוכחה שהתובע ידע על החזקתם של הנתבעים במקרקעין ולא עשה דבר. אך אם גם נניח, כי משך הזמן שחלף יצר ציפייה אצל הנתבעים והיה על התובע לדעת על השימוש שעושים הנתבעים בנכס לאורך השנים, עובדות שמהן ניתן להסיק על רשות שמכוח השתיקה. הרי שבמקרה דנן, מדובר ברשות חינם, וכפי שאפרט להלן, רשות זו ניתנת לביטול. 15. רשות חינם: "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". [ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה(1) 474] וכן ראינו בע"א 50/77 , אליהו מזרחי נ. אלברט אפללו, פ"ד ל"א(3) 433, כי: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכרת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת... " במקרה דנן מדובר ברשות חינם וזאת, כי לא הוכח לי תשלום ו/או תמורה לתובע עבור השימוש במקרקעין. "ש. האם יש לך חוזה חכירה עם המינהל? ת. אין חוזה חכירה עם המינהל. אני לא משלם דמי חכירה למינהל. אני משלם מים ארנונה. ש. האם אתה משלם דמי שימוש ראויים? ת. לא. ש. האם אתה משלם למישהו עבור השימוש בקרקע ? ת. לא. אני לא צריך לשלם לאף אחד, זה המקום שלי. [פרוטוקול עמ' 60, שורות 18- 23] ולכן מדובר ברשות חינם, וכפי שאפרט להלן, רשות זו ניתנת לביטול. 16. האם רשות זו הדירה? לעניין סווג הרשות, ידוע הוא כי: "... רשיון להחזיק מקרקעין הניתן במתנה הופך בלתי הדיר. עניין זה תלוי בנסיבות: רשות, רשות ונסיבותיה ותנאיה שלה: יש רשות ואין בה תמורה ואי אפשר לבטלה ויש רשות ויש בה תמורה ומותר לבטלה". [ע"א 588/81 צינקי נ' ד' הורוביץ ואח', מ"ו[1] 321, 325]. בעניין רשות בלתי הדירה פסקה כב' השופטת בן פורת, כך: "כאשר ברשות עסיקנן, קל וחומר [כנטען] ברשות לא הדירה למשך לתקופה בלתי מוגבלת ויש לדקדק במילוי כל התנאים לעיל ועל הטוען להמשך קיומה של הרשות, רובץ נטל ההוכחה שתנאים אלה אמנם נתקיימו". [ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד ל"ט(2) 337]. הנטל להוכיח שניתנה רשות מעין זו, מונח לפתחם של הנתבעים והם לא הרימו נטל זה. כמו כן לא סביר כי נותן רשות בלתי הדירה יעשה זאת חינם אין כסף. לפיכך, סבור אני שלאור הנסיבות, עסקינן ברשות חינם הדירה ולא ברשות לא הדירה. 17. ביטול רשות חינם: כאמור, אף אם הנתבעים הנם ברי רשות במקרקעין, מדובר ברשות חינם וברשות מסוג זה ההלכה היא כי: "מסיג גבול שמחזיק במקרקעין תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות, ללא תמורה או בר רשות חינם, ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". [ע"א 50/77 , לעיל]. על כן, ניתן לבטל רשות זו בכל עת, שכן, נפסק: "כבר ראינו, כי דעת רוב השופטים היא, שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת התביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון זה... ולקבוע שעצם הגשת התביעה כנגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול הרשיון". [ע"א 32/77 , לעיל]. במקרה דנן, הגיש התובע תביעה לסילוק יד, וכן טען התובע, כי החזקת הנתבעים בנכס היא בניגוד לרצונו, כפי שנכתב בכתב התביעה: "הנתבעים ללא הסכמת התובע ו/או מי מטעמו, בלי קבלת רשות בכתב ו/או בכל צורה אחרת ממנו ובניגוד מפורש לרצונו" [ס' 6 לכתב התביעה] לפיכך, משטען כך התובע בתביעתו, כאמור, בוטלה הרשות. 18. האם משבוטלה הרשות הנתבעים הנם מסיגי גבול? בע"א 477/68 הופמן נ' לויטל, פ"ד כ"ג[2]52 קבע כב' השופט לנדאו כדלקמן: " המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה ... הפך המשיב למסיג גבול". ומכאן נלמד קל וחומר, במקום שהיתה שכירות כדין, מרגע שהסתיימה ולא פונה הנכס, מדובר בהסגת גבול, קל וחומר במקרה שלפנינו, בו מדובר, ברשיון מכללא, שברגע שזה מבוטל, הרי שמדובר בהסגת גבול. מכל האמור לעיל, עולה, כי לנתבעים, אין כל זכות או מעמד במקרקעין ויש להורות על סילוק ידם מהם. 19. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין הנמצאים ברח' זרח ברנט 18 בשכונת נווה צדק בתל אביב, והידועים כחלק מחלקות 1 ו- 2 בגוש 7112, וחלק מחלקות 9 ו- 10 בגוש 7004 [להלן: "המקרקעין" ו/או "הנכס"] כמסומן בתרשים (נספח ג' לת/3) בצבע אדום, ולהחזירם לידי התובע כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמם. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 18.08.04, וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ג. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של-. 18,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זיקת הנאהמקרקעיןמקרקעין מוסדריםהסדר קרקעות