1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לסילוק ידם ופינויים של הנתבעים מהנכס הידוע כחלקות 78 ו- 80 בגוש 7025 [להלן: "הנכס" או "המקרקעין"], כמסומן בתרשימים (נספחים לת/1) בצבע אדום, ולהחזירו לידי התובעים כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמם. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. רשות הפיתוח הנה הבעלים הרשומים של חלקה 80 בגוש 7025, כמפורט בנסח, נספח ב' לת/2 [להלן: "הנסח של חלקה 80"]. ב. האפוטרופוס לנכסי נפקדים הנה הבעלים הרשומים של חלקה 78 בגוש 7025, כמפורט בנסח, נספח א' לת/2 [להלן: "הנסח של חלקה 78"]. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעים: א. הנתבעים תפסו חזקה בנכס ומחזיקים בו שלא כדין, ללא רשות התובעים וללא הסכמתם, ומעשיהם מהווים השגת גבול במקרקעי המדינה. ב. כל רשות באם ניתנה מתבטלת עם הגשת כתב התביעה. ג. הנתבעים מחזיקים בנכס מבלי הסדר חוקי כמתחייב, ומבלי לשלם דמי שימוש ראויים כנדרש. ד. התובעים מעולם לא נתנו רשות ו/או הסכמה כלשהי לבניה על המקרקעין. ה. לא מתקיימת לנתבעים זיקת הנאה. ו. למקרקעין קיימים מספר דרכי גישה סלולות מרחובות אחרים. טיעוני הנתבעים 1-3: א. המקרקעין נשוא התביעה דנן הנם מקרקעין בלתי מוסדרים. ב. הנתבעים 1- 3 מחזיקים ו/או עושים שימוש בחלק המסומן בצבע ירוק נספח א' לכתב ההגנה (להלן: "השטח המוחזק"). ג. הנתבעים השקיעו בשטח המוחזק. ד. חלה התיישנות על התביעה. ה. הנתבעים 1- 3 ברי רשות במקרקעין. ו. לחילופין הנתבעים 1-3 זכאים לרכוש מהתובעים או ממי מהם את הבעלות בחלק המוחזק מכח הקמת מבנים ומחוברים ונטיעת עצים על ידם בשטח המוחזק. ז. הנתבעים 1-3 זכאים לרישום זיקת הנאה לזכותם בהתאם לסעיף 94(א) לחוק המקרקעין. טיעוני נתבע מס' 4: א. התובעים אינם בעלי המקרקעין. ב. התביעה התיישנה. ג. הנתבע בר רשות במקרקעין. ד. לנתבע זיקת הנאה על חלק מהמקרקעין, בהתאם לסעיף 94(א) לחוק המקרקעין. ה. הנתבע השקיע בשטח המוחזק על ידה. ו. השטח המוחזק על ידי הנתבע משמש כדרך הגישה היחידה ברכב וברגל לביתו של הנתבע לבני משפחתו. ז. לחילופין הנתבע זכאי לרכוש מהתובעים או ממי מהם את הבעלות בחלק המוחזק מכח הקמת מבנים ומחוברים ונטיעת עצים על ידו בשטח המוחזק. 4. המסגרת הדיונית: א. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 29.01.98, עפ"י רשות ביהמ"ש הוגש כתב תביעה מתוקן בו הוספו נתבעים 3 ו- 4. בתאריך 23.02.03 התקבל כתב תביעה מתוקן בו שונה שמו של נתבע מס' 4 וזאת עקב פטירה של אמו, נתבעת מס' 4 המקורית. בתיק נשמעו הראיות כדלקמן: ב. מטעם התובעים: עת/1 מר דרור בן נתן, נחקר על תצהירו אשר סומן ת/1. עת/2 מר אהוד גבריאלי, נחקר על תצהירו אשר סומן ת/2. ג. מטעם הנתבעים: עה/1 נתבע מס' 2 מר סמי ריחאן, נחקר על תצהירו אשר סומן נ/2. עה/2 נתבע מס' 4 מר עלי ריחאן, נחקר על תצהירו אשר סומן נ/3 הוגשו מסמכים כדלקמן: תמונה, סומנה נ/1. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי בתיק, בחנתי את העדויות השונות, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. 6. החלקות נשוא התביעה: בבוחני את המפה המצבית שהוגשה כנספח ב' לת/1, נראה כי המקרקעין נשוא התביעה דנן המסומנים במפה המצבית באדום, נמצאים כולם בתחום חלקה 80 שבגוש 7025, בבעלות תובעת מס' 1. עפ"י המפה המצבית, חלקה 78 בגוש 7025 בבעלות תובע מס' 2, אינה כלל בתחום המסומן באדום. ולפיכך יש לדחות את התביעה לעניין פינוי וסילוק היד בחלקה 78 שבגוש 7025. הדיון עתה הוא בטענות הצדדים אך ורק לגבי חלקה 80 בגוש 7025. מעתה שימושי במילים מקרקעין ו/או נכס, בתביעה דנן, יתייחס לחלקה 80 בלבד. 7. זכויות במקרקעין: מעיון בנסח הרישום [נספחים ב' לת/2], הוכחה לי בעלות תובע מס' 1 בחלקה 80 שבגוש 7025, המהווים מקרקעין לא מוסדרים. הנסח אינו מפרטים זכות כלשהי לנתבעים במקרקעין נשוא כתב התביעה. לעניין הטענה כי כל עוד עיריית ת"א- יפו אינה צד לתביעה, דין התביעה להדחות. הטענה הנה חסרת כל בסיס, כאשר הבעלות בשלמותה נשארה בידי רשות הפיתוח, אין בהודעת הפקעה, כדי להקנות לעיריית תל אביב זכות בעלות במקרקעין נשוא תביעה זו. מסקנה: הוכח לי כי התובע מס' 1 הנו הבעלים של המקרקעין, ולנתבעים אין זכויות רשומות במקרקעין. 8. התיישנות - חזקה נוגדת: לטענת הנתבעים 1-3 יש לדחות את התביעה בשל התיישנות. על טענה זו חוזר גם נתבע מס' 4. א. כללי: הלכה היא שנתבע הטוען להתיישנות נדרש להוכיח בנוסף לכך שחלפה תקופת התיישנות, גם את התקיימותה של החזקה נוגדת מול זכות הבעלים. "חזקה יוצרת התיישנות, רק כשהיא "נוגדת", זאת אומרת שאיננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב". [ע"א 3217/91 בנימין פלר נ. יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל, פ"ד מז(2) 281]. כלומר, הוכחת טענת התיישנות מורכבת מ- 2: 1. הוכחת תקופה התיישנות: האם הצטברה התקופה הנדרשת להתיישנות התביעה. 2. הוכחת אופי החזקה: האם החזקת הנתבע במקרקעין היא החזקה נוגדת. אדון בתנאים הנ"ל לפי סדרם: 1. האם הוכחה תקופת ההתיישנות ? הוכח לי, כאמור, כי הנכס הנו מקרקעין בלתי מוסדרים הנמצאים בהליכי הסדר. סעיף 162 לחוק המקרקעין בנוגע למקרקעין לא מוסדרים, קובע כי: "על אף האמור בסעיפים 132 ו - 158 עד 161 אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי: [1] ... [2]בדין שהיה קיים ערב תחולתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא מוסדרים". הדין שחל על התיישנות במקרקעין לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, הוא חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 [להלן: "חוק ההתיישנות"]. בסעיף 5[2] לחוק ההתיישנות נקבע כי תקופת התיישנות במקרקעין לא מוסדרים הנה 15 שנים. התביעה דנן הוגשה בתאריך 29.01.98. קרי, על מנת שתחול תקופת התיישנות על הנתבעים להוכיח כי החזיקו במקרקעין עוד לפני שנת 1983. בבוחני את העדויות שבתיק, שוכנעתי כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין טרם שנת 1983, וכן לא הובאה לי כל עדות ו/או ראיה הסותרת טענה זו. לאור כל האמור לעיל, הוכח לי כי, הצטברה התקופה הנדרשת להתיישנות התביעה. 2. האם החזקת הנתבעים במקרקעין היא החזקה נוגדת? א. ההלכה קובעת כי: על מנת שיצליח המערער בטענת ההתיישנות שבפיו לא די שיוכיח את חלוף תקופת ההתיישנות. עליו להוכיח גם שבמשך כל תקופת ההתיישנות החזיק בקרקע "חזקה נוגדת". "חזקה יוצרת התיישנות רק כשהיא 'נוגדת', זאת אומרת שאיננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב" ... " [ע"א 3217/91 בנימין פלר נ' יורשי המנוח אקסלרוד ז"ל פ"ד מז(2) 2] " ... אם, לעומת זאת, חלפה תקופת ההתיישנות, המחזיק יעדיף לטעון שחזקתו לא באה לו מכוח הבעלים, ולפיכך "חזקה נוגדת" היא ועומדת לו טענת התיישנות. אך לא האינטרס של המחזיק או של הבעלים לגבי אופייה של ההחזקה בקרקע יכריע. על בית המשפט לקבוע את אופייה של זו, על פי טיב ההחזקה, התנהגות הבעלים והמחזיק במשך תקופת ההחזקה, ויתר נסיבות המקרה, ולפי אלה יקבע אם בהסכמת הבעלים ומכוחו נעשתה, אם לאו. כאן המקום לציין, ש"בהסכמה שבשתיקה" כוונתי לסוג של הסכמה בהתנהגות, כלומר, הסכמה שלא לבשה צורה של דברים שבכתב או שבעל פה. שתיקת הבעלים, כלומר, התנהגותו הפסיבית, בצירוף נסיבות מהן ניתן ללמוד כי אם היה ברצונו להתנגד להחזקה, יכול היה לעשות כן בקלות וללא טרחה מיוחדת, ויש להניח שהיה עושה כן, עשויים לעלות כדי הסכמתו להחזקה של המחזיק ולחסום את הדרך לטענת החזקה נוגדת " [ע"א 3217/91 בנימין פלר נ' יורשי המנוח אקסלרוד ז"ל פ"ד מז(2) 2] ב. במקרה דנן הנתבעים 1- 3 ואף נתבע מס' 4, לא הביאו כל ראיה, חוזה או אסמכתא חוקית לזכותם במקרקעין. ג. נתבע מס' 2 בהיחקרו על תצהירו אשר סומן נ/2 העיד כי: "ש. תסכים אתי כי שנכון להיום אין לכם שום חוזה עם רשות הפיתוח עם האפוטרופוס להחזקת השטח, אותו אתם מחזיקים? ת. אין לנו חוזה. ש. לא שילמתם במשך כל השנים האלה שום תשלום לרשות הפיתוח על השימוש? ת. נכון " [פרוטוקול עמ' 28] ד. נתבע מס' 4 בהיחקרו על תצהירו אשר סומן נ/3 העיד כי: "ש. נכון שלא לך, לא לאמא שלך ולאבא שלך היה אי פעם הסכם עם רשות הפיתוח, או עם האפוטרופוס לגבי החזקה בסככה זו? ת. אני לא יודע אולי כן. לא מצאתי" [פרוטוקול מתאריך 26.02.04, עמ' 9] וכן: "ש. אתה בקשרים עם יתר משפחת ריחאן? ת. כן. ש. למעשה כל יתר השטחים, אתם מחנים שם רכבים? ת. כן. כל המשפחה מחנה שם... ש. על השטח הזה, בדקת עם מישהו מהמשפחה אם יש לכם הסכם, אם מישהו הרשה להחזיק? ת. לא בדקתי." [פרוטוקול מתאריך 26.02.04, עמ' 9] מסקנה: לאור כל האמור לעיל, לא הוכח לי כי הנתבעים החזיקו במקרקעין "חזקה נוגדת". התובע מס' 1 בהגשת התביעה דנן, ובביטול הרשות לנתבעים להחזיק במקרקעין, מראה כי כאשר ברצונו להתנגד להחזקה, יכול היה לעשות כן בקלות וללא טרחה מיוחדת, מעשה העשוי לעלות כדי הסכמתו להחזקה של המחזיק ולחסום את הדרך לטענת החזקה נוגדת. לסיכום: דין טענת ההתיישנות להידחות מחמת אי הוכחת חזקה נוגדת מול זכות הבעלים. 9. זיקת הנאה: חקיקה סעיף 5 לחוק המקרקעין מגדיר את זכות "זיקת ההנאה" כדלקמן: "5. זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות להחזיק בהם." סעיף 92 לחוק המקרקעין קובע את הזכאים "לזיקת ההנאה" והם: "92. זיקת-הנאה יכול שתהא לטובת מקרקעין (להלן - מקרקעין זכאים) או לטובת אדם פלוני, לטובת סוג בני-אדם או לטובת הציבור." סעיף 94 לחוק המקרקעין מגדיר מהם התנאים "לזיקת הנאה" מכוח שימוש של שנים בזכות הראויה להוות "זיקת הנאה": "94. (א) מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה. (ב) הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף-קטן (א) " 10. האם לנתבעים זיקת הנאה במקרקעין ? לטענת הנתבעים 1-3 וכן לטענת נתבע מס' 4, זכאים הם לרישום זיקת הנאה לזכותם בהתאם לסעיף 94(א) לחוק המקרקעין. אני דוחה טענה זו, מהנימוקים להלן: א. לא הוכח לי כי הדרך היחידה להגיע לבתיהם של הנתבעים היא מעבר דרך המקרקעין נשוא התביעה דנן. ב. לא הוכח לי כי המקרקעין נשוא התביעה דנן, ובית המשפחה של הנתבעים ו/או מקום מושבם צמודים ו/או בעלי גבו משותף. מסקנה: לאור כל האמור לעיל, לא הוכחה לי "זיקת הנאה" של הנתבעים למקרקעין נשוא התביעה דנן, וכן כל קשר בין המקרקעין נשוא התביעה לבין השטח שעליו נמצא בית משפחת הנתבעים, ולפיכך אני דוחה טענה זו. 11. הסגת גבול: א. מקור העילה: תביעה זו לסילוק ידם של הנתבעים, הנה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 16 לחוק המקרקעין, קובע כהאי לישנא: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". התובע מס' 1, כאמור, הוכיח כי הוא בעל המקרקעין, אותם מחזיקים הנתבעים, לכן אף אם אינו מחזיק בפועל, רשאי הוא לתבוע מכוח זכות הבעלות. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין , היא כניסה למקרקעין שלא כדין". ב. נטל הראייה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כפי שנפסק: "... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו, להראות זכות חוקית לישיבתו במקום ...". [ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ו - 3 אחרים, פ"ד ל"א(3) 455]. כאמור, הוכיח התובע מס' 1 את המוטל עליו, לפיכך עבר הנטל לנתבעים, להראות, כי הוא מחזיק בנכס כדין. 12.זכויות הנתבעים בנכס : לא הוכח לי כי הנתבעים בעלי זכויות במקרקעין וזאת מאחר והנתבעים: א. הנתבעים לא הביאו כל ראיה, חוזה או אסמכתא חוקית לזכותם במקרקעין. "ש. תסכים אתי כי שנכון להיום אין לכם שום חוזה עם רשות הפיתוח עם האפוטרופוס להחזקת השטח, אותו אתם מחזיקים? ת. אין לנו חוזה. ש. לא שילמתם במשך כל השנים האלה שום תשלום לרשות הפיתוח על השימוש? ת.נכון " ]פרוטוקול עמ' 28] "ש. על השטח הזה, בדקת עם מישהו מהמשפחה אם יש לכם הסכם, אם מישהו הרשה להחזיק? ת. לא בדקתי." [פרוטוקול מתאריך 26.02.04, עמ' 9] ב. הנתבעים לא הביאו זכויות פוזיטיביות שיוכיחו את זכויותיהם במקרקעין. לפיכך אני קובע כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה להראות, כי הם מחזיקים במקרקעין כדין. 13. בר רשות במקרקעין- מבוא: הנתבעים טוענים, כי הם ברי רשות במקרקעין. בידוע הוא, כי גם ללא הסכם מפורש, ניתן להסיק בדיעבד, על קיומו של רשיון במקרקעין, מתוך התנהגות של בעל המקרקעין. פרופ' נ. זלצמן במאמרה "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב[1995], בעמ' 24, כותבת כך: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין... לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין , ללא כוונה ליצור התחייבות חוזרת כאקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס...". וכך נקבע בפסיקה: "לצורך היווצרותו של רשיון במקרקעין, די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין. ממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד לשימושו של אחר ברכושם והשלימו עמו, ואין צורך בהסכם מפורש". [ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד ל"א(3) 214,210]. כמו כן נקבע כי: "יצירתה של רשות ... אינה מותנית בהסכם מפורש, ודי אפילו בהתנהגותו של בעל המקרקעין, שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד...". [ע"א 463/79 חנא פרח ג'בארן נ' סימון ג'בראן, פ"ד ל"ו(4) 403, 438]. וכן הוסיפה פרופ' נינה זלצמן כי: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס ... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין, בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות". [לעיל, פרופ' זלצמן עמ' 57-63]. אולם, אין די בעבירת הזמן לבדה בכדי לקבוע, כי מסיג גבול הנו בר רשות ויש להתייחס אף לנסיבות אחרות. [ראה לעניין זה ע"א 793/75 ישראל אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואח', פמ תשל"ז[ב] 466]. לסיכום: בנסיבות מסוימות בחלוף זמן רב, תוך שתיקת הבעלים יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייהפך לבר רשות. 14. האם הנתבעים ברי רשות מכללא? בכדי לזכות במעמד זה על הנתבעים להוכיח כי: א. שהו במקרקעין זמן ממושך. ב. התובע מס' 1 ידע על החזקתם של הנתבעים במקרקעין ולא עשה דבר. אדון בתנאים הנ"ל לפי סדרם. 1. שהייה ממושכת במקרקעין: כפי שכבר קבעתי לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים מחזיק במקרקעין טרם שנת 1983, וכן לא הובאה לי כל עדות ו/או ראיה הסותרת טענה זו. 2. האם התובע מס' 1 ידע על החזקתם של הנתבעים במקרקעין ולא עשה דבר? לא הוכחו לי ביקורים של התובע מס' 1 במקרקעין נשוא התביעה ו/או ידיעה של התובע מס' 1 על החזקתם של הנתבעים במקרקעין. הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי התובע מס' 1 ידע על החזקתם של הנתבעים במקרקעין ולא עשה דבר. לפיכך, לא התקיימה הידיעה הדרושה לצורך יצירת רשות מכללא. 3. מסקנה: הנני קובע, כי הנתבעים אינם ברי רשות במקרקעין. וזאת מכיוון שלא עמדו בנטל ההוכחה שהתובע מס' 1 ידע על החזקתם של הנתבעים במקרקעין ולא עשה דבר. אך אם גם נניח, כי משך הזמן שחלף יצר ציפייה אצל הנתבעים והיה על התובע מס' 1 לדעת על השימוש שעושים הנתבעים במקרקעין לאורך השנים, עובדות שמהן ניתן להסיק על רשות שמכוח השתיקה. הרי שבמקרה דנן, מדובר ברשות חינם, וכפי שאפרט להלן, רשות זו ניתנת לביטול. 15. רשות חינם: "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". [ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה(1) 474] וכן ראינו בע"א 50/77 , אליהו מזרחי נ. אלברט אפללו, פ"ד ל"א(3) 433, כי: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכרת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת... " במקרה דנן מדובר ברשות חינם וזאת, כי לא הוכח לי תשלום ו/או תמורה לתובע מס' 1 עבור השימוש במקרקעין, ולכן מדובר ברשות חינם, וכפי שאפרט להלן, רשות זו ניתנת לביטול. 16. האם רשות זו הדירה? לעניין סווג הרשות, ידוע הוא כי: ".. רשיון להחזיק מקרקעין הניתן במתנה הופך בלתי הדיר. עניין זה תלוי בנסיבות: רשות, רשות ונסיבותיה ותנאיה שלה: יש רשות ואין בה תמורה ואי אפשר לבטלה ויש רשות ויש בה תמורה ומותר לבטלה". [ע"א 588/81 צינקי נ' ד' הורוביץ ואח', מ"ו[1] 321, 325]. בעניין רשות בלתי הדירה פסקה כב' השופטת בן פורת, כך: "כאשר ברשות עסיקנן, קל וחומר [כנטען] ברשות לא הדירה למשך לתקופה בלתי מוגבלת ויש לדקדק במילוי כל התנאים לעיל ועל הטוען להמשך קיומה של הרשות, רובץ נטל ההוכחה שתנאים אלה אמנם נתקיימו". [ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד ל"ט(2) 337]. הנטל להוכיח שניתנה רשות מעין זו, מונח לפתחם של הנתבעים והם לא הרימו נטל זה. כמו כן לא סביר כי נותן רשות בלתי הדירה יעשה זאת חינם אין כסף. לפיכך, סבור אני שלאור הנסיבות, עסקינן ברשות חינם הדירה ולא ברשות לא הדירה. 17. ביטול רשות חינם: כאמור, אף אם הנתבעים הנם ברי רשות במקרקעין, מדובר ברשות חינם וברשות מסוג זה ההלכה היא כי: "מסיג גבול שמחזיק במקרקעין תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות, ללא תמורה או בר רשות חינם, ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". [ע"א 50/77 , לעיל]. על כן, ניתן לבטל רשות זו בכל עת, שכן, נפסק: "כבר ראינו, כי דעת רוב השופטים היא, שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת התביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון זה... ולקבוע שעצם הגשת התביעה כנגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול הרשיון". [ע"א 32/77 , לעיל]. במקרה דנן, הגישו התובעים תביעה לסילוק יד, וכן טענו התובעים, כי החזקת הנתבעים במקרקעין היא בניגוד לרצונם, כפי שנכתב בכתב התביעה: "כל רשות באם ניתנה מתבטלת בזאת ע"י עצם הגשת התביעה" [ס' 3.3 לכתב התביעה] לפיכך, משטען כך התובע מס' 1 בתביעתו, כאמור, בוטלה הרשות. 18. האם משבוטלה הרשות הנתבעים הנם מסיגי גבול? בע"א 477/68 הופמן נ' לויטל, פ"ד כ"ג(2)52 קבע כב' השופט לנדאו כדלקמן: "המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה ... הפך המשיב למסיג גבול". ובמקום אחר נקבע, כי עוולת הסגת הגבול הנה עוולה מתמשכת ומתרחשת גם כתוצאה מהתמשכותה של חזקה שלא כדין בקרקע. ומכאן נלמד קל וחומר, במקום שהיתה שכירות כדין, מרגע שהסתיימה ולא פונה הנכס, מדובר בהסגת גבול, קל וחומר במקרה שלפנינו, בו מדובר, ברשיון מכללא, שברגע שזה מבוטל, הרי שמדובר בהסגת גבול. מכל האמור לעיל, עולה, כי לנתבעים, אין כל זכות או מעמד במקרקעין ויש להורות על סילוק ידם מהם. 19. השבחה ו/או השקעה בנכס: הנתבעים 1-3, וכן נתבע מס' 4, טענו בכתב הגנתם כי השקיעו במקרקעין, ברם טענה זו לא הוכחה כנדרש. הנתבעים לא הביאו כל ראייה המצביעה על השבחה ועל הוצאה כספית שנעשתה לשם כך, ולפיכך אני דוחה טענה זו. 20. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם מהמקרקעין הידועים כחלקה 80 בגוש 7025, כמסומן בתרשימים (נספחים לת/1) בצבע אדום, ולהחזירם לידי התובע מס' 1 כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמם. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 31.08.04, וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ג. נדחית תביעת תובע מס' 2 לעניין סילוק היד מחלקה 78 בגוש 7025 אשר בבעלותו. ד. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של-. 12,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זיקת הנאהמקרקעין