מבוא: בין התובעת לבין הנתבעים באמצעות הנתבע 4, נערך זכרון דברים ביום 5.5.96 בענין מכירת מגרש בדרך נוה שאנן בחיפה בסך 145,000 דולר. זכרון הדברים (נספח א' לתצהיר מנהל התובעת) קבע תנאי תשלום לפיהם תשולם מקדמה בסך 5,000 דולר בחתימת זכרון הדברים והיתרה בסך 140,000 דולר תשולם במועדים הקבועים בזכרון הדברים, החל מ60- יום מיום חתימת זכרון הדברים ועד ל130- יום לאחר חתימת החוזה בין הצדדים אצל עורך דין. פרט לתשלום המקדמה בסך 5,000 דולר לא שולם כל סכום נוסף על חשבון רכישת המגרש וביום 13.6.97 נחתם בין הצדדים מסמך שכותרתו "הצהרה" (נספח ה' לתצהיר מנהל התובעת) ובו הצהרה חתומה על ידי הצדדים כי זכרון הדברים: "אשר נרשם ונחתם ביום 5.5.96 לצורך עיסקת קנית מגרש בדרך נווה שאנן גוש 10878 חלקה 246 ישנה 46 רישום חדש, 655 מ"ר שטח... בטלה ומבוטלת ובזאת מתבטלות הדרישות וכל התביעות שהוגשו בעבר על ידי אחד הצדדים כנגד משנהו ללא עוררין. ניתנת אופציה למר תבור לרכוש את המגרש בעתיד. במחיר המוצע אשר היה בהסכם". יצויין, כי הן על זכרון הדברים מיום 5.5.96 והן על ההצהרה האמורה חתם בשם המוכרים מר אלכסנדרוני אף על פי שהוא אינו הבעלים של המגרש או חלק ממנו אך הוא עשה זאת כנציג המוכרים, ובהסכמתם מראש ובדיעבד. השאלה העומדת להכרעה הינה מה גורל 5,000 הדולר ששולמו כמקדמה על חשבון העיסקה ואשר מוחזקים על ידי הנתבעים עד היום. דיון: בשם התובעת העיד מנהלה מר יהושע תבור אשר לטענתו הוטעה על ידי מר אלכסנדרוני לקראת חתימת זכרון הדברים בכך שמר אלכסנדרוני הצהיר בפניו שהמגרש מיועד לבניה מיידית. בדיעבד התברר למר תבור, לטענתו, כעבור יומיים או שלושה כי המגרש אינו בשל לבנייה מיידית וכי קיימות בעיות של פרצלציה ושל עתיקות ועל כן החליטה התובעת לבטל את ההסכם. עוד יצויין כי מנהל התובעת אישר שאח של מזכירתו עובד בעיריה ובאמצעותו יכול היה לקבל, ובפועל גם קיבל, אינפורמציה מהירה ומיידית לגבי המגרש כפי שעולה מהמכתב של משרד מהנדס העיר מיום 7.5.96, יומיים אחרי חתימת זכרון הדברים. למרות הדברים החד משמעיים האמורים במכתב הנ"ל, לא מצאתי כי אצה הדרך לתובעת לבטל את ההסכם כפי שהדבר היה מתחייב אילו גירסתו של מנהל התובעת היתה נכונה. עובדה היא כי זכרון הדברים הנ"ל בוטל רק כעבור כ13- חודשים. הפניה הראשונה בענין זכרון הדברים הנ"ל היתה רק ביום 23.2.97, במכתב של עו"ד שמואלי, ב"כ הנתבעים, המופנה אל התובעת ומנהלה ובו נדרשה התובעת לשלם את יתרת מחיר המגרש תוך 7 ימים אחרת יינקטו נגדה צעדים משפטיים. נראה לי כי טענת מנהל התובעת, כי הנתבע מס' 4 הצהיר בפניו הצהרות לענין טיב המגרש ואפשרות בניה מיידית עליו איננה נכונה ואני דוחה אותה. אני מקבל את גירסתו של מר זייד, עד הגנה מס' 1, כי מנהל התובעת הצהיר בפניו שיש לו קונה למגרש והוא מתכוון להרוויח מעיסקה הקניה והמכירה. דברים אלה של מר זייד מתיישבים גם עם חוסר המעש מצד מנהל התובעת במשך תקופה של חודשים רבים כאשר מצד אחד לא שילם את יתרת מחיר המגרש או חלק ממנו, ומאידך לא לחץ על חתימה על חוזה במשרד עורך דין וגם לא ביקש לבטל את זכרון הדברים עקב גילוי העובדה שלא ניתן לבנות על המגרש בנייה מיידית. בנוסף לכך ראוי לציין, כי מנהל התובעת, שהינה חברה העוסקת ביזמות ובבניה, הינו עתיר נסיון בשטח זה, והוא היה חייב לבדוק את מצב המקרקעין לפני חתימה על זכרון הדברים ולא לבדוק בדיעבד את מצב המקרקעין על סמך "אמונה" במר אלכסנדרוני, אותו לא הכיר לפני כן. אשר על כן, כל מחדל בענין טיב המגרש, אם בכלל היה כזה, יש לזקוף לחובת התובעת בלבד. ביטול זכרון הדברים: לדברי מר זייד בעדותו, היו מספר פניות למנהל התובעת במשך התקופה שמחתימת זכרון הדברים ואילך ובו נדרשה התובעת לשלם את יתרת הסכומים. מנהל התובעת דחה את הפניות בלך ושוב. רק לאחר מכתבו של עו"ד שמואלי מיום 23.2.97 נתקבלה תגובה ראשונה, במכתב של עו"ד רון מיום 5.3.97, ובו טוען ב"כ התובעת טענות סותרות. מצד אחד טוען עו"ד רון כי זכרון הדברים שנחתם בין הצדדים ביום 5.5.96 אינו הסכם בר תוקף כלל ואינו מחייב את התובעת. מאידך, טוענת התובעת כי הנתבעים "הונו" אותה והציגו את המגרש כמגרש הראוי לבנייה מיידית ולפיכך דורשת התובעת להחזיר לה את המקדמה ששולמה בצירוף ריבית חוקית. כמו כן שומרת התובעת על זכויותיה לדרוש פיצויים בגין "מצג שווא". כפי שפורט לעיל, דחיתי טענה זו של התובעת וקבעתי, על פי התרשמותי מהעדים שהעידו בפני כי לא היה כל מצג מצד הנתבעים כלפי התובעת וכי התובעת לא התכוונה לבנות על המגרש אלא רכשה אותו על מנת למכרו לאדם אחר. נראה לי כי התובעת הזדרזה לחתום על זכרון הדברים האמור תוך הפעלת "לחץ" על מר אלכסנדרוני לחתום מיד על זכרון הדברים כיוון שהיה לנתבעים קונה אחר שאיתו ניהלו משא ומתן באמצעות עורכת דין גב' רינה משעול, והתובעת חששה מפני מכירת המגרש לאדם האחר. ביום 13.6.97 נפגשו מר אלכסנדרוני בשם הנתבעים ומנהל התובעת וחתמו על ההצהרה הנזכרת לעיל המבטלת את זכרון הדברים מיום 5.5.96. גם זכרון הדברים נכתב בכתב ידו של מר אלכסנדרוני אך התרשמותי היא כי הניסוח נעשה על ידי מנהל התובעת מר תבור, אשר ניסח גם את זכרון הדברים, כפי שעולה מעדותו של מר אלכסנדרוני שהיתה מהימנה עלי. מסמך ההצהרה האמור שותק באשר לגורל 5,000 דולר ששולמו כמקדמה על חשבון זכרון הדברים מיום 5.5.96. נאמר: "ובזאת מתבטלות הדרישות וכל התביעות שהוגשו בעבר על ידי אחד הצדדים כנגד משנהו ללא עוררין". המשמעות המסתברת מהאמור הינה כי כל צד הולך לדרכו ואין על הנתבעים להחזיר לתובעת את המקדמה ששולמה. כך עולה ממה שלא נכתב בהצהרה זו. אך טבעי הוא, כי אם היה מוסכם שהסכום האמור יוחזר לתובעת, היו הצדדים מציינים כי הסכום הנ"ל יוחזר וגם קובעים מתי יוחזר ובאיזה תשלומים, אם הוא לא מוחזר בתשלום אחד. מהעדויות עולה כי הסכום הנ"ל חולק בין הבעלים וכי בעת חתימת ההצהרה הנ"ל הבעלים (הנתבעים) לא היו נוכחים. על כן מתבקש כי תהיה התייחסות למועד החזרת הסכום ולאופן החזרת הסכום בעתיד. מנהל התובעת תירץ את העדר הכתוב בכך שהוא הוטעה על ידי מר אלכסנדרוני, לטענתו הוא גילה את הטעות או ההטעיה רק 10 דקות לאחר חתימה על ההצהרה האמורה כאשר הגיע למשרדו. טענה זו אני דוחה מכל וכל, הן משום שנראה לי שמנהל התובעת אינו חסר נסיון וידע עד כדי כך שלא יתייחס במקום לסכום נכבד זה. לא נראה לי כי הוא היה חותם על ההצהרה תוך התעלמות מהתשלום ששולם. במכתב של ב"כ מיום 15.6.97, יומיים לאחר חתימת ההצהרה הנ"ל, המתייחס להחזרת הסכום הנ"ל, מציין ב"כ התובעת עו"ד רון את מה שנראה לו כ"מצב משפטי" המתחייב מביטול זכרון הדברים. וכך הוא כותב במכתבו (נספח ו') לתצהיר מנהל התובעת: "ביטול זכרון הדברים מחזיר את המצב כפי שהיה לפני חתימת זכרון הדברים ואי לכך חייבים בעלי הקרקע להחזיר לקונה את המקדמה ששילם בסך 5,000 דולר בצירוף ריבית". הנה כי כן, אין במכתב זה טענה ואף לא רמז כי הצדדים סיכמו ביניהם, עובר לחתימת ההצהרה האמורה, כי הנתבעים יחזירו את הסכום בסך 5,000 דולר ששילמה התובעת, כתנאי לביטול זכרון הדברים. מכתבו של עו"ד רון הנזכר לעיל, מביא פרשנות משפטית למצב שנוצר לאחר החתימה על ההצהרה. האמור במכתב הנ"ל תומך בגירסת הנתבעים כי בעת חתימה על ההצהרה סוכם כי כל צד ילך לדרכו וכי אף צד אינו חייב לשלם לצד שכנגד שום תשלום מכאן ולהבא. יתר על כן, הפיסקה האחרונה בהצהרה האמורה לפיה "ניתנת אופציה למר תבור לרכוש את המגרש בעתיד במחיר המוצע אשר היה בהסכם" מלמדת אף היא כי הוסכם שבידי הנתבעים יישאר הסכום ששולם כמקדמה על חשבון העיסקה המקורית. אם לא תאמר כן, מדוע יש להעניק פרס לתובעת שלא שילמה דבר לנתבעים, עיכבה אותם במשך למעלה משנה, ואף אמורה לקבל את כספה חזרה על ידי הענקת אופציה המנוסחת בצורה גורפת וכללית, ככל הנראה במילותיו של מנהל התובעת? עולה מכל האמור כי הסיכום בין הצדדים היה כי כל צד ילך לדרכו והחזרת המצב ל"אפס" משמעותה כי מכאן ולהבא אין לאף צד תביעה כנגד הצד האחר. יצויין, כי העד מר זייד וכמו כן מר אלכסנדרוני העידו שניהם כי עקב אי קיום העיסקה על ידי התובעת נגרמו להם נזקים שכן התחייבו לתת כספים לנכדים ולילדים לצורך רכישת נכס אחר. מר אלכסנדרוני העיד כי נאלץ לקבל משכנתא כדי לממן את הסיוע שהתכוון לממן ממכירת המגרש האמור לתובעת. לסיכום: הריני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל, ולא הוכיחה את תביעתה נגד הנתבעים. אשר על כן, הריני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ש"ח + מע"מ. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהקרקעותזכרון דבריםקניית קרקעות / מגרשים