התובע הינו מתווך. הנתבעים היו בעלים של דירה ברובע י' באשדוד. ביום 1.3.2005 הזמינו הנתבעים שירותי תיווך למכירת דירתם ממשרדו של התובע. הזמנת שירותי התיווך כללה מתן בלעדיות למשרדי התובע, כמפורט במסמך שנחתם. לטענת התובע, בשלב מסוים, חתמו הנתבעים על זכרון דברים למכירת הדירה, מבלי ליידע אותו. הנתבעים ביטלו את זכרון הדברים, שכן התובע דאג להצעה טובה יותר מטעמו של רוכש אחר. לאחר מכירת הדירה לרוכש שהציג התובע, פנה התובע לנתבעים בדרישה לקבלת דמי התיווך, אולם הנתבעים סרבו לשלם לו את המגיע לו, בטענה כי המחיר שהובטח להם, הוא לאחר עמלת תיווך. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי הודיעו למתווך ממשרדו של התובע, אשר פעל באותה עסקה ספציפית, כי הסכמתם למכירת הדירה במחיר המוצע, הינה לאחר קיזוז דמי התיווך. המחלוקת בין הצדדים הינה, אפוא, מחלוקת קונקרטית בשאלה, האם נערך שינוי בהסכם הזמנת שירותי התיווך, לפיו ויתר התובע, או מי מטעמו, על דמי התיווך, באופן שהמחיר שיקבלו הנתבעים, מוכרי הדירה, עבור מכירת דירתם, יהיה הסך המלא שעליו הוסכם עם הרוכשים, ללא תשלום דמי תיווך נוספים מטעם המוכרים לתובע. בדיון שנערך בפני העידו התובע, המתווך ממשרדו אשר פעל לגיבוש העסקה, מר דן זלטקין, ושני הנתבעים. הנתבעת העידה, כי בפועל כל המגעים היו מול מר זלטקין. הוא היה המתווך שליווה אותם בעסקה ועימו שוחחו ביום שבו נערכה ההתקשרות עם רוכשי הדירה. הנתבעת העידה, כי מר זלטקין התקשר ואמר שיש לו רוכשי דירה פוטנציאליים. הנתבעת הודיעה למר זלטקין, כי היא מגיעה ממודיעין לאשדוד במיוחד, והבהירה מראש, כי הסכום שעליו דובר, "זה כולל את העמלה". מר זלטקין, שהבין דבריה, אמר לה לבוא. עוד העידה הנתבעת, כי כאשר דובר על המחיר, סך של 175,000 $, היא שאלה האם זה לאחר העמלה שלהם, ומר זלטקין אמר "בסדר". לאחר סיכום המחיר מול הרוכשים, הם פנו לחתימה על זכרון דברים אצל עו"ד, אבל "זה היה לאחר שהוברר להם שזה 175 לאחר עמלת התיווך". הנתבעת טענה, כי הסיכום האמור עם מר זלטקין נערך גם בנוכחות הקונים. מר זלטקין מסר בעדותו, כי היה בקשר טלפוני עם הנתבעים, וכאשר הקונים הפוטנציאליים הסכימו לתשלום סך של 170,000 $, הוא הזמין את הנתבעים לפגישה, שיראו שיש קונים רציניים. נערך משא ומתן במשרד, והצדדים סיכמו ביניהם את המחיר (שעמד, כמפורט לעיל, על סך של 175,000 $). לטענתו, שני הצדדים ידעו שיש עמלת תיווך. התובע טען בדיון זה, כי העובדה, לפיה חתמו הנתבעים קודם לכן, על זכרון דברים למכירת הדירה עבור סך של 170,000 $, עם רוכשים אחרים, זכרון דברים שבוטל, מלמדת על כי אין בסיס לטענת הנתבעים לפיה הסכימו למכירת הדירה בסך של 175,000 $, רק אם הסכום האמור הוא לאחר דמי התיווך. בדיון נוסף שנערך, העיד רוכש הדירה. העד מסר בתחילה בעדותו, כי סיכם את המחיר של הדירה עם הנתבעים, התובע ועם מר זלטקין. לאחר שהתובע הבהיר, כי היה באותה עת במילואים, ציין העד, כי הואיל והיו פגישות רבות, אזי אינו יודע אם התובע אכן היה באותה פגישה. יודגש, כי העד עשה רושם מהימן, ולפיכך אי דיוק זה שנפל בעדותו, שאינו מהותי, אין בו כדי לגרוע ממשקל העדות. העד הוסיף ומסר בעדותו, כי באותה פגישה, כאשר סוכם עניין המחיר, הנתבעים שאלו את המתווך, אם זה כולל הכל. התשובה היתה חיובית. עוד עלה מעדותו של רוכש הדירה, כי הוא מכר באמצעות התובע את דירתו, קודם שרכש באמצעות התובע את דירתם של הנתבעים. בעסקת מכירת הדירה נגבתה ממנו עמלת תיווך בשיעור נמוך יותר מזה שעליו סוכם במסמך הזמנת שירותי התיווך. יוער, כי פרט זה בעדותו של הרוכש מלמד, כי המתווכים (התובע ומר זלטקין) אינם עומדים תמיד על הסיכום הראשון עם הלקוח, וכי קיימת נכונות לשינוי ההסכם המקורי, על רקע הנסיבות. כמו כן, הרוכש העיד, כי שילם לתובע דמי תיווך בגין עסקת רכישת דירתם של הנתבעים. הוא אמנם סבר בשלב מסוים, כי שיעור העמלה צריך לעמוד על אחוז אחד, אך כשהובהר לו כי מדובר באחוז וחצי, הוא שילם למתווכים עמלה בשיעור שנקבע לפי אחוז וחצי מהעסקה. לאחר ששמעתי את עדותם של התובע, הנתבעת, מר זלטקין ורוכש הדירה, והתרשמתי מעדויותיהם, אני מקבל את גרסתה של הנתבעת ביחס לסיכום שבינה לבין מר זלטקין, כפי שנתמכה בעדותו של רוכש הדירה. על פי גרסה זו, שאותה אני מקבל, הוסכם בין הצדדים כי מכירת הדירה תהיה בסך של 175,000 $, לאחר עמלת התיווך, היינו כי הנתבעים יקבלו לידיהם מהרוכש את הסך שעליו הוסכם, ולא ישלמו דמי תיווך. עדותה של הנתבעת היתה החלטית ועקבית ועשתה רושם אמין. גם עדותו של רוכש הדירה היתה מהימנה. מנגד, עדותו של מר זלטקין היתה מהוססת, ולא שוכנעתי מעדותו, כי לא סיכם עם הנתבעת את הסיכום שעליו עמדה בעדותה, ואשר עולה גם מעדותו של רוכש הדירה. הסיכום שבין מר זלטקין לבין הנתבעת, לפיו תימכר הדירה במחיר שעליו סוכם עם הרוכש, ללא תשלום דמי תיווך מצד הנתבעים, מוכרי הדירה, מהווה שינוי בהסכמה של הסכם הזמנת שירותי התיווך. העובדה לפיה בזכרון דברים קודם, שבוטל, נמכרה הדירה בסך של 170,000 $ ואילו בעסקה שגובשה מול רוכש הדירה שהביא המתווך סוכם על סך גבוה יותר, אינה סותרת טענת הנתבעת, כי הודיעה קודם לגיבוש העסקה, כי תסכים לסך של 175,000 $, רק אם לסך זה לא יתווסף תשלום של דמי תיווך. הנתבעת היתה מודעת לכך שיש הצעה של רוכש פוטנציאלי, והודיעה על עמדתה ביחס לסכום שהיא דורשת לקבל, על יסוד הערכתה לגבי הסכום שבאותו שלב ספציפי היא סברה שיש בידיה לדרוש. יודגש, כי היה בידי המתווך להודיע לנתבעת, קודם לביצוע העסקה, כי אין הוא מסכים לתנאי שהציבה, שמשמעותו בפועל היה ויתור על קבלת דמי התיווך מהנתבעים בגין מכירת הדירה. המתווך בחר להסכים לתנאי זה, עליו עמדה הנתבעת עוד קודם להגעתה לאשדוד ממודיעין וכן כפי שדובר בין הצדדים בפגישה בנוכחות רוכש הדירה. ניתן גם למצוא את התכלית המסחרית העומדת מאחורי ההסכם המאוחר, בדבר ויתור המתווכים על קבלת דמי תיווך מהנתבעים. המתווכים ייצגו בעסקה גם את המוכרים וגם את הרוכש. עדיף היה למתווכים לוותר על דמי התיווך מהמוכרים, ובלבד שהעסקה אמנם תצא לפועל, וכך לפחות יקבלו את דמי התיווך מהרוכש. ואמנם, בעקבות חתימת זכרון הדברים בין הנתבעים לרוכש הדירה, שילם רוכש הדירה למתווכים דמי תיווך בשיעור שעליו הוסכם עימו, בסך של 10,500 ₪. הנה כי כן, הוכח כי בין הצדדים נכרת הסכם מאוחר להסכם הזמנת שירותי התיווך. על פי ההסכם המאוחר, ויתרו המתווכים על קבלת דמי תיווך מהנתבעים, ככל הנראה על מנת שהעסקה תצא לפועל ויהיה בידיהם לקבל דמי תיווך מהרוכש. במצב דברים זה, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 500 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום, כאשר הסך האמור נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית משפט מחוזי באר שבע. חוזהזכרון דבריםדמי תיווךתיווך