השופט ברנזון: בדצמבר 1966 קיבל המערער רשות ממר גרוסמן, מיופה-כוחם של המשיבים, המתגוררים בחוץ-לארץ, להיכנס לדירה בת 1/2 2 חדרים שברחוב עין-גדי 6 בגבעתיים השייכת להם ולגור בה עם משפחתו. מאז מתגוררים הוא ומשפחתו בדירה מבלי ששילם דמי-שכירות כל-שהם. בתחילת שנת 1971 הוגשה תביעת המשיבים לפינוי המערער מהדירה ולתשלום דמי- שימוש ראויים בסך 7,500 ל"י בעד 4 שנים עד להגשת התביעה. המערער התגונן בטענה שהוא רכש את הדירה לפי זכרון-דבריםמיום 19.7.1967 שנערך עם מר גרוסמן. על תקפו של זכרון-דברים זה ותוצאותיו המשפטיות נסבה המחלוקת שבין הצדדים. תכנו של זכרון-הדברים הוא שמר גרוסמן כמיופה-כוחם של המשיבים מוכר למערער את הדירה הנ"ל תמורת סכום של 15,000 ל"י, וכן רוכש המערער את הרהיטים ושאר הדברים המצויים בדירה תמורת סכום נוסף של 10,000 ל"י, "מאהרון גרוסמן פרטי". בנוסף לאמור לעיל, כולל זכרון- דברים עוד שני סעיפים: "התמורה של 2 הקניות ביחד דהיינו סכום כולל של 25,000 ל"י (עשרים וחמישה אלף לירות ישראליות בלבד) תשולם למוכר על ידי הקונה בשטרות בחתימת יד מיישר - בונה בע"מ. המוכר מתחייב בזה לערוך חוזה מכירה על שם הקונה באמצעות עו"ד ברעם מרמת-גן ובמעמד זה הקונה ימסור למוכר את השטרות כנ"ל וזאת ביום 21.7.67." חוזה זה מעולם לא נחתם והשטרות לכיסוי התמורה הנ"ל לא נמסרו גם הם. בפני בית-המשפט המחוזי היו שתי גרסאות שונות על מה שקדם והביא לחתימת זכרון-הדברים ועל מה שהתרחש לאחר חתימתו בקשר לעריכת חוזה- המכר, אי-חתימתו ואי-מסירת שטרות התמורה. אינני רואה צורך להיכנס לפרטי הדברים. דייני אם אומר שהשופט המלומד בבית-המשפט המחוזי קיבל את גרסת מר גרוסמן, שנתמכה בפרטיה החשובים על-ידי עורך-דין קרינסקי שערך את החוזה בשביל שני הצדדים. נתקיימה ישיבה אצל עורך-הדין ובה הוסכם על תוכן החוזה. באותה ישיבה לא הביא המערער עמו ולא הציג את השטרות בסך 25,000 ל"י של החברה מיישר - בונה בע"מ שהיו צריכים להוות את התמורה, ואף לפי עדותו שלו היתה בידו חבילת שטרות, שהציגם במשפט, בסכום כולל של סך 23,500 ל"י, 1,500 ל"י פחות מהסכום הדרוש. גם טענת המערער שהציע את השטרות למר גרוסמן לא נתקבלה על דעת בית-המשפט. מכל מקום, לישיבה השניה אצל עורך-דין קרינסקי, שבה היו אמורים הצדדים לחתום על החוזה שיכין עורך-הדין לפי התנאים המוסכמים, לא הופיע המערער. השאלות העיקריות שנתעוררו במשפט ושהמערער חוזר ומעלן לפנינו הן אלה: 1) האם מהווה זכרון-הדברים כשלעצמו הסכם בר-תוקף ומחייב את הצדדים? 2) אם כן, מי הפר אותו? התשובה לשאלה הראשונה תלויה בראש ובראשונה בכוונת הצדדים בעשיית זכרון-הדברים כעולה מתכנו וממה שהתרחש לאחריו. האם התכוונו הצדדים לקשור באמצעותו קשר חוזי מחייב על כל פרטיו החשובים, "או האם שימש הוא רק חומר גלמי, לא מחייב, לכתיבת החוזה בעתיד": ראה ע"א 407/66, הולצמן (רייך) נ' איגר, [1], בע' 294. באותו ענין, על-סמך הראיות שבאו לפני בית-המשפט ובראשן מפי המערערת עצמה שהעידה כי בשבילה "היה הענין גמור", "הכל היה גמור", הוחלט כי "היה הסכם גמור", שתקפו לא היה תלוי בשום דבר", מלבד ניסוח ההסכם "בצורה מסודרת" על-ידי עורך-דין. כאמור, את כוונת הצדדים אפשר להסיק "לא רק מלשון ההסכם המוקדם שביניהם - הכפוף לעשיית חוזה פורמלי - אלא גם מהתנהגותם תוך כדי המעשה ולאחריו": ע"א 694/69, מגידו, נ' "דיור חן" בע"מ, [2], בע' 9, ואולם, כדי שההסכם המוקדם ישמש עדות ראשונה לפחות ע כוונה ליצור קשר חוזי מחייב, הוא צריך כרגיל להכיל מה שנקרא ב-ע"א 118/53, אגסי נ' קריבושי, [3], "את כל התנאים החיוניים לקיום חוזה מכר" (שם, בע' 97- 98). "נקודות טפלות" בלבד, "שלגביהן יש להניח שלא היה איכפת לצדדים עצמם מה ייקבע בחוזה....", יכול בית-המשפט להשלים בשבילם. אבל הוא לא יכתוב חוזה חדש בשבילם. מה הם הפרטים החשובים שההסכם צריך להכילם כאינדיקציה לגמירת-דעתם של הצדדים לעשיית עסקת מכר מחייבת של מקרקעין? מדרכם של צדדים במקרה כזה שהם קובעים לפחות תיאור מדוייק של הנכס, המחיר, מועדי התשלום ומסירת החזקה וההעברה הרשמית בפנקס המקרקעין וכסימן לרצינות הכוונה ניתן לרוב גם תשלום של דמי-קדימה על חשבון המחיר. במקרה דנן, כפי שציין השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי, אי-תשלום דמי-קדימה, אי-פירוט השטרות שהיו צריכים להוות את התמורה ומועדי פרעונם, העדר מועד להעברת הדירה, חסרונם של כל אלה - שהם כאמור פרטים מהותיים וחשובים - יכול להעיד על העדר כוונה רצינית ליצור קשר מוגמר ומולט, כי אם להשאיר כל זאת למועד חתימת החוזה הסופי. לגבי הסכם מוקדם, הכפוף לעשיית הסכם פורמלי, אומרים המחברים המלומדים צ'שייר ופיפוט בספרם על דיני החוזים, הוצאה שמינית, ע' 32: "מלבד אם ישנה עדות משכנעת על כוונה הפוכה, מפרשים בתי- המשפט את המילים הללו (בנתון לחוזה) כך שהן דוחות את תחולת ההתחייבות עד אשר נערך ונחתם מסמך פורמלי." לא-כל-שכן במקרה כמו זה שלפנינו, שבו אין הקונה סומך על המוכר רק מכוח זכרון-הדברים שעשו, ודורש ממנו שיקח על עצמו לערוך חוזה-מכירה באמצעות עורך-דין ודוחה כל תשלום על חשבון המחיר עד אשר החוזה ייערך וייחתם על-ידי הצדדים. לכאורה, מראה כל זה על העדר כוונה מצד בעלי זכרון-הדברים ליצור קשר חוזי מחייב. כנגד זה, יש לציין, שדוקא לגבי אחד הפרטים המעטים שכן נקבעו בזכרון-הדברים, היינו בדבר אופן תשלום המחיר על-ידי שטרות של החברה מיישר - בונה בע"מ, נדרש המערער במשא- ומתן אצל עו"ד קרינסקי לשנות את המוסכם ולהתחייב לשלם את המחיר בתמורת פדיו אגרת-חוב מסויימת או במזומנים. לטענתו, בגלל שינוי זה לרעתו לא רצה לחתום על טיוטות החוזה שהוכנו על-ידי עורך-דין קרינסקי. עוד יש לציין, שגם בטיוטות הללו, מלבד השינוי המהותי הנ"ל בנוגע לאופן תשלום המחיר, לא נתווספו בהן הפרטים החשובים הנ"ל שנעדרו מזכרון-הדברים. כל זה יכול היה ללמד כי בנסיבות המקרה הזה לא ייחסו הצדדים חשיבות להעדרם של הפרטים החסרים אם בזכרון-הדברים ואם בחוזה הפורמלי הסופי. ברם, גרסת המערער על סיבת אי-חתימת החוזה שהוכן על- ידי עורך-דין קרינסקי לא נתקבלה על-ידי השופט המלומד. כאמור, קיבל השופט המלומד את גרסת גרוסמן וקרינסקי, והלוא אלה העידו, כי במשא- ומתן שנוהל בישיבה אצל עורך-דין קרינסקי הוסכם על אופן תשלום שונה של המחיר ועל-פיו הוכנו טיוטות החוזה. אלא שלבסוף לא בא המערער לחתום וגם לא הציע את השטרות שלטענתו היו צריכים להוות את התמורה, ואף לא היו לו שטרות בסכום הדרוש. דבר זה מלמד על שני דברים: ראשית, שהמערער לא ראה עצמו פטור מניהול משא-ומתן על תכנו של החוזה הסוי. ושנית, שגילה את דעתו במשא-ומתן זה שאפילו מה שנקבע בזכרון-הדברים ניתן לשינוי. מכאן, שלאמיתו של דבר לא ראה המערער את זכרון-הדברים כמגלם "הסכם ברור ומוחלט" (כביטויו של השופט עציוני בע"א 700/72, אברמוב נ' כדר, [4], המחייב את הצדדים גם בלי שייחתם חוזה פורמלי. הכלל המשפטי בנדון זה מצא את ביטויו בדבריו הבאים של שומר המגילות ג'סל (‎(JESSEL בעניין [‎:WINN V. BULL (1877) 7 CH . D. 29. AT P. 32, [6 "זה המצב, שכאשר יש לך מסמך בכתב על הצעה או הסכם האומר שהוא כפוף לכך שיוכן חוזה פורמלי, הוא מתכוון למה שהוא אומר, שהוא כפוף לכך ותלוי בכך שיוכן חוזה פורמלי." שונה המצב, אם במסמך נאמר מפורשות שלהסכם מוקדם זה יהיה תוקף מחייב עד אשר ייחתם חוזה פורמלי שייעשה על-ידי עורך-דין ושיכיל את תנאי ההסכם המוקדם, כמו שהוחלט בענין (BRANCA V. COBARRO (1947) (7 או כאשר ההסכם המוקדם מכיל את כל התנאים היסודיים והחשובים הקשורים לעסקה ובולטת כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מייב, גם אם בסופו של דבר חוזה פורמלי לא ייחתם, כמו שהוחלט למשל אצלנו בע"א 118/53, [3], הנ"ל. כמבואר לעיל, לא כזהו המקרה שלפנינו. על-כן בדין קיבל בית-המשפט המחוזי את התביעה והחליט על פינוי המערער מהדירה וחייבו בתשלום דמי- שימוש ראויים. השופט עציוני: אני מסכים. השופט ויתקון: אשר לתקפו של "זכרון-הדברים" כחוזה - איש מבעלי- הדין לא הפנה את תשומת-לבנו ל-ע"א 235/75, קאדרי נ' מסדר האחיות, [5]. מכל מקום, מסכים אני שלאור מה שקרה לאחר עריכת אותו מסמך, דין הערעור להידחות. הערעור נדחה ועל המערער לשאת בהוצאות המשיבים בערעור בסכום כולל של 1,000 לירות. חוזהזכרון דברים