תובענה לאכיפת הסכם לרכישת אופציה במקרקעין הידועים כחלקה 3/1 בגוש 30411 בירושלים (להלן: "הסכם האופציה", ו -"המקרקעין" או "הנכס"), ולסעד כספי בסך 80,900 ₪, בגין הפרת ההסכם האמור. סלע המחלוקת בין הצדדים בקליפת אגוז, הוא בשאלה אם הסכם האופציה שנכרת בין הצדדים למכירת הנכס, תקף, ואם כן, מיהו בעל זכות האופציה? רקע עובדתי ודיוני 1. עיסוקו של התובע, דוד אלקיים (להלן: "התובע" או "אלקיים") בניהול והפעלת עסקים בתחום המזון. נתבעת 1 היא חברה פרטית מוגבלת, הזכאית להירשם כבעלים של נכס המקרקעין, המצוי ברחוב דרך חברון בירושלים (להלן: "הנתבעת" או "החברה"). נתבע 2 הוא מנהלה של החברה (ראו תדפיס המידע, נספח ב' לכתב התביעה) (להלן: "מורדוך"). 2. על פי הנטען בכתב התביעה, בסוף שנת 2005, פנה לתובע חבר מתחום עסקי המזון בשם יצחק אייזנקוט, שבאותה תקופה שכר את הנכס מהחברה, והציע לו להיכנס בנעליו, תוך רכישת המוניטין, הציוד והמלאי שהיו קיימים אותה שעה בנכס. בתגובה להצעה הבהיר התובע כי הוא מוכן לרכוש את כל המוצע, רק בתנאי שגם הנכס יירכש על ידו. מאחר שהתובע היה עסוק בהפעלת מינימרקט אחר בבעלותו, הוא הציע לנתבע 3 (להלן: "הנתבע" או "ברדוגו") להיכנס עמו כשותף בהפעלת המינימרקט בנכס, וזה נענה להצעה. אף שהנתבע הכחיש בכתב ההגנה שלו את השתלשלות העניינים כדלעיל, בתצהירים מטעמו הוא הודה כי הרעיון לפתיחת העסק התגבש במשותף בין התובע לבין אביו, רפי ברדוגו (להלן: "האב"), אולם מאחר שבאותה עת היה האב בשירות משטרתי, נרשמה השותפות על שם הנתבע (ראו סעיפים 2-5 לתצהירים מטעם הנתבע והאב). 3. ביום 22.12.05 נחתם הסכם שכירות ביחס למקרקעין בין הנתבעת מצד אחד, לבין התובע והנתבע מצד שני. על פי ההסכם, השכירה החברה לתובע ולנתבע את הנכס, לצורך הפעלת חנות מכולת, לתקופה החל מיום 1.1.06 ועד 31.12.07. בנוסף ניתנה לשוכרים אופציה לחדש את החוזה בשלוש תקופות שכירות בנות שנה כל אחת. דמי השכירות שנקבעו בהסכם היו 2,000$ לחודש לכל אחת משנות השכירות, 2,500$ לחודש בשתי תקופות האופציה הראשונות (שנה שלישית ורביעית), ו-3,000$ לחודש בתקופת האופציה השלישית (שנה חמישית) (סעיפים 5-6 להסכם). תנייה נוספת שנקבעה בהסכם היא התחייבותה של החברה שלא להסב את זכויותיה במושכר, עד ליום 31.12.07. להתחייבות זו ערב מנהל החברה, מורדוך, באופן אישי (סעיף 15 להסכם). 4. הצדדים אינם חלוקים, כי מלכתחילה כוונתם הייתה להיקשר בהסכם למכירת הנכס, אולם משהוברר כי בשל קשיים אלה ואחרים לא עלה בידי התובע והנתבע לקבל הלוואה מן הבנק, נוצרה מערכת הסכמים כפולה בין הצדדים: במקביל לחתימת הסכם השכירות, נחתם ביום 1.1.06 מסמך שכונה "זכרון דברים", אשר הצדדים לו הם חברה בשם קרן בכספי בניה השקעות ואחזקות בע"מ ומורדוך מחד ("צד א' " להסכם), והתובע והנתבע מצד שני ("צד ב' "). בשל חשיבותן לענייננו יובאו הוראותיו של המסמך במלואן: "1. הצדדים חתמו על הסכם שכירות בקשר לחנות בדרך חברון 61 בירושלים, חלקה 3/1 בגוש 30511, להלן - החנות. 2. צד א' נותן לצד ב' אופציה לרכישת החנות הניתנת למימוש ע"י צד ב' בתוך שנתיים מחתימת הסכם השכירות. 3. מימוש האופציה ע"י צד ב' הינה בלעדית ואינה ניתנת לביטול מכל סיבה שהיא. 4. במקרה של מימוש האופציה לרכישת החנות ע"י צד ב' יחתם, בתוך שבועיים מהיום שצד ב' הודיע על מימוש האופציה, הסכם מכר שתנאיו כדלקמן: א. התמורה תהיה 275,500 $ + מ.ע.מ לפי שער יציג באותו זמן. ב. צד ב' ישלם - 10,000$ בחתימת ההסכם והיתרה במעמד רישום הזכויות בחנות ע"ש צד ב'. ולא יאוחר מ-60 יום מיום הדרישה. ג. מהתמורה שבסעיף א' יופחתו הסכומים האלה: - 1,000$ לחודש מדמי השכירות לתקופה של השנה הראשונה ששולמו לצד א' ע"י צד ב'. - 500$ לחודש מדמי השכירות לתקופה של השנה השניה ששולמו לצד א' ע"י צד ב'. ד. התשלומים והמסים יהיו כפי שמקובל ונהוג בהסכם מכר. 5. האופציה שהוסכם עליה אינה ניתנת לביטול או ערעור ומסמך זה גובר על הסכם השכירות אם יש בו תנאים כלשהם שאינם מסתדרים עם זכרון הדברים. 6. במידה וצד א' יפר זכרון דברים זה, מכל סיבה שהיא, אפילו זו אינה בשליטתו, ישלם צד א' לצד ב' פיצוי מוסכם של 20,000$ בנוסף לזכותו של צד ב' לבצוע בעין של זכרון הדברים ולכל פיצוי נוסף. 7. כשצד ב' יודיע על מימוש האופציה ימשיך צד ב' לשלם את דמי השכירות לפי הסכם השכירות תקופה של חודשיים בלבד ממועד ההודעה ולאחר מכן לא ישולמו דמי שכירות נוספים כלשהם, והסכום התמורה [כך במקור - ח'ב'] ישולם במלואו". על המסמך חתמו מורדוך בלבד מצד אחד, והתובע והנתבע מצד שני. הסכם האופציה לא דווח לשלטונות המס, אלא הופקד בנאמנות בידיו של אייזנקוט. 5. באותו היום נחתם על ידי הצדדים "טופס רישום לצרכי מס ערך מוסף". תחת פרטי העסק נכתב "אלקיים את ברדוגו", שמענו דרך חברון 61 בירושלים. תחת תיאור הפעילות צוין "מינימרקט". על הטופס נחזים להיות חתומים התובע והנתבע. הטופס אושר על ידי יוסף כיהלי, חשבונאי ויועץ מס מוסמך. ביום 3.1.06 נרשמה השותפות כעוסק מורשה. 6. משהוברר כי השותפות בין השניים לא עולה יפה, החליטו התובע והנתבע להיפרד. בהסכם שנחתם בין השניים ביום 21.2.06, נקבע כדלקמן: "...הואיל: הצדדים שהיו שותפים, ושכרו מבנה ברח' דרך חברון 61, ירושלים (להלן: מינימרקט 1) והואיל: וביום 21.2.06 החליטו הצדדים על פירוק השותפות במינימרקט 1) ... צד ב' [התובע - ח'ב'] יקבל סך של 80,000 ₪ כנגד השקעתו בשותפות ובתמורה ליציאה מהשותפות בעסק בכתובת הנ"ל... כמו כן סוכם כי כל סכומי הכסף המגיעים לשותפות עד לתאריך זה, יהיו לזכותו של צד ב' מנגד צד א' מתחייב לכסות את כל החובות שהעסק צבר עד לתאריך 21.2.06". בנוסף לתשלום הסכום דלעיל לתובע, התחייב הנתבע לפתוח עוסק מורשה חדש עד ליום 5.3.06, וכן כי התובע יהיה חופשי "מכל חוב או שעבוד כלשהוא". עוד הוסכם, כי שני הצדדים יישאו בנטל המיסים כל אחד לעצמו. בסופו של ההסכם נקבע תנאי מתלה, לפיו תוקפו של החוזה מותנה בכך שמורדוך יסכים להעברת חוזה השכירות על שמו של הנתבע, ובמידה ולא, "החוזה בטל ומבוטל וכל הכספים והערבונות ששולמו יוחזרו לצד א'". 7. כפי שהוברר, מורדוך לא התנגד להעברת הסכם השכירות לשמו של הנתבע, וביום 26.3.06 נחתם בין האחרון לבין החברה, הסכם שכירות חדש ובו הוראות זהות לאלו שבהסכם השכירות הראשון שנחתם. עם זאת, בסעיף המבוא, הוספה תניה לפיה "הסכם זה מבטל כל הסכם ו/או הבנה ו/או סיכום קודם בין הצדדים". 8. לאחר למעלה משנה ממועד ביטול השותפות - ביום 7.5.07 - פנה בא-כוחו של התובע, לחברה ולמורדוך, בדרישה למימוש האופציה ביחס לרכישת הנכס. על פי המצוין במכתב, מעוניין התובע לממש את הסכם האופציה לרכישת החנות, ביחד עם הנתבע או בלעדיו. במכתב התגובה מטעם מורדוך והחברה, נמסר כי "אין כל אופציה למימוש", זאת בין היתר מאחר שהאופציה לא דווחה לרשויות המס, במועד הפירוק ויתרו השותפים על האופציה, והתובע אף התקשר למורדוך ומסר לו שהוא מוותר על האופציה. לאחר שתכתובות נוספות לא הניבו התוצאה הרצויה מבחינת הצדדים, הוגשה התביעה דנן. טענות הצדדים 9. לטענת התובע, הסכם האופציה שנכרת בין הצדדים תקף ומחייב, הוא מעולם לא ויתר על זכותו מכוח ההסכם, ומשכך הוא זכאי לממשו - עם הנתבע או בלעדיו. עוד הוא מפנה לכך, כי מדובר בהסכם נפרד מהסכם השכירות, ומשכך אין בסיומו של האחרון - כדי לפגוע בתוקפו של הראשון. התובע מוסיף וטוען, כי מאחר שהסכם האופציה נכרת בינו ובין הנתבע, כאנשים פרטיים, ולא כשותפות בעלת אישיות משפטית נפרדת, ממילא לא היה בהסכם הפירוק משום ויתור על זכותו למימוש האופציה. באשר ליריבות בינו לבין מורדוך מציין התובע כי האחרון ערב אישית לקיומו של הסכם האופציה. בהתייחס לכלל האמור עתר התובע למתן צו עשה לאכיפת הסכם האופציה כלפיו, באופן בלעדי או בשיתוף עם הנתבע, וכן לפיצוי המוסכם בגין ההפרה הנטענת של הסכם האופציה, בסך 20,000$. 10. הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות, מהטעמים הבאים: לטענת מורדוך והחברה, הסבת הסכם השכירות לשמו של הנתבע, הייתה מותנית בהסכמת הצדדים על ביטול האופציה, והסכמה כזו אמנם ניתנה במסגרת שיחת טלפון שנערכה בין התובע למורדוך. באשר לזכותו של הנתבע בהסכם האופציה טענו, כי זו התבטלה במסגרת התניה בהסכם השכירות השני שנחתם עמו, בדבר בטלות הסכמים קודמים. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי מכל מקום, הסכם האופציה בטל מעיקרו ואינו ניתן לאכיפה, מאחר שאינו חוקי ונוגד את תקנת הציבור, שכן הצדדים לא דיווחו אודותיו לרשויות המס. יוער, כי במסגרת הסיכומים חזרו בהם הנתבעים מטענותיהם לפיהן הסכם האופציה בוטל במסגרת הסכם השכירות המאוחר, ולעניין העדר תוקפו משלא דווח עליו לרשויות המכס (ראו הצהרת עו"ד בר זוהר, עמ' 64 לפר' שעל פי הצהרתו בדיון הוא ייצג גם את הנתבעים 1-2). 11. הנתבע גורס, כי זכות האופציה הייתה חלק מנכסי השותפות, ומשזכויות התובע הועברו אליו במסגרת פירוק השותפות, אין הוא עוד יכול לתבוע את מימוש הסכם האופציה. עוד לטענתו, אף בהנחה שאין מדובר בנכס של השותפות, מקריאת הסכם הפירוק עולה כי התובע ויתר עליו במפורש, מה גם שהתנהגותו של התובע לאחר מכירת חלקו בעסק מעידה על כי לא היה לו כל עניין בנכס. ד י ו ן 12. כעולה מטיעוני הצדדים, סלע המחלוקת העיקרי ביניהם עניינו בשאלות הבאות: ראשית, האם בין התובע לנתבע הוקמה שותפות כאישיות משפטית נפרדת, וממילא החתימה על הסכם האופציה נעשתה על ידי השותפות - באמצעותם. שנית, האם האופציה לרכישת הנכס נרכשה כחלק מנכסי השותפות. שלישית, האם בהסכם הפירוק הומחו זכויותיו של התובע לנתבע. 13. קיומה של שותפות על פי סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: "הפקודה"), "שותפות" משמעה "חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות", כאשר "קשרי שותפות" הם "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים". מוסיף סעיף 2 וקובע, כי "...תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה בין הצדדים". מעדויות הצדדים, ובכללם התובע, כמו גם מכלל הראיות שהובאו עולה, כי הקשר שהתגבש בין התובע לנתבע עונה להגדרת שותפות כדלעיל: התובע עצמו, חזר לא אחת על כך, שבינו לבין הנתבע הוקמה שותפות עסקית. לדבריו, בשלב בו הוצע לו לרכוש את העסק הוא היה עסוק בהפעלת מינימרקט אחר בבעלותו, ולפיכך "הצעתי לברדוגו להיכנס איתי כשותף בהפעלת העסק". עוד לדבריו, השניים השקיעו כספים בצורה שווה לצורך הקמת העסק, אולם נוכח חילוקי דעות שהתגלעו בין השניים לגבי עניינים שונים הנוגעים להפעלת העסק, "הוסכם לפרק את השותפות באופן שברדוגו ירכוש את חלקי בהפעלת המינימרקט" (סעיפים 6, 15-17 לתצהיר). גם בעדותו בבית המשפט חזר התובע על כך: "ש. נכון שהייתם שותפים בעסק? ת. כן. פתחנו עוסק מורשה ביחד. ש. נכון שהכוונה שלכם היתה להקים שותפות? ת. ברור. ש. והקמתם שותפות? ת. כן. ומעבר לזה. ש. והחלטתם לפרק את השותפות? ת. כן. לא משנות הנסיבות. החלטנו. ש. החלטתם שאתה יוצא מהשותפות? ת. כן..." (עמ' 8 לפר' ש' 11-20). גם בתצהירו של הנתבע, הוא ציין כי "בחודש דצמבר 2005... אני ומר דוד אלקיים החלטנו לפתוח בשותפות עסק בנכס נשוא התביעה" וכי העסק דווח לרשויות כשותפות (ראו סעיפים 4-5 לתצהיר). דברים דומים עלו גם בתצהירו של האב (שם, סעיפים 3-4). בנוסף לאופן בו השותפים ראו את הקשר ביניהם, גם מורדוך, כצד חיצוני לקשר בין השניים, הבין כי מדובר בשותפות וכי ההתקשרות לצורך רכישת העסק, שבסופו של יום נסתיימה בחתימה על הסכם השכירות, נעשתה מול השותפות ולא מול התובע והנתבע כיחידים (ראו סעיף 8 לתצהיר, עמ' 46 לפר'). גם במסמכים שנחתמו בזמן אמת התייחסו הצדדים במפורש לקשר המשפטי ביניהם כאל "שותפות": כך, בטופס הרישום לצרכי מס (נספח א1 לתצהיר הנתבע), תחת הכותרת "סוג ישות", צוין X ליד "שותפות". בנוסף ביקשו התובע והנתבע להירשם כשותפות, תוך שהם מינו את התובע כנציגם (שם, עמ' 1-2). בנוסף, בהסכם הפירוק מצוין במפורש כי הצדדים "היו שותפים", "החליטו על פירוק השותפות במינימרקט", וכי התובע יקבל פיצוי בסך 80,000 ₪ תמורת "השקעתו בשותפות" ובתמורה ל"יציאה מהשותפות בעסק...". זאת ועוד, על אף שהעסק התנהל זמן קצר ביותר, ניתן לראות כי גם מהבחינה המהותית, ולא רק מהבחינה הלשונית, התייחסו הצדדים אליו כאל שותפות: הצדדים הסכימו על השקעה כספית שווה בהקמת העסק, ופעלו בצוותא בעניין ההקמה וניהול המינימרקט, עד לפירוק השותפות (ראו סעיפים 6-10 לתצהיר התובע, עמ' 11-12 לפר', עמ' 35-37 לפר'). כפי שנקבע בפסיקה, ניהול משותף של עסק הוא אחת האינדיקציות לצורך הוכחת קיומה של שותפות (ע"א 609/78קן תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239). אין חולק כי השותפות לא נרשמה. עם זאת, על פי סעיף 6 לפקודה, "אי-רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול האם השותפות קיימת ואם לאו", וגם בפסיקה נקבע לא אחת, כי ערכו של הרישום הוא דקלרטיבי בלבד, ולאי הרישום אין נפקות במישור קיומה של השותפות (ראו, לדוגמה, ע"א 2026/92פקיד שומה פתח תקוה נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ, פ"ד נה(4) 89 (2001) (להלן: "עניין שדות"); ע"א 96/60 "היוגב" ארגון פועלים להתישבות שיתופית בע"מ נ' גרינברג, פ"ד יד(2) 1555, 1561 (1960)). 14. האם באי רישומה של השותפות יש כדי להשפיע על אישיותיה המשפטית הנפרדת מהיחידים המרכיבים אותה, קרי, התובע והנתבע? בפסיקה אין תשובה חד משמעית לשאלה האם שותפות בלתי רשומה מהווה אישיות משפטית נפרדת מחבריה. בניגוד לשותפות רשומה, לגביה נקבע בסעיף 66 לפקודה, כי היא מהווה תאגיד, ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום (ראו גם סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999), אין הוראה דומה ביחס לשותפות בלתי רשומה. בנסיבות אלה נקבע, כי "שאלת היותה של שותפות בלתי רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת מהשותפים המרכיבים אותה הינה שאלה מורכבת, אשר אין לגביה הכרעה ברורה בפסיקת בית משפט זה... גם בין המלומדים קיימת מחלוקת בשאלה זו" (ע"א 583/88ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פ"ד מה(5) 670, 683 (1991). ראו גם עניין שדות, בסעיף 16 לפסק הדין) בענייננו, לא נטען על ידי התובע כי מאחר שהשותפות לא נרשמה היא חסרת אישיות משפטית נפרדת, אלא, כנטען, אף בהנחה שהצדדים כינו את הקשר ביניהם "שותפות", הם לא התכוונו ליחס לה אישיות משפטית נפרדת. טענה זו דינה להידחות. אף שלכוונתם של הצדדים קיים משקל במישור היחסים החוזיים ביניהם, הרי שהגדרת הקשר שנכרת ביניהם היא פרי הגדרות משפטיות ולא כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים (ראו ע"א 727/88שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5) 851, 853 (1992)). במקרים רבים, שותפים עסקיים אינם בקיאים בנבכי הדין וברזיו, ואינם מודעים לדוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת. האם בשל כך תישלל אישיות כזו מקום שהדין קובע כי היא קיימת? לכך יוסף, כי אף שבעדותו של האב הוא הסכים כי בהסכם השכירות "אין אישיות נפרדת שקוראים לה שותפות אלא שני אנשים שחברו ביחד להקים יחדיו עסק כמו שמקובל..." (ראו עמ' 26 לפר' ש' 14-17), הרי שמהמשך דבריו עולה כי הצדדים התייחסו לקשר העסקי שביניהם כאל שותפות נפרדת לכל דבר ועניין, וכאשר הם נפרדו הם פעלו לפירוק השותפות (ראו, לדוג, עמ' 32 לפר' ש' 7-8: "כרגע יש שותפות חדשה ועשינו הסכם..."; עמ' 37 לפר' ש' 3-4: "לקח לדודו כמה ימים לקבל את ההחלטה על פירוק השותפות...", ועוד). מכל מקום, השאלה העומדת לדיון בענייננו, אינה קיומה או היעדרה של אישיות משפטית נפרדת לשותפות דנן, אלא יכולתה להיות בעלת נכסים במובחן מנכסיהם של השותפים. בסוגיה זו קובע סעיף 31(א) לפקודה, כי "הנכסים, הזכויות וטובות ההנאה בנכסים שהוכנסו בראשונה להון השותפות, או שנרכשו במהלך עסקיה, בקניה או בדרך אחרת על חשבון השותפות או למטרותיה, הם נכסי שותפות לענין פקודה זו". על פי הסעיף, הקובע את הבעלות הנפרדת בנכסי השותפות, אין הפרדה בין שותפות רשומה לכזו שאינה רשומה. משכך, אף בהנחה ששותפות לא רשומה אינה מהווה אישיות משפטית נפרדת, אין לכך משמעות במישור הסיווג של הנכסים כנכסי השותפות (ראו גם עניין שדות, בעמ' 133; דוד פרנקל, דיני השותפות בישראל 140 (2002)). 15. שאלה אחרת היא, האם זכות האופציה נרכשה כנכס עסקי, או שמא מדובר בנכס פרטי שנרכש על ידי שני שותפים עסקיים. בסעיף 31(א) דלעיל, נקבעה חזקה - אף כי ניתנת לסתירה - לפיה נכס שנרכש מכספי השותפות או למטרותיה, מהווה נכס של השותפות לעניין הפקודה. חזקה זו, אינה קשורה לרישום בפועל של הנכס, אולם היא ניתנת לסתירה מקום שמוכחת כוונה אחרת של השותפים במקרה נתון (ע"א 753/87בראשי נ' עזבון המנוח בראשי, פ"ד מג(3) 210 (1989)). בענייננו, לעניין מקור רכישת הנכס - אין מחלוקת, כי הצדדים לא שילמו תמורה ישירה עבור הסכם האופציה. עם זאת, במערכת ההסכמית הכפולה בין הצדדים, קרי, חוזה השכירות המשלים את הסכם האופציה, ניתן לראות את התמורה שניתנה עבור רכישת זכות האופציה, כמגולמת בהתחייבותם של התובע והנתבע לשכור את הנכס לשנתיים, כמו גם במנגנון הקיזוז שנקבע בסעיף 4(ג) להסכם האופציה. דברים אלה אושרו גם בעדותם של הצדדים: כך, לשאלה "אם לא הייתם מתחייבים לשכור את הנכס הוא לא היה נותן לכם את האופציה?" השיב התובע "ברור." (עמ 21 לפר' ש' 18-19). גם מורדוך ציין, כי "הסיבה שהסכמתי לתת אופציה היא כי הם השכירו את הנכס לחמש שנים. נתתי להם אפשרות לרכוש את הנכס לשנתיים, כי הם ניסו ולא היה להם מימון...", ולשאלה "זאת אומרת שאם הם לא היו מתחייבים לשכור את הנכס לפחות לשנתיים לא היו מקבלים אופציה?" השיב מורדוך "נכון; ברור" (עמ' 60 לפר' ש' 10-17). בנוסף להתחייבותם של התובע והנתבע לשכור את העסק, נקבע בהסכם האופציה מנגנון קיזוז של דמי השכירות באם תמומש האופציה. על פי סעיף 4 להסכם, במקרה של מימוש האופציה יופחת מסכום הרכישה סך של 1,000$ לחודש מדמי השכירות ששולמו בשנה הראשונה, וסך של 500$ לחודש ששולמו בשנה השניה. עוד נקבע, כי לאחר מתן ההודעה על מימוש האופציה ימשיכו התובע והנתבע לשלם סך דמי שכירות לתקופה של חודשיים (סעיף 7 להסכם). אף מדבריו של האב עלה, כי "חלקם של דמי השכירות שימשו לצורך תשלום כתב האופציה..." (עמ' 32 לפר' ש' 1). משקבעתי כי בין התובע לנתבע הוקמה שותפות, ומשהתובע אינו חלוק על כי הפעלת העסק - כולל תשלום דמי השכירות למורדוך - הייתה חלק אינטגרלי מהקשר שנרקם בין הצדדים, המסקנה היא כי האופציה נרכשה, למעשה, מכספי השותפות. 16. באמור לעיל די כדי לקבוע כי זכות האופציה עולה כדי נכס של השותפות. עם זאת ולמעלה מן הצורך יצויין, כי מכלל הראיות עולה כי היא נרכשה גם למטרות השותפות. התובע והנתבע חברו ביניהם בשותפות להקמת והפעלת עסק לממכר מוצרי מזון, ובמסגרת זאת, זכות האופציה לרכישת הנכס, בוודאי פועלת לקידום מטרות העסק. הגם שלטענת התובע, הוא התעניין בזכות האופציה כנכס לצורך השקעה פרטית, בעוד שהנתבע ואביו התעניינו אך ורק בהפעלת המינימרקט (עמ' 15 לפר' ש' 20 - עמ' 16 ש' 1), דברים אלה נסתרים הן מיתר דבריו והן מכלל נסיבות העניין. כאמור, מהשתלשלות העניינים עולה, כי התובע ביקש לרכוש את הנכס במסגרת עסקת הפעלת הסופרמרקט, ולא כנכס לצורך השקעת נדל"ן. כך ציין בתצהירו, כי כאשר אייזנקוט פנה אליו בהצעה לרכישת המינימרקט והציוד, הוא השיב כי "אהיה מוכן לקחת את המינימרקט בתנאי שמורדוך יסכים למכור לי את הנכס" (שם, סעיף 4). ואף שבעדותו חזר התובע לא אחת על כך שרצה את הנכס למטרת השקעה בנדל"ן, מדבריו עולה כי הפוטנציאל הנדל"ני של הנכס, בעיניו, הוא כשל עסק פעיל, ולא כנכס ריק: "ש. נכון שהסיבה שרצית לקנות את הנכס היתה כי רצית להפעיל שם עסק? ת. ברור שעליתי בשביל זה. ואם לא הייתי עולה לא יכול היה לצאת העסק הזה...." (עמ' 13 לפר' ש' 12-13). לבד מהפרכות הפנימיות בגרסה, היא אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותו בזמן אמת, במהלך המשא ומתן עם מורדוך. כזכור, תחילתו של המשא ומתן בין הצדדים היה לרכישת הנכס, ואף נשלחה טיוטת הסכם לצורך זה (ראו נספח ב' לתצהירי הנתבע ואביו). דא עקא, שלאחר שמחיר הרכישה סוכם, התברר כי לא ניתן לגייס הסכום הנדרש לצורך הרכישה, בשל סירובו של הבנק להלוות הכסף. בניגוד לגרסתו של הנתבע, לפיה הבנק סירב להלוות את הכסף לשותפות (סעיף 15 לתצהירי הנתבע והאב), על פי גרסתו של התובע, הוא קיבל אשראי מן הבנק, אולם האב הוא זה שהתקשה לשלם את חלקו (ראו עמ' 16 לפר'). בנסיבות אלה, ואילו אכן מטרתו של הנתבע הייתה הפעלת העסק בלבד, בלי כל עניין ביחס לנכס עצמו, מדוע לא פעל התובע לרכישת העסק כנכס פרטי, תוך השכרתו לשותפות? לשאלה זו, לא היה בפיו של התובע מענה: "אם זכרוני אינו מטעה אותי התעקשתי על זה שאני קונה את הנכס בלבד. אחרי שהתחלנו לנהל מו"מ לקחתי את רפי [האב - ח'ב']. הבאנו עו"ד ועשינו חוזה. מורדוך הצהיר שהחוזה הראשוני היה לקניית הנכס. השגתי מימון בנקאי לרכישת הנכס... ש. רצית לקנות את הנכס לבד. אחרי זה נכנס ברדוגו. לך היה מימון ולברדוגו לא. למה לא קנית את הנכס לבד? ת. כי בהתחלה היה לנו מטרה לקנות שותפות. לא היה לי ספק בזה. ש. ברדוגו לא הביא את המימון? ת. בא רפי וישבנו יחד. אמר עקב המצב שנוצר ובניתי ועשיתי אין לי כרגע את הכסף. אז נוצר מצב שאחרי שישבנו לילה שלם עם עו"ד נוצר מצב שנהפוך את זה ונעשה הפרדה בין השכירות ובין הקניה וזה מה שאני מראה פה. ש. אתה אומר שאת ברדוגו לא ענין הנכס אלא העסק? ת. בלבד. ש. למה לא קנית אז לבד את הנכס? ת. אין לי תשובה לזה." (עמ' 15 לפר' ש' 7 - עמ' 16 ש' 3). 17. אל מול התמיהות והפרכות בגרסתו של התובע ביחס למטרת רכישת הנכס, הציגו הנתבעים גרסה אמינה ועקבית ביחס לסיבה שעמדה בבסיס ההתקשרות בהסכם לרכישת הנכס. בעדותו של האב הוסבר, כי כוונת הצדדים הייתה להתקשרות ארוכת טווח ביחס להפעלת העסק במקום, ומאחר שדמי השכירות המבוקשים, בסך של אלפיים דולר, היוו אחוז שנתי גבוה באופן יחסי מערך הנכס, שעמד על כ-275,000$, הם העדיפו לרכוש את הנכס ולא לשכור אותו ממורדוך: "כאשר אני משלם 2000 דולר לחודש שזה תשעה אחוז שנתי יחסית לעלות של נכס שיחסית זול עדיף לרכוש אותו למרות שמבחינה כלכלית ועסקית זו טעות... היות והריבית היתה גבוהה העדפנו לקנות את הנכס" וכן - "כששמענו את עלות השכירות לעומת עלות קניה העדפנו ללכת על קנייה... היות וידענו שהשכירות היא אלפיים דולר, היות ורצינו להישאר הרבה שנים אמרנו אלפיים דולר לעומת 277 אלף דולר. העדפנו רכישה..." (עמ' 33 לפר' ש' 4-7, 13-19). גם התנהגותו של התובע לאחר הפירוק, מעידה על כי בזמן אמת הוא ראה בנכס כזכות של השותפות בלבד. הסכם הפירוק נחתם ביום 21.2.06, וממועד זה, ועד למכתבו של בא-כוח התובע מיום 7.5.07, קרי, למעלה משנה וחודשיים לאחר מכן, התובע לא עשה דבר בעניין האופציה, ורצונו לממשה התעורר עת נודע לו בדרך אגב, כי הנתבע מבקש לממש אותה - "היו לי שנתיים זמן. מורדוך בא לנכס. היה מבקר אותי הרבה והיה יורד אלי לנכס השני למטה. הוא אמר לי שיש מצב שברדוגו רוצה לנצל את האופציה והם הגיעו למצב שהגיעו לתביעות. אמרתי איפה אני בנושא? גם אני רוצה לממש את האופציה" (עמ' 18 לפר' ש' 12-15). 18. מהצטברות הדברים לעיל עולה, כי זכות האופציה לא רק שנרכשה מכספי השותפות, אלא גם הייתה קשורה בטבורה לשותפות, ונרכשה לצורך מטרות השותפות, שהיו, כאמור, הפעלת עסק במקום. בהתייחס לאלה, קמה החזקה לפיה מדובר בנכס של השותפות, כאשר התובע לא הרים הנטל לסתור החזקה האמורה. אמנם, הצדדים להסכם האופציה היו התובע והנתבע, אולם, זהות הצדדים להתקשרות הפורמאלית הינה אך נסיבה אחת מכלל הנסיבות, המצביעות במפורש על הבעלות האמיתית בנכס. כך בכלל, והדברים נכונים שבעתיים בענייננו, בו הצדדים לא הקפידו על הפורמאליות במערכת היחסים החוזית ביניהם, ואף ערכו מערכת כפולה של הסכמים: חוזה השכירות וחוזה האופציה, (ככל הנראה מתוך רצון להתחמק מתוצאות המיסוי של עסקת האופציה). לכך ניתן להוסיף, כי על פי סעיף 14 לפקודה, "כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל ענין של עסקי השותפות; ופעולותיו של כל שותף כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו, ...". בהתייחס לאלה, ניתן לראות את חתימתם של התובע והנתבע על הסכמי השכירות והאופציה, כשלוחים של השותפות. 19. משקבעתי כי האופציה הייתה נכס של השותפות, העולה מכך הוא כי במסגרת פירוק השותפות התובע המחה את הזכויות באופציה לנתבע. בניגוד למכירת חלק בנכס "רגיל", המגלמת בתוכה אך את מכירת הזכויות בנכס הספציפי, מכירת חלק בשותפות היא למעשה העברת זכויות בעסק פעיל על מכלול הנכסים וההתחייבויות שלו. במובן זה, חלק בשותפות כמוהו כמניה, המגלמת בתוכה את ערכה של החברה על כל נכסיה והתחייבויותיה: "העברת חלק בשותפות היא במהותה העברת זכות ב"עסק פעיל", על מכלול נכסיו והתחייבויותיו. זכות ב"עסק פעיל" של שותפות קרובה ביסודה למושג המניה בחברה עסקית. גם כאן מדובר בישות כלכלית ייחודית ומופרדת מן המחזיקים בה. מעמדה של השותפות כישות כלכלית עצמאית מתחזק גם נוכח ההכרה בה בדין הכללי, המקנה לה כשירויות שונות שתוחמות את פעילות השותפות. בכך שונה השותפות מעסק של אדם יחיד שלגביו קשה להפריד בין פעילויותיו, נכסיו והתחייבויותיו של היחיד לבין אלה של עסקו. פירוק מלאכותי של השותפות, המהווה ישות כלכלית אחת, והטלת מס סלקטיבית על נכסים מוחשיים בלבד מתוך "העסק הפעיל" של ישות זו אינם מתיישבים עם המציאות הכלכלית. שהרי, המציאות הכלכלית מתייחסת אל ישותה של השותפות כאל "עסק פעיל", על מכלול היבטיו, ויש להניח שגם אומדן השווי הכלכלי, המכתיב את התמורה בגין מכירת זכות בשותפות, מתבצע בהתאם לגישה זו" (עניין שדות, בעמ' 113). אף שדברים אלה נקבעו לעניין שיטת המיסוי שראוי לאמץ ביחס למכירת נכסי השותפות, הרציונאל העומד בבסיסם יפה אף לענייננו. כעולה מהסכם הפירוק בין הצדדים, התובע קיבל סך של 80,000 ₪ "כנגד השקעתו בשותפות ובתמורה ליציאתו מהשותפות", וזאת בנוסף להחזר ההשקעה הראשונית שלו בסך 50,000 ₪ בעסק. בנוסף הוטלו חיובים שונים על הנתבע, וביניהם התחייבותו לרישום העסק החדש ברשויות המס, נשיאתו בנטל החובות הרובצים על העסק, ועוד. בהעדר החרגה פרטנית של נכסים או התחייבויות שונות (כפי שנעשה, לדוגמה, לגבי הזכויות המגיעות לשותפות עד לתאריך הפירוק, לגביהן נקבע כי התובע יהיה זכאי להן), הפרשנות היחידה שניתן לייחס למונח "יציאתו" של התובע מהשותפות, הינה מכירת כלל הנכסים וההתחייבויות שהיו לשותפות באותו רגע נתון. פרשנות זו מתחזקת בשים לב לעדותו של התובע, לפיה במועד חתימת הסכם הפירוק, ברור היה לצדדים כי מכירת חלקו בשותפות כללה גם את הציוד והסחורה שהיו בעסק באותו שלב, ששווים היה למעלה מ-200,000 ₪, על אף שהדבר לא נזכר במפורש או בעקיפין בהסכם - "ש. נכון שהיו לכם מקררים בעסק? ת. כן. ש. נכון שהיתה סחורה רבה? ת. כן. ש. מה שווי הסחורה שהיתה? ת. בחנות? יושב פה במקרה מי שמכר לנו את זה. השארתי מעל 200 אלף ₪ בסחורה וציוד? ש. מפנה להסכם נספח ו'. כתוב שם שהמקררים והסחורה ישארו של ברדוגו? ת. ברור שציוד וזה לא אקח אותם. ש. אז הם שלו בגלל שברור? ת. ברור בגלל שזה צריך לעבור..." (עמ' 17 לפר' ש' 3-13). בנסיבות אלה, אין מקום לאבחנה המתבקשת על ידו בין דינם של כלל נכסי השותפות לבין דינה של האופציה, שכפי שנקבע מהווה אף היא נכס של השותפות. מסקנה זו מתחזקת גם בשים לב לתשלום שקיבל התובע בתמורה ליציאתו מהעסק, שכלל הן סך של 80,000 ₪ והן השתחררות מכלל החובות של העסק, שעל פי עדותו של האב, שלא נסתרה, עמדו על כ-400,000 ₪ במועד הפירוק (ראו עמ' 37-38 לפר'). אף שהצדדים לא הציגו את התשתית החישובית שעמדה בבסיס קביעת הסכום, ברי כי סכומים בסדר גדול כזה לא שולמו לתובע אך בהתייחס לציוד שהיה במקום, ושלדבריו עלה כ-200,000 ₪, ולחודשיים שעבד בעסק עד לפירוקו. ממילא, יש בכך כדי לתמוך בטענותיו של הנתבע, לפיהן מכירת חלקו של התובע בשותפות כללה גם את חלקו באופציה. לכך יוסף, כי בהצהרה על סגירת העסק, שנחתמה על ידי כיהלי, רואה החשבון מטעמו של התובע, הוצהר כי "לא נותרו ברשותי מלאי ונכסים החייבים במע"מ" (ראו נ/1 סעיף א). אילו אכן נותרו בידיו של התובע זכויות כאלה ואחרות בעת הפירוק, מדוע לא דווח עליהם לרשויות המס? חיזוק נוסף לכך שזכות האופציה הועברה לנתבע במסגרת הסכם הפירוק ניתן למצוא בהתנהגותו של התובע לאחר פירוק השותפות: התובע העביר לנתבע את ההסכם המקורי, ולא הותיר כל העתק בידיו, לא התעניין בגורל העסק או ביקר בו, ועד למועד בו התברר לו באופן אקראי ממורדוך כי הנתבע מעוניין לממש את האופציה, הוא לא הביע כל רצון לממש את זכותו הנטענת (ראו עדות התובע, עמ' 18 לפר' ש' 1-4, עמ' 22 לפר' ש' 8-13; וכן עדותו של מורדוך, עמ' 61 לפר' ש' 8-13). אמנם, על פי הסכם האופציה, אין בהוראות הסכם השכירות כדי לפגוע בראשון, וממילא, באי תשלום דמי שכירות אין כדי לפגוע בתוקפה של האופציה. בנסיבות אלה, אין בסיס לטענות הנתבעים לפיהן היה על התובע לוודא כי הנתבע המשיך לשלם את דמי השכירות בנכס. עם זאת, גם במצב שכזה, הדעת נותנת כי אדם שסבר כי קיימת בידיו זכות כלשהי, היה פועל לצורך קידום מימושה, ולכל הפחות שימורה. טענות נוספות 20. טענה נוספת שהיו בפיהם של הנתבעים היו העדר סמכותו העניינית של בית משפט זה להורות על סעד הפיצוי המוסכם. משקבעתי כי הזכות הועברה לנתבע במסגרת הסכם הפירוק, ממילא סירובם של מורדוך והחברה לדרישתו של התובע לממש את האופציה אינו עולה כדי הפרת חוזה, ולפיכך מתייתר הדיון בשאלה. 21. אשר על כן נדחית התביעה, על כל חלקיה. התובע יישא בהוצאות הנתבעים 1-2 בסך 15,000 ש"ח, ונתבע 3 בסך 40,000 ₪, כדין. חוזהדיני חברותזכרון דבריםשותפות