בעניין: בקשת הנאשם מס' 2 לביטול כתב האישום שהוגש נגדו. 1. האישום נגד המבקש (ונאשם נוסף) הוגש כתב אישום שעניינו תאונת דרכים קטלנית שארעה ביום 16.8.2006. על פי כתב האישום, המבקש והנאשם מס' 1 עבדו באותו יום בקטיף עגבניות בשדות קיבוץ מזרע. הנאשם מס' 1 נהג בטרקטור אליו היתה מחוברת "גונדולה" - מיכל פתוח אליו הועברו העגבניות שנקטפו. הנאשם מס' 1 ביקש להסיע את הטרקטור לאחור, למרות שלא היה כל צורך בכך. הואיל והיה לו שדה ראיה מוגבל מאד לאחור, הוא ביקש מן המבקש שישמש לו כמכוון בנסיעתו לאחור. המבקש הסכים לבקשתו והתייצב מאחורי הגונדולה, במקום בו היה לו קשר עין עם הנאשם מס' 1, אך ללא יכולת ממשית לתקשר ביניהם, פרט לסימני ידיים, וזאת בשל הרעש הרב הכרוך בנסיעתו של הטרקטור. הנאשם מס' 1 הבחין בירידתם של פועלים מהקומביין (מכונה לקטיף עגבניות), הוא החל בנסיעה לאחור כשהמבקש משמש לו כמכוון, וזאת למרות שאין שום יכולת של תקשורת מילולית ביניהם ולמרות שמדובר באזור בו חושך מוחלט פרט לאורות הנסיעה לאחור של הטרקטור ואורות הרכב. במקביל, התקרבו עובד בשם מוחמד עזאם ועובד בשם שאדי עזאם (להלן - "המנוח") לשורה בה נסע הנאשם מס' 1 לאחור. המבקש הבחין בכך ואף ניסה לסמן למנוח כי יזהר מהטרקטור, אולם הוא לא סימן לנאשם מס' 1 לעצור ואף לא וידא כי המנוח קלט או הבין את סימונו או שהוא מתרחק מהמקום וזאת חרף הסכנה הברורה הכרוכה בקרבה שבין המנוח לטרקטור עם גונדולה, כשהטרקטור נוסע לאחור. במהלך הנסיעה לאחור, שארכה כ- 25 מטרים, פגעה הגונדולה במנוח, אשר נפל מתחת לגלגליה, נדרס ונהרג. המשיבה טוענת כי במעשיהם האמורים לעיל, גרמו הנאשם מס' 1 והמבקש, ברשלנותם, למותו של המנוח, עבירות על פי סעיפים 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן-"חוק העונשין") ו - 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן-"פקודת התעבורה"). 2. טענות המבקש המבקש טוען, בבקשה ובתגובה שהגיש לתגובת המשיבה, כי יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו, בשל מספר טענות מקדמיות: המבקש טוען כי על פי סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן- "חוק סדר הדין הפלילי"), העובדות המתוארות בכתב האישום ביחס אליו אינן מהוות עבירה של "גרימת מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב" על פי סעיף 64 לפקודת התעבורה, הואיל והמבקש לא נהג בטרקטור אלא שימש רק כ"מכוון אקראי". המבקש טוען בהקשר זה כי מעולם לא הוגש בישראל כתב אישום נגד "מכוון אקראי", שכל מטרתו היתה לעזור לנהג, ומדובר בסעיף חוק שלא הופעל מעולם. על פי עיקרון החוקיות, העבריין זכאי לאזהרה והתראה, משמע - יש צורך בקיומו של איסור מפורש על פי חוק של מעשהו, דבר שלא קיים במקרה דנן. עוד טוען המבקש כי הוא טעה בהבנת המצב המשפטי לאשורו ועל כן עומדת לו הגנה על פי סעיף 34 יט לחוק העונשין. המבקש מעלה טענות גם לגוף עבירת הרשלנות המיוחסת לו. לטענתו, אין כל מקור חוקי לחובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלו כ"מכוון אקראי", שאיננו בעל קרבה או זיקה מיוחדת לרכב או לנפגע, לא היתה כל התרשלות מצידו, הוא נקט בכל האמצעים הסבירים, הוא לא יכול היה לצפות את התאונה ולא ידע שעזרתו לנהג יכולה להוות עבירה פלילית. המבקש טוען עוד כי על פי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי, קיים פגם בכתב האישום הואיל ואין פירוט של פרטי האישום המיוחסים לו. עוד טוען המבקש כי הוא מעולם לא נחקר על ידי המשטרה כחשוד ולא הוזהר ונמנעה ממנו הזכות להיוועצות בעו"ד. לטענתו, הרישום בחומר החקירה, לפיו הוא הוזהר והובהרה לו זכות ההיוועצות בעו"ד, איננו משקף את שאכן ארע. המבקש טוען גם להגנה מן הצדק על פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. לטענתו, הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי נגדו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, שכן הם משקפים מדיניות של אכיפה בררנית. זאת, באשר הוגש כתב אישום רק נגד הנאשמים ולא נגד מנהלי העבודה ובעל העסק האחראיים על הבטיחות בעבודה במסגרתה ארעה התאונה. המבקש טוען גם לשיהוי רב שנים בהגשת כתב האישום, אשר מצדיק, לטענתו, את ביטולו של כתב האישום. לחלופין מבקש המבקש שאם לא תתקבלנה טענותיו ולא יבוטל כתב האישום, יותר לו להשיב לאשמה רק לאחר סיום פרשת התביעה. 3. תגובת המשיבה המשיבה מבקשת לדחות את טענות המבקש, שרובן מעלות שאלות שבעובדה שראויות להתברר במסגרת ניהול המשפט ולא כטענות מקדמיות. כך באשר לשאלה האם היה המבקש "מכוון אקראי" כהגדרתו ומהי משמעותו של מושג זה, האם היו נהלי עבודה והאם המבקש ידע אותם וכך באשר לפרטי הרשלנות המיוחסים למבקש. המשיבה טוענת כי כתב האישום מפרט במדויק, בפרט בסעיף 13 שבו, את פרטי הרשלנות המיוחסים למבקש. המבקש מואשם בכך שבזמן שהיה מכוון, הוא היה מודע לסכנה הכללית, זיהה את הסכנה הקונקרטית ולא פעל כפי שכל אדם סביר היה פועל כדי למנוע אותה. המשיבה טוענת כי המבקש שימש כעיניו של הנאשם מס' 1 בעת נסיעתו לאחור ובעצם לקח חלק פעיל בנהיגת הרכב. בחינתן של יסודות עבירת הרשלנות, לרבות קיומה של חובת זהירות מושגית למבקש, חובת זהירות קונקרטית כמתואר בסעיף 13 לכתב האישום ושאלת הקשר הסיבתי, מן הראוי שתיעשה במסגרת ניהול המשפט לגופו ולא בשלב זה. באשר לטענת המבקש כי לא קיים איסור מפורש בחוק על מעשהו וכי העובדות המועלות נגדו בכתב האישום אינן מהוות עבירה, המשיבה טוענת כי סעיף האישום המיוחס למבקש הינו גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב. המושג "שימוש ברכב" הוא רחב מן המושג "נהיגה ברכב", כאשר בתי המשפט כבר הרשיעו נאשמים בסעיף חוק זה גם כשלא דובר בנהג של הרכב. ב"כ המשיבה מפנה בעניין זה לפסקי דין שהרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב נאשמים שלא היו הנהגים ברכב, לדוגמא - אדם שהתיר לאחר לנהוג ברכבו (ע"פ 8168/05 תמיר פלינק נ' מדינת ישראל תק-על 2007(2) 2593; ת"ד (חיפה) 30895/05 מ"י נ' עידן גולדברג תק-של 2008(2) 6239), והורים ששימשו כמלווים בהסעת ילדים (ת"ד (ירושלים) 2342/05 מ"י נ' חי עטיה אברהם וטורנהיים יששכר דב תק-של 2007(4) 29522; ת"פ (ירושלים) 1715/94 מ"י נ' יצחק בן רפאל דהוקי תק-של 97(4) 1053). יתרה מכך, המשיבה מפנה לפסק הדין בעניין ת"פ (ירושלים) 306/99, מ"י נ' אבי לחיאני ולע"פ 7342/01 לחיאני נ' מ"י, שם הורשע אדם בגרימת מותו של חברו בתאונת דרכים, וזאת כאשר מבחינה עובדתית לא ניתן היה לקבוע כי אותו נאשם נהג ברכב וגם בהנחה שתפקידו התמצה בבדיקת השטח, הסקת המסקנות האופרטיביות והנחיית הנהג האוחז בהגה, קרי - הכוונתו של הנהג. לטענת ב"כ המשיבה, סעיף 304 וכן סעיפים 325 ו- 326 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, הם האוסרים במפורש את התנהגותו של המבקש כמתואר בכתב האישום. סעיפי החוק אינם יכולים ואינם אמורים לצפות כל התנהגות רשלנית אסורה, אלא הם מבהירים כי על אדם להתנהג באופן סביר בכל סיטואציה בה הוא נמצא ולשקול את תוצאות מעשיו. ב"כ המשיבה טוען כי טענת המבקש באשר לטעות במצב דברים משפטי נטענת בעלמא ובלא שתבוסס ועל כן אין לקבלה. עוד טוען ב"כ המשיבה כי יש לדחות את טענת המבקש באשר לאכיפה בררנית ואי הגשת כתבי אישום נגד מנהלי העבודה. גם אם קיים נוהל עבודה במקום, לפיו נסיעה לאחור תיעשה באמצעות מכוון (דבר שמקומו להתברר בראיות במשפט), הרי שכל עוד לא נמצא כי הנוהל הוא רשלני או שהוא היווה את הגורם לתאונה, וכך הדבר בענייננו, אין מקום להאשים את המנהלים. לא הנוהל, אם היה כזה, הוא שגרם למבקש להתעלם מקיומו של המנוח בקרבת הטרקטור, לא לוודא את עזיבתו של המנוח ולא לסמן לנאשם מס' 1 לעצור את הטרקטור עד שתחלוף הסכנה. המבקש הוא שהתעלם מהסכנה, בלא קשר לנוהל, אם קיים. ובאשר לבקשת המבקש לפסילת הודאתו בשל כך שלא הוזהר ולא הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד, לא זו בלבד שאין מדובר בטענה מקדמית אלא בטענה עובדתית ראייתית שדינה להתברר במהלך הרגיל של הבאת הראיות, אלא שמעיון בחומר הראיות עולה כי אין כל ממש בטענת המבקש שכן הוא נחקר ביום 24.8.2006, הוזהר באשר לאשמתו בגרימת מותו ברשלנות של המנוח ואף הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד טרם החקירה. לטענת ב"כ המשיבה, יש לדחות גם את טענת השיהוי שהעלה המבקש. בתי המשפט הכירו באפשרות ביטולו של כתב אישום מחמת שיהוי רק במקרים קיצוניים בהם השיהוי עשוי לפגוע פגיעה של ממש ביכולתו של נאשם להתגונן מפני המיוחס לו. במקרה דנן, הגשת כתב האישום לאחר שלוש שנים ממועד ביצוע העבירה איננה נגועה בשיהוי בלתי סביר או קיצוני שעשוי לפגוע בהגנת הנאשם, כאשר הנאשם איננו טוען כי הגנתו תיפגע נוכח השיהוי הנטען אלא רק מתאר את הטראומה שחווה כתוצאה מן התאונה. קבלת עמדה לפיה עיכוב של 3 שנים מקים עילה לביטול פסק הדין, תרוקן מתוכנן את הוראות החוק בדבר תקופות ההתיישנות. לבסוף טוען ב"כ המשיבה כי יש לדחות את בקשת הנאשם שלא להשיב לאשמה, טענה שמקומה הוא לאחר סיום פרשת התביעה. כמו כן, לא קיימת פרוצדורה המאפשרת לנאשם לדחות את תשובתו לכתב האישום על פי סעיף 152(א) לחוק, תוך המנעות מהמשמעות שיש לכך על פי סעיף 152(ב) לחוק. 4. דיון העמדה לדין של אדם ששימש כמכוון של נהג, באשמה של גרם מוות ברשלנות, אכן איננה פעולה שגרתית ונפוצה. אך טבעי הוא, שמרבית כתבי האישום המוגשים על עבירה של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב, על פי סעיפים 304 לחוק העונשין ו-64 לפקודת התעבורה, מוגשים נגד מי שנהג ברכב בעת האירוע. בכך, אין כדי לגרוע מסמכותה של המדינה להעמיד לדין, על פי סעיפים אלו, גם אדם שלא נהג ברכב. לשון החוק בעניין זה ברורה: סעיף 64 לפקודת התעבורה דן, על פי לשונו, במי שעבר עבירה של גרם מוות ברשלנות "תוך כדי שימוש ברכב", ולא רק במי שעשה כן "תוך כדי נהיגה ברכב". בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, ברחל בתך הקטנה, כי המונח "שימוש ברכב" הינו רחב מן המונח "נהיגה ברכב" ומאפשר העמדה לדין לא רק של מי שנהג בפועל ברכב (ע"פ 8168/05 הנ"ל בעניין תמיר פלינק). יתרה מכך, עולה מפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המשיבה, כי בישראל כבר הועמדו לדין והורשעו נאשמים בכך שגרמו ברשלנותם למות אדם בעת ששימשו כמכוונים או "מעין מכוונים". פסק הדין המשמש דוגמא מובהקת לכך, ניתן בעניין לחיאני הנ"ל. באותו עניין נדחתה טענת הסניגור לפיה המדיניות המשפטית מחייבת כי תמיד כל האחריות למעשי הנהג תוטל עליו ועליו בלבד, ונקבע כי גם מי שאינו נהג, כגון המכוון, יכול להמצא אחראי בגרימת מוות: " הנה כי כן, סקירת הפסיקה מעלה שאחריות לגרימת המוות יכול שתהא מוטלת בנסיבות שונות גם על מי שלא אחז בהגה במו ידיו... גם מי שאינו נהג יכול להימצא אחראי לעבירת המתה. אין אני קובעת עיקרון כללי שלפיו נוסע המכוון נהג יימצא תמיד אחראי לגרימת מוות. קיומה של אחריות משפטית תלוי בהתקיימות כל יסודות העבירה - היסוד ההתנהגותי והיסוד הנפשי. יש לבחון את נסיבותיו של כל עניין". ניתוח הנסיבות המסויימות בעניין לחיאני הביא את בית המשפט למסקנה לפיה יש להרשיע את הנאשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות גם בהנחה שתפקידו התמצה בבדיקת השטח, הסקת המסקנות האופרטיביות והנחיית הנהג האוחז בהגה, קרי - הכוונתו של הנהג. סעיפי החוק לפיהם הועמד המבקש לדין - סעיפים 304 לחוק העונשין ו- 64 לפקודת התעבורה, מאפשרים, אם כן, להעמיד לדין גם אדם שלא נהג ברכב, ובכלל זה את מי ששימש כמכוון לנהג בעת התאונה. יש לדחות, אפוא, את טענת המבקש לפיה בהיותו "מכוון אקראי" בלבד, העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה של גרימת מוות ברשלנות "תוך כדי שימוש ברכב". כן יש לדחות את טענתו בדבר העדר איסור מפורש על פי חוק של מעשהו, כמו גם את טענתו לפיה מדובר בסעיף חוק שלא הופעל מעולם. השאלה העומדת להכרעה בתיק זה, איננה האם ניתן להעמיד מכוון לדין על עבירה של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב, אלא האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה המסויים נשוא כתב האישום, ביצע המבקש, בעת ששימש כמכוון לנהג, עבירה זו. שאלה זו, מטבע הדברים, מקומה להתברר בראיות, במשפט גופו. מעשי הרשלנות המיוחסים למבקש מפורטים באופן מפורש בכתב האישום. על פי הנטען, המבקש הסכים לשמש כמכוון לנאשם מס' 1 והוא עשה כן בשעה שלא היתה לו יכולת ממשית לתקשר עם הנאשם מס' 1, הוא הבחין במנוח עושה דרכו למקום בו נסע הטרקטור לאחור, אך לא סימן לנאשם מס' 1 לעצור ולא וידא שהמנוח קלט או הבין שהוא מסמן לו שייזהר מהטרקטור או שהמנוח מתרחק מהמקום, וזאת חרף הסכנה הכרוכה בקרבה שבין המנוח לטרקטור הנוסע לאחור כשמחוברת אליו גונדולה. על המאשימה יהיה להוכיח, כמי שנושאת בנטל ההוכחה, את כל מרכיביה של עבירת הרשלנות - לרבות היסוד הנפשי ובכלל זה השאלה האם אדם מן היישוב יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות גרימת התוצאה, והיסוד העובדתי ובכלל זה קיומה של חובת זהירות מושגית למי שמשמש כמכוון (וכאן גם תבוא לכלל בירור טענת המבקש לפיה חובת זהירות איננה מוטלת על "מכוון אקראי" אלא רק מקום בו קיימת קרבה או זיקה מיוחדת של הנאשם לרכב או לנפגע), קיומה של חובת זהירות קונקרטית, הפרתה של חובת הזהירות (התרשלות) ושאלת הקשר הסיבתי, משמע - גרימת הנזק עקב אותה הפרה. שאלות אלה, כולן, הן שאלות שצריכות בירור בראיות והן אינן יכולות לבוא על פתרונן כטענה מקדמית, בלא שתבוררנה בדרך זו. טענת המבקש לפיה הוא טעה בהבנת המצב המשפטי, אכן איננה מפורטת כדבעי ומכל מקום, כטענת הגנה על פי סעיף 34 יט לחוק העונשין, גם טענה זו טעונה בירור עובדתי בראיות ובכלל זה השאלה האם המבקש דימה שמעשהו אינו אסור, האם היה זה עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור והאם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר. טענת המבקש לביטול כתב האישום כהגנה מן הצדק, בשל נקיטת המאשימה במדיניות של אכיפה בררנית, אין בידי לקבלה. מהחומר שהובא לפני בית המשפט בשלב זה, לא ניתן להיווכח כלל בקיומה של אכיפה בררנית כאמור. באופן דומה לשאר הטענות שמעלה המבקש בבקשתו, גם טענה זו איננה יכולה לבוא לכלל בירור בטרם הובאו לבית המשפט כלל הראיות ובטרם נשמעו העדויות בתיק. כך למשל, טרם הובאו ראיות כלשהן באשר לשאלה האם פעולת ההכוונה אותה לקח הנאשם על עצמו ואותה ביצע בפועל, נעשתה על פי נוהל עבודה, אם קיים כזה, או על פי הוראות שקיבל ממעסיקיו במקום, או על דעת עצמו. כל עוד לא נקבעו ממצאים עובדתיים ביחס לשאלות אלה, כמו גם באשר לחלקם של המעסיקים ומנהלי העבודה באירוע, ממילא לא ניתן לקבוע כי המשיבה נקטה במדיניות של אכיפה בררנית אשר מצדיקה את ביטולו של כתב האישום. גם טענתו של המבקש לפיה הוא לא נחקר על ידי המשטרה כחשוד ולא הוזהר ונמנעה ממנו הזכות להיוועצות בעו"ד, היא טענה שדרושה בירור בראיות. על פי חומר החקירה שצורף לטענות הצדדים, עולה לכאורה כי המבקש נחקר ביום 24.8.2006 כחשוד בכך שגרם למותו של המנוח בעת שכיוון את אחיו (הנאשם מס' 1) לחזור אחורה בעת שנהג בטרקטור והודע לו כי זכותו להיוועץ בעורך דין בטרם חקירה. לדברים אלה השיב המבקש, לכאורה, כי הוא הבין על מה נחקר ואת תוכן האזהרה והוא לא מעוניין להיוועץ בעו"ד. טענת המבקש לפיה הדברים כפי שנרשמו במסמך אינם משקפים את שארע, כמו גם טענתו לפיה הוא חתם על המסמך רק לאחר שסיים את החקירה ולא לפני כן, הן טענות הדרושות בירור עובדתי וגביית עדויות ואין בהן, כשלעצמן, כדי להצדיק ביטול כתב האישום מכח טענה מקדמית ובטרם בירור כאמור. גם את בקשת המבקש לביטול כתב האישום עקב שיהוי בהגשתו אינני מקבלת. בנסיבות העניין לא נטען על ידי המבקש ומכל מקום מתוך החומר שהובא לפני גם לא נוכחתי, כי הגשת כתב האישום שלוש שנים לאחר האירוע פגעה באופן כלשהו, לא כל שכן באופן ממשי, ביכולתו של המבקש להתגונן מפני המיוחס לו. אין מדובר באחד מאותם מקרים קיצוניים בהם הכירה הפסיקה באפשרות לבטל את כתב האישום מחמת שיהוי. 5. על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, הריני דוחה את בקשת המבקש לביטול כתב האישום. על פי סעיף 152(א) לחוק סדר הדין הפלילי ונוכח דחיית טענותיו המקדמיות של המבקש, על המבקש להשיב לאישום כשהוא רשאי שלא להשיב, אך על פי סעיף 152(ב) לחוק הימנעותו מלהשיב לאישום עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה. טענת המבקש שאין להשיב לאשמה, מקומה, על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, לאחר סיום פרשת התביעה. ההקראה בעניינם של שני הנאשמים תתקיים בפני ביום 22.11.2010 בשעה 12:30. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותאין להשיב לאשמה