עיקרי הכרעת הדין: הנאשם הועמד לדין בכתב אישום המייחס לו עבירה של שוד מזוין, עבירה לפי סעיף 402 (ב) + סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. לאחר ששמעתי את ראיות וטיעוני הצדדים החלטתי לזכות את הנאשם מהאישום ואני קובע כי לא עלה בידי התביעה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה במשפט הפלילי ולהוכיח, מעבר לספק הסביר, כי הנאשם ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כתב האישום ותשובת הנאשם לכתב האישום: כאמור, יוחסו לנאשם בכתב האישום עבירה של שוד מזוין, עבירה לפי סעיף 402 (ב) + סעיף 29 לחוק העונשין ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. האירוע המתואר בכתב האישום אירע ביום 7/5/98 בסמוך לשעה 21:00. יצוין כי כתב האישום הוגש רק ביום 11/6/02, דהינו למעלה מארבע שנים לאחר מועד האירוע. על פי עובדות כתב האישום ערב הנאשם עם אלמוני נוסף למתלונן, ויאצסלב סטבצקי (להלן: "המתלונן"), ליד דלת הכניסה לבנין בו מתגוררת אם המתלונן. כאשר הגיע המתלונן ופתח את הדלת התנפלו עליו הנאשם והאלמוני הנוסף והיכו אותו באלות גומי. המתלונן נפל על הארץ. הנאשם ניגש אליו וחטף מידיו תיק ובו 2,500 ₪. המתלונן הצליח לאחוז ברגלו של הנאשם ולהפילו. אז התרומם הנאשם ושלף סכין קפיצית ואיים על המתלונן כי יהרגו. מיד לאחר מכן נמלט הנאשם, וכן האדם הנוסף, מהמקום. בישיבת ההקראה מיום 14/7/02 (עמ' 4 לפרוטוקול) כפר הנאשם בכל עובדות כתב האישום וטען טענת אליבי, במקום אחר הייתי. פירוט טענת האליבי הוגש בכתב לבית המשפט ביום 18/12/02. לטענת הנאשם שהה במסגרת עבודתו בכתובת המצויה ברחוב מסדה שבחיפה בשעה 20:30. בהמשך נסע לביתו שברח' קדיש לוז בחיפה ומשם המשיך לביתו של בעל הדירה בה התגורר כדי לשלם לו את דמי השכירות. יצוין כי טענת האליבי נטענה בפירוט עוד בחקירתו של הנאשם במשטרה (ת/1) שם צוינו לוחות זמנים מדויקים וכן נמסר מספר הטלפון של מר צ'רניאק, בעל הבית אצלו ביקר הנאשם, לטענתו. כפירת הנאשם בכתב האישום מתייחסת לכל המיוחס לו, מאחר ולטענתו לא הוא זה שביצע את השוד. למעשה הנאשם אינו טוען כי המתלונן לא נשדד במקום ובאופן המתואר בכתב האישום אלא טוען כי לא הוא האדם שביצע את המעשה. בהתאם, לא התנגד ב"כ הנאשם להגשת חלק ניכר מהראיות בהסכמה ללא צורך בזימון העדים. הדיון בעיקרו נסב על שאלת זיהוי הנאשם כאדם ששדד ותקף את המתלונן. להשלמת התמונה יצוין כי אין חולק שהמתלונן מכיר את הנאשם, אשר עבד אצלו בעבר. הנאשם גם ערב להלוואה שלוה המתלונן. משלא שולמו התשלומים להחזר ההלוואה במועד פנה הבנק לנאשם, הערב, וגבה ממנו כספים עבור החוב, מכוח היותו ערב. בנסיבות אלו קיים סכסוך בין הנאשם למתלונן. המתלונן כבר הגיש תלונות בעבר כנגד הנאשם. כתב האישום שבפני הנו חלק מאותו סכסוך מתמשך. אי חקירת טענת אליבי: כאמור, טען הנאשם עוד בחקירתו במשטרה (ראה ת/1) ובהמשך, מיד בשלב ההקראה, טענה מפורטת כי היה במקום אחר במועד ביצוע העבירה. על טענת אליבי נאמר בע"פ 10049/03, פלוני נגד מדינת ישראל, (פסק דין מיום 17/5/04 פורסם באתר האינטרנט של בית המשפט העליון ביום 18/8/04) כדלקמן: "טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת: אין היא מסתפקת בהצבת ספק לצד עדותם של העדים המזהים את הנאשם כמי שעשה את המעשה המיוחס לו בכתב האישום; אלא, שהיא מזמינה את בית המשפט לקבוע ממצא פוזיטיבי, השולל לחלוטין את האפשרות שהנאשם הוא אותו אדם. בתור שכזו, טענת האליבי מכוונת כנגד האישום; בעוד שטענה של טעות בזיהוי, מכוונת כנגד היכולת לסמוך על העדים המעידים עליו. בשל אופייה האמור, ניתן לטענת האליבי מעמד מיוחד: מן ההיבט הדיוני - הנאשם נדרש להציגה בפתח הדיון ולאפשר לתביעה לבחון מחדש את הגשת כתב האישום; ואילו מן ההיבט הראייתי - אין הנאשם יכול להסתפק בעדותו והוא חייב להביא ראיות התומכות בטענתו ומקימות בסיס לדחייה מוחלטת של הראיות המצביעות על נוכחותו של הנאשם בזירת העבירה. לא עומד הנאשם בחובה הראייתית האמורה - יורדת טענתו מ"גדולתה" כטענת אליבי; והופכת לטענה "רגילה" כנגד אמינותם של העדים המזהים את הנאשם. הכלל המתחייב ממצב דברים זה סוכם בע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221". ראה גם: ע"פ 6289/94, זורי בן משיח דזנשוילי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (2) 157, עמ' 170-171. הנאשם פירט טענת אליבי ומסר שמות של אנשים אצלם שהה במועדים הרלוונטיים לביצוע העבירה המיוחסת לו. מכאן שלכאורה עמד הנאשם בתנאי של הבאת ראיות המצביעות דחיית הטענה כי נכח בזירת העבירה. טענת האליבי נטענה עוד בשלב החקירה במשטרה ומכאן היה על המשטרה, כבר בשלב החקירה, לחקור את טענתו, לגבות עדויות מאותם אנשים שלטענתו שהה במחיצתם. התובעת מאשרת בסיכומיה כי טענת האליבי לא נחקרה כראוי, אלא שטוענת היא כי למעשה טענת האליבי אינה שוללת את האפשרות שהנאשם היה במקום ביצוע העבירה במועד ביצועה. על פי טענת האליבי שהה הנאשם בשעה 20:30 ברח' מסדה, אצל אשה בשם גב' לוי, שם שהה מספר דקות. בהמשך הגיע לביתו ומאוחר יותר המשיך לביתו של בעל הבית כדי לשלם את שכר הדירה. רח' מסדה סמוך לרח' קסל, שם אירע השוד. מכאן שלכאורה, מעת שעזב את ביתה של גב' לוי ברח' מסדה, בסמוך לאחר השעה 20:30, יכול היה הנאשם להגיע לבית שברח' קסל ולהיות שם בשעה 21:00, ובהמשך להגיע לדירה בה התגורר ולבית של האדם שהשכיר לו את הדירה. מכאן, טוענת היא כי אין בטענת האליבי כדי לדחות דחייה מוחלטת את האפשרות כי הנאשם ביצע את העבירה. אין בידי לקבל טענה זו. לגרסת המתלונן הוא הותקף ונשדד ע"י שניים (הנאשם והאחר) שעקבו אחריו ו/או ערבו לו ליד דלת הבית בו מתגוררת אמו. אין מדובר במפגש מקרי בו פוגש המתלונן בנאשם שבאקראי חלף ברחוב בדרכו מיעד אחד ליעד השני. מדובר, על פי התיאור, בשוד שתוכנן מראש, כאשר לאירוע השוד עצמו קדמו פעולות הכנה שביצעו שני המבצעים. מכאן שאם השוד בוצע בשעה 21:00 לא ניתן להתייחס לאירוע כאירוע נקודתי שנמשך דקות בלבד אלא יש להביא בחשבון כי מבצע העבירה היה קשור בפעולות לקראת ביצועה זמן סביר קודם למועד הביצוע. מכאן שלפחות לכאורה יש בטענת האליבי המפורטת, שנתמכה בראיות, כדי לשלול את האפשרות שבחלון הזמן שנוצר בין הביקור ברח' מסדה ובין המועד בו הגיע הנאשם לביתו, הספיק הנאשם לבצע את כל פעולות ההכנה שקדמו לשוד ולבצע את השוד עצמו. בכל מקרה, וגם אם נאמר כי קיימת אפשרות לבצע את כל הפעולות הנ"ל בחלון הזמן שנוצר הרי שעניין זה טעון חקירה ובדיקה. המשטרה לא ערכה פעולות חקירה כנדרש במועד בו הועלתה הטענה, דהינו בשלב החקירה במשטרה. מובן כי כיום, שש שנים לאחר האירוע, לא ניתן לחקור את הטענה וגם אין לצפות כי עדים יזכרו שעה מדויקת בה שהה הנאשם בביתם באותו המועד. המחדל של הימנעות מבדיקת טענת האליבי בשלב חקירת המשטרה פועל לטובתו של הנאשם, במובן זה שנושא אשר לא נחקר, יש להניח את האפשרות כי אם היה נחקר, היו תוצאות החקירה לטובתו של הנאשם, במובן זה שהיה בממצאים כדי לתמוך בגרסתו. בהתאם, נושא אשר לא נחקר כלל, ואשר יש בו כדי לתמוך בגרסת הנאשם, מעורר, מעצם הימנעות המשטרה מלחקור אותו, ספק סביר, וספק זה פועל לטובת הנאשם. הימנעות המשטרה מלחקור בעניין זה כנדרש מהווה הפרה חמורה של חובת הרשות החוקרת למצות את כל הליכי החקירה כראוי וזאת במטרה לחשוף את האמת. הפרת חובה זו מהווה גם פגיעה בזכותו של הנאשם למשפט הוגן. בהתאם, מחדל זה בחקירה יבוא לטובת הנאשם. ראה בעניין זה: ע"פ 4384/93 אילן מליקר נ' מ"י , תק - על 94 (2), 1977, 1988; ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מ"י , פד"י לה(2) 466, 471; ע"פ 173/88 אסרף נ' מ"י , פד"י מד(1) 785, 790; ע"פ 497/92 עמוס נחום נ' מ"י , דינים עליון כרך מ"ב 488; ע"פ 2511/92 חטיב נ' מ"י , דינים עליון כרך ל"א 805. כאמור, טען הנאשם טענת אליבי כבר בחקירתו במשטרה. טענה זו לא נבדקה. לקראת הדיון ביקש הנאשם לאתר את הגב' לוי, בדירתה ברח' מסדה ביצע, לטענתו, עבודה בשעה 20:30 ביום האירוע. אלא שגב' לוי אינה מתגוררת עוד בכתובת הנ"ל. בכל הנוגע לבעל הבית בו התגורר בעבר, מר עודד צ'רניאק, העד לא יכול היה לזכור האם ביום האירוע ביקר אצלו הנאשם, אם כי אישר כי היה בעל הבית של הנאשם (ראה הסכמה דיונית עמ' 86 ש' 14-17 לפרוטוקול). בשים לב לעובדה שהתביעה הגישה את כתב האישום למעלה מארבע שנים לאחר מועד האירוע והחקירה במשטרה לא ניתן גם לבוא בטענה לנאשם שלא דאג לשמור על קשר עם אותה גברת לוי וכן שלא דאג לתעד באמצעות תצהיר וכד' עדות של מר צ'רניאק בנוגע למועד בו ביקר בביתו. הימנעות מחקירת טענת האליבי ע"י המשטרה במועד ובהמשך מהגשת כתב אישום למשך תקופה של 4 שנים גרמו לנאשם לנזק ראייתי שלא באשמתו. בנסיבות אלו הנזק הראייתי שנגרם, דהינו העדר אפשרות להביא ראיות לעניין האליבי, פועל לטובת הנאשם במובן זה שהנזק הראייתי מקים ספק סביר בהתייחס לטענת האליבי שלא ניתן להפריכה, גם אם מתקשה הנאשם להוכיחה. בנסיבות אלו נשאלת השאלה האם ניתן לומר שטענת האליבי הוכחה. לעניין זה צריך להבחין בין אליבי שמוכח בראיה אובייקטיבית לבין אליבי שלא הוכח ולא הופרך ולבין אליבי שהופרך. אליבי שהוכח בראיה אוביקטיבית גורם לזכוי הנאשם. אליבי שהופרך הופך לרועץ לנאשם. אליבי שלא הוכח ולא הופרך, הוא כמו כל ראיה אחרת, יש לה משקל אם בית המשפט נותן בה אמון ואין לה משקל אם אין נותנים בה אמון. ראה: ע"פ 70/87, דהן נגד מדינת ישראל, פד"י מא (3) 113 - 114; ע"פ 6217/98, אלכס דניארוב נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 663 ,עמ' 666. בנסיבות אלו סבור אני כי יש להתייחס אל טענת האליבי כטענה שלא הוכחה ואולם גם לא הופרכה. גרסת הנאשם הייתה אמינה. כאמור, מאחר ולא נחקרה הגרסה במועד, על אף שהנאשם העלה אותה עוד בחקירתו במשטרה (ראה בת/1), לא ניתן כעת לאתר את הגב' לוי ובעל הבית אינו מסוגל לזכור את המועד המדויק בו ביקר בביתו הנאשם, לפני כשש שנים. בהעדר ראיה לסתור, כאשר עדות הנאשם אמינה, וכאשר עקב מחדל חקירה לא נבדקה טענת האליבי, סבור אני כי די בכך כדי שטענת האליבי תעורר ספק סביר בכל הנוגע לטענה כי הוא זה שהיה בזירת העבירה. הכלל הוא כי טענת אליבי היא טענת הגנה. הנאשם אינו נושא לגביה בנטל השכנוע, אלא בנטל הבאת הראיות בלבד. לכן די לו לנאשם אם יקים ספק שמא "היה במקום אחר", כדי ליהנות מטענת האליבי. בנסיבות שבפני, וכאשר הטענה לא נחקרה, עולה הספק הסביר וספק זה פועל לטובת הנאשם באופן שדי בו כדי לזכותו. ראה לעניין זה: ע"פ 6289/94 זורי בן משיח דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, עמ' 170-171; ספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שני, (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003), בעמ' 742. בסיכומו של דבר סבור אני כי יש לזכות את הנאשם ולו מחמת הספק הסביר העומד לו עקב טענת האליבי שהעלה, טענה שכאמור לא נחקרה. אמינות הצדדים: מאחר ואין מחלוקת של ממש כי המתלונן נשדד, והמחלוקת היא בעניין זיהוי הנאשם כמעורב בשוד, הראיות העיקריות שבפני בית המשפט הן עדות המתלונן, שטוען כי זיהה את הנאשם, ועדות הנאשם הטוען, כאמור, כי אין לו כל זיקה לשוד. התביעה טוענת כי לנאשם מניע לפגוע במתלונן. לעניין זה אין חולק כי בין הנאשם למתלונן סכסוך וכי הנאשם טוען כי המתלונן חב לו כספים. ואולם אותו מניע שיש, לכאורה, לנאשם, יכול גם להיות מניע שיש למתלונן לטפול על הנאשם כדי למנוע ממנו לגבות חוב המגיע לו. החשד כי אכן למתלונן מניע לעשות כן עולה מעדותו בה סיפר על אירוע אחר בו הותקף בחנותו. המתלונן קשר בעדותו את הנאשם לאירוע הנ"ל. מתברר כי הנאשם אכן נחקר בהקשר לאותו אירוע ולא נמצא כל קשר בינו לאירוע הנ"ל. יחד עם זאת ניתן ללמוד מאותו אירוע כי המתלונן מיחס לנאשם כל אירוע בו הוא מותקף. כבר מטעם זה יש לבחון את גרסתו בזהירות. גרסתו של המתלונן רווית סתירות. ב"כ המאשימה אינה מתעלמת מהסתירות הנ"ל (שפורטו בהרחבה בסיכומי ב"כ הנאשם) אלא שלטענתה מדובר, בכל אחת מהנקודות בהן נתגלו סתירות בגרסתו, בעניין שולי אשר ניתן למצוא לו הסבר בין אם באופן בו נגבתה עדותו, השפה בה נגבתה העדות, הבדל בין חקירה ראשונית בבית חולים לחקירה מאוחרת יותר במשטרה וכד'. אינני יכול לקבל את עמדת ב"כ המאשימה. ראשית יצוין כי הסתירות בגרסת המתלונן עלו כבר בעדויות שמסר לשוטרים שחקרו אותו. כך בהתייחס להבדלים שבין גרסאותיו שבנ/3 ובנ/4. כך גם בהתייחס לטענה שנרשמה ע"י שוטר כי המתלונן הצביע על חתכי סכין בגבו, דבר המעיד כי נדקר, בעוד שבעדותו טען כי הוכה באלות בלבד. סבור אני כי מעת שסתירות אלו עלו עוד בעדויותיו במשטרה היה על המשטרה להוסיף ולחקור את המתלונן כדי לברר את גרסתו, זאת בטרם הוגש כתב האישום. משנמנעה המשטרה מביצוע פעולות חקירה שיש בהן כדי להבהיר את הסתירות שבין גרסאות המתלונן לא ניתן לבוא כיום ולטעון כי סתירות אלו נבעו אך ורק מאופן החקירה, בעיות בתרגום וכד'. ושנית - ב"כ המאשימה מבודדת כל אחת מהסתירות העולות בעדות הנאשם ומנתחת בסיכומיה, בכשרון רב, מדוע אין בסתירה זו או אחרת כדי להכריע את הכף ולפגום באמינות גרסת המתלונן. אלא שסבור אני כי לא ניתן לבודד כל סתירה ולראותה בנפרד ויש לראות את כל הסתירות בגרסאות המתלונן כמכלול. מוכן אני להניח כי לו הייתה כל אחת מהסתירות שבגרסאותיו סתירה יחידה בעדותו לא הייתי רואה בה, לכשעצמה, עילה לערער את אמינות המתלונן. ואולם כאשר באות כל אותן סתירות אחת אחר השניה הופכת הכמות לבעלת משקל מצטבר שיש בו כדי לערער את אמינות המתלונן. בעניין זה ניתן לומר כי "כמות עושה איכות", גם אם מדובר במובן השלילי, דהיינו, העדר אמינות המתלונן. אינני מוצא צורך לחזור על מכלול הסתירות שבגרסאות הנאשם, סתירות שהובאו בהרחבה הן בסיכומי ב"כ הנאשם והן בסיכומי ב"כ המאשימה. אין לי אלא להצטרף לב"כ הצדדים השותפים להסכמיה כי קיימות כל אותן סתירות. אלא שבנסיבות העניין סבור אני כי הכמות של הסתירות הנ"ל, שכל אחת מהן היא אולי שולית, משמיטה את בסיס האמינות תחת גרסת המתלונן. על זאת אוסיף כי המתלונן, שהעיד בפני, לא היה אמין. התנהגותו ואופן מתן התשובות בחקירתו בבית המשפט הצביעו כי יש לו חשד בסיסי כי הנאשם רודף אותו והוא מיחס לו כל אירוע של פגיעה בו. התרשמתי כי המתלונן אינו אמין. הסתירות שנתגלו בעדותו רק תמכו בהתרשמות בלתי אמצעית זו. בסיכומו של דבר סבור אני כי לא ניתן ליתן אמון בגרסת המתלונן, שהיא העדות היחידה הקושרת את הנאשם לאירועים שבכתב האישום. יצוין עוד כי בכל הנוגע לזיהוי הנאשם כמבצע השוד מדובר בעדות יחידה שאינה נתמכת בכל ראיה נוספת ובנסיבות אלו סבור אני כי בהעדר אמינות המתלונן לא ניתן לבסס את הרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. עדות הנאשם הייתה אמינה. הנאשם חזר בבית המשפט על עיקרי הגרסה שמסר עוד בעדותו במשטרה ת/1. לא מצאתי בעדותו סתירות וסבור אני כי גרסתו לא נסתרה. כאמור, חזר הנאשם על גרסת האליבי, אליה התייחסתי בפרק הקודם להכרעת הדין. גרסת האליבי לא הופרכה. בנסיבות אלו, ובשים לב לעדותו האמינה, סבור אני כי די בכך כדי לעורר ספק סביר בגרסת המאשימה. יצוין לעניין זה כי אשתו של הנאשם העידה ואולם לטעמי עדותה לא הייתה נחוצה וגם אם אניח כי הייתה עדותה לטובת הנאשם כדי לתמוך בו לא יהיה בכך כדי לשנות את התרשמותי החיובית מעדותו של הנאשם. סיכום ותוצאה: בסיכומו של דבר סבור אני כי בשים לב לסתירות הרבות בגרסת המתלונן והעדר מהימנותו מחד, ובשים לב לאמינותו של הנאשם מאידך, ובהתחשב במחדלי החקירה ככל שהדבר מתייחס לטענת האליבי שלא נחקרה, אין מנוס אלא לקבוע כי המאשימה לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את המיוחס לנאשם בכתב האישום. בהתאם אני מורה לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, ולו מחמת הספק. משפט פלילישודטענת אליבי (במקום אחר הייתי)