המשיבה הינה חברה משפחתית המנהלת בית בד בתחום שיפוטה של המערערת. לשיטת המערערת חבה לה המשיבה כספים בגין ארנונה, היטל סלילת כבישים, אגרות והיטלי ביוב. המשיבה חולקת על חובה הנטען. בשנת 1991 הגישה המערערת לבית המשפט תביעה נגד שניים מבני משפחת המשיבה, אך לא נגד המשיבה עצמה, וזאת בגין אותו נכס ובגין אותם חובות. השניים התגוננו. על פי הסדר שהושג בין הצדדים הועברה ההכרעה במחלוקת לבוררות. ביום 27.5.92 הוציא הבורר את פסקו ופסק כי על המשיבה לשלם למערער בגין החובות, נשוא התובענה, סך של 21,388 שקלים חדשים. המערערת לא ביקשה לאשר עד היום את פסק הבורר והחוב גם לא שולם. לשיטת המערערת נושאת גם המשיבה בחובות האמורים. הגם שלא הוכח בבית משפט קמא כי המערערת החלה לנקוט בהליכי גביה מינהליים נגד המשיבה ברי שזו כוונתה ומכך חוששת המשיבה. אשר על כן הלכה המשיבה ופנתה לבית משפט קמא והגישה התובענה, נשוא הפסק שבערעור, ובה ביקשה מבית המשפט כי יוציא פסק דין הצהרתי שלפיו אין היא חייבת, מטעמים שונים, לשאת בחובות האמורים. המערערת ביקשה לדחות התביעה. בין הטענות שהעלתה המשיבה היתה הטענה כי אין היא חייבת לשאת בחובות האמורים מחמת התיישנות וביקשה כי כך יוצהר. טענה זו אף נטענה בבקשה נפרדת שהגישה המשיבה במסגרת ההליך והיה זה בתיק בש"א 1688/02, (להלן "תיק הבקשה"). בית משפט קמא החליט, על דעת ב"כ בעלי הדין, להקדים ולדון בנפרד בשאלת ההתיישנות כפי שנטענה בתיק הבקשה וכך אכן נעשה. ב"כ בעלי הדין הציגו בפני בית המשפט את עמדותיהם וטיעוניהם ולאחר מכן ניתן על ידו פסק דין חלקי שבו קבע כי חובותיה של המשיבה למערערת, ככל שאלה היו ונוצרו לפני שנת 1995, "התיישנו" והמערערת אינה רשאית לגבותן גם לא בדרך של נקיטה בהליכי גבייה מינהליים. על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. לאחר שבחנו את טיעוני ב"כ בעלי הדין כפי שהובאו ושקלנו בכלל נסיבות הענין, הגענו לכלל מסקנה כי לא נוכל לקיים את פסק דינו של בית משפט קמא וכי דין הערעור להתקבל. להלן נפרט וננמק עמדתנו. כפי שנקבע במפורש בחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, (להלן "החוק"), שם בסעיף 2, זכויות אינן מתיישנות ואינן נמוגות ועוברות מהעולם, גם לא בחלוף תקופת ההתיישנות. כל שקובע החוק הוא כי התביעה לקיום זכות היא שנתונה להתיישנות "ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה (ודוק תביעה ולא זכות) וטען הנתבע טענת התיישנות לא יזקק בית המשפט לתובענה". כדי להדגיש את אופיה הדיוני של טענת ההתיישנות נקבע בסעיף 3 לחוק כי אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה. אין תימה איפוא כי בע"א 522/71, מוריס בנין נ' אלברט בנין (פורסם בפד"י כ"ח (2) 309, אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "כידוע התיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק 'אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה'. מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא, שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא. על כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות היא הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות". על כך נאמר ועל דרך האילוסטרציה, כי טענת ההתיישנות יכולה לשמש כמגן אך לא כחרב. נוסיף ונאמר כי באין תובענה בבית משפט להתגונן מפניה אין כל יעד שכלפיו ניתן להעלות טענה בדבר התיישנות שהרי וכפי שכבר הוסבר טענת התיישנות הינה טענת הגנה פרוצסואלית אשר עומדת לרשותו של בעל דין שנגדו הוגשה תובענה. לפיכך וכפי שגם נאמר בע"א 522/71 (פרשת בנין), לא ניתן להגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי, כפי שביקשה כאן המשיבה, כדי להצטייד בנשק מגן, המתבסס על טענת התיישנות כנגד תובענה שטרם באה לעולם. כבר מטעם זה לא היה מקום לשעות לטענתה זו של המשיבה. לא זאת אף זאת. נראה לנו שטענת ההתיישנות שהמשיבה סבורה שעומדת לצידה כלל אינה רלבנטית ואינה יכולה לעמוד ולשמש מגן כנגד אותם הליכים שהיא חוששת שהמערערת מתעתדת לפעול כנגדה. במה דברים אמורים? טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המשיבה בתיק הבקשה ובה היא מבקשת כי ינתן על ידי בית המשפט פסק דין הצהרתי לפיו התביעות להן טוענת המערערת בגין חובות שחבה לה המשיבה בגין ארנונה, סלילת כבישים ואגרות והיטל ביוב בגין התקופה שקדמה ל-1995, התיישנו ועוד מתבקש בית המשפט לקבוע, כפועל יוצא מכך, לטענת הטוענת שם, כי "המועצה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה על פי פקודת המסים (גביה) בגין חובות אלו". אם לחדד הדברים הרי טענת המשיבה, (שנתקבלה בבית משפט קמא), טענת התיישנות, שיכולה לעמוד לו לנתבע לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, טובה גם כלפי הליכי גבייה מינהליים שעומדים לרשותה של רשות מקומית כדוגמת המשיבה. אין אנו שותפים לעמדה זו. כפי שכבר הוסבר לעיל טענת ההתיישנות הינה טענה פרוצסואלית גרידא ואין בכוחה לבטל או להשפיע על קיומה של עצם הזכות. כל שנקבע בסעיף 2 לחוק ההתיישנות הוא כי "תביעה" לקיומה של זכות ניתנת להתיישנות ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה ניתן להעלות (כטענת הגנה) את טענת ההתיישנות. מה הגדרתה של "תובענה" שבסעיף 2? בסעיף 1 לחוק נקבע כי תובענה היא "הליך אזרחי לפי בית משפט". שמע מיניה הטענה האמורה הינה טענת הגנה שניתן להעלות אותה על ידי מי שזומן כנתבע אל בית המשפט ומשעה שהוא הגיע אל מפתנו, הא ותו לא. אין לטענה זו זכות קיום מכח עצמה וכפי שכבר נאמר אין היא מבטלת את עצם הזכות. כיוון שכך ושעה שמדובר בהליכי גבייה מינהליים שהרשות רשאית לנקוט אותם שלא באמצעות הגשת תובענה לפני בית משפט. בענין זה שותפים אנו לדעתו של סגן הנשיא כב' השופט קלינג בעת"מ 1292/01 של בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב, לדעתו של כב' השופט דר בתיק עת"מ 451/02 של בית משפט לענינים מינהליים בחיפה ולדעת הרכב השופטים בתיק ע"א 1843/00 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. גם המחבר רוסטוביץ בספרו "ארנונה עירונית" שם בעמוד 420 רישא, אומר את הדברים הבאים: "ההתיישנות היא של הזכות להגיש תביעה אזרחית. נראה, כי התיישנות זו אינה חלה על הזכות לגבות את חוב הארנונה בדרך מינהלית". דברים אלה נאמרו גבי ארנונה אלא שנראה לנו כי יפים הם גם גבי שאר רכיבי ההליך. הנמוקים שהועלו להצדקת ההכרה בטענת ההתיישנות כמגן בפני תביעה אינם יפים בהליכי גביה מינהליים כי שעה שהרשות רשאית לנקוט בהליכי גביה אלה הרי זה לאחר שכבר ננקטו על ידה הפעולות הדרושות וניתנה האפשרות לאזרח להתנגד לחיוב או לברר את שיעורו וראה למשל הצעדים שעומדים לרשות האזרח כדי להתמודד עם דרישת תשלום הארנונה וזאת כמפורט וכקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976. הרשות רשאית לפנות להליכי גביה אדמינסטרטיביים לאחר שהחובות התגבשו בדרך המיוחדת השמורה להם והליכי הגביה אינם מיועדים עוד לברור שאלת עצם קיומם או שיעורם של החובות אלא כשמם כן הם, תכליתם לאכוף על האזרח את תשלומם, לגבות אותם ממנו וממילא וכמוסבר לעיל לאחר שנערך הברור הרלבנטי בענין שיעור החוב או לאחר שחלף-עבר המועד לעשות כן, אם בחר האזרח שלא למצות את זכותו. ברי אם כן שטענת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות והיפה כנגד תובענה אינה באותו מישור ואינה באותו תחום ומרחב בו פועלת הרשות לגביית החובות המגיעים לה באמצעות הדרך המינהלית השמורה לה. אם ניתן היה להקיש מהוראות חוק ההתיישנות לעניננו אזי היה מקום לקבוע כי יש לראות את החוב שהרשות רשאית לגבות אותו בדרך הגביה המינהלית כאילו היה פסק דין שניתן בתובענה שאז תקופת ההתיישנות באשר לבצועו והוצאתו אל הפועל היא בת 25 שנה, כקבוע בסעיף 21 לחוק ההתיישנות תקופה שממילא אין בה כדי לסייע כאן למשיבה. מסקנתנו הינה איפוא כי דין הערעור להתקבל. הערעור מתקבל, פסק הדין החלקי שניתן על ידי בית משפט קמא בתיק בש"א 1688/02 מתבטל וטענת ההתיישנות נדחית. על בית המשפט יהיה לדון ולהכריע בשאר הטענות המתעוררות בהליך כפי שקבע בית המשפט עצמו בהחלטתו מיום 4.9.2002. אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערת שכר טרחת עו"ד בגין הליך זה בסך של 10,000 שקלים חדשים וזאת בצירוף מע"מ כחוק. התיישנותפסק דין הצהרתי