מבוא 1.בפניי בקשה של הנתבע לבטל פסק דין שניתן נגדו בהעדר הגנה ביום 25.3.1997. 2.פסק הדין ניתן בתביעה כספית שהוגשה נגד הנתבע, אשתו, אחיו וחברה שבניהולו ביום 13.5.1993. בית המשפט קבע ביום 25.3.1997 כי הנתבע לא ביקש רשות להתגונן תוך המועד שנקבע בהזמנה שהומצאה לו ועל כן ניתן נגדו פסק דין המחייבו לשלם לתובעת סך של 404,000 ₪, כמבוקש בכתב התביעה. 3.הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה רק ביום 27.1.2006, קרוב לתשע שנים לאחר שניתן פסק הדין. היא נקבעה לדיון בפני רשם ליום 10.1.2007, והועברה לדין בפני שופט לבקשת הצדדים, הואיל ועסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן על ידי שופט. לאחר שהמותב הקודם פסל את עצמו ביום 16.1.2007, הועברה הבקשה למותב הנוכחי. 4.הנתבע טוען כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, הואיל וכתב התביעה לא נמסר לו מעולם. בנוסף לא נמסר לו מעולם פסק הדין שניתן נגדו וגם לא אזהרה מלשכת ההוצל"פ בגין הגשת פסק הדין לביצוע. 5.הנתבע מוסיף וטוען כי בכל מקרה מן הראוי לבטל את פסק הדין, משום שבמועד שחלף מאז הגשת התביעה בשנת 1993 ועד שניתן פסק הדין נגדו בשנת 1997, פרעו צדדים שלישיים את החוב שבגינו נתבע, ועל כן החוב כולו נפרע עוד בטרם ניתן פסק הדין נגדו. הנתבע פנה בענין זה ללשכת ההוצל"פ ביום 5.7.2005, והעלה טענת "פרעתי", אלא שראש ההוצל"פ סבר שאין לו סמכות לדון בטענה זו משום שמדובר בארועים שהתרחשו עוד בטרם ניתן פסק הדין נגד הנתבע, ועל כן יש להעלות את הטענות במסגרת בקשה לביטול פסק הדין ולא במסגרת טענת "פרעתי". 6.התובעת מתנגדת לבקשה. לדידה, מדובר בחייב המנסה להתחמק מחובו בתואנות שווא מזה 14 שנה. התובעת טוענת כי הנתבע ידע היטב על התביעה המתנהלת נגדו כבר בעת שהוגשה, ומאוחר יותר, ידע היטב כי ניתן נגדו פסק דין וכי נפתח תיק הוצל"פ לביצועו של פסק הדין. היא מצביעה על אינדיקציות שונות המוכיחות את ידיעתו של הנתבע אודות ההליכים המתנהלים נגדו. דיון 7.חרף הכחשותיו של הנתבע, אין לי ספק שהוא ידע היטב על התביעה שהוגשה נגדו כבר בסמוך לאחר הגשתה, ועוד בטרם ניתן נגדו פסק דין. הנתבע עזב את ביתו בשנת 1993. ככל הנראה היה זה בחודש מאי 1993, כעולה מבקשת רשות להתגונן שהגישה אשתו דאז (כיום גרושתו) אפרת נחושתן (להלן: "אפרת"), ביום 24.5.1993. בבקשה זו מציינת אפרת כי הנתבע עזב את הבית שלושה שבועות קודם לכן. ביום 13.12.1993 ביקשה אפרת להגיש תצהיר נוסף, ובו טענה כי "לאחרונה שלח לי בעלי במכתב פרטים על חובותיו וביניהם על האמור בתביעה זו." מכאן שלכל המאוחר ידע הנתבע אודות התביעה שהוגשה נגדו בחודש דצמבר 1993. אין זה מתקבל על הדעת כי הנתבע שלח לאשתו פרטים הדרושים לה כדי לכלכל את הגנתה מפני התביעה, מבלי שאשתו תספר לו קודם לכן כי הוגשה נגדו תביעה ומבלי שתבקש את עזרתו כדי להתגונן מפני התביעה. יתר על כן, בכתב התביעה נתבעו מלבד הנתבע ואפרת, גם חברת אייפל וויו שבניהולו של הנתבע (להלן: "החברה"), וכן אחיו, יצחק נחושתן. אין זה מתקבל על הדעת שאחיו של הנתבע לא סיפר לו על התביעה, במיוחד כאשר האח יצחק נתבע מכוח ערבותו לחובותיה של החברה המנוהלת על ידי הנתבע ובסופו של דבר אף שילם לתובעת בשנת 1995 סך של 95,000 ₪ כדי לסלק את התביעה נגדו. 8.אכן, אישור המסירה של התביעה איננו בנמצא. התיק עצמו בוער זה מכבר, והיה צורך לשחזרו לאחרונה. בנסיבות אלה אין בידי התובעת את האפשרות להציג את אישור המסירה, שלא נשמר אצלה. ברור כי לא עלה בידי התובעת לבצע את המסירה בשנים הראשונות לאחר הגשת התביעה, והדבר משתקף בהחלטת כב' השופטת אחיטוב מיום 22.2.1994, המציינת כי טרם בוצעה מסירה של כתב התביעה לנתבע. עם זאת, לנוכח העובדה שבסופו של דבר ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבע ביום 25.3.1997, יש להניח כי אישור מסירה כלשהו הוצג לבית המשפט, באופן שהניח את דעתו בדבר קיומה של מסירה. 9.בולטת לעין העובדה שהנתבע אינו מציין היכן התגורר בכל השנים מאז הוגשה נגדו התביעה, והוא מסתפק באמירה סתמית לפיה לא קיבל מעולם את כתב התביעה. סתמיות גרסתו של הנתבע מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שהתובעת טוענת כי המציאה לו את האזהרה של לשכת ההוצל"פ לאחר שפסק הדין הוגש לביצוע, לכתובתו ברח' אפטר 3/5 בתל אביב, ביום 9.6.1998. הנתבע טוען כי אין מדובר במסירה כדין שכן בוצעה הדבקה כבר בביקור הראשון של השליח, אך אין הוא טורח להודות או להכחיש את העובדה שאכן התגורר באותה כתובת בעת שבוצעה ההדבקה. הודאה בכך שמדובר בכתובת מגוריו של הנתבע מופיעה לראשונה בס' 6.3 לתשובת הנתבע לתגובת התובעת. ברור איפוא שההדבקה אכן בוצעה בכתובת בה התגורר הנתבע אותה שעה, ועל כן סביר מאוד להניח כי החל משנת 1998 ידע הנתבע אודות קיומו של פסק הדין נגדו. 10.מכל מקום, אין כל ספק כי הנתבע ידע על פסק הדין נגדו לכל המאוחר בחודש נובמבר 2004, כעולה ממכתב ששלח בא כוחו אל כונסת הנכסים שמונתה לשם מכירת דירתו (ראה ת/1). 11.יצויין עוד כי כתב התביעה ופסק הדין היו מצויים בידיו של הנתבע לכל המאוחר ביום 5.7.2005, שכן הוא צירף אותם כנספחים לבקשה בכתב בטענת "פרעתי" שהגיש ללשכת ההוצאה לפועל. הנתבע אף ציין בס' 8 לבקשה, כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול פסק הדין. חרף זאת, השתהה הנתבע פרק זמן נוסף של למעלה מחצי שנה, עד אשר הגיש ביום 27.1.2006 את הבקשה לביטול פסק הדין. כידוע, המועד לבקש ביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחד הוא 30 יום מיום המצאת פסק הדין. מועד זה חלף זמן רב לפני שהוגשה בקשת הביטול. 12.אכן, בדרך כלל יש להעדיף את עקרון ההמצאה של כתב תביעה ופסק דין על פני עקרון הידיעה אודות קיומם. עם זאת, במקרה דנן, בו נעלה למעלה מכל ספק כי הנתבע יודע מזה שנים רבות אודות התביעה שהוגשה נגדו, ומאוחר יותר, אודות פסק הדין שניתן נגדו, והוא מכלכל את צעדיו, או לייתר דיוק את אי צעדיו, על יסוד העובדה שמחמת חלוף השנים אישורי המסירה לא נשמרו, ראוי להציב את החריג לכלל, ולהעדיף את עקרון הידיעה על פני עקרון ההמצאה. כל זאת, אם נצא מתוך הנחה שכתב התביעה מעולם לא נמסר כדין לידי הנתבע, הנחה המוטלת ממילא בספק לנוכח העובדה שבית המשפט מן הסתם ראה אישור מסירה בטרם חתם על פסק דין נגד הנתבע. יפים לענין זה דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 7724/04 לריסה גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ תק-על 2004(4), 836 ,עמ' 837: "הטוען לצדק צריך שינהג בדרכי הצדק - והטענה בדבר אי המצאה באופן מהותי אינה יכולה לעמוד בנדוננו, גם לשיטת בית הלל שבבית הלל, בשעה שהיתה ידיעה מזה עת רבה ... בכגון דא כשאין מחלוקת על ידיעתו של בעל דין באשר לפסק דין, יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה, את המהות מול הפורמליות. אכן, ער אני להוראת תקנה 402 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדברי המשנה לנשיא ש' לוין ... "שבהעדר טענה של השתק צריך הכלל להישאר כלל ה'המצאה' ולא כלל ה'ידיעה'" (לשם מניעת ויכוחים והתדיינויות). עיינתי גם בהחלטת השופט הרשם (כתארו אז) אוקון בע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, הסבור אף הוא כי כלל הידיעה יחול אך במקרי השתק. ואולם, לדעתי ניתן ליישב בין הגישות, שכן יתכנו מצבים של מעין השתק כבענייננו. מצבים אלה, שיש בהם ככלל בהירות באשר לעובדות ושההמצאה בהם נעשתה בפועל, יביאו גם לתוצאה בהתאם. ... מכל מקום, אין לדעתי לסתור את הגישה, שלפיה כשהידיעה היא מוצקת וברורה, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה." 13.גם אם נעדיף את עקרון ההמצאה, הרי שברור כי מאז חודש יולי 2005 היו מצויים בידי הנתבע הן כתב התביעה והן פסק הדין, וחרף זאת, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה רק בחלוף למעלה מחצי שנה. 14.אשר על כן אני קובע כי יש לראות את הנתבע כמי שבוצעה לו המצאה כדין של כתב התביעה ופסק הדין. ממילא אין הנתבע זכאי לבקש את ביטולו של פסק הדין מתוך חובת הצדק, אלא הוא רשאי לכל היותר לבקש את ביטול פסק הדין מתוקף שיקול דעתו של בית המשפט. 15.הכלל בענין ביטול פסק הדין לפי שיקול דעתו של בית המשפט הוא שיש לבחון שתי שאלות: האם קיימת סיבה מוצדקת לאיחור והאם בידי המבקש עילת הגנה המצדיקה ברור המשפט (רע"א 2694/92 פבר נ' הסוכנות היהודית תק-על 92(3), 2079 ,עמ' 2080). על מבקש הביטול להראות כי לגופו של ענין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת במובן זה שיש לו הגנה אפשרית (ע"א 276/62 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד י"ז 349, 358). הדגש מוסב על השאלה השניה. במקרה דנן איני מוצא כל צידוק סביר לדרך הילוכו של הנתבע במשך שנים כה רבות. הרצון להכשיל הליכי משפט וגבייה ולהאחז בטענות טכניות בענין העדר מסירה, אינו מהווה צידוק סביר לאי הגשת בקשת רשות להתגונן או בקשה לביטול פסק דין. 16.באשר לסיכוי הגנה לגופו של ענין, טוען הנתבע כי חובו נפרע הלכה למעשה במסגרת תשלומים שונים ששילמו צדדי ג' לתובעת לאחר הגשת התביעה ובטרם ניתן פסק הדין. 17.הנתבע טוען כי גרושתו אפרת שילמה כספים על חשבון החוב. טענה זו, הגם שהיא נכונה, אינה מועילה לנתבע שכן התובעת כבר הפחיתה מהחוב בתיק ההוצל"פ את התשלומים ששילמה אפרת. 18.הנתבע טוען שאחיו יצחק שילם לתובעת ביום 14.8.1995 סך של 95,000 ₪, אך התובעת לא הפחיתה סכום זה מסכום התביעה עת ביקשה נגדו פסק דין בשנת 1997. התובעת טוענת כי התשלום היה על חשבון חוב אחר של בני משפחת נחושתן. בענין זה עשוי הנתבע לבסס לכאורה טענת הגנה הראויה לברור. 19.הנתבע טוען כי אדם בשם משה שוורץ שילם לתובעת לפי הסדר מחודש ספטמבר 1995 סך של 66,000 ₪, ובכך הפחית את חובה של החברה וממילא גם את חובו של הנתבע, שערב לחובות החברה. הנתבע מצרף הסכם פשרה בין אותו שוורץ לבין התובעת. התובעת טוענת כי אין כל ראיה לכך שהסכום אכן שולם, והדין עימה. התובעת מוסיפה וטוענת כי אין גם כל ראיה כי ההסדר היה בקשר לחובה של החברה, אם כי טענה זו של התובעת דחוקה למדיי. גם כאן מדובר בטענת הגנה בעייתית, שכן אין כל ראיה לכך שהתשלום אכן בוצע בסופו של דבר. 20.הנתבע טוען כי החברה מסרה לתובעת לפי הסדר מחודש מאי 1992 שיקים של צדדים שלישיים (בר אנוש, דוד רוקח, תפארת עלומים) בסכום כולל של 150,500 ₪, אך חשבון החברה לא זוכה בגינם. טענה זו קלושה עד מאוד, שכן אין כל ראיה לכך שאותם שיקים אכן נפרעו. מסירת שיקים אינה מעידה בהכרח על פרעונם. 21.הנתבע טוען כי התובעת גבתה מאנשים בשם רמי סדו ויוסי אברט סך של 140,000 ₪. מדובר בטענה סתמית ביותר, שנטענה בעלמא, בלא כל אסמכתא, בלא כל פירוט, ובלא לציין מתי בוצעו אותם תשלומים, ועל יסוד מה יש לנתבע ידיעה לגביהם. 22.מן המקובץ עולה כי לגבי סך של כ- 356,000 ₪ מתוך הסכומים ששולמו כביכול לתובעת בידי צדדים שלישיים, אין בידי התובע ראיות של ממש כי הסכום אכן שולם. התשלום של אפרת הופחת ממילא מגובה החוב בתיק ההוצל"פ, ולכן אינו רלבנטי. הסכום היחיד אשר בגינו קיימת לנתבע טענת הגנה טובה לכאורה הוא התשלום של אחיו יצחק, בסך של 95,000 ₪. 23.בנסיבות אלה, ניתן היה לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין. עם זאת, לנוכח העובדה שלגבי חלק קטן מסכום פסק הדין עשוייה לעמוד לנתבע טענת הגנה טובה, ראוי להתנות את ביטולו של פסק הדין בהפקדת ערבון משמעותי שישקף את מורת הרוח מדרך הילוכו של הנתבע במשך 13 השנים שחלפו מאז הוגשה התביעה ועד שהנתבע נזכר לבקש את ביטולו של פסק הדין, כמו גם את העובדה שלגופו של ענין אין בידי הנתבע ראיות לכך שחובו אכן נפרע בשלמותו בידי אחרים. 24.אשר על כן, פסק הדין יבוטל בכפוף לתנאים הבאים: (א) הנתבע יפקיד בקופת בית המשפט סך של 300,000 ₪ וזאת עד ליום 15.5.2007. (ב) הנתבע ישלם לתובעת הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, וזאת עד ליום 15.5.2007. לא יקויימו תנאים אלה במועד שנקבע- הבקשה תידחה ופסק הדין יעמוד בעינו. 25.פסק דין בהעדר הגנהטענת פרעתי