1. התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה כספית בסך 127,028 ₪, בטענה שלא שילמו עבור מוצרי חשמל שסיפקה להם. הנתבעים הגישו בקשת רשות להגן וכן בקשה לסילוק התביעה על הסף. בבקשתם טענו הנתבעים, כי עוד לפני שהוגשה התובענה שלפניי הגיש הנתבע תביעה לבית הדין האזורי לעבודה כנגד התובעת, בטענה שזו חייבת לו סכומים שונים בגין תקופה שבה התקיימו, לטענתו, יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. לטענת הנתבע הוא זכאי לקזז את החוב הנתבע בבית הדין לעבודה מן החוב לו טוענת התובעת בתובענה שלפני. הבקשה לסילוק על הסף נדחתה על ידי, תוך שציינתי כי בית הדין לעבודה ידון בתובענה שלפניו ואני אדון בתובענה שלפניי. 2. ביום 27.11.05 התקיים דיון בתובענה שלפניי, בו הגיעו הצדדים להסדר לפיו ינתן פסק דין נגד הנתבעים, ובפסק דין זה יחליט בית המשפט האם לנוכח טענת הקיזוז תותנה הוצאתו לפועל של פסק הדין בתוצאות ההליך בבית הדין לעבודה, אם לאו. בהמשך להסכמה זו, ניתן על ידי פסק דין חלקי, בו קבעתי כי על הנתבעים לשלם לתובעת סכומים מסויימים. כמו כן, קבעתי כי פסק הדין כנגד הנתבעת לא יהיה מותנה בתוצאות ההליך בבית הדין לעבודה מפני שהיא אינה צד לו. אשר לנתבע, קבעתי כי השאלה האם יש להתנות את פסק הדין נגדו תלויה בשאלה האם יש לו זכות קיזוז לפי דיני החוזים. היה ויש לנתבע זכות קיזוז, אזי יש להתנות את ביצוע פסק הדין שלפניי בתוצאות ההליך בבית הדין לעבודה, ולהיפך. בפסק הדין החלקי הצעתי לצדדים להסכים שבשאלה זו לא יגבו ראיות אלא יוגשו סיכומים בכתב בלבד, והצדדים הסכימו לכך בהודעה מיום 13.12.05. הצדדים הגישו סיכומיהם ועתה באה העת להכריע בשאלה שלפניי. 3. ב"כ הנתבע טוען כי אין כלל מקום לדון בשאלת הקיזוז, מפני שבהחלטתי מיום 28.7.05 קבעתי כי פסק הדין יהיה מותנה. לטענה זו אין יסוד מן הטעם שלאחר החלטתי הסכימו הצדדים, ולהסכמתם ניתן תוקף, ששאלה זו תישאר פתוחה לעת מתן פסק הדין הסופי בתובענה שלפניי. משכך הסכימו הצדדים, אין לו לנתבע על מה להלין. 4. האם קמה לנתבע זכות קיזוז? הנתבע טוען שקמה לו זכות קיזוז מכוח סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 אשר זו לשונו: "(א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים....." הנתבע מסכים כי במקרה דנן אין המדובר בעסקה אחת (סעיף 3 לסיכומיו), אך לטענתו החיובים הם קצובים. נבחן, איפוא מהו חיוב קצוב. חיוב יחשב כקצוב: "אם הוא נקוב בסכום של כסף (למשל: סכום הלוואה, מחיר נכס, חוב שנקבע בפסק דין), או, לחלופין, ניתן לקצוב את שיעורו באמצעות פעולה אריתמטית פשוטה, בהבדל מפעולה המחייבת שומה או הערכה" (מ. מאוטנר "דיני חיובים - חלק כללי" עמ' 505). המקרה שלפניי הוא מקרה ביניים, מפני שתביעתו של הנתבע בבית הדין לעבודה אינה טעונה שומה או הערכה, אך מנגד ברור שמדובר בסכום שקציבתו מחייבת חישוב, והשאלה היא האם מדובר בחישוב "פשוט" שאינו פוגע באופיו הקצוב של הסכום. דומה שהפתרון לשאלה שלפניי נעוץ בתכלית שעומדת ביסוד ההבחנה שמבחין המחוקק בין קיזוז סכומים שנובעים מעסקה אחת - שאז החיובים המקוזזים לא חייבים להיות קצובים, לבין קיזוז סכומים שאינם נובעים מעסקה אחת - שאז על הסכומים להיות קצובים. במילים אחרות, כדי להכריע בשאלה שלפניי יש לברר מדוע החמיר המחוקק בסעיף 53 עם מי שמבקש לקזז סכום שאינו נובע מאותה עסקה. 5. פרופ' מאוטנר מציין בספרו הנ"ל, כי ההבחנה בין קיזוז חיובים הנובעים מעסקה אחת לבין קיזוז סכומים הנובעים מעסקאות שונות, אינה נובעת משיקולים מהותיים שנוגעים לתכליות של מוסד הקיזוז, אלא היא נובעת משיקולים דיוניים הנעוצים בכללי סדר הדין האזרחי שעוסקים בתביעות בסדר דין מקוצר. (שם בעמ' 506). לדברי פרופ' מאוטנר, נקודת המוצא היא ההלכה הידועה לפיה נתבע בסדר דין מקוצר לא יזכה לקבל רשות להתגונן אם כל טענתו היא שיש בידו "תביעה שכנגד", ולעומת זאת הוא יקבל רשות להתגונן אם יש בפיו טענת קיזוז. פרופ' מאוטנר מסביר כי עצם מתן האפשרות לקזז חובות הנובעים מעסקאות נפרדות מכרסם בהלכה האמורה, כיוון שניתן להלביש כל תביעה שכנגד בלבוש של טענת קיזוז. ברם מאידך, אילו היה קובע המחוקק שתנאי לקיזוז הוא שמדובר בחובות מעסקה אחת, הרי שבכך היה מצמצם יתר על המידה את זכות הקיזוז. על כן, בחר המחוקק בדרך ביניים, לפיה ניתן לקזז חובות הנובעים מעסקאות שונות, ובלבד שמדובר בחובות קצובים. הנה כי כן, לשיטת פרופ' מאוטנר המושג "חוב קצוב" הוא מושג שסתום, שנועד לאזן בין רצון המחוקק לאפשר לתובעים שבידם עילת תביעה המבוססת על ראיה בכתב לממש את זכויותיהם בדרך הקלה של סדר דין מקוצר, לבין הרצון ליתן בידי חייבים את האפשרות לפרוע את חובם על דרך הקיזוז. ומסכם פרופ' מאוטנר את דבריו בציינו כי במקרים בהם יש בפי נתבע טענת קיזוז שנסמכת על חוב לא קצוב שמקורו בעסקה נפרדת: "הועדפו השיקולים הדיוניים בדבר תביעה בסדר דין מקוצר על פני השיקולים המהותיים בדבר תוכנו של מוסד הקיזוז. בעוד שהשיקולים המהותיים היו צריכים להכתיב פתרון לפיו יותר קיזוזם של חיובים בלתי קצובים, גם אם מקור החיובים הוא בעסקאות נפרדות, הרי השיקולים הדיוניים, לפיהם יש לאפשר לתובע לזכות בדינו ללא עיכוב, אם ברור שלנתבע אין הגנה מפני התביעה, הביאו לכך שלגבי חיובים הנובעים מעסקאות נפרדות, יוגבל כח הקיזוז רק לחיובים קצובים" 6. על רקע האמור לעיל, אני סבור שהמקרה שלפניי הוא מסוג המקרים שבהם קביעת החיוב מחייבת חישוב אריתמטי לא פשוט. העיון בכתב התביעה שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה מלמד שלצורך חישוב הסכומים המגיעים לנתבע, לטענתו, יש לקבוע את שכרו אשר הוא פונקציה של כמות המכירות שביצע עבור התובעת בכל חודש. אכן, לא מדובר בקביעה שהיא פונקציה של הערכה או אומדנא, ברם מדובר בקביעה החורגת מחישוב אריתמטי פשוט. 7. הנתבע טען כי הוא רשאי לבסס את טענת הקיזוז על סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970, אשר בו לא מופיעה ההגבלה שעניינה חוב קצוב. לטענה זו אין יסוד מפני שבפרשת התעשיה האוירית נפסק שהוראות סעיף 53 חלות גם על קיזוז לפי סעיף 20 לחוק התרופות (ע"א 377/82 התעשיה האוירית נ. צור גת פ"ד מב (2) 725). 8. מעבר לאמור לעיל, קיימת סיבה נוספת אשר בעטייה אין להקפיא את ביצוע פסק הדין עד לבירור התובענה בבית הדין, וכוונתי היא לסוגיית הסמכות. אני סבור שכלל אינני מוסמך לדון בטענותיו של הנתבע בנוגע לחובות שחבה לו התובעת, מפני שטענות אלו יכולות להתברר רק בבית הדין לעבודה, לכן גם אין לעכב את ביצוע פסק הדין. הנה כך, אילו היה מבקש הנתבע להגיש את תביעתו בבית משפט השלום כתביעה שכנגד, הרי שתביעתו היתה נדחית, מפני שלא ניתן להגיש בבית משפט השלום תביעה שכנגד אשר אינה מצוייה בסמכות בית משפט השלום, למעט תביעה ששוויה עולה על סמכות בית משפט השלום (סעיף 51 (א) (4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). הוא הדין, לדעתי, גם בכל הנוגע לטענת קיזוז שמבוססת על תובענה שאינה בסמכות בית משפט השלום. אמנם, יכול ויטען הטוען כי בית המשפט מוסמך לדון בטענת הקיזוז מכוח סמכותו הנגררת (סעיף 76 לחוק בתי המשפט), ברם לטענה זו אין לדעתי בסיס. סעיף 76 מסמיך את בית משפט השלום לדון בשאלה שהכרעתה דרושה לבירור עניין שהובא כדין לפניו, ואני סבור שלצורך הכרעה בתביעת התובעת, אין כל צורך לדון בטענות הנתבע לגבי חובות התובעת כלפיו מכוח יחסי העבודה שהיו, לטענתו, בין הצדדים. כיוון שכך, הסיטואציה שלפניי שונה באופן מהותי מן הסיטואציה הקלאסית בה חל סעיף 76, כאשר נתבע בתביעת פינוי טוען טענת בעלות במקרקעין, שאז לא ניתן להכריע בתביעת הפינוי בלי להכריע בשאלת הבעלות. התוצאה היא איפוא, שגם אם הנתבע היה טוען בפניי טענת קיזוז מפורטת בדומה לתביעתו בבית הדין לעבודה, לא הייתי דן בטענה זו, אלא הייתי נותן פסק דין בתובענה מבלי לדון בטענת הקיזוז. כיוון שכך, אם בטענת הקיזוז אין מקום לדון, הרי שאין גם סיבה להתנות את ביצוע פסק הדין בשל התביעה התלויה ועומדת בבית הדין לעבודה. 9. להשלמת התמונה אציין, כי חיזוק לדעתי שאין להקפיא את ביצוע פסק הדין אני מוצא בעובדה שבפני הנתבע פתוחה דרך הרבה יותר ראויה לבירור משאלתו שביצוע פסק הדין יוקפא. כוונתי להגשת בקשת עיקול עצמי במסגרת התובענה המתבררת בבית הדין לעבודה. אם וכאשר תוגש בקשה כזו, ידון בה בית הדין לעבודה תוך שקילת סיכויי התביעה שלפניו, ויכריע כפי שיכריע. 11. אשר על כן, אני סבור שאין מקום להקפיא את פסק דיני מיום 1.12.05 והוא יבוצע על ידי הנתבעים תוך 30 יום מהיום, אלא אם יורה בית הדין לעבודה על עיקול הסכום שנפסק. טענת קיזוזקיזוזבית הדין לעבודה